בקשה לביטול פסיקת הוצאות ע"י ועדת ערר כנגד מתנגדים להיתר בניה רקע: בתיק זה ניתנה ביום 11.1.2011 החלטה מנומקת הדוחה את הערר ומחייבת את העוררים בהוצאות, לאור שני העררים שהוגשו על ידי העוררים (ערר קודם 385/08). כעת הגישו העוררים בקשה לביטול החיוב בהוצאות וזאת בהעדר סמכות של ועדת הערר להטיל הוצאות. דיון: דרך התקיפה של החלטת ועדת הערר: ראשית נבהיר כי תקיפת החלטה של ועדת הערר נעשית באמצעות עתירה מנהלית בהתאם לחוק ולא בבקשה לועדת הערר. לפיכך, די בכך על מנת לדחות את הבקשה. בכל לזאת ולמען הסדר הטוב תתייחס ועדת הערר גם לטענות לגופן: מקור הסמכות להטלת הוצאות: הסמכות להטלת הוצאות על ידי ועדת הערר הינה הן סמכות טבועה מכוח הסמכות לקבוע סדרי דין והן סמכות מפורשת מכוח הדין, ונבאר: סמכות בחקיקה ראשית: חוק התכנון והבניה, מעניק באופן מפורש סמכות למוסד תכנון לפסוק הוצאות, ונצטט: "מצא מוסד תכנון כי התנגדות לתכנית או התנגדות להקלה או לשימוש חורג הוגשה שלא בתום לב והיא טורדנית וקנטרנית, רשאי הוא לחייב את מי שהתנגד, לשלם ליזם התכנית את הוצאות ההליך במוסד התכנון" אין מחלוקת כי ועדת הערר מהווה מוסד תכנון ר' עע"מ 4897/06 בוקבזה נ. הוועדה המקומית ירושלים, ועדת הערר מחוז ירושלים ואח' (). עם זאת טוען העורר, כי לא דובר על התנגדות להקלה או לשימוש חורג אלא התנגדות להיתר בניה תואם תכנית. איננו מקבלים הבחנה זו, כך שרק לגבי התנגדויות לגבי בקשות להיתר המלוות בהקלה או בשימוש חורג ניתן לחייב את המתנגד בהוצאות, ואילו לגבי התנגדות להיתר תואם תכנית, על אף שזו מוגשת בחוסר תום לב והינה קנטרנית, לא ניתן לפסוק הוצאות. לטעמנו, מדובר במקרה מובהק שבו ניתן להפעיל את העיקרון של "מקל וחומר". כך כאשר החוק מסמיך את מוסד התכנון להטיל הוצאות על מתנגד כאשר היזם מבקש הקלה ו/או שימוש חורג מהתכנון הקיים, קל וחומר שקיימת סמכות דומה כאשר ההתנגדות מוגש לבקשה להיתר במסגרתה מבקש היזם לממש את זכותו להוצאת היתר בהתאם לתכנון הקיים. לפיכך, אנו סבורים כי סעיף 106 לחוק התכנון והבניה מסמיך את ועדת הערר להטיל ולחייב בהוצאות גם מתנגדים לבקשות להיתר תואמות תכנית. סמכות בחקיקת משנה: תקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בועדות הערר) התשנ"ן - 1996, קבעו בסעיף 15: "כל עניין הנוגע לסדרי הדין בערר שלגביו לא נקבעה הוראה מפורשת בחוק או בתקנות אלה, רשאי יושב ראש ועדת הערר לתת הוראות לגביו." בית המשפט המחוזי בעניין ע.ש. 5020/97 שליק נ. ועדת הערר מחוז חיפה ואח' (), קבע כבר לגבי נוסח זה של התקנות: "התקנות אינן קובעות מפורשות סמכות לפסוק הוצאות למי מהצדדים המתדיינים בפני ועדת הערר, אולם סעיף 15 לתקנות קובע כי: "כל עניין הנוגע לסדרי הדין בערר שלגביו לא נקבעה הוראה מפורשת בחוק או בתקנות אלה, רשאי יושב ראש ועדת הערר לתת הוראות לגביו." כאמור, הוצאות הדיון הינם חלק מסדרי הדין והנוהג (עניין לביא בעמ' 506). נמצא אפוא, כי אף בהעדר עיגון במסגרת סמכותה הטבעית של ועדת הערר ניתן לאמר, כי סעיף 15 מסמיך מכללא את ועדת הערר לפסוק הוצאותיו של בעל דין בערר, זאת במסגרת סמכותו של יושב ראש ועדת הערר לפי תקנה 15 לתקנות שבנדון." אמנם אמירה זו נקבעה בפסק דין שעסק בהטלת הוצאות עת דיון בערר שנגע לתביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, אך ההחלטה מתייחסת לתקנות החלות גם על המקרה שבפנינו. סמכות טבועה: בכל מקרה אף אם היינו מקבלים את הפרשנות המצומצמת של העוררים לסעיף 106 לחוק התכנון והבניה, ואף אם היינו מתעלמים מההסמכה מכוח תקנה 15 לתקנות דלעיל, עדיין לטעמנו קיימת סמכות טבועה של ועדת הערר לחייב בהוצאות, כחלק מסדרי הדין. לעניין זה ר' ע.ש. 5020/97 שליק נ. ועדת הערר מחוז חיפה ואח' (), אשר כאמור עסק בסמכות ועדת הערר עת דיון בערר הנוגע לתביעה לפי סעיף 197, אך לטעמנו הרציונאל של פסק הדין חל גם על ועדת הערר הדנה בנושאי היתרים ותכניות. סיכום: לאור האמור לעיל, ועדת הערר הייתה מוסמכת לחייב את העוררים בהוצאות הן מכוח חקיקה ראשית, הן מכוח התקנות והן לאור סמכותה הטבועה. נציין, כי ועדות הערר אף הפעילו סמכות זאת לא אחת, ר' למשל ערר 118/05 (צפון) וייצמן נ. הועדה המקומית קרית שמונה () וכן ערר (דרום) 6100/07 אוטוקט בע"מ נ. הועדה המקומית שקמים (). לגופן של ההוצאות, הרי לאור המנומק בהחלטה אכן מדובר במקרה קיצוני של ערר חוזר, כאשר העורר עמד על הערר גם לאחר הערות ועדת הערר וגרם הוצאות של ממש למשיבים, כך שאכן קיימת הצדקה לחייב את העוררים בהוצאות [לענין חיוב בהוצאות במוסד תכנון ר' עת"מ (חיפה) 94/99 קריסטל נ. הועדה מחוזית חיפה ואח' ()]. בניהפסיקת הוצאותהיתר בניהעררועדת ערר