החלטה בעניין תחולת הפטור שבסעיף 19(ג)(1) לאור הסכמת הצדדים בבית המשפט המחוזי תנתן על ידנו החלטה לגופה בענין תחולת הפטור שבסעיף 19(ג)(1) לתוספת השלישית. אין מחלוקת בין הצדדים כי במקרה שלפנינו מדובר בעוררים יחידים שאין קירבה משפחתית ביניהם למעט עוררים 8-6 שהם הורים וילדיהם הנשואים, אשר רכשו דירות באותו בניין. אולם נטען כי, מדובר בתאים משפחתיים נפרדים. עוררים 3 ו- 13 שהינם הורים וילדיהם הנשואים רכשו דירות בבניינים נפרדים וגם לגביהם נטען לתאים משפחתיים נפרדים. התכנית שבגין אישורה נשלחה דרישת היטל ההשבחה היא תכנית כס/80/1/א, אשר פורסמה למתן תוקף ביום 24.12.06. עוררים 9,5,4 ו - 13 נרשמו כבעלים ביום 23.10.06. עוררים 7-6 נרשמו כבעלים ביום 25.2.07, לאחר אישור התכנית, הסכם המכר נחתם עימם בהתאמה בתאריכים 23.11.06, 29.6.06. עוררים 3-1 נרשמו כבעלים ביום 3.9.07. הסכם המכר עימם נחתם ביום 1.3.05. עוררים מס' 8 נרשמו כבעלים ביום 27.1.08 והסכם המכר עימם נחתם ביום 30.11.06. אשר על כן כל העוררים היו בעלים למעשה של המקרקעין בעת אישור התוכנית נשוא הערר. לאחר ההליכים שנוהלו בין הצדדים, נותרו בערר עוררים מס' 10,8,7,4,2 ו-11. יתר העוררים נמחקו מהערר. בהחלטתנו מיום 1.5.12, הערנו ב"אוביטר" בעניין תחולת הפטור, כלהלן: "איננו סבורים כי עניינו של הפטור בסעיף 19(ג)(1) הינו פטור ל"מגרש" או "חלקה" כטענת המשיבה. סעיף 19(ג)(1) עוסק במפורש בפטור ל"מחזיק" לדירת מגורים. הפטור אכן פטור יחיד הניתן פעם אחת בלבד הוא כטענת המשיבה - אך לכל "מחזיק או קרובו". היינו- כאשר על אותו מגרש, כמו במקרה שלפנינו, ישנם כמה מחזיקים הרי שכל אחד מהם זכאי לפטור ולפטור אחד בלבד. איננו סבורים גם, כי בכל מקרה של קבוצת רכישה יש להתייחס אל כל יחידי הקבוצה כאל "מחזיק" אחד. הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה. כאשר מדובר ב"קבוצת רכישה" יש לבדוק גם את מועד רישום כל אחד מיחידיה בלשכת רישום מקרקעין. העובדה שמדובר ביחידים שבאו כקבוצת רכישה לרכוש את דירותיהם אין בה כדי להשליך מינה וביה על אי חלותו של הפטור. אלא בכל מקרה ומקרה יש לבדוק מיהו בעל הזכויות במקרקעין ואת מועד רכישת הזכויות על ידו. כך למשל, במקרה שלפנינו, מדובר ביחידים אשר רכשו דירת מגורים ונרשמו בנפרד כיחידים בלשכת רישום המקרקעין ולא כ"קבוצת רכישה". עניין אחר הוא כאשר הבעלים או החוכר לדורות של הדירה הוא "קבוצת רכישה" חברה או שותפות, או כל ישות משפטית אחרת. כאשר יש בעלים אחד רשום על המקרקעין - הזכאות היא לפטור אחד בלבד בתנאי שיעמוד בכל תנאי סעיף 19(ג)(1). כאשר יש בעלים נפרדים הרשומים כל אחד בנפרד על חלק מסוים אחר של המקרקעין, הרי שכל אחד מהם זכאי בנפרד לפטור, ולפטור אחד בלבד. בעניין זה נפנה גם לערר 8062/10 טירן ראובן נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה זמורה. אשר לאותם עוררים שקרוביהם גם קנו דירות בבניינים אלו, אין מדובר במקרה שלפנינו ב"מחזיק או קרובו" על אותם מקרקעין, אלא מדובר על מקרקעין נפרדים ורישום נפרד של כל אחד מהבעלים. העובדה שמדובר בקירבת משפחה שאף עונה להגדרת "קרובו" רלבנטית רק כאשר מדובר באותו בעלים ואז ינתן פטור אחד בלבד. המבחן לתחולתו של סעיף 19(ג)(1) הוא האם מדובר באותו בעלים או בבעלים נפרדים אם מדובר באותם בעלים לגבי דירות שונות, אז זכאי הבעלים לפטור אחד בלבד ולא לפטור עבור כל דירה ודירה בבעלותו. כאשר אין מדובר באותו בעלים על אותו מקרקעין, זכאי כל אחד מהבעלים לפטור אחד כל אחד." אלא, שבימים אלו ממש, התקבל פסק דין חדש של בית המשפט המחוזי, במחוז מרכז ע"א 16542-02-12 הוועדה המקומית לתכנון ובניה נס ציונה נ' בר ואח', ע"א 8762-04-12 הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקוה נ' שלום ירושלים דיבון ואח', אשר שינה את ההלכה בענין זה. בפסק הדין ישנה דעת מיעוט מקיפה ומנומקת של השופט מקובר הסוקרת, בין היתר, גם החלטות שלנו וגם של ועדות הערר במחוזות אחרים. דעתנו, כפי שפורטה לעיל וכפי שבאה לידי ביטוי ברבות מהחלטותנו ובהחלטות ועדות הערר במחוזות אחרים, היא כדעתו של השופט מקובר. אלא, שבפסק הדין בסופו של דבר, נפסק אחרת בדעת הרוב, לפיה: "הפטור לפי סעיף 19(ג)(1) ינתן פעם אחת לחלקת מקרקעין אחת, הא ותו לא. בענייננו אין אנו צריכים להכריע בשאלה למי מהבעלים ינתן הפטור; די אם נאמר שהזכות לפטור משותפת לכל הבעלים המשותפים העומדים בתנאים המזכים בפטור" (עמ' 21 לפסק הדין). אשר על כן, במסגרת הכיבוד ההדדי בין הערכאות, מחוייבים אנו בכיבוד פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר כמצוות המחוקק פסיקה זו מנחה אותנו, אף אם נראה לנו כי ניתן להכריע אחרת. זאת, כפי שמורים אנו את השמאים המכריעים לפעול בהתאם להנחיות ועדת הערר, גם אם דעתם שונה. בענין זה נפנה למשל לערר (י-ם) 81-403/11 חברת י.ש. אבן ישראל בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים וכן ערר (דרום) 6010/10 שילוני ואח' .נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה באר טוביה ואח'. בדיון בפנינו צוין כי מוגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אך הצדדים לא ביקשו הקפאת הליכים. אשר על כן, כל עוד לא ניתנה הכרעה אחרת ע"י ערכאה גבוהה יותר, אנו מחליטים נוכח פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כי הזכאות היא לפטור אחד. באשר ליישום ההחלטה - כיצד ולמי ינתן הפטור - על הצדדים לפעול על פי המיתווה שצוטט לעיל בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. נעיר כי אף אם ערים אנו לקשיים העלולים להיות ביישום פרשנות הסעיף על פי פסק הדין, כפי שנטען בפנינו, כעולה גם מפסק הדין עצמו וגם במקרה כמו זה שלפנינו, כאשר מתעוררת השאלה למי מהבעלים ינתן הפטור וכיצד, או האם ינתן במשותף וכיצד, אולם משקבע בית המשפט את שקבע - יש לילך בדרכו וליישם זאת על פי המיתווה שקבע. בשולי הדברים נעיר לגבי טענה שנשמעה בפי ב"כ המשיבה, כי יש להחיל את הפטור רק על דירות צרות כפי שהוגדרו בתב"ע. אם למשל הוגדרו בתב"ע דירות בשטח של 85 מ"ר כדירות קטנות, הרי שדירות בשטח גדול יותר, אינן זכאיות לפטור, אף אם שטחן קטן מ-140 מ"ר. כן נטען כי דירות ששטחן גדול מ-100 מ"ר הן דירות גדולות, ואז אין זכאות לפטור נוכח תכליתו הסוציאלית, על אף ששטחן קטן מ-140 מ"ר. בענין טענה זו מצאנו להעיר כי המחוקק הוא זה אשר קבע כי תחולת הפטור תנתן על פי קנה מידה של שטח דירה - 140 מ"ר. המחוקק לא הקנה שיקול דעת לענין יישומו של הפטור על פי תכליתו ומטרתו הסוציאלית אלא קבע קנה מידה מדויק של שטח הדירה. אולי לא יהא זה למותר להביא בהקשר זה את מעשהו של ר' ירמיה אשר נזכר בבג"ץ 516/86 גמליאל שהינו נ' בית הדין הארצי לעבודה, שם נדון הצורך המוסדי בקביעת עקרון ברור וודאי ושוויוני, גם ב"מחיר" של מקרי עוול במקרי קצה קונקרטים: "ודאי ואין צריך לומר, שגם לפי קנה מידה של מגורים במרחק מסוים וקבוע מדירת הנכה יקרו מקרים, שלא יהיו כלולים במסגרת המרחק שייקבע, ופלוני נכה עלול להיפגע בגלל שיעור של מטר אחד ואף פחות מכשיעורו, שעה שמן הצדק היה, לפי הרגשתנו, שעוול זה הנגרם לו על לא עוול בכפו יימנע הימנו. אך כך דרכה של תורת המשפט, שיש שעיקרון מסוים, שבדרך כלל טוב הוא לכשעצמו וטוב לבריות הימנו, שגורם הוא במקרה קונקרטי מסוים לעוול; תופעה מעין זו אין מנוס הימנה, ואין בה כדי להצדיק התערבותנו בה (ראה בג"צ 156/75 [3] הנ"ל). וכך מצאנו במשנת חכמים, והדבר בא לכלל הדגשה יתרה במעשה הידוע עם ר' ירמיה (בבא בתרא, כג, ב [ב]): "ניפול (גוזל רך) הנמצא בתוך חמישים אמה (של שובך) - הרי הוא של בעל השובך, חוץ מחמישים אמה - הרי הוא של מוצאו... בעי ר' ירמיה: רגלו אחת (של הגוזל) בתוך חמישים אמה, ורגלו אחת חוץ מחמישים אמה, מהו? ועל דא אפקוהו לר' ירמיה: רגלו אחת (של הגוזל) בתוך חמישים אמה, ורגלו אחת חוץ מחמישים אמה, מהו? ועל דא אפקוהו לר' ירמיה מבי מדרשא (ועל זה הוציאו את ר' ירמיה מבית המרש על שום 'שהיה מטריח עליהם' - רש"י, בבא בתרא, כג, ב, ד"ה "ועל דא אפקוהו" [ג]). וכל כך למה? כי -"כל מידת חכמים כן היא! בארבעים סאה טובל (מקוה שיש בה ארבעים סאה מים, כשרה לטבילה), בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן" (כתובות, קד, א[ד]; וראה עוד בג"צ 702/81 [4] הנ"ל, בעמ' 13ואילך). .11אני מציע איפוא לחברי הנכבדים לעשות את הצו-על-תנאי להחלטי, במובן זה שבהגדרת "קרוב משפחה" בהסכם האמור תבוטל הדרישה למגורים "באותו בנין", ובמקומה יקבעו הגורמים השלטוניים המוסמכים דרישה נכונה וסבירה אחרת, כפי שייראה בעיניהם, כשאחת האפשרויות היא, שקרוב המשפחה יגור במרחק מסוים מדירת הנכה, היינו במרחק שאינו עולה על רדיוס של מספר מטרים מדירת הנכה, כפי שייקבע על-ידי השלטונות המוסמכים; והכול כפי שמתחייב מתוך המגמה של שמירת האיזון בין צורכי המדינה מחד לבין צורכי ציבור הנכים מאידך." (בג"ץ 516/86 גמליאל שהינו נ' בית הדין הארצי לעבודה, שם בעמ' 144-143, ההדגשות בקו הן שלנו). כך גם כאן. המחוקק קבע קנה מידה מדויק - מספר מטרים רבועים ולא הקנה שיקול דעת ביישום הפטור על פי מטרתו ותכליתו הסוציאלית, ובוודאי שלא על פי הגדרה כזו או אחרת של "דירה" בדבר חקיקה במידרג היררכי נמוך יותר - ותכניות לא כל שכן. אשר על כן, כאשר מתקיימים יתר תנאי הפטור, לכאורה יש זכאות לפטור עד לשטח של 140 מ"ר, גם אם שטח הדירה חסר מטרים אחדים בלבד מגבול הפטור, על דרך האמור בבג"ץ שהינו לעיל. המשיבה תישא בהוצאות העוררים בסכום כולל של 7,500 ₪, בתוספת מע"מ כחוק.היטל השבחה