ערר לא לאשר בקשה לסלילת דרכים

ערר לא לאשר בקשה לסלילת דרכים בתחום הישוב חרוצים. וכך קבענו באותו עניין: "העוררים טענו לאי אלו חריגות ביחס לתכנון המאושר ובכלל זה הפיכתו של שביל לדרך למעבר לכלי רכב, סלילת דרך בתחום שטח למבנה ציבור ועוד. יש לציין כי במצב דברים כזה אנו רואים מקום להתערבותנו על פי הלכת עת"מ 136/00 צומת האלופים שם נקבע כדלקמן: "אינני חולק שזכות הערר ניתנת רק בנושאים שסעיף 149 דן בהם, דהיינו הקלה, שימוש חורג וחלוקה בסטיה מתכנית. כל מה שאני אומר הוא שסעיף 149(3) המדבר על החלטת הועדה בהתנגדות של בעל קרקע או בניין או מחזיק בהם כשהוא מאוזכר בסעיף 152 (א)(1), אינו יכול להתפרש פרשנות מילולית טכנית שאינה מתקבלת על הדעת, לפיה אם עמדה הועדה על המשמר וגילתה סטיה מתכנית ובהמשך מילאה חובתה ועשתה פרסום ובעקבות פרסום זה באה התנגדות ונדחתה, הרי רק אז תינתן לנפגע זכות ערר, ואילו אם הועדה טעתה או אולי הוטעתה לחשוב שאין סטיה כזו, או שהיא אמנם היתה ערה לצורך בהקלה אך על אף זאת נמנעה מפרסום, או אז, "יענש" הנפגע בכך שהוא יאלץ לפתוח בהליך בבית המשפט שהוא יקר, מסורבל, ממושך ופחות יעיל מאשר ההליך בפני ועדת ערר." במסגרת החלטתה קיבלה הועדה המקומית את המלצת מהנדס הועדה לפיה האישור של הבקשה מותנה בין היתר בתנאים הבאים: "א. מילוי המלצת מהנדס הועדה מיום 8/2/2009. ב. בשבילים (שצ"פ) ייסלל רק שביל להולכי רגל ולא לתנועת כלי רכב. ג. כל הבניה הפרטית הגולשת לשטחי ציבור (דרך, שביל/שצ"פ) תסומן להריסה. ד. ההגשה תהיה על רקע טופוגרפי וציון מפלסי סלילה. ה. ביטול הסיפא בסעיף ג' בהמלצת מהנדס הועדה מיום 8/4/2009 ("וכן סלילת דרך בתחום השטח למבני ציבור אשר תוגש בנפרד"). ו. תיאום עם ועד מקומי חרוצים. ז. השלמת תכנית תמרור והבאתה לאישור רשות תמרור (אין בכך כדי להתנות את ההיתר לסלילה ככל שינתן לפי החלטה זו)." על פניו החלטה זו נותנת מענה לחריגות הנטענות על ידי העוררים, שכן היא מגבילה את הסלילה לכבישים ודרכים (בשונה משצפ"ים), מבטלת את הסלילה המבוקשת בשטח למבנה ציבור, דואגת לסימון להריסה כמתחייב על פי דין ועוד. יחד עם זאת, נוכח כמות החריגות אשר נטענה בפנינו היום, כמו גם העובדה כי בפני הועדה המקומית וועד המושב כנראה מצויות גרסאות מספר של הבקשה, אנו מורים כדלקמן: הבקשה תתוקן על פי החלטת הועדה המקומית והעתקה המתוקן יועבר לידי העוררים קודם להוצאת ההיתר. היה והבקשה תתוקן כפי שנטען בפנינו היום על ידי הועדה המקומית, איננו רואים סיבה להתערבותנו בעתיד בגורלה של בקשה זו. יחד עם זאת מובן כי במידה ויוותרו סטיות מהוראת התכניות החלות באופן שלא מאפשר להוציא היתר, יוכלו העוררים לשוב ולפנות לועדת הערר, וזאת בתוך 14 ימים מיום קבלת העותק המתוקן כאמור לעיל בסעיף 1." ואמנם, המתנגדים לבקשה שבו וטענו לאי התאמות למצב התקף בתכנית המתוקנת כדלקמן: המועצה האזורית חוף השרון אינה בעלת זכות בקרקע, הגם שהשטחים לדרכים המבוקשות מיועדים לצורכי דרך בתכנית תקפה. התכנית מנציחה פלישות לתחום הדרך, רק חלק מהפלישות סומנו להריסה. רחוב התמר מסומן כרחוב הולנדי ועל כן משנה ייעודו מדרך לכלי רכב לדרך להולכי רגל. שביל ירוק ברחוב הרימון המיועד להולכי רגל מרוצף באבן משולבת בהתאם לרחוב התמר ולא מופיעה בו כל חסימה להולכי רגל. מתוכננת ככר וחניות בשטח למבני ציבור. ברחוב התמר סומנה כניסה המתאימה לרכב לשצ"פ / שביל להולכי רגל המשמש גם בפועל לתנועת רכב בניגוד לחוק. התכנית אינה קובעת נגישות למגרשי כדורגל במערב היישוב (רחוב הגפן). ביטול הכיכר בכניסה לישוב אינה בטיחותית. תמצית תשובת המשיבים על פי סעיף 190 (ב) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965 בסמכות הועדה המקומית להיכנס לכל מקרקעין המיועדים להפקעה ולקנות בהם חזקה עוד טרם החלו הליכי ההפקעה הפורמאלית. כל הפלישות מסומנות להריסה. תכנון של רחוב הולנדי נפוץ בישובים שונים במועצה ומחוץ לה. לעניין רחוב הרימון - שביל זה (ברוחב 4-5 מ') מהווה דרך גישה ל - 4 מגרשי מגורים ולכן התבקש רחוב הולנדי. בבקשה המתוקנת הוכללה נגישות למבני ציבור הן מבחינת הכניסה והתנועה. הבקשה קובעת מקומות חניה גם בתחום הדרך. הבקשה הוצאה מתחום השבילים נשוא המחלוקת ברחוב התמר. הבקשה להיתר מאפשרת נגישות לכל המגרשים בישוב, תוואי המדרכה תוקן בתאום עם הועדה המקומית בתחום הדרך הסטטוטורית. הכנת הכיכר הנ"ל מחייבת קידום תב"ע. תמצית עמדת ד"ר אבי כהן התכנון המוצע לוקה באפלייתם של העומדים בראש המועצה וראש ועד הכפר לטובה מבחינת מדרכות ונוחות השימוש בדרכים. שטח התכסית המבונה הוא אסטרונומי. לפיכך הבקשה לוקה בחוסר סבירות קיצונית. תמצית עמדת החברה לפיתוח קרקעות בגוש 7696 ו - 7697 החברה הינה בעלים רשום בחלקה 1 בגוש 7696 במושע. אמנם על המקרקעין רשומה הערת אזהרה לפי צו בימ"ש שמתיימרת להבטיח הסכמים בדבר עסקת חליפין וחלוקה אלא שתוקפם פג ועל רקע זה מתנהל הליך בביהמ"ש המחוזי. לפיכך הבקשה הוגשה בהעדר חתימת בעל קרקע בנכס, בהעדר חתימה אף אחד מהבעלים של אותם מקרקעין. קק"ל הינה בעלים של חלק מהמקרקעין בלבד ולכן ההתניה בחתימת ממ"י אינה מעלה ואינה מורידה. בין הצדדים חלות ועומד הליך בנושאים הקניינים ומכאן שאין בידי המשיבה 1 התימוכין הקניינים הנדרשים. דיון והכרעה מסגרת הדיון כפי שהבהרנו בהחלטתנו הקודמת הואיל בבקשה שהוגשה התואמת תכנית, המנדט לועדת הערר הינו לבחון התאמה זו בלבד. אם יתברר כי הבקשה תואמת תכנית כאמור, לא יכולה ועדת הערר להתערב בשיקול הדעת התכנוני לכאן או לכאן שכן סמכותה מוגבלת מכוח סעיף 152 לחוק. מאותם טעמים ממש, אין באפשרותנו לבחון טענות בדבר "תימוכין קנייניים" בבקשה כגון דא. לעניין זה יצוין ראשית, כי עצם הטענה בדבר סטייה מהוראות תקנות אינה מהווה עילה בפני ועדת הערר. לעניין זה אנו מפנים לעמדת המדינה כפי שהוגשה במספר עניינים ביניהם עניין התלוי ועומד בפני בימה"ש העליון, כדלקמן: איננו סבורים כי סטייה מתקנות (בשונה מסטייה מהוראות התכניות החלות במקרקעין נתונים), עשויה להצמיח לעוררים זכות ערר יש מאין, כפי שהובהר לאחרונה במסגרת עמדת המדינה בעתירות מנהליות כדלקמן: "ועדת הערר הבהירה כי אינה רואה לעשות את כלי הערר קרדום לחפור לו ולנגח כל היתר באשר הוא. זכות הערר הינה מכשיר דיוני המאפשר ערכאת ערעור תכנונית נוספת במקרים ספציפיים שנקבעו בחוק, כאשר הרציונאל המנחה הינו סירוב לבקשה או לחלופין אישור בקשה החורגת מהמשטר התכנוני החל בחלקה נתונה. ועדת הערר המשיכה והסבירה, כי זכות ערר גוררת אחריה עיכוב הליכים אוטומטי (כפי שקבוע בדין) עד תום בירור הערר וזאת ללא הפקדת בטוחות מתאימות בניגוד לפניה לבית המשפט בבקשה לצו מניעה, ומכאן שיש לכבד זכות זו ולפרשה במדויק בהתאם להוראות המחוקק. ועדת העררה התייחסה לטענות הערר, תוך שהיא מחלקת אותן לשני חלקים: טענות מסוג פגמים פרוצדורליים (העדר חתימות, אישור לא עדכני וכיו"ב) ומסוג של שיקול דעת מהנדס הרשות המקומית (הכשרת הלך מדרגות, רוחב פרוזדורים וכד'). ועדת הערר קבעה כי שני סוגי הטענות הללו, אינם נתונים לערר בזכות. ועדת הערר קבעה כי עניינן של הטענות מהסוג הראשון באי קיום הליכים טכניים על פי התקנות ובכך אין הם נבדלים מכל מקרה בו למאן דהוא טענות כלפי ההיתר. ועדת הערר הפנתה לפסק הדין בעת"מ (ת"א) 1111/03 לב עמי נ' ועדת ערר לתכנון ובניה מחוז מרכז ואח' תק-מח 2005(3) 596. וכן לפסק הדין בעת"מ (חי) 391/08 תיאטרון הצפון מרכז אומניות הבמה בית העם נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה חיפה תק-מח 2008(2) 1658 (להלן: "ענין תיאטרון הצפון") אשר קבע: "הכרה בזכות ערר על החלטה למתן היתר לוועדת הערר גם מעבר למסגרת הקבועה בסעיף 152 לחוק התכנון והבנייה, עלולה ליצור קשיים רבים. בהיעדר הוראה המקנה זכות ערר, ומגדירה את הזכאים, העילות וסדרי הדין, עלולות ועדות הערר להיות מוצפות על-ידי עוררים למיניהם המונָעים מאינטרסים שונים ולאו דווקא ענייניים. הקביעה כי סעיף 12ב(א)(2) לחוק התכנון והבנייה מקנה זכות ערר לכל המעוניין פותחת פתח רחב שעלול לפגוע בהליכי התכנון.... צריך לזכור כי כאשר שוללים את זכות הערר לוועדת הערר, אין פירושו של דבר כי נחסמת דרכו של מי שנפגע או של מי שטוען לאינטרס לגיטימי, לפנות לערכאות שיפוטיות. הדרך להגשת עתירה מינהלית פתוחה, ובית המשפט לעניינים מינהליים ידון בכל עתירה על-פי כללי המשפט המינהלי..." עוד קבעה ועדת הערר כי עניינן של הטענות מהסוג השני בהפעלת שיקול דעת מהנדס הועדה המקומית ובתנאים מסוימים על פי סימן כט' לאור התיקון בשנת 2008 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות) התש"ל - 1970. גם השגה על שיקול דעת זה אינו מקנה זכות ערר על פי סעיף 152 לחוק. ועדת הערר הבהירה כי היא עשויה להתערב בהחלטה ליתן היתר מקום בו הוא נחזה כתואם לתכניות החלות במקרקעין בעוד שלמעשה הוא חורג מהן, אלא שבמקרה זה לא צוינה חריגה כאמור. הפרה לכאורית של הוראות התקנות לעניין זה אינה חריגה המקנה שיקול דעת תכנוני אשר יש טעם בשמיעת ערכאת ערר בגינן. הוסבר, כי גם בעניין תיאטרון הצפון שנזכר לעיל טענו העוררים שם טענות בדבר חוקיות ההיתר, אופן חישוב השטחים שלא בהתאם לתקנות לדבריהם, מתן היתר בניגוד לנספח החניה וחריגה מהגובה המותר, ונקבע כי אלו אינן מקנות לועדת הערר סמכות לדון בהן. ועדת הערר קבעה כי בעניין ההיתר שהובא לפניה, היא לא מצאה כל חריגה מתכנית וכי טענות העותר כלפי ההיתר אינן מקנות זכות ערר. כאמור, החלטה זו של ועדת הערר מדברת בעד עצמה, והיא מבוססת על הדין ועל תכליתו. עמדת ועדת הערר עולה בקנה אחד אף עם עמדת המדינה כפי שהוגשה לכב' בית המשפט העליון בעע"מ 2015/08 (מצ"ב כנספח ב' לתגובה). חוק התכנון והבניה קובע כי הליך תכנוני נעשה באמצעות הכנת תכנית, פרסומה להתנגדויות ודיון בהתנגדויות. משניתנה לתכנית תוקף ודבר אישורה פורסם כדין, הרי שהיא בעלת מעמד סטטוטורי, שיש בו כדי להעניק זכויות, ולבסס אינטרס הסתמכות לגיטימי. מכאן, כי ככלל מוקנית לפרט זכות לקבלת היתר בניה התואם את התכנית המאושרת החלה על המקרקעין. לכלל זה קיימים חריגים. כך למשל, כב' בית המשפט העליון הכיר בצורך של הועדה המקומית להפעיל שיקול דעת, בטרם ינתן היתר בניה, הגם שהוא תואם תכנית, כגון כאשר חלוף הזמן פגע ברלוונטיות של התכנית, אשר אינה הולמת עוד את הצרכים. ראו למשל בג"ץ 1636/92 העמותה לשמירת איכות החיים והסביבה נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה תל אביב ואח', פ"ד מז(5), 573. חריג נוסף לכלל זה מעוגן בתקנה 2ג לתקנות. במסגרת תקנות אלה, הוסיף מתקין התקנות זכות להגיש התנגדות להיתר תואם תכנית, אשר לא הוענקה על ידי המחוקק הראשי. אלא שזכות זו הוקנתה בהיקף מצומצם לבעלי הזכות בנכס לגביו מתבקש היתר הבניה בלבד. זכות זו להתנגד, מהווה על פי התקנות, תחליף לצורך לקבל את הסכמתם או חתימתם של כל בעלי הזכויות בנכס להיתר המבוקש. מקורה של זכות התנגדות זו באינטרס המיוחד בו הכיר מחוקק המשנה, שיש לבעלי הזכיות בנכס, בנוגע לנעשה בנכסו. זוהי זכות השונה במהותה מזכותו של כלל הציבור, הזכאי להתנגד לתכנית ואף להיתר הכולל שימוש חורג או הקלה. שכן, בעוד שלכלל הציבור ישנו ענין ב"החצנות" של הבניה על סביבתה, לבעלי הזכות בנכס ישנו ענין גם ב"בניה פנימה", בהשפעה שאינו מוחצנית כלפי כלל הציבור, על הנעשה בבנין. אלו פרטים פנימיים, אשר ככלל, נדונים בין מבקש ההיתר לבין רשות הרישוי (במסגרת שקול הדעת ההנדסי-מקצועי שניתן לה), ולכלל הציבור אין ענין של ממש בהם. לבעלי הזכויות בנכס, לעומת זאת, יתכן ענין אף בפרטים אלו. מכאן זכות ההתנגדות הספציפית, אשר הוקנתה בתקנות, לבעלי הזכויות בנכס. כאמור, הליך ההתנגדות לפי תקנה 2ג לתקנות מהווה תחליף לדרישת התקנות על פיה כל בעלי הזכויות בנכס יחתמו על הבקשה להיתר. תפקידו של הליך זה לאפשר גם למי שאין בידו מלוא הזכויות בנכס, לקדם הליך לקבלת היתר בניה ואף להביאו לכדי סיום, הכל מתוך מטרה ליעל ולזרז את הליכי התכנון. למותר לציין כי הליך הוצאת ההיתר לא מהווה כמובן תחליף לדרישות הנובעות מדיני הקנין ביחס לפעולות שרשאי לבצע בעל זכות בנכס. מתן האפשרות להתנגד לפי תקנה 2ג, נובע ממעמדו המיוחד של בעל זכויות בנכס, אשר מצדיק מתן הזדמנות נוספת למי שמבקשים לבנות בנכסו, ללא הסכמתו, להביא את השגותיו בפני הועדה המקומית. ודוק, לבעל זכויות בנכס עשוי להיות "ענין תכנוני" לגיטימי בפרטי הבינוי המבוקש, אשר עתיד להתבצע בנכסו. על כן, העניק לו מתקין התקנות זכות טיעון. מעמד כאמור לא ניתן לכלל הציבור שאינו שותף לזכויות בנכס, שכן עניינו של כלל הציבור מתמצה בפרטים שיש חובה על פי דין לכלול בתכנית מפורטת, ולא בפרטיו של הבינוי הקונקרטי, המהווה הגשמת הוראות התכנית. היקף שקול הדעת של רשות הרישוי בבואה לדון בהתנגדות זו מצומצם, ויעסוק ככל, בפרטי "הבניה פנימה" ואינו מהווה תחליף לשקול הדעת התכנוני הנרחב אשר הופעל בעת אישור התכנית. אם כן, זכות התנגדות זו לא הוענקה בהוראות חוק התכנון והבניה אלא בתקנות בלבד. הוראות החוק המסדירות את הזכות להגיש ערר לועדת הערר אינן חלות על זכות זו להתנגד. מחוקק המשנה, אשר העניק את זכות ההתנגדות הנוספת לא קבע לצידה זכות ערר. זאת משום האיזון הנדרש בין זכויותיהם של הצדדים השונים ובין האינטרסים המנוגדים כמו גם בשל היקף שקול הדעת המצומצם הנתון לרשות הרישוי בשלב זה, שאינו מצדיק פניה לערכאה מנהלית תכנונית נוספת. בשונה מהליך מתן היתר בניה התואם את התכנית החלה על המקרקעין, הליך אשר ככלל, ובכפוף לאמור לעיל, אינו מחייב כאמור שיתוף הציבור (שכן זכויותיהם של כל הצדדים המעורבים בהליך כמו גם ציפיותיהם הלגיטימיות גובשו כבר בזמן הכנת התכנית ואישורה), כאשר היתר הבניה או השימוש המתבקש אינו תואם את התכנית התקפה (דהיינו כולל בחובו את הצורך לאשר הקלה או שימוש חורג, מקום שהדבר אפשרי על פי הדין), קמה הצדקה לשיתוף נוסף של הציבור. במקרה כזה מהווה שיתוף הציבור וזכות הטיעון הניתנת במסגרתו לבעלי ענין שונים תחליף לזכות הטיעון שהיתה מוקנית להם במסגרת הליך אישורה של התכנית, אילו פרטיו של ההיתר המבוקש היו מעוגנים בה. במקרים אלו, נוסף על הזכות להתנגד למתן היתר הכולל שימוש חורג או הקלה הקנה הדין למי שעלול להיפגע ולקבוצה נוספת של זכאים את האפשרות לערור על החלטת הועדה המקומית, לועדת הערר. זכות ערר זו מהווה המשכה של החובה לאפשר שיתוף ציבור במסגרת הליכי השימוש החורג וההקלה ונובעת משיקול הדעת שהוקנה במסגרתם לועדה המקומית, שיקול דעת שהוא בעיקרו סטייה מתכנית שאושרה על ידי מוסד תכנון מוסמך, והמצדיק מנגנון בקרה חיצוני לוועדה המקומית. הצדקות אלה הן לעצם קיומה של החובה לשתף את הציבור והן לזכות להתנגד ולערור אינן קיימות כאמור ביחס להיתר התואם את התכנית שאושרה על ידי מוסד התכנון המוסמך. זאת ועוד, הליכי התכנון שואפים לקיומו של הליך יעיל וזריז אשר יאפשר לבעל זכות בקרקע כמו גם לציבור ליהנות, תוך זמן סביר, מפירות התוצר התכנוני ולאפשר את מימושם של השימושים שנקבעו בתכנית למקרקעין. ככלל, השלב המיועד לליבון השיקולים התכנוניים, ולשמיעת טענותיהם של כל אשר יכולים להיות מושפעים מן התכנית הוא שלב הדיון בתכנית. הדיון בהתנגדויות, המהווה חלק מן ההליך התכנוני הוא במובן זה, שיאו של ההליך התכנוני, אשר באמצעות שיתוף הציבור הנעשה במסגרתו משביח את התכנית ואת עומקו של הדיון בה. משהכריע מוסד התכנון בהתנגדויות, ומשאושרה ופורסמה התכנית, הושלם הליך תכנוני ארוך ומקצועי במסגרתו ניתנה ההזדמנות אף למתנגדים לתכנית להשמיע את דברם. על פי סעיף 145(ב) לחוק, מכוחה של תכנית יכול אדם לפנות אל רשות הרישוי המקומית (המורכבת, כאמור בסעיף 30 לחוק, מיו"ר הועדה המקומית או יו"ר ועדת המשנה שלה, ומהנדס הועדה), ולבקש כי ינתן לו היתר "מתאים לתכנית". ככלל, בקשת ההיתר אמורה להיות שלב המתבצע מול רשות הרישוי שעקרו מתן ביטוי קונקרטי להוראות התכנוניות שנכללו בתכנית המאושרת. כאמור לעיל, הדיון התכנוני ובכלל זה מכלול ההיבטים בהם עשויה להיות לתכנון זה השלכה על בעלי ענין שונים, כבר התנהל במלואו והוכרע בפני מוסד התכנון אשר אישר את התכנית. ודוק, גם בשלבי ההחלטה ליתן היתר תואם תכנית נתון לועדה המקומית, או ליתר דיוק לרשות הרישוי, שיקול דעת מסויים ביחס לפרטי הבינוי המופיעים בהיתר, הפרטים העיצוביים השונים וכד'. פרטים אלה נותרו ככלל, לפי קביעת המחוקק, להכרעתם של אנשי המקצוע בועדה המקומית ובעיקר להכרעתו של מהנדס הרשות המקומית, שהוא חבר ברשות הרישוי המופקדת על פי החוק על מתן היתרים מסוג זה. משום שמדובר ככלל, בשקול דעת מצומצם וטכני (הנדסי) באופיו, הסמיך המחוקק את רשות הרישוי, בה חבר מהנדס, לדון במתן היתר תואם תכנית. זאת לעומת הדיון בבקשה להקלה או שימוש חורג, בו הוסמכה הועדה המקומית לדון בהרכבה המלא. כזכור, בהליך זה (בקשה להקלה או שימוש חורג), בניגוד להליך נשוא העתירה, נתונה הזכות להתנגד, ובהתאמה, הזכות לערור לועדת הערר. אין כל הצדקה לייצר מנגנון ערר, שהוא מטבעו מנגנון יקר למערכת ולפרט המבקש לממש את הזכויות שהוקנו לנכסו בתום הליך סטטוטורי ארוך , והכל, על שיקול דעת מינהלי מצומצם מאד בהיקפו. אף הרכבה של ועדת הערר מעיד על כך כי היא מיועדת ככלל לעסוק בבחינה תכנונית במובנה הרחב, ומכאן כי ערר על שיקול דעתה המצומצם ממילא של רשות הרישוי אינו הולם את ואינו מתאים להרכבה הנרחב של ועדת הערר. לבסוף נבקש להזכיר, כי על פי הדין הישראלי, לא על כל החלטה מנהלית ניתנת זכות לערור לגוף מינהלי נוסף (טרם פניה לבית המשפט). הכרעה האם ראוי להקנות זכות כזו תתקבל על ידי המחוקק בהתייחס למגוון של שיקולים ובהם היקף שיקול הדעת המוקנה לגוף המחליט ומידת ההצדקה לייצר ערכאת ביקורת מנהלית נוספת, טיב הזכות המוקנית, מידת הפגיעה במבקש ההיתר או הרשיון כתוצאה מערר ועוד. מתן היתר בניה, הוא חלק מ"רישוי הבניה", לאחר ששלב תכנונה כבר תם. במקרים רבים בהם מחייב הדין מתן רישיון (כגון רשיון עסק, או רשיון למקצוע) לא הוקמה ערכאת ערר מינהלית כלל על החלטה לתת היתר או רשיון מעין זה , ועל המעוניין לתקוף החלטה זו, לפנות לערכאות שיפוטיות. מאחר שלא נטען על ידי העותר בפני ועדת הערר כי ההיתר אינו תואם תכנית, קבעה ועדת הערר כי לעותר אין זכות ערר על החלטת המשיבה 2 ולפיכך ועדת הערר אינה מוסמכת לדון בערר. כאמור, אין פירושו של דבר כי העתר עומד בפני שוקת שבורה, אלא שהוא רשאי להגיש עתירה מנהלית שתוקפת את החלטת המשיבה 2. ואכן, במסגרת העתירה מעלה העותר את טענותיו נגד החלטת המשיבה 2. ועדת הערר אינה נדרשת לטענות אלו, אך היא סבורה כי זהו ההליך הנכון לתקוף את החלטת המשיבה 2 ולא בדרך של הגשת ערר לועדת הערר. "... ושנית, לטעמנו מדובר במקרה גבולי בו לכאורה מבחינת בדיקת מוסד התכנון המוסמך קיימים התימוכין הנדרשים לעצם הדיון במוסד התכנון כפי שהבהרנו בהחלטתנו בעניין ערר 532/07 החברה לפיתוח קרקעות בגוש 7696 ו - 7697 נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חוף השרון, כדלקמן: "לגופם של דברים, ברי כי בין העוררים לבין המינהל נטוש סכסוך קנייני במהותו. מנסח רישום המקרקעין עולה כי קק"ל רשומה כחלק מהבעלים. במצב דברים זה, ונוכח הצגת הסכם חכירה מהוון בידי קודמיהם של המשיבים 2 בצירוף כתב העברת זכות חכירה שאינה רשומה בלשכת רישום המקרקעין למשיבים 2, די לועדה המקומית בראיות לכאוריות אלה על מנת לדון בבקשה, החתומה בידי המשיבים 2 ומאושרת בידי המנהל . על פי הלכת הלן אייזן הנזכרת לעיל מקום בו "על פני הדברים אין למבקש זכות בניה מבחינת דיני הקניין" עשויות וועדות התכנון לקבוע כי לא יתקיים דיון בבקשה כל עוד לא ניתן פס"ד מטעם ביהמ"ש המוסמך שלמבקש יש זכות קניינית. אלא שבענייננו כמובהר לעיל, על פניו לקק"ל זכות במקרקעין ובאמצעות ממ"י הוחכרה אותה זכות למבקשים. זאת ועוד בניגוד לטענת העוררים, גם מקום בו מחליטה וועדה תכנונית כי על פניו אין למבקש זכות כאמור, לא מדובר בתוצאה אוטומטית אלא בתוצאה הכפופה לשיקול דעת הועדה התכנונית. במקרה דנן, נוכח התוצאות הכלכליות המשמעותיות של הקפאת ההליך התכנוני עד סיום הליך משפטי שהמשיבים אינם צד לו, אך מהווה אבן נגף בדרכם לסעד בדבר זכויותיהם, המתנהל 4 שנים בביהמ"ש המחוזי טרם הכרעה, ולאור הנזק הכבד הצפוי להם אם לא תתקבלנה טענות העוררים באותו הליך, כמו גם העובדה כי עד כה ניתנו עשרות היתרים בשטח החלקה והעובדה כי הקפאת היתר זה תהווה אפליה לרעה, הרי שאפילו לא היה די במצב הלכאורי המפורט לעיל, ספק אם ועדות התכנון הן הטריבונל הנכון להקפיא תכנון, וכל כך למה?. ברגיל, במסגרת הליך משפטי, יחוייבו העוררים אם יעתרו לסעד כגון דא בהפקדת ערבויות מתאימות (ובעניינו מדובר בסכומים גבוהים) על מנת להטיב את נזקיהם של המשיבים 2 אם לא יתקבלו טענותיהם וכתנאי להקפאת התכנון, בעוד ועדות התכנון, לרבות ועדת הערר חסרות מנגנון זה להבטחת הנזק. גם מטעם זה, נכון עשתה הועדה המקומית כשלא שעתה לבקשת העוררים. דברים אחרונים אלה מקבלים משנה תוקף בענייננו בו מצויה המחלוקת עם המדינה על מדוכת המשפט ובמסגרת זו ניתן היה לעתור לסעד מתאים, דבר שלא נעשה עד כה..." לפיכך אנו דוחים את טענות המשיבה 2 אשר עד היום לא נקטה בהליך לניצול סעד הקבוע בדין דוגמת צו מניעה זמני וטעמיה ונימוקיה עמה. ועדת הערר יצאה לסיור בשטח על מנת להתרשם באופן בלתי אמצעי מטענות הצדדים, במסגרת זו נמצא כדלקמן: רמת פיתוח הדרכים בישוב נמוכה ביותר. לא קיימות מדרכות וקטעי האספלט הרוסים בחלקם, לדוגמא ברחוב התמר לכל אורכו ובמיוחד בקצה הצפוני, כנ"ל ברחוב הערבה קצה מזרחי. בצומת רחוב הערבה לרחוב הגפן קיימת חסימה. לגופן של טענות לעניין הפלישות הנטענות, הבקשה מסמנת להריסה שורה של פלישות בתחום הדרך (למשל במגרשים 22,23,24 ברחוב 101) וכן פלישות נוספות. נפקות אי סימונן של חריגות אחרות לתחום הדרך אינה מביאה לטעמנו למסקנה של אי התאמה לתכנית, שכן היא אינה נותנת להן גושפנקא. יחד עם זאת ולמען הסר ספק אנו קובעים כי יש לסמן את כלל המבנים החורגים לתחום הדרך כפי שמופיע בבקשה, להריסה. אנו דוחים הטענה לפיה סימונו של רחוב התמר כרחוב הולנדי נוגד התכנית. "רחוב הולנדי" (וליתר דיוק דרך משולבת) הינו פתרון תחבורתי המאפשר מעבר מרוסן ומתון של כלי רכב ואינו קובע איסור קטגורי על מעבר כלי רכב. מאותם טעמים ממש יש לתקן תכנון הרחוב ההולנדי בקצהו הדרומי של רחוב הרימון, שכן לטעמנו התכנון המוצע אינו תואם ייעוד לשטח ציבורי פתוח. במידה והתכנון יושאר על כנו יש לנקוט בהליך מתאים על פי חוק להסדרת שינוי הייעוד. דומה כי פתרון החניה ליחידות הסמוכות צריך להינתן cul -de - sac המופיע בתשריט התכנית התקפה. שונים הדברים לעניין הכיכר בשטח למבני הציבור שכן זו משמשת את אותו המגרש ומהווה לדעתנו תכנון אינהרנטי לייעוד האמור (כמו כל תכנון כולל של כל מגרש לייעוד של בניה). איננו סבורים כי תכנונה של ההרחבה בדרום רחוב התמר חורגת מהתכנית, והפוך הוא מדובר כאמור לעיל באותו cul -de - sac המופיע בתשריט התכנית התקפה. לעניין הכיכר בכניסה ליישוב - לא מצאנו בתכנון המוצע כדי להוות חריגה להוראות התכנית התקפה. אף זו אינה מסמנת כיכר בכניסה ליישוב, אנו ממליצים לועדה המקומית להתייעץ במומחי תחבורה לעניין זה ובמידת הצורך לשנות התכנון התקף. סיכומם של דברים למעט התיקון האמור בסעיף 3 לא מצאנו אי התאמות למצב הסטטוטורי התקף. בשולי הדברים נציין כי מהתרשמות ועדת הערר בסיור, טוב עשו המשיבות בקדמן תכנון מערכת הדרכים בישוב, שכן האחרונה תאמה פיתוח לאלתר, אנו תקווה כי מדובר בצעד ראשון לשדרוגו של היישוב לשביעות רצון תושביו. לפיכך הערר נדחה ברובו. ערר