העוררים טוענים כי אין להתערב בחוות דעת השמאי המייעץ, הגם של דעתם ישנן טעויות בחוות הדעת והפיצוי שנפסק נמוך מידי. טענות המשיבה כבר נטענו ונדונו הן בפני ועדת הערר והן בפני השמאי המייעץ. בדיון בפנינו הוסיף וטען ב"כ העוררים כי ועדת הערר לא קבעה כי יש לראות את שתי התכניות - רצ/מק/102/1, ורצ/100/1, כמיקשה תכנונית אחת. לכן אין טעות בחוו"ד השמאי המייעץ. בכל מקרה אין שינוי בשתי התכניות, שכן בשתיהן, בסופו של דבר, מדובר על רוחב דרך של 26 מ', ורק ההגדרות שונו - בתכנית רצ/102/1 רוחב הדרך 26 מ', כולל רצועת תשתית של 6 מ' ובתכנית רצ/100/1 רוחב הדרך נקבע ל- 20 מ', בצירוף רצועת תשתיות ברוחב 6 מ'. נטען כי חוות הדעת מפורטת ויש בה עסקאות ותחשיבים (למשל בעמודים 8, 14 ואילך לחוות דעת השמאי המייעץ). אשר לבקשה לפסיקה להוצאות, השיבו העוררים, כי סכום התביעה הועמד על 870,000 ₪ בעיקר עקב הפגיעה שנטענה מהרימזור ותאורה, אשר נדחתה ע"י ועדת הערר. מכאן הסיבה לפער בין הסכום הפיצוי שקבע השמאי המייעץ לבין זה שנתבע מלכתחילה. לכן אין הצדקה לפסיקת הוצאות למשיבה. החלק הרלבנטי בהחלטתנו בערר מיום 20.6.10, לעניין המחלוקת בין הצדדים בפנינו, הינו הנחייתנו לשמאי המייעץ כי: "השמאי המייעץ יבחן האם בהוראות בעניין הרחבת הצומת והדרך בתכנית רצ/מק/102/1 יש משום פגיעה במקרקעי העוררים בהתייחס לטענות הצדדים בנוגע למצב התכנוני הקודם. כמו כן יש לקחת בחשבון את הוראות תכנית רצ/1 /100, המהווה חלק מהערר וטענות המשיבה להשבחה בגינה, בגין צמצום הדרך". עיון בחוות דעת השמאי המייעץ מעלה כי אכן הוא נתפס לכלל טעות כאשר עסק בחוות דעתו בשאלה האם תכניות רצ/מק/102/1 ותכנית רצ/100/1 הינן בעלות רצף תכנוני אחד אם לאו וכן בהיקש שעשה מפסק דין פמיני לערר שבפנינו. השמאי המייעץ כלל לא הונחה ולא המבקש לבחון את השאלה האם ישנו רצף תכנוני אם לאו והחלטתנו בערר כלל לא עסקה בסוגיה זו. לכן, טעות היתה לדון ולקבוע קביעות בעניין זה. הנחייתנו בעניין תכנית רצ/100/1 היתה ברורה כי יש לקחת בחשבון את הוראותיה. משמעות הנחיה זו הינה, כפי שעשה בתחילה השמאי המייעץ. בחוות דעתו, לבחון האם נגרמה פגיעה ע"י תכנית רצ/מק/102/1. בעניין זה קבע השמאי המייעץ כי נגרמה פגיעה ולאחר מכן קבע את שעורה. על פי הנחייתנו, השמאי המייעץ בחן גם את הוראת תכנית רצ/100/1 וקבע כי היא כוללת יסודות משביחים ולפיכך איננה תכנית פוגעת (עמ' 17 לחוות דעתו). השמאי המייעץ טעה בכך שלא המשיך והעריך את ההשבחה שישנה בתכנית רצ/100/1 לפי קביעתו. משקבע השמאי המייעץ כי התכנית תכנית משביחה היא ומשהונחה על ידינו לקחת תכנית זו בחשבון, היה עליו לקבוע גם את שיעור ההשבחה, ולאחר מכן, בחישוב הסופי של שיעור ירידת הערך, היה עליו לקזז משיעור ירידת הערך שקבע את שיעור ההשבחה שקבע. אשר לטענות כי השמאי המייעץ קבע שיעור שרירותי של ירידת ערך של 5%: אכן ישנה "קפיצה" בחוות הדעת בין תאור עסקאות ההשוואה וניתוחן, לבין קביעת שיעור ירידת ערך של 5% (עמ' 19-18 לחוות הדעת). יתכן כי אכן היה מקום להבהיר ולפרט יותר כיצד נקבע שיעור זה, ולא שעור נמוך או גבוה ממנו. יחד עם זאת, מכאן ועד לומר כי הקביעה שרירותית ולא מבוססת עד כדי לחייב את התערבותנו בה, המרחק רב. לפיכך, בנסיבות העניין איננו מתערבים בקביעת שיעור ירידת הערך שהועמד על 5%. יחד עם זאת כאמור, יש להפחית מהשיעור שנקבע את שעור ההשבחה שייקבע לגבי תכנית רצ/100/1. לכאורה אם כן, היה מקום כי נחזיר את הדיון לשמאי המייעץ על מנת שיחשב את שעור ההשבחה ויקבע את הסכום הסופי של הפיצוי. יחד עם זאת, בנסיבות העניין שלפנינו, כאשר הצדדים כבר מיטלטלים בהליכים אלו מזה כשנתיים, סבורים אנו כי למען היעילות, סיום ההליכים, ולחסכון בהתדיינויות והוצאות נוספות לצדדים, יש מקום בנסיבות העניין כי נעשה שימוש בסמכותנו לקבוע בדרך האומדנא את שיעור הפיצוי הסופי, היינו סכום הפיצוי שנקבע בקיזוז ההשבחה, זאת בהתחשב בשינויים שבתכניות רצ/מק/102/1- הרחבת דרך מ- 16 מ' ל- 26 מ' ותכנית רצ/1/100- הקטנת רוחב הכביש מ- 26 מ' ל- 20 מ' ( סה"כ הרחבה בסופו של דבר של 4 מ' ע"פ ממצאי השמאי המייעץ בחוות דעתו), ולהעמיד את סכום הפיצוי בשיעור של 50% מהפיצוי שנקבע ע"י השמאי המייעץ- היינו 41,250 ₪ למועד הקובע. (עוד על פסיקה בדרך האומדנא נפנה בין היתר לערר ת"א 85063/09 אבינועם מאיר .נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת גן וע"א 10508/08 דור זהב חברה לקבלנות בנין והשקעות בע"מ .נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה ואח'). נותר אם כן לדון בבקשה להחלת סעיף 200 לחוק התכנון והבניה. שקלנו את נסיבות העניין, לרבות לאחר הפחתת שעור הפיצוי באופן משמעותי כמפורט לעיל. יחד עם זאת נראה כי בנסיבות העניין ספק אם מתקיימים כל תנאי סעיף 200 במצטבר, ובפרט נראה כי אין מתקיים כאן התנאי של פיזור הנזק. העוררים הם היחידים אשר הגישו תביעת פיצויים בהיות דירתם פונה לצומת הדרכים המרומזרת. אין זה מן הצדק לדעתנו לשלול מהעוררים כליל את סכום הפיצוי בהיותם אנשים פרטיים ואף אם שעורו קטן יותר, בהעמידנו אותו על דרך האומדנא בסכום של 42,250 ₪ בלבד, מכל מקום לאנשים פרטיים סכום נכבד הוא. לפיכך, בסופו של דבר החלטנו ולו לפנים משורת הדין, בנסיבות העניין הספציפיות, שלא להחיל את סעיף 200 לחוק. אשר להוצאות המבוקשות - אכן במקרה שלפנינו יש פער גדול מאוד ומשמעותי בין הסכום הנתבע לסכום שנפסק. זאת, בעיקר בשל דחייתנו בהחלטתנו בערר מיום 20.6.10, את ראש הנזק העיקרי שנתבע בגין הרימזור והתאורה. לפיכך, בסופו של דבר הפער איננו בין הסכום הנתבע לסכום הפיצוי אלא, בין הסכום הנתבע שנותר לאחר החלטתנו, לבין זה שנפסק. מכל מקום, גם כאשר דחינו את רוב התביעה בהחלטתנו בערר לא מצאנו לנכון אז לפסוק הוצאות ולפיכך, ולו לפנים משורת הדין, איננו רואים לפסוק הוצאות בהליך דכאן. סכומו של דבר - ירידת הערך בערר שלפנינו מסתכמת בסכום של 42,250 ₪ למועד הקובע - 7.12.05. בנסיבות העניין, ולו לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. שמאותחוות דעת