לטענת העוררות מדובר בחלוקה מקובלת ומוסכמת מזה שנים, במהלכן נהגו הצדדים בחלקיהם מנהג בעלים. מכל מקום ברי לעוררות כי המשיב 2 מסכים לחלוקה שכן בכתב תביעה שהגיש כנגד אחיו מציין כי חלקו נופל בחלקות זמניות 1 ו - 2 כפי שמסומן בתשריט החלוקה נשוא הערר. מעבר לכך מציינות העוררות כי התשריט נחתם על ידי כל בעלי הזכויות והיורשים וכי אושר על ידי עו"ד כנדרש והוגש לועדה המקומית זה מכבר. לתמיכה לטענותיהם הגישו בין היתר צו ירושה בבית הדין שרעי בטייבה לפיו חלקו של כל אחד מהבנים בחלקה מגיע כדי 1/3 וחלקה של כל אחת מהעוררות (הבנות) מגיע כדי 1/6 כפי שמסומן בתשריט החלוקה. המשיב טוען כי לא מדובר בחלוקה מוסכמת וכי החתימות וחתימת האישור זויפו. לטענתו נודע לו על תשריט החלוקה רק דרך בית המשפט , אגב דיון בצו הירושה וחתימתו על התצהיר לא קיימת, יתר החתימות מזויפות. העוררים הגישו התנגדויות לבקשה שהגיש אחיו של המשיב 2 ובשתי ההחלטות נדחה התשריט עד להסכמה כוללת של הבעלים או החלטת בית המשפט בעניין הבעלות בחלקה הנ"ל, לפיכך ביקש לדחות הערר ולעכב החלוקה עד סיום כלל ההליכים הקניינים בירושה. דיון והכרעה הועדה המקומית לא טרחה להתייצב לדיון שלפנינו, זאת חרף העובדה כי גם לדיון הקודם לא טרחה הועדה המקומית להצטרף ואף לא להגיב על האמור בו חרף העובדה כי פרוטוקול הדיון הועבר לעיונה. אנו רואים את מחדלה של הועדה המקומית בחומרה. אנו סבורים כי חובתה הראשונית של הועדה המקומית בהיותה מוסד תכנון הרלוונטי בעל הסמכות המקורית לדון בכגון דא להתייצב בפני ועדת הערר ולהסביר את שיקוליה, כמו גם ליתן הראיה התכנונית המקומית בנוגע לחלוקה המוצעת והשתלבותה במרקם התכנוני החל במקרקעין. ועדת הערר רשאית ודנה אמנם בערר בהעדרה של הועדה המקומית, אולם אנו סבורים כי מדובר במחדל משמעותי. לגופם של דברים, מדובר בתשריט חלוקת קרקע על פי סעיף 137 לחוק, אשר נחזה להיות חתום ומוגש לועדה המקומית כדין, ואין אנו קובעים לעניין זה מסמרות לכאן או לכאן, מאחר ומדובר בחלקים שונים ליורשים שונים ובהתחשב בכך שתכונותיה של החלקה אינן זהות, (חלקה סמוך לכביש, חלקה סמוך לקו חשמל, חלקה מצוי בתחום קווי בניין וכיו"ב), דומה כי יש תשתית לאי השוויון בחלקים האמורים. כך או אחרת, מקום בו מוצג תשריט חלוקה באופן התואם המצב התכנוני החל במקרקעין, ולא נטען וממילא גם לא הוכח בפנינו אחרת, דומה כי אין מניעה תכנונית לאשר התשריט. יחד עם זאת, על הנושא הקנייני/ נזיקי להתברר בערכאות המוסמכות, ובשום מקרה אין גופי התכנון ובכלל זה ועדת הערר מוסמכים לדון בכגון דא. כמפורט בעניין עע"מ 8748/03 ועדת ערר מחוז ת"א נ' סילבנה לוסי פואה ואח': "לפי התפיסה הכללית שביסוד החוק קיימת היררכיה של הסדרי תכנון, מן הכללי אל המפורט, שסופם במתן היתר בניה (ראו דברי השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 7654/00 ועדת ערר מחוזית, חיפה נ' חברה לבנין הירדן בע"מ ואח', פ"ד נז (2) 895, 904). הדרך אל היתר הבניה עוברת בתכנית מיתאר מקומית או בתכנית מפורטת, לפי סעיף 61א לחוק, המשכה באיחוד וחלוקה של מגרשים ובשינויים אחרים לפי סעיף 62א לחוק - ולפי סעיפים 137 ו- 144 לחוק - וסופה בהיתר בניה לפי סעיף 145 לחוק (כמו כן ראו תקנה 2א לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970). לשם הגשתה של תכנית מיתאר מקומית או של תכנית מפורטת לא נדרשת הסכמתם של כל הבעלים של החלקות ודי באחד מהם ואף ב"מי שיש לו ענין בקרקע" (סעיף 61א(ב) לחוק; וראו עע"ם 2797/01 ועד עין כרם ואח' נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה - ירושלים ואח' (לא פורסם); י' גלאון "על הרחבת 'זכות העמידה' להגשת תכנית מתאר" מקרקעין א (2) (2002) 317). גם לענין בקשה להיתר בניה בנכס שבבעלות משותפת די בחתימתו של אחד מן הבעלים או החוכרים ואין צורך בחתימותיהם של כולם (ראו דברי השופט ת' אור בענין מור, בעמ' 147, ודבריו בבג"ץ 879/89 בניני ט.ל.מ. חברה לבנין בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, חולון ואח', פ"ד מד (2) 831, 836 (להלן - "ענין ט.ל.מ.")). עינינו הרואות כי תשריט האיחוד אינו עומד אפוא "בפני עצמו" ואין הוא מנותק מן השלב שקדם לו ומן השלב שאחריו; הוא חלק מתהליך תכנוני שבו מספר שלבים והוא בא להשלים את תכנית המיתאר או התכנית המפורטת בדרך אל היתר הבניה (ראו דברי השופט א' גולדברג בבג"ץ 476/88 מימון נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה חיפה ואח', פ"ד מג (1) 563, 566).   סבורני שאין הצדקה תכנונית או הגיונית שדווקא בשלב זה - שניתן לראותו כ"שלב מעבר" או כ"תחנת ביניים" - תוצב דרישה שלא הוצבה בשלב שקדם לו ובשלב שאחריו. ההרמוניה בין הוראות החוק ושילוב מתואם ביניהן מחייבים את המסקנה שדינה של בקשה לאישור תשריט איחוד (או חלוקה) יהיה לענין זה כדין הגשתה של תכנית מיתאר מקומית או תכנית מפורטת, וכדין בקשה להיתר בניה; לאמור, שדי לבקשה לאישור תשריט איחוד בחתימתו של אחד מן הבעלים, שהוא אחד מן הבעלים בכל אחת מן החלקות.   טעם נוסף המחזק את המסקנה שאליה הגענו הוא שהדרישה שכל הבעלים יחתמו על הבקשה, נותנת בידי המתנגדים לאיחוד או לחלוקה מעין "זכות וטו" (ראו דברי השופט ת' אור בענין ט.ל.מ., בעמ' 835). "זכות וטו" כזאת לא ניתנה למתנגדים ביתר השלבים ואין הצדקה להעניקה כאן. יתר על כן, הענקתה עלולה להכביד על פיתוחו של אזור מסויים, ואולי אף למנוע את הפיתוח. תוצאה כזאת אינה רצויה. כמו כן יש לזכור שאין במסקנה זאת כדי לשלול את זכויותיהם של המתנגדים הואיל ולפי סעיף 149 לחוק זכאים כל הבעלים שתפורסם וכן תומצא להם הודעה בדבר הבקשה וכן זכאים הם להתנגד לה (השוו דברי השופטת מ' נאור בע"א 8797/99 אנדרמן ואח' נ' ועדת הערר המחוזית לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965,חיפה ואח', פ"ד נו (2) 466 ,479; דברי השופט א' א' לוי בעע"מ 8193/02 ראובן נ' פז חברת נפט בע"מ ואח', פ"ד נח (2) 153, 162; דברי השופט (כתוארו אז) א' ברק בע"פ 768/80 ש' שפירא ושות', חברה קבלנית בנתניה בע"מ ואח' נ' מ"י, פ"ד לו (1) 337, 364). יוער כאן כי הטענה לפיה חלות ההוראות הנזכרות שבסעיף 149 לחוק רק במקרה שמדובר ב"סטיה מתכנית" דינה להדחות. יש מקום לומר שאיחוד של חלקות מעצם טיבו הוא בגדר סטיה מתכנית ולפיכך יש לפעול לפי הוראות הסעיף בכל מקרה. אולם, אפילו אין זאת הפרשנות המילולית של הכתוב, פשיטא שאין לפגוע בזכויותיהם של בעלים שהבקשה אינה מקובלת עליהם, בלי שתובא לידיעתם ובלי שתינתן להם האפשרות להתנגד לה, ולו בשל חובת תום הלב וההגינות (השוו דברי השופט (כתוארו אז) מ' חשין בבג"ץ 288/00 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה ואח' נ' שר הפנים ואח', פ"ד נה (5) 673, 691)..." במקרה דנן הוגשה התנגדות אחת שנדונה כאמור. יחד עם זאת איננו רואים נימוק תכנוני לקבלתה של ההתנגדות. לפיכך אנו סבורים כי נכון לאשר את תשריט החלוקה אלא אם תהא מניעה קניינית או משפטית אחרת לכך בין במסגרת התיקים הנדונים בין בני המשפחה היום ובין במסגרת פניה חדשה לבית המשפט המוסמך בהליך הנכון. לפיכך אישור התשריט יעוכב ב - 30 יום מיום המצאת החלטה זו לכל בעלי הזכויות בחלקה. הועדה המקומית תישא בהוצאות העוררים בסך 1,500 ₪ + מע"מ. בניהחוק התכנון והבניה