הפחתה של 50% במצב תכנוני קודם בגלל מבנה הציבור בפנינו ערר על שמאי מכריע . עיקר טענות העוררים כי נפלו טעויות מהותיות בשומה המכרעת בעניינים שלהלן: לא היה מקום למקדם הפחתה של 50% במצב תכנוני קודם בגלל מבנה הציבור ולחילופין היה מקום להוסיף מקדם דחיה עקב היתכנות נמוכה של מימוש התכנית. לא היתה התחשבות בעסקאות השוואה בסביבה. במצב התכנוני החדש ניתן מקדם התאמה בגין השפעת תכנית של 15%, ולא נלקחה בחשבון הפגיעה בשל הפרשי הגובה, בשל חומה המתנשאת לגובה של מעל 4 מ'. היה צריך ליתן מקדם הפחתה של 25%. המשיבה טוענת כי מדובר בטענות ומחלוקות שמאיות שאין מקום להתערבות ועדת ערר בהן, בערר על שמאי מכריע. לכל טענות העוררים ניתן ביטוי בשומה המכרעת. ההפחתה בגין מבנה הציבור במצב הקודם היתה בהתאם להחלטת ועדת הערר. אין להתערב בשעור מקדמי הפחתה. השווי שנקבע תואם את העסקאות בסביבה. שמאי המשיבה העריכו את שווי החלקה במצב הקודם, ע"פ עסקאות השוואה, בסך 750,000$, ואילו השמאי המכריע העריך אותה בסך 783,000$. המשיבה מבקשת להחיל את סעיף 200 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, על הכרעת השמאי המכריע. השמאי המכריע הבהיר בדיון כלהלן: הפחתה בגין מבנה ציבור היתה לפי הנחיה של ועדת הערר, והיתה גם נעשית בכל מקרה נוכח המצב התכנוני הקודם. לעניין הפרשי הגובה הבהיר השמאי המכריע כי הם נלקחו בחשבון במקדם ההפחתה שקבע בשעור של 15%. יש הפרשי גובה על פי הנתון הטופוגרפיים. הפרשי הגובה הם גם נגזרת של התכנון הקודם. הנתונים הטופוגרפים של הסביבה היא של שיפוע מצפון לדרום. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, את כתבי הטענות והמסמכים הרלבנטים, ושמענו את הצדדים, אנו מחליטים כלהלן: לא מצאנו כי יש במקרה שלפנינו טעויות מהותיות בשומה המכרעת או כי נפלה בה דופי חמור, עד כי יש מקום להתערבותנו בה. לא היה מקום לטעון טענות כנגד מקדם ההפחתה שנקבע בגין מבנה הציבור במצב התכנוני הקודם, היות וכך הנחתה ועדת הערר את השמאי המכריע בהחלטתה. ערר על שמאי מכריע איננו פלטפורמה לערעור על החלטות ועדת הערר המקורית אשר בעקבותיה מונה השמאי המכריע. לא מצאנו מקום להתערב בשומה מכרעת בשל טענה כי היה צריך לקבוע מקדם דחיה בשל היתכנות נמוכה של ביצוע התכנית במצב הקודם. עסקינן במצב התכנוני הקודם ולא במצב בפועל. בכל מקרה לא מצאנו כי טענות אלו, הועלו בפני השמאי המכריע או בערר המקורי. משלא נעשה כך ודאי שלא ניתן לעשות כן בשלב זה של ערר על שמאי מכריע. אשר למצב התכנוני החדש - השמאי המכריע ייחס הפחתה בשעור של 15%. כפי שהבהיר בדיון בפנינו, הפחתה זו לקחה בחשבון גם את הפרשי הגובה, כאשר בענין זה יש גם לקחת בחשבון את הטופוגרפיה של המקום - שיפוע גם במצב התכנוני הקודם. לאור זאת אין מקום להתערבותנו גם בענין זה. בכל מקרה, ועדת הערר איננה "שמאי על" המכריע בין מחלוקות מקצועיות של שמאים ובוודאי שלא, כאשר נטען כי מקדם ההפחתה היה צריך להיות בשעור X ולא Y, כפי שקבע השמאי המכריע. לא מצאנו גם ממש בטענה כי השמאי המכריע לא התחשב בעסקאות השוואה במצב הקודם. לא כך עולה משומתו המכרעת, וזאת בנוסף להסבריו בדיון. אשר על כן אנו דוחים את הערר. הבקשה להחלת סעיף 200 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 אשר לבקשת המשיבה להחלת סעיף 200 - המשיבה טוענת כי שעור הפגיעה הינו בין 7.5% עד ל-15% ובנסיבות הענין הינו בתחום הסביר. המשיבה טוענת כי חויבה בדין - על פי פסיקה - לספק את השירות הציבורי - בית כנסת רפורמי. לפיכך, האינטרס הציבורי גובר כאן על פגיעה ככל שהיתה, בזכותו הקניינית של הפרט. במקרה זה גם אין הסכמי שיפוי כמו במקרים בהם יזם הוא הנושא בעול הפיצוי, ככל שנפסק. כמו כן נטען כי, מתקיים התנאי של פיזור הנזק, והראיה שבעלי מקרקעין רבים בסביבה לא הגישו תביעות לפי סעיף 197 לחוק. כן נטען כי משיקולי צדק אין זה הוגן שהמשיבה תחוייב בפיצוי בשל תכנית שהיא חויבה להכין. המשיבה טוענת כי נסיבות הענין - תביעה בשעור של כ-315,000$, ובסופו של דבר פסיקת שמאי מכריע בסך כולל של 82,500$, איננה מצדיקה כלל פסיקת הוצאת לטובת העוררים. העוררים טוענים כי סעיף 200 אינו חל. שעור הפגיעה שנקבע לגבי כל אחד ואחד מהם עולה על תחום הסביר. הם אלו הנפגעים והגובלים בתכנית. בית הכנסת הרפורמי הינו מקור למיטרדי רעש, צפיפות ופגיעה באיכות חייהם. אין מדובר באינטרס של כלל הציבור. הוא משרת אוכלוסיה מסויימת. אין כל רלבנטיות לכך שהמשיבה הכינה תכנית שנותנת מענה לציבור מסוים, במסגרת תפקידיה כרשות מקומית המשרתת ציבור. לאחר שבחנו את טענות הצדדים ונסיבות הענין סבורים אנו כי אין להחיל במקרה שלפנינו, את סעיף 200 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. בנסיבות הענין, סבורים אנו, כי במקרה שלפנינו, שעור שבין 7% ומעלה לגבי כל אחת מדירות העוררים, איננו בתחום הסביר. על מנת שלא להאריך, נסתפק בהפניה להחלטתנו בערר תא/95323/07 סיגלית שמעוני ואח' .נ. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב ואח', שם לאחר שסקרנו בהרחבה את הפסיקה וההחלטות בענין זה, מסקנתנו היתה כי: "הנה כי כן, עולה מהמקובץ, כי כאשר מדובר בדירת מגורים, הנטיה בפסיקה ובהחלטות ועדות הערר, לראות בפגיעה בשעור שמעל ל- 5%, פגיעה העוברת את תחום הסביר". (שם בעמ' 6, ). העובדה שהמשיבה חויבה, כלשונה, להכין תכנית לבית כנסת רפורמי והעובדה שאין משפה, אינם שיקולים העומדים כשלעצמם בבחינת התנאי של אינטרס ציבורי, זאת כפי שגם נפסק ע"י בית המשפט המחוזי בירושלים פ"ד ערר ימ-1-240/06 נעמי דרייזין ברנובר .נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים. כך גם לגבי השאלה האם המשיבה חויבה או לא חויבה להכין תכנית. אין בכך כשלעצמו כדי לקיים את התנאי של "אינטרס ציבורי". את התכנית יש לבחון כשלעצמה על פי מטרותיה. גם אם מטרתה לשרת אינטרס ציבורי - הרי יש לבחון בכל מקרה ומקרה האם מדובר באינטרס ציבורי כה חיוני עד כי הוא גובר לאין ערוך על הפגיעה הקניינית בפרט (ע"א 210/80 החברה להפצת פרי הארץ .נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה כפר-סבא ואח' (פ"ד מ"ו(4) 627 וכן ערר תא/8523/07 סיגלית שמעוני ואח', לעיל). איננו סבורים כי זהו המקרה שלפנינו. כך גם לענין טענת "פיזור הנזק". כפי שעלה גם בדיון בפנינו, מבין בעלי הזכויות במקרקעין הגובלים בתכנית, אולי שניים או שלושה בלבד לא הגישו תביעות בערר המקורי. כך שאיננו מקבלים את טענת המשיבה כי ה"נזק" התפזר על ציבור רחב והראיה כי "רבים" לא הגישו תביעות. לא "רבים" יכלו להגיש תביעות, אלא רק בעלי המקרקעין הגובלים בתחום התכנית, ואכן רוב גדול מביניהם, הגישו תביעות. אשר על כן, לדעתנו, לא התקיימו תנאי סעיף 200 במקרה שלפנינו ואנו דוחים את הבקשה להחלתו. אשר לבקשת ההוצאות ע"י העוררים: במקרה שלפנינו, פסק השמאי המכריע כ-25% מהתביעות המקוריות. עולה מכך כי התביעות מופרזות היו לאין ערוך. מאידך המשיבה דחתה באופן גורף את כל התביעות. בנסיבות הענין לא מצאנו כי יש הצדקה להטלת הוצאות על צד זה או אחר כפי שגם אין מדובר בהתארכות או התמשכות של הליכים בשל התנהלות צד זה או אחר. אשר על כן, אין צו להוצאות.מבנה