העוררת טוענת, כי מינוי ועדת המשנה הינו בניגוד לחוק התכנון ובניה ומשכך החלטתה בטלה מעיקרה; כן טוענת העוררת כי החלטת ועדת המשנה אינה מנומקת, כי נשללה ממנה זכות הטיעון בועדת המשנה; כי הינה בעלת הזכויות במגרשים ומשכך בעלת זכות להגיש ערר; לעניין אחרון זה מפנה העוררת לפרשנות המופיעה בפסיקה לעניין בעל זכות במקרקעין הזכאי להגיש תכנית כפי שמופיע בעת"מ (י-ם) 129/00 ועד עין כרם ואחרים נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה כדלקמן: "את העניין ב"רקע" המזכה במעמד "מגיש תכנית" לפי סעיף 61א(ב) לחוק, יש לצמצם לזיקה קניינית או חוזית כלשהי, כגון: משתמש בקרקע מכוח שכירות או הרשאה, ו"עניין" זה כולל גם מי שמתוכנן או מתכנן להשתמש בקרקע, כבעל זכות כנ"ל בעתיד הקרוב, כגון: יזם המתעניין בקרקע לצורך פיתוחה (להלן: "זיקה בכוח" או "זכות בכוח")...". כן טוענת העוררת כי המגרשים נשוא הערר אינם מגרשים המיועדים לצורכי ציבור ולהפקעה, שכן ראשית נכון למועד הגשת הערר לא התבקשה הפקעת המגרשים נשוא התכנית; שנית הופקעו כל השטחים הדרושים לרשות המקומית במסגרת תכנית בר / 51 / 14; ושלישית התכליות המותרות במגרשים הכוללות גם מסחר קמעונאי אינם מאפשרות הפקעה שכן על פי סעיף 188 תכלית זו אינה נכנסת בגדר צורכי ציבור. לסיום טוענת העוררת כי בפרשנות תכנית יש להעדיף פרשנות שאינה פוגעת בקניינו של אדם. הועדה המקומית טוענת כי התכנית מייעדת את המקרקעין ל"אזור למבני ציבור" "מגרשים המיועדים להתקנת גנים ציבוריים וכן להקמת בניינים לצורכי ציבור כגון: מבנים לצורכי חינוך, רווחה, בריאות, בית אבות, תרבות, דת, ספורט ומסחר קמעונאי. (צבוע בתשריט בצבע חום מוקף בקו חום כהה)". סעיף 16 להוראות התכנית שעניינו "הפקעה ורישום" קובע, כדלקמן: "מקרקעי ישראל כהגדרתם בחוק יסוד מקרקעי ישראל והמיועדים לצורכי הציבור כהגדרתם בסעיף 188 (ב) לחוק התכנון והבניה, יוחכרו לרשות המקומית על-פי נהלי מינהל מקרקעי ישראל. מקרקעין שאינם מקרקעי ישראל והמיועדים לצורכי ציבור כנזכר לעיל, יופקעו על פי חוק התכנון והבניה". בהתאם לנסח רישום מלשכת רישום המקרקעין, הבעלות על המקרקעין רשומה ע"ש "קרן קיימת לישראל" וזכות החכירה ע"ש "ועד ההורים המרכזי למערכת החינוך בת-אביב". בהתאם להסכם החכירה שנחתם בין מינהל מקרקעי ישראל לבין ועד ההורים המרכזי למערכת החינוך בתל אביב, תקופת החכירה החלה ביום 20.1.1952 ומסתיימת ביום 19.1.2002. ביום 26.10.2010 דנה הועדה המקומית פעם נוספת בתכנית ולאור ההיבטים הקנייניים הנוגעים לתכנית הבינוי הסמיכה את יו"ר הועדה, מהנדסת הועדה היועץ המשפטי של הועדה וראש המועצה גן רווה, שם מצויים המקרקעין, לבדוק ולהחליט בנושא. טענתה העיקרית של העוררת כי סימון המקרקעין בתכנית בייעוד ציבורי הינו פיקציה בלבד והיווה חלק מהסכמות בין המושב לבין העוררת. ביום 11.4.2011 קבענו בהחלטת ביניים, כדלקמן: "עניינו של התיק שבנדון בתכנית בינוי שמבקשת העוררת לקדם במקרקעין המיועדים לצרכי ציבור ולצורך מסחרי. התכנית הרלוונטית קובעת הוראת הפקעה לשטחים המיועדים לצרכי ציבור. הסכם שקיבל תוקף של פסק דין קובע כי המקרקעין יועדו לייעוד המקורי (צרכי ציבור שטח למסחר קמעונאי) והזכויות ירשמו על שם העוררת במנהל מקרקעי ישראל. לצורך קידום הליכי הרישום על העוררת לקדם תכנית בינוי במקרקעין. אנו רואים לנכון לקבל עמדתה של הרשות המוניציפאלית הרלוונטית בסוגיה קודם לקבלת הכרעה. לפיכך אנו מצרפים המועצה האזורית גן רווה כמשיבה בתיק." בהתאם ולאחר קבלת דחיות מספר, הגישה המועצה את עמדתה ולפיה, העוררת אינה נכנסת בגדר הזכאים להגיש תוכנית, שכן אינה בעלים של המקרקעין ואינה בעלת זיקה מספקת להיות בעלת עניין במקרקעין. לא זו אף זו, אלא שהסדרת יחסיה עם המנהל עדיין רחוקה, משום שבתווך עומדת תוכנית בינוי והמנהל לא התחייב לביצוע פעולה כלשהי גם לאחר המצאת אותה תוכנית. עוד נטען, כי מדובר במקרקעי ציבור. לא נקבעה שלביות ביצוע ולא נקבעה הוראה המחייבת הפקעת שטחים במועד מסוים ואין להסיק, כי הרשות המקומית זנחה את כוונותיה לפתח את השטח המסומן למטרות ציבוריות. וזאת, בשונה מהמיזם הפרטי המתוכנן על המקרקעין על-ידי העוררת. המועצה מייעדת את המקרקעין להקמת מבנה לשימוש ועדת המושב, מועדון וגן ציבורי והפיתוח, בהתאם לסדרי עדיפויות ושיקולים תקציביים. לפיכך, זומנו הצדדים לדיון נוסף לפני ועדת הערר ובסופו, הומלץ להם להגיע לבינוי מוסכם, המקובל גם על המועצה. לצורך זה נקצבה לצדדים תקופה של 14 יום, אשר הוארכה מדי פעם על-ידי הצדדים, כאשר בסופו של דבר, הודיעה העוררת כי המגעים לא צלחו. לאחר מכן, הוגשה לתיק "הודעה דחופה מטעם הועד המקומי נטעים", לפיה בשל חילופי גברי בנסיבות מצערות ומאחר שיו"ר הועד החל לשמש בתפקיד רק בחודש יולי בשנה זו, אין בידיו לתת את עמדת הועד ומכל מקום, ראוי לקבל עמדה זו קודם להחלטה על הקמת מבנה ציבורי אשר אינו תואם את צרכי המושב ועלול לגרום לבעיות תחבורתיות רבות. לפיכך, ראוי כי עמדת הועד תישמע. עוד טען הועד, כי ממילא לא ניתן לאשר את תוכנית הבינוי כפי שהיא וזאת, משום שהתוכנית החלה במקרקעין אינה מפורטת דיה, כקבוע בסעיף 145(ז) לחוק. לכך הגיבה העוררת, כי היא מתנגדת לדיון נוסף וכי אין כל צורך להיזקק לעמדת הועד בנפרד מעמדת המועצה האזורית, באשר סמכויותיו של הראשון כפופות לאחרונה. חזקה כי אם המועצה בחרה להופיע, הרי שבחרה לא להאציל את סמכויותיה בעניין זה לועד המקומי ומכל מקום, הלכה פסוקה היא כי סמכויותיו של הועד כפופות לסמכויותיה של המועצה האזורית במובן זה שאין הוא רשאי להפעילן אם המועצה עושה כן. תוכנית הבינוי נשוא הערר אושרה בעבר הן על-ידי ועד מקומי מושב נטעים והן על-ידי האגודה השיתופית נטעים מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ. על גבי התוכנית מצויה חתימת הועד מיום 13.6.2011 ומשכך, אין לאפשר התנערות מהסכמת הועד לתוכנית הבינוי וההליכים שקדמו לה. הטענה בדבר פירוט התוכנית הועלתה לראשונה על-ידי הועד, בניגוד לעמדתו עד כה. לגופם של דברים, התוכנית שאושרה על-ידי הועדה המחוזית קבעה מפורשות, כי זכויות הבניה במבני ציבור יהיו בהתאם לתוכנית בינוי ופיתוח, באישור הועדה המקומית ובהתאם, קובעות הוראות סעיף 21 לתוכנית, כי על תוכנית הבינוי להיות מוגשת לאישור הועדה המקומית. לא מדובר בנסיבות רגילות לאישור תוכנית בסמכות הועדה המחוזית, אלא בתוכנית שצורפה כנספח להסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין. לטענת העוררת, יש בעמדת יו"ר הועד המקומי משום עזות מצח, שכן אותה תוכנית מומשה בכל הקשור ליחידות הדיור של המושב באזור מגורים א' ואילו שעה שמדובר בשטחה של העוררת, מבקש יו"ר הועד למנוע את מימוש זכויותיה. דיון והכרעה תכלית תכנונית ציבורית עשויה להיות מושגת בין אם מתבצעת על ידי הרשות הרלוונטית ובין אם מתבצעת על ידי בעל הזכות בקרקע בפיקוח הגוף המוסמך תכנונית. לעניין זה יפים דבריו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעניין ה"פ 258/00 הועדה המקומית לתכנון ולבניה, מחוז חיפה נ' אמיל נעמה ואח' (לא פורסם, 15.4.2001) שם נקבע כך: "יש הבדל עקרוני בין מצב שבו התכנית המקורית רק מייעדת שטח לצורכי ציבור, לבין ההחלטה על מימוש המטרה הציבורית בדרך של הפקעה דווקא. הייעוד לצורך ציבורי יכול להתממש לעתים רק על-ידי הטלת הגבלות על בנייה או על שימושים אחרים בקרקע. כך למשל הוא המצב כאשר כבר מצוי על אותו שטח חורש טבעי שאותו רוצים לשמר לרווחת הציבור. פעמים הייעוד הציבורי יכול להתממש על-ידי רכישה מרצון. מימוש הייעוד הציבורי על דרך הפקעה דווקא הוא עניין שונה לחלוטין...". במקרה דנן, החליטו הצדדים (למעט המועצה ואולם בהסכמת נטעים מושב עובדים להתיישבות חקלאים שיתופית בע"מ להלן: "האגודה השיתופית" וועד מושב נטעים), כי "יתרת שטח המקרקעין (הכוונה לזכויות חכירה בשטח של כ-6,310 מ"ר הידועים כחלק מחלקה 72 בגוש 3643 - ו.ע.מ) תועבר על שם בן ארי בספרי מנהל מקרקעי ישראל, מיד לאחר שינוי התב"ע כמפורט בנספח א', למעט השטחים שהופקעו על-ידי מע"צ וכביש הכניסה למושב" (ראה סעיף 3.3 להסכם אשר עמד בבסיס פסק הדין בתיק ה"פ 1763/00). על רקע זה, אושרה תוכנית בר/51/14. במקרה דנן ברי (וכך גם אישרו הצדדים בפנינו) כי סוגיית הפקעתם של המקרקעין נשוא הערר לא עמדה על הפרק מעולם, עד בירורו של ערר זה, היפוכם של דברים: ראשית, התכנית עצמה מייעדת אותם בין היתר לייעוד של "מסחר קמעונאי" בצד מטרות ציבוריות המופיעות בסעיף 188 כמו גם לייעוד של "בית אבות" (אשר נכנס אף הוא בגדר ייעוד ציבורי על פי צו שר הפנים) כך שספק אם יורידית יכלו להיות מופקעים; שנית, במסגרת הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, עוגנה התחייבות העוררת שלא להתנגד לתכנית, ומנגד התחייב מושב נטעים כי "יפעל ויגרום לכך כי יתרת שטח המקרקעין יועברו ע"ש בן ארי בספרי מנהל מקרקעי ישראל מייד לאחר שינוי התב"ע כמפורט בנספח א ובנספח א 1 למעט השטחים שהופקעו מהמקרקעין על ידי מע"ץ בכביש הכניסה למושב..." (סעיף 3.3 להסכם). כן נקבע בסעיף 3.5 כי "הצדדים ישתפו פעולה ביניהם לקבלת אישור לכל בניה ו/או שימוש של בן ארי במקרקעין, לרבות הקלות בכפוף לתב"ע החלה עליהם, ובכלל זה לכל בקשה להוצאת היתרי בניה, בקשה להקלות או שימוש חורג במקרקעין...". בהתאם, חתמה נטעים גם על ייפוי כוח בלתי חוזר לב"כ העוררת המאפשר לו לנהוג בהם מנהג בעלים. במצב דברים זה דומנו כי בנסיבות ספציפיות אלה, הגשת תכנית בינוי מטעמה, בהתאם להוראותיו של אותו הסכם כמפורט בסעיף 3.3 לעיל ונוכח דרישת המינהל מיום 29-9-09, שהוצגה בפנינו, להכנת תכנית בינוי בגין השטח נשוא הבקשה מתבקשת ואף מתחייבת. יחד עם זאת, ועדת הערר גילתה דעתה לא אחת, כי בבסיס תוקפן של תוכניות כדין מחייב עומדת מהות ההליכים שעוברות אותן תוכניות ובראש ובראשונה הביקורת הציבורית אליה הן נחשפות במסגרת הפקדתן. הנחתנו הינה כי תכנית הבינוי הנ"ל אמורה למלא הייעוד הקבוע תוכן קונקרטי , ואינה בבחינת "אות מתה" או מסמך סתמי בתיק התכנית שאם לא כן מה טעם בקידומה? נושא "תוכניות הבינוי" זכה כבר בעבר לביקורת משמעותית של בתי המשפט על רקע זה ולעניין זה, נפנה להלכה שנפסקה בעניין ע"מ 7600/00 ועד אמנים - חוכרים ביפו העתיקה ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל אביב ואח' (לא פורסם, 10.5.1999), שם נקבע כדלקמן: "הבעיה העיקרית בקשר לתכניות שאינן סטטוטוריות - שכינוין תכניות בינוי או תכניות עיצוב ארכיטקטוני - הינה היעדר אפשרות חוקית להתנגד להן. אחד השלבים החשובים ביותר בתהליך האישור של תכנית סטטוטורית הוא שלב ההתנגדות. על-פי סעיף 100 לחוק נתונה זכות התנגדות ל"כל מעונין בקרקע, בבנין, או בכל פרט תכנוני אחר הרואה את עצמו נפגע על ידי [ה]תכנית...". בנוסף, זכות ההתנגדות נתונה לגורמים שלטוניים וציבוריים שונים (המנויים בסעיף 100(1)100-(5)). יש להעיר שהחוק אינו מקנה זכות התנגדות לגבי תכנית מיתאר ארצית (בג"ץ 594/89 מועצה אזורית ערבה תיכונה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה [1], בעמ' 565-564). ההתנגדות מאפשרת לאדם העלול להיפגע מהתכנית, כמו גם לגופים ציבוריים שונים, לנסות ולהשפיע בגדר תהליך קבלתה של תכנית. זכות זו אמורה לתרום לשיפור ההחלטות המתקבלות במסגרת הליכי תכנון, החלטות שיכולה להיות להן השפעה רבה ביותר על הסביבה הפיזית, על רווחתם של התושבים ועל איכות חייהם. זאת ועוד, הגוף המאשר את תכנית הבינוי אינו בהכרח מוסד התכנון שתפקידו לאשר את התכנית הסטטוטורית. לדוגמה, תכנית 606, בהיותה תכנית מפורטת, אושרה על-ידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, תל-אביב. לעומת זאת תכנית הבינוי שאליה מתייחסת תכנית 606 (בסעיף 16) טעונה אישור של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, תל-אביב. כאשר מתקבלת תכנית סטטוטורית המתנה הוצאת היתרי בנייה באישור של תכנית בינוי (או תכנית עיצוב ארכיטקטוני), נשללת למעשה האפשרות להגיש התנגדות לתכנית הנוספת. כל שיכול המתנגד הפוטנציאלי לעשות הוא להתנגד להוראה שבתכנית הסטטוטורית ההולכת בדרך הנזכרת. במילים אחרות, למתנגד אין אפשרות להתנגד להוראות של תכנית הבינוי. האפשרות הנתונה לו היא להתנגד להוראה שבתכנית הסטטוטורית הדורשת אישורה של תכנית בינוי. מובן שייתכנו מצבים שבהם אף אפשרות זו אינה מעשית וממשית. לדוגמה, אדם עובר להתגורר באזור מסוים אשר לגביו חלה תכנית סטטוטורית שאושרה בעבר. כל עוד אותו אדם לא התגורר באזור, ובהנחה שלא היה לו נכס מקרקעין בתחום התכנית, לא עמדה לו זכות התנגדות ולא הייתה לו סיבה כלשהי להגיש התנגדות. האם נאמר לאדם כאמור, כי עליו להימנע מלעבור להתגורר באזור שחלה בו תכנית סטטוטורית המפנה לתכנית בינוי משום שלא יוכל להתנגד לתכנית הבינוי בבוא שעתה?". ברי כי העברתה של תוכנית כנ"ל בשבט ביקורתו של הציבור עשויה להיטיב התכנון הקבוע בה ולהבטיח התאמתו לצרכים הקיימים ולכל הפחות, לחייב התייחסות לאותם צרכים. כך, למשל, יש לוודא כי תהיה קיימת אפשרות ניצול מלוא הזכויות לצרכי ציבור מהבחינה התכנונית וההנדסית, על מנת שבסופו של דבר לא ייפגעו הראשונים. הנה כי כן, מחד עומדת לנו החלטת בית המשפט המחוזי, אשר נותנת תוקף להתחייבות המושב, בנסיבות בהן נפגעה העוררת, לדאוג להעברת השטח על שם העוררת, העברה הכרוכה בתוכנית בינוי, כפי שפורט לעיל, בשל דרישות המנהל, ומאידך גיסא, מקור תוקפה החוקי של תוכנית כדין. נוסחת האיזון הראויה נמצאת לטעמנו בפרסום הבינוי המוצע מוטב במסגרת תכנית כהגדרתה בחוק או לכל הפחות כבהקלה (בהתאם לקריטריונים הקבועים בסעיף 149 לחוק). פרסום כזה יבטיח הגעתו של המידע לתושבי המושב ולשכנים למקרקעין והעברת הרעיון התכנוני שלה ב"כור ההיתוך" של ההתנגדויות ובשמיעת כל העמדות הרלוונטיות לעניין ייעודו של השטח וניצולו. לא נדרשנו, ואיננו מכריעים במסגרת זו אם אישורה של תכנית בינוי במתכונת הפרסום החלופי (על פי סעיף 149 הנ"ל) תאפשר הוצאת היתרים מכח סעיף 145 (ז) לחוק,ואם העניין ייכנס בגדר הסיפא של אותו סעיף הפוטר מפירוט המרכיבים הנדרשים שם לצורך הוצאת היתר אם לאו. דעת מיעוט - נציג מתכנן המחוז הערר הוגש על החלטת הועדה המקומית שורקות מיום 9.1.11 לדחות את תכנית בינוי בר/ 51/ 14/ ג במקרקעין המיועדים למבני ציבור על פי תכנית בר/ 51/ 14 אשר דבר הפקדתה פורסם ביום 14.2.02 בי"פ 5054 ודבר אישורה פורסם בתאריך 10.12.02 בי"פ 5139. לדעתי לא ניתן לאשר את תכנית הבינוי כפי שנקבע בדעת הרוב וזאת מהטעמים כלהלן: התכנית הוגשה ע"י העוררת "חברת אליקים בן ארי בע"מ" על שטח למבני ציבור שיועד בתכנית להפקעה ולרישום על שם הרשות המקומית. סעיף 10 לתכנית קובע לגבי אזור למבני ציבור: "מגרשים המיועדים להתקנת גנים ציבוריים וכן להקמת בניינים לצרכי ציבור, כגון:מבנים לצורכי חינוך, רווחה, בריאות, בית אבות, תרבות, דת, ספורט ומסחר קמעונאי" סעיף 16 להוראות התכנית קובע מפורשות: "מקרקעי ישראל כהגדרתם בחוק יסוד מקרקעי ישראל והמיועדים לצרכי הציבור כהגדרתם בסעיף 188(ב) לחוק התכנון והבניה יוחכרו לרשות המקומית עפ"י נוהלי מינהל מקרקעי ישראל. מקרקעין שאינם מקרקעי ישראל והמיועדים לצורכי ציבור כנכר לעיל, יופקעו על פי חוק התכנון והבניה". מדובר לפיכך במקרקעין שהתכנית ייעדה לצרכי ציבור ואף הורתה בפירוש כי אלה ירשמו על שם הרשות המקומית. הקביעה בעמדת הרוב לפיה כל תכלית תכנונית ציבורית עשויה להיות מושגת בין אם מתבצעת ע"י הרשות הרלוונטית ובין אם מתבצעת על ידי בעל הזכות בקרקע בפיקוח הגוף המוסמך תכנונית סותרת את הוראותיה המפורשות הללו של התכנית, ואת מטרתן, בדומה למאות תכניות מתאר אחרות, כי מקרקעין המיועדים לצרכי ציבור יירשמו על שם הרשות המקומית (ומעוררת קשיים נוספים אשר אינם מחייבים פירוט במסגרת ערר זה). שאלת ייעודם של המקרקעין, כמו גם שאלת הפקעתם ורישומם על שם הרשות המקומית, אינה שאלה המוכרעת ע"י העוררת והמושב, בהסכם כזה או אחר הנכרת ביניהם. זוהי שאלה הנתונה לסמכותה של הועדה המחוזית, במסגרת אישור תכנית, והועדה המחוזית אכן קבעה הוראות בעניין זה במסגרת התכנית. הצדדים אינם יכולים להתנות על הוראות התכנית בדבר הייעוד החל ובדבר הפקעת המקרקעין, ודומה שבפועל הם אף לא התיימרו לעשות כך במסגרת ההסכם שנחתם ביניהם. אוסיף עוד שההסכמה האמורה, כמתואר במובא להסכם, נחתמה טרם הפקדתה של התכנית. ההסכמות בין העוררת לבין המושב במישור החוזי-קנייני אינן גורעות ואין יכולות לגרוע מהוראת ההפקעה שבתכנית ומייעודו של השטח לצרכי ציבור. הן לכל היותר יכולות לקבוע מיהו בעל הזכויות שממנו יופקע השטח ע"י הועדה המקומית. אכן, במסגרת "אזור למבני ציבור" בתכנית החלה על המקרקעין, נקבע שיותר גם מסחר קמעונאי. הטענה לפיה מסחר קמעונאי אינו ממן היעודים שהועדה המקומית רשאית להפקיע בגינם מקרקעין היא טענה הראויה להישמע, ואולם זאת בפני הועדה המחוזית במסגרת תכנית מפורטת אשר אישורה הוא ממילא תנאי לסמכות הועדה המקומית להוציא היתרים באזור למבני ציבור, כפי שאפרט להלן. במסגרת זו יוכלו גם בעלי זכויות בקרקע, ככל שיבקשו לעשות כן, לטעון טענות בדבר העדר צורך ציבורי, בכלל או בהיקף כזה או אחר, ובדבר היחס הראוי בין השימושים השונים המותרים ביעוד למבני ציבור. בהתאם לסעיף 145(ז) לחוק התכנון והבניה: "מוסד תכנון לא יתן היתר, מכוח תכנית שהופקדה אחרי ט' בטבת תשנ"ו (1 בינואר 1996) אלא אם כן אושרה למקרקעין, שלגביהם מבוקש ההיתר, תכנית הקובעת הוראות בכל אלה: (1) פירוט יעודי הקרקע; (2) חלוקה למגרשים או לחלקות וגבולותיהם, אם אלו לא נקבעו בתשריט חלוקת קרקע; (3) קווי הבנין, מספר הקומות או גובה הבנינים; (4) שטחי הבניה המותרים; ואולם לגבי עבודה או שימוש בקרקע, אשר לדעת מוסד התכנון אופיים אינו דורש את קיום כל ההוראות שבסעיף זה, רשאי מוסד התכנון לתת היתר, אף אם לא כללה התכנית את ההוראות שבפסקאות (1) עד (4)". בענייננו התכנית הופקדה בשנת 2002, כשש שנים אחרי המועד הקובע, ולא קבעה את כל האמור בסעיף 145(ז) לחוק. עובדה זו, כמו גם הפסיקה בדבר חובת אישורו של תכנון מפורט, מוליכים למסקנה כי על מנת לתת היתרים במקום ממילא יש צורך באישור תכנית מפורטת אשר תענה על הנושאים הקבועים בסעיף 145(ז). בהעדר תכנית תקפה הקובעת זכויות והוראות בניה, תכנית אשר אישורה מהווה תנאי למתן היתר בהתאם לסעיף 145(ז) אין משמעות לאישור תכנית בינוי כעת. מחד, לא ניתן יהיה להוציא היתרים לפי תכנית בינוי שכזו בהעדר הוראות מפורטות מתאימות בתכנית סטטוטורית, ומאידך, הועדה המחוזית תהיה כמובן מוסמכת לאשר תכנית מפורטת שאינה תואמת את תכנית הבינוי שתאושר ע"י הועדה המקומית. לפיכך, הערר מתקבל בחלקו בכפוף לאמור בדעת הרוב.בניהתכנון ובניה