ערר לאשר את תכנית רח / מק / 2010 / 28 / 1 / א'. הערר הוגש "לשם זהירות בלבד" במקביל לפנייתם של העוררים לבית המשפט בעתירה מינהלית. במסגרת זו, התקבל ביום 18/10/10, פסק דין לפיו נדחתה העתירה לאחר שב"כ הצדדים הגיעו להסכמה לפיה: "העתירה תידחה בהסכמה שכן אין בתכנית החדשה להכשיר תכנית או היתר שלא היו קודם לכן בתוקף ובכלל זה את עניין החניה המפורט בסעיף 6.7." לפיכך התבקשו העוררים למחוק הערר המקביל, אולם אז הגישו בקשה לדחיית מועד דיון, שם הבהירו כי בכוונתם לבקש לתקן את הערר, ואולם נוכח מגעים בלשכת ראש העירייה ייתכן וכל ההתדיינות תתייתר. לכך הגיבו המשיבות בחריפות וטענו לניצול ציני של הליכי הערר לרעה תוך הכנסתן בגדר בנות ערובה וכאמצעי לחץ על הועדה המקומית בלבד. אף הועדה המקומית הבהירה כי היא מתנגדת לדחיית הדיון שכן התוצאה החד משמעית בבית המשפט הינה כי יש למחוק הערר המקורי שהוגש. מספר ימים לאחר מכן וטרם הדיון בפנינו הגישה העוררת בקשה לתיקון ערר והארכת מועד להגשת ערר על היתר בניה מיום 25/9/09, שהינו היתר בתחום התכנית אשר ביטולה התבקש מלכתחילה, והנימוקים המשמשים את העוררת בדבריה בנושא זה דומים לנימוקים לביטול התכנית. המשיבות התנגדו בתוקף (בלשון המעטה) לבקשה תוך שהן טוענות כי העוררת מבקשת להשיג יתרון בלתי הוגן במשא ומתן מול הרשויות בדבר זכויותיה במקרקעין סמוכים. בדיון שנערך לפנינו הסכימו העוררים כי יש לדחות הערר שהוגש מלכתחילה, וכך אנו עושים במסגרת החלטה זו. אשר לעילה החדשה אשר בפני העוררים הרי שאם יוגש ערר על החלטה משנת 2008 והיתר שיצא בשנת 2009 יבחן הנושא במבחנים הקבועים בפסיקה, ולעניין זה מופנים העוררים בראש ובראשונה לעע"מ 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה ואח' נ' החברה להגנת הטבע ואח', פ"ד נו (3) 673, 678-679 שם נפסק כדלקמן:   "כפי שנפסק בבית-משפט זה לא פעם, בבואנו לבחון טענת שיהוי עלינו לבחון שלושה יסודות שונים המרכיבים את השיהוי. היסוד הראשון מתמקד בטיב התנהגות העותרים עצמם ובשאלה ואם חלוף הזמן מרמז כי ויתרו על זכויותיהם: יסוד זה הוגדר בפסיקתנו "שיהוי סובייקטיבי". יסוד שני, עניינו בשינוי המצב והפגיעה באינטרסים ראויים - של הרשות או של צדדים שלישיים - שנגרמה בעקבות האיחור בהגשת העתירה. יסוד זה הוגדר בפסיקתנו על-פי אותה גישה "שיהוי אובייקטיבי". על-פי גישה אחרת מבטא יסוד זה את עקרון "טובת הכלל" שהוא כשלעצמו עילה לדחיית העתירה על הסף (ראו דברי השופט מ' חשין בבג"ץ 2632/94 דגניה א', אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שר החקלאות [1], בעמ' 741-744). היסוד השלישי, עניינו חומרת הפגיעה בשלטון החוק המתגלה במעשה המינהלי שהוא נושא העתירה. יסוד זה נותן ביטוי לעיקרון שלפיו בית-המשפט לא ייתן ידו לפגיעה חמורה בשלטון החוק גם אם העתירה הוגשה בשיהוי שפגע באינטרסים מוכרים. היחס בין שלושת היסודות הרלוונטיים לשיהוי ייקבע על-פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבותיו של כל עניין. בבואו להכריע בשאלת השיהוי יפעיל אפוא בית-המשפט מערכת איזונים שעל-פיה יבחן בעיקר את היחס בין הפן האובייקטיבי של השיהוי, היינו מידת הפגיעה באינטרסים ראויים של היחיד או של הרבים, לבין מידת הפגיעה בחוק ובערכי שלטון החוק". כן מופנים העוררים ליישום הלכה זו בידי ועדת הערר בהחלטות המפורסמות באתר משרד הפנים וכן במאגרים המשפטיים השונים. לפיכך הערר נדחה. עררעתירה מנהלית