הבקשה כוללת שער לרכב בחזית הצפונית של המגרש דרך שביל להולכי רגל שנועד לשרת את מגרשי העורר. עפ"י התכנית החלה במקרקעין טב/3352 (להלן - "התכנית") אותו שביל "ישמש להולכי רגל ומעבר לכלי רכב למגרשים שמשרת אותם השביל." (סעיף 4.4 לתקנון התכנית). העוררים טענו תחילה כי אותו שביל מיועד רק למעבר למגרשים הפנימיים (9,10) בעוד הבניה במגרשים 7,8 הנהנים מחזית מערבית לדרך העוברת סמוך להם צריכה להתבסס על אותה דרך ותו לא, וזאת מטעמי בטיחות, הואיל והשביל הכלוא משמש למעבר הולכי רגל לרבות ילדים. בטיעונם זה נסמכו העוררים על החלטת וועדת ערר דרום בערר 6091/09 אלימלך נ' הוועדה המקומית לתו"ב שמעונים. לאחר שבחנו את נספח התנועה של התכנית (שמעמדו מנחה) ובו מצויינות מהשביל כניסה ויציאה גם למגרש 8, הסבירו כי ייתכן וניתן למגרש 8 כניסה מהשביל הואיל והוא בבעלות זהה כמו המגרשים הפנימיים (9,10), אולם מאחר ומדובר בנספח מנחה בלבד שיקולי הבטיחות גוברים ואין לאפשר כניסה ברכב דרך אותו שביל למגרשים החיצוניים. סטיה נוספת לה טענו העוררים הינה מילוי קרקע עד גבול מגרש המגעת כדי סטיה ניכרת מקו הבניין, וכפועל יוצא מכך תוספת קומה, שהייתה מפולשת ונסגרה. כן נטען כנגד אישור הבקשה ללא הוכחת זכויות בנכס. העוררים לא טענו לזכויות במקרקעין אלא שלשיטתם לא הוכיח המשיב את זכויותיו הוא. השביל התכנית כאמור מגדירה את יעודו של השביל כשימוש להולכי רגל ומעבר לכלי רכב שמשמש. מדובר בייעוד ציבורי לתכליות המפורטות לעיל המופרד תב"עית מפורשות ממגרשי המגורים ועל כן אינו אמור לשמש כשטח משחקים וכיו"ב, מה עוד כי אותה תכנית קובעת בסמוך לאותם מגרשים שטח נרחב ביותר כשטח ציבורי פתוח. הגדרת השביל האמורה עומדת במובחן מהגדרת השצ"פ הכוללת בין היתר ההוראה הבאה:"בתחום השצ"פ לא יהיה מעבר לכלי רכב למעט במקומות המסומנים בהם תהיה זיקת הנאה למעבר לכלי רכב" (סעיף 4.2.1 ב) (ואמנם זיקה כזו מסומנת בנוגע למגרשים 2,3). "בלשון בני אדם" המגרשים אותם משרת השביל (שכאמור אינו ממלא תכליות של שצ"פ ומיועד למעבר הולכי רגל ומכוניות בלבד) הינם כל הארבעה. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח הסימון בנספח התנועה, שקבע כניסה ויציאה ממנו למגרש 8. כלומר מסמכי התכנית הכירו בשימוש בשביל גם למגרש אליו ניתן להכנס מהדרך ממערב. במצב דברים זה, עקרון השוויון וזכות הקניין מחייבים לטעמנו כניסה לכל ארבעת המגרשים הסובבים את השביל ותוספת שתי מכוניות לשימוש בו אינה מעלה ואינה מורידה בטיחותית. המקרה שנדון בוועדת הערר דרום, בערר עליו נסמכו העוררים , שונה בתכלית. באותו מקרה דובר בהגדרה תב"עית של "שביל להולכי רגל". וועדת הערר הרחיבה הגדרה זו וקבעה : "לטעמנו, יש ליתן למונח "שביל הולכי רגל" את המשמעות הטבעית שלו, קרי לשימושם של הולכי הרגל. לאור התכנון של השכונה, הפרשנות סובלת גם פרשנות מרחיבה של מעבר כלי רכב בשבילים אלו לצורך גישה לחניות למגרשים חסרי גישה, אך גם פרשנות זו הינה פרשנות מרחיבה עד הקצה ממש של "שביל להולכי רגל" לאור האמור הבהירה וועדת הערר באותו מקרה: "לאור האמור לעיל ברור, כי יש לצמצם למינימום הכרחי את המעבר לכלי הרכב בשבילים המיועדים להולכי רגל ולשמרם במטרתם על פי התוכנית." בענייננו כאמור מדובר ב"שביל להולכי רגל ומעבר לכלי רכב למגרשים שמשרת אותם השביל" כך שהתכנית קבעה זכות מעבר לכלי רכב מפורשות. יחד עם זאת, אנו סבורים כי נוכח רוחבו של השביל (6 מ' ) ניתן ואף רצוי לייחד חלק מרוחבו למעבר הולכי רגל ובכך להגביר את בטיחות השימוש בו. אשר לטענות בדבר "גובה המילוי" ופועלן היוצא, הרי שאין בידינו לבדקן הואיל והבקשה אינה כוללת נתונים חד משמעיים לעניין זה. כך, מצויינת הקומה התחתונה כקומת חניה או עמודים מפולשת שסגירתה החלקית מתבקשת מבלי לציין את גובהה, גם קומת הכניסה אינה כוללת גובה 0.00,גובה קומת הכניסה מופיע פעם אחת כ - 53.18 מ' (במדידה) ופעם נוספת כ55.14 מ' (בחתכים), וחרף בקשותינו מהמשיבים במהלך הדיון לא הוצגו בפנינו נתונים חד משמעיים לעניין זה. יובהר כי ככלל וועדת הערר רואה במילוי הנמוך מגובה 0.00 סביר ומותאם לתקנות ולתכניות החלות בגדר פיתוח סביר, בהתאמה קונקרטית לנסיבות כל מקרה ומקרה. לעניין הוכחת שרשור הבעלות בהתאם להחלטת וועדת הערר, הבהירה הוועדה המקומית כי נחה דעתה בעניין זה לאחר בדיקה יסודית, ולפיכך ומשלא העלו המשיבים טענות קונקרטיות בהיבט זה כמו גם לאור העדרו של עניין לגיטימי מטעם המשיבים בנושא זה, איננו רואים לקבל הטענה. לעניין זה נזכיר כי איננו סבורים כי סטייה מתקנות (בשונה מסטייה מהוראות התכניות החלות במקרקעין נתונים), עשויה להצמיח לעוררים זכות ערר יש מאין, כפי שהובהר לאחרונה במסגרת עמדת המדינה בעתירות מנהליות כדלקמן: "ועדת הערר הבהירה כי אינה רואה לעשות את כלי הערר קרדום לחפור לו ולנגח כל היתר באשר הוא. זכות הערר הינה מכשיר דיוני המאפשר ערכאת ערעור תכנונית נוספת במקרים ספציפיים שנקבעו בחוק, כאשר הרציונאל המנחה הינו סירוב לבקשה או לחלופין אישור בקשה החורגת מהמשטר התכנוני החל בחלקה נתונה. ועדת הערר המשיכה והסבירה, כי זכות ערר גוררת אחריה עיכוב הליכים אוטומטי (כפי שקבוע בדין) עד תום בירור הערר וזאת ללא הפקדת בטוחות מתאימות בניגוד לפניה לבית המשפט בבקשה לצו מניעה, ומכאן שיש לכבד זכות זו ולפרשה במדויק בהתאם להוראות המחוקק. ועדת העררה התייחסה לטענות הערר, תוך שהיא מחלקת אותן לשני חלקים: טענות מסוג פגמים פרוצדורליים (העדר חתימות, אישור לא עדכני וכיו"ב) ומסוג של שיקול דעת מהנדס הרשות המקומית (הכשרת הלך מדרגות, רוחב פרוזדורים וכד'). ועדת הערר קבעה כי שני סוגי הטענות הללו, אינם נתונים לערר בזכות. ועדת הערר קבעה כי עניינן של הטענות מהסוג הראשון באי קיום הליכים טכניים על פי התקנות ובכך אין הם נבדלים מכל מקרה בו למאן דהוא טענות כלפי ההיתר. ועדת הערר הפנתה לפסק הדין בעת"מ (ת"א) 1111/03 לב עמי נ' ועדת ערר לתכנון ובניה מחוז מרכז ואח' תק-מח 2005(3) 596. וכן לפסק הדין בעת"מ (חי) 391/08 תיאטרון הצפון מרכז אומניות הבמה בית העם נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה חיפה תק-מח 2008(2) 1658 (להלן: "ענין תיאטרון הצפון") אשר קבע: "הכרה בזכות ערר על החלטה למתן היתר לוועדת הערר גם מעבר למסגרת הקבועה בסעיף 152 לחוק התכנון והבנייה, עלולה ליצור קשיים רבים. בהיעדר הוראה המקנה זכות ערר, ומגדירה את הזכאים, העילות וסדרי הדין, עלולות ועדות הערר להיות מוצפות על-ידי עוררים למיניהם המונָעים מאינטרסים שונים ולאו דווקא ענייניים. הקביעה כי סעיף 12ב(א)(2) לחוק התכנון והבנייה מקנה זכות ערר לכל המעוניין פותחת פתח רחב שעלול לפגוע בהליכי התכנון.... צריך לזכור כי כאשר שוללים את זכות הערר לוועדת הערר, אין פירושו של דבר כי נחסמת דרכו של מי שנפגע או של מי שטוען לאינטרס לגיטימי, לפנות לערכאות שיפוטיות. הדרך להגשת עתירה מינהלית פתוחה, ובית המשפט לעניינים מינהליים ידון בכל עתירה על-פי כללי המשפט המינהלי..." עוד קבע הועדת הערר כי עניינן של הטענות מהסוג השני בהפעלת שיקול דעת מהנדס הועדה המקומית ובתנאים מסוימים על פי סימן כט' לאור התיקון בשנת 2008 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות) התש"ל - 1970. גם השגה על שיקול דעת זה אינו מקנה זכות ערר על פי סעיף 152 לחוק. ועדת הערר הבהירה כי היא עשויה להתערב בהחלטה ליתן היתר מקום בו הוא נחזה כתואם לתכניות החלות במקרקעין בעוד שלמעשה הוא חורג מהן, אלא שבמקרה זה לא צוינה חריגה כאמור. הפרה לכאורית של הוראות התקנות לעניין זה אינה חריגה המקנה שיקול דעת תכנוני אשר יש טעם בשמיעת ערכאת ערר בגינן. הוסבר, כי גם בעניין תיאטרון הצפון שנזכר לעיל טענו העוררים שם טענות בדבר חוקיות ההיתר, אופן חישוב השטחים שלא בהתאם לתקנות לדבריהם, מתן היתר בניגוד לנספח החניה וחריגה מהגובה המותר, ונקבע כי אלו אינן מקנות לועדת הערר סמכות לדון בהן. ועדת הערר קבעה כי בעניין ההיתר שהובא לפניה, היא לא מצאה כל חריגה מתכנית וכי טענות העותר כלפי ההיתר אינן מקנות זכות ערר. כאמור, החלטה זו של ועדת הערר מדברת בעד עצמה, והיא מבוססת על הדין ועל תכליתו. עמדת ועדת הערר עולה בקנה אחד אף עם עמדת המדינה כפי שהוגשה לכב' בית המשפט העליון בעע"מ 2015/08 (מצ"ב כנספח ב' לתגובה). חוק התכנון והבניה קובע כי הליך תכנוני נעשה באמצעות הכנת תכנית, פרסומה להתנגדויות ודיון בהתנגדויות. משניתנה לתכנית תוקף ודבר אישורה פורסם כדין, הרי שהיא בעלת מעמד סטטוטורי, שיש בו כדי להעניק זכויות, ולבסס אינטרס הסתמכות לגיטימי. מכאן, כי ככלל מוקנית לפרט זכות לקבלת היתר בניה התואם את התכנית המאושרת החלה על המקרקעין. לכלל זה קיימים חריגים. כך למשל, כב' בית המשפט העליון הכיר בצורך של הועדה המקומית להפעיל שיקול דעת, בטרם ינתן היתר בניה, הגם שהוא תואם תכנית, כגון כאשר חלוף הזמן פגע ברלוונטיות של התכנית, אשר אינה הולמת עוד את הצרכים. ראו למשל בג"ץ 1636/92 העמותה לשמירת איכות החיים והסביבה נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה תל אביב ואח', פ"ד מז(5), 573. חריג נוסף לכלל זה מעוגן בתקנה 2ג לתקנות. במסגרת תקנות אלה, הוסיף מתקין התקנות זכות להגיש התנגדות להיתר תואם תכנית, אשר לא הוענקה על ידי המחוקק הראשי. אלא שזכות זו הוקנתה בהיקף מצומצם לבעלי הזכות בנכס לגביו מתבקש היתר הבניה בלבד. זכות זו להתנגד, מהווה על פי התקנות, תחליף לצורך לקבל את הסכמתם או חתימתם של כל בעלי הזכויות בנכס להיתר המבוקש. מקורה של זכות התנגדות זו באינטרס המיוחד בו הכיר מחוקק המשנה, שיש לבעלי הזכיות בנכס, בנוגע לנעשה בנכסו. זוהי זכות השונה במהותה מזכותו של כלל הציבור, הזכאי להתנגד לתכנית ואף להיתר הכולל שימוש חורג או הקלה. שכן, בעוד שלכלל הציבור ישנו ענין ב"החצנות" של הבניה על סביבתה, לבעלי הזכות בנכס ישנו ענין גם ב"בניה פנימה", בהשפעה שאינו מוחצנית כלפי כלל הציבור, על הנעשה בבנין. אלו פרטים פנימיים, אשר ככלל, נדונים בין מבקש ההיתר לבין רשות הרישוי (במסגרת שקול הדעת ההנדסי-מקצועי שניתן לה), ולכלל הציבור אין ענין של ממש בהם. לבעלי הזכויות בנכס, לעומת זאת, יתכן ענין אף בפרטים אלו. מכאן זכות ההתנגדות הספציפית, אשר הוקנתה בתקנות, לבעלי הזכויות בנכס. כאמור, הליך ההתנגדות לפי תקנה 2ג לתקנות מהווה תחליף לדרישת התקנות על פיה כל בעלי הזכויות בנכס יחתמו על הבקשה להיתר. תפקידו של הליך זה לאפשר גם למי שאין בידו מלוא הזכויות בנכס, לקדם הליך לקבלת היתר בניה ואף להביאו לכדי סיום, הכל מתוך מטרה ליעל ולזרז את הליכי התכנון. למותר לציין כי הליך הוצאת ההיתר לא מהווה כמובן תחליף לדרישות הנובעות מדיני הקנין ביחס לפעולות שרשאי לבצע בעל זכות בנכס. מתן האפשרות להתנגד לפי תקנה 2ג, נובע ממעמדו המיוחד של בעל זכויות בנכס, אשר מצדיק מתן הזדמנות נוספת למי שמבקשים לבנות בנכסו, ללא הסכמתו, להביא את השגותיו בפני הועדה המקומית. ודוק, לבעל זכויות בנכס עשוי להיות "ענין תכנוני" לגיטימי בפרטי הבינוי המבוקש, אשר עתיד להתבצע בנכסו. על כן, העניק לו מתקין התקנות זכות טיעון. מעמד כאמור לא ניתן לכלל הציבור שאינו שותף לזכויות בנכס, שכן עניינו של כלל הציבור מתמצה בפרטים שיש חובה על פי דין לכלול בתכנית מפורטת, ולא בפרטיו של הבינוי הקונקרטי, המהווה הגשמת הוראות התכנית. היקף שקול הדעת של רשות הרישוי בבואה לדון בהתנגדות זו מצומצם, ויעסוק ככל, בפרטי "הבניה פנימה" ואינו מהווה תחליף לשקול הדעת התכנוני הנרחב אשר הופעל בעת אישור התכנית. אם כן, זכות התנגדות זו לא הוענקה בהוראות חוק התכנון והבניה אלא בתקנות בלבד. הוראות החוק המסדירות את הזכות להגיש ערר לועדת הערר אינן חלות על זכות זו להתנגד. מחוקק המשנה, אשר העניק את זכות ההתנגדות הנוספת לא קבע לצידה זכות ערר. זאת משום האיזון הנדרש בין זכויותיהם של הצדדים השונים ובין האינטרסים המנוגדים כמו גם בשל היקף שקול הדעת המצומצם הנתון לרשות הרישוי בשלב זה, שאינו מצדיק פניה לערכאה מנהלית תכנונית נוספת. בשונה מהליך מתן היתר בניה התואם את התכנית החלה על המקרקעין, הליך אשר ככלל, ובכפוף לאמור לעיל, אינו מחייב כאמור שיתוף הציבור (שכן זכויותיהם של כל הצדדים המעורבים בהליך כמו גם ציפיותיהם הלגיטימיות גובשו כבר בזמן הכנת התכנית ואישורה), כאשר היתר הבניה או השימוש המתבקש אינו תואם את התכנית התקפה (דהיינו כולל בחובו את הצורך לאשר הקלה או שימוש חורג, מקום שהדבר אפשרי על פי הדין), קמה הצדקה לשיתוף נוסף של הציבור. במקרה כזה מהווה שיתוף הציבור וזכות הטיעון הניתנת במסגרתו לבעלי ענין שונים תחליף לזכות הטיעון שהיתה מוקנית להם במסגרת הליך אישורה של התכנית, אילו פרטיו של ההיתר המבוקש היו מעוגנים בה. במקרים אלו, נוסף על הזכות להתנגד למתן היתר הכולל שימוש חורג או הקלה הקנה הדין למי שעלול להיפגע ולקבוצה נוספת של זכאים את האפשרות לערור על החלטת הועדה המקומית, לועדת הערר. זכות ערר זו מהווה המשכה של החובה לאפשר שיתוף ציבור במסגרת הליכי השימוש החורג וההקלה ונובעת משיקול הדעת שהוקנה במסגרתם לועדה המקומית, שיקול דעת שהוא בעיקרו סטייה מתכנית שאושרה על ידי מוסד תכנון מוסמך, והמצדיק מנגנון בקרה חיצוני לוועדה המקומית. הצדקות אלה הן לעצם קיומה של החובה לשתף את הציבור והן לזכות להתנגד ולערור אינן קיימות כאמור ביחס להיתר התואם את התכנית שאושרה על ידי מוסד התכנון המוסמך. זאת ועוד, הליכי התכנון שואפים לקיומו של הליך יעיל וזריז אשר יאפשר לבעל זכות בקרקע כמו גם לציבור ליהנות, תוך זמן סביר, מפירות התוצר התכנוני ולאפשר את מימושם של השימושים שנקבעו בתכנית למקרקעין. ככלל, השלב המיועד לליבון השיקולים התכנוניים, ולשמיעת טענותיהם של כל אשר יכולים להיות מושפעים מן התכנית הוא שלב הדיון בתכנית. הדיון בהתנגדויות, המהווה חלק מן ההליך התכנוני הוא במובן זה, שיאו של ההליך התכנוני, אשר באמצעות שיתוף הציבור הנעשה במסגרתו משביח את התכנית ואת עומקו של הדיון בה. משהכריע מוסד התכנון בהתנגדויות, ומשאושרה ופורסמה התכנית, הושלם הליך תכנוני ארוך ומקצועי במסגרתו ניתנה ההזדמנות אף למתנגדים לתכנית להשמיע את דברם. על פי סעיף 145(ב) לחוק, מכוחה של תכנית יכול אדם לפנות אל רשות הרישוי המקומית (המורכבת, כאמור בסעיף 30 לחוק, מיו"ר הועדה המקומית או יו"ר ועדת המשנה שלה, ומהנדס הועדה), ולבקש כי ינתן לו היתר "מתאים לתכנית". ככלל, בקשת ההיתר אמורה להיות שלב המתבצע מול רשות הרישוי שעקרו מתן ביטוי קונקרטי להוראות התכנוניות שנכללו בתכנית המאושרת. כאמור לעיל, הדיון התכנוני ובכלל זה מכלול ההיבטים בהם עשויה להיות לתכנון זה השלכה על בעלי ענין שונים, כבר התנהל במלואו והוכרע בפני מוסד התכנון אשר אישר את התכנית. ודוק, גם בשלבי ההחלטה ליתן היתר תואם תכנית נתון לועדה המקומית, או ליתר דיוק לרשות הרישוי, שיקול דעת מסויים ביחס לפרטי הבינוי המופיעים בהיתר, הפרטים העיצוביים השונים וכד'. פרטים אלה נותרו ככלל, לפי קביעת המחוקק, להכרעתם של אנשי המקצוע בועדה המקומית ובעיקר להכרעתו של מהנדס הרשות המקומית, שהוא חבר ברשות הרישוי המופקדת על פי החוק על מתן היתרים מסוג זה. משום שמדובר ככלל, בשקול דעת מצומצם וטכני (הנדסי) באופיו, הסמיך המחוקק את רשות הרישוי, בה חבר מהנדס, לדון במתן היתר תואם תכנית. זאת לעומת הדיון בבקשה להקלה או שימוש חורג, בו הוסמכה הועדה המקומית לדון בהרכבה המלא. כזכור, בהליך זה (בקשה להקלה או שימוש חורג), בניגוד להליך נשוא העתירה, נתונה הזכות להתנגד, ובהתאמה, הזכות לערור לועדת הערר. אין כל הצדקה לייצר מנגנון ערר, שהוא מטבעו מנגנון יקר למערכת ולפרט המבקש לממש את הזכויות שהוקנו לנכסו בתום הליך סטטוטורי ארוך , והכל, על שיקול דעת מינהלי מצומצם מאד בהיקפו. אף הרכבה של ועדת הערר מעיד על כך כי היא מיועדת ככלל לעסוק בבחינה תכנונית במובנה הרחב, ומכאן כי ערר על שיקול דעתה המצומצם ממילא של רשות הרישוי אינו הולם את ואינו מתאים להרכבה הנרחב של ועדת הערר. לבסוף נבקש להזכיר, כי על פי הדין הישראלי, לא על כל החלטה מנהלית ניתנת זכות לערור לגוף מינהלי נוסף (טרם פניה לבית המשפט). הכרעה האם ראוי להקנות זכות כזו תתקבל על ידי המחוקק בהתייחס למגוון של שיקולים ובהם היקף שיקול הדעת המוקנה לגוף המחליט ומידת ההצדקה לייצר ערכאת ביקורת מנהלית נוספת, טיב הזכות המוקנית, מידת הפגיעה במבקש ההיתר או הרשיון כתוצאה מערר ועוד. מתן היתר בניה, הוא חלק מ"רישוי הבניה", לאחר ששלב תכנונה כבר תם. במקרים רבים בהם מחייב הדין מתן רישיון (כגון רשיון עסק, או רשיון למקצוע) לא הוקמה ערכאת ערר מינהלית כלל על החלטה לתת היתר או רשיון מעין זה , ועל המעוניין לתקוף החלטה זו, לפנות לערכאות שיפוטיות. מאחר שלא נטען על ידי העותר בפני ועדת הערר כי ההיתר אינו תואם תכנית, קבעה ועדת הערר כי לעותר אין זכות ערר על החלטת המשיבה 2 ולפיכך ועדת הערר אינה מוסמכת לדון בערר. כאמור, אין פירושו של דבר כי העתר עומד בפני שוקת שבורה, אלא שהוא רשאי להגיש עתירה מנהלית שתוקפת את החלטת המשיבה 2. ואכן, במסגרת העתירה מעלה העותר את טענותיו נגד החלטת המשיבה 2. ועדת הערר אינה נדרשת לטענות אלו, אך היא סבורה כי זהו ההליך הנכון לתקוף את החלטת המשיבה 2 ולא בדרך של הגשת ערר לועדת הערר. "... סיכומם של דברים: אנו דוחים טענת העוררים בנוגע לשימוש בשביל; אנו דוחים את טענת העוררים בנוגע לזכות ערר בנושא זכויותיהם הקנייניות של המשיבים; לעניין הבינוי ועריכת הבקשה - הבקשה תתוקן תכלול כל הנתונים הנדרשים על פי דין ותושב לוועדה המקומית שתיתן דעתה במסגרת החלטתה בנוגע להתאמת הבינוי לתכנית ולדין החל לרבות תקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים ואחוזי בניה בתכניו והיתרים) התשנ"ב - 1992 ותקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו אגרות) התש"ל - 1970 הן לעניין גובה הקומות המבוקש, הן לעניין השימושים המבוקשים והגובה והמינימלי הנדרש ובכל עניין אחר. לפיכך הערר נדחה ברובו ומתקבל מקצתו. רכבבניהקרקעותהולך רגלשער