בין הצדדים נפלה מחלוקת לעניין חישוב הפרשי ההצמדה. בעניין זה הסכימו הצדדים על מינוי של מומחה מוסכם אשר יערוך את החישוב עבורם. ועדת הערר חוזרת על המלצתה לצדדים להגיע ביניהם להסכמות בעניין זה, נוכח האמצעים הטכנולוגיים הקיימים בשוק בעניין חישוב הפרשי הצמדה. הוספת ריבית כדין: לסכום הפיצויים אשר נקבע על ידי השמאי המכריע ואשר שולם ע"י המשיבות לעורר, לא הוספה כלל ריבית כחוק על ידי המשיבות, לגבי אף אחת מהתקופות ממועד אישור התכנית ועד למועד התשלום בפועל. עניין זה אין לקבל כלל. הפסיקה בעניין זה, ברורה מזה עשרות שנים. ככל שהיו למשיבה מס' 1 טענות כנגד שימוש כזה או אחר במקרקעין שנעשה ע"י העורר במשך השנים, הרי שמוטלת היתה עליה החובה לנקוט בהליכים הקבועים בדין, ואשר אין עניינם לכאן, ככל שהיה מחדל כלשהו מצידה בשל אי נקיטה בהליכים במשך השנים, הרי שאין התרופה לכך באי פסיקת ריבית כחוק בהליך אחר המתנהל בינה לבין העורר. מכל מקום, לגופו של עניין: מדובר בתביעת פיצויים אשר הוגשה באיחור על פי ארכה שניתנה על ידי של שר הפנים. התביעה הוגשה בסכום של כ - 2,800,000 ש"ח למועד הקובע. הפיצוי שנפסק לבסוף בשומה המכרעת הועמד על כ - 2,200,000 ש"ח. על פי המשיבות הוערך סכום הפיצוי בגובה של כ - 800,000 ש"ח בלבד. נוכח השומה המכרעת, מדובר בסכום בלתי סביר. העורר טען, וטענתו לא נסתרה, כי אפילו סכום זה, שלא היה שנוי במחלוקת, לא שולם לו בזמנו על ידי המשיבות, למרות פנייתו אליהן. לא ניתנו לכך הסברים מניחים את הדעת ע"י המשיבות, כמו גם לאי תשלום סכום הפיצוי שנפסק בשומה המכרעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ולו לגבי התקופה שאיננה שנויה במחלוקת בין הצדדים - התקופה שמיום הגשת התביעה ואילך, בעיקר נוכח הפסיקה ונוכח מאות התיקים, אשר בהם נוהגים כך. מכל מקום, לאחר ששמענו את הצדדים, אנו מחליטים במקרה הספציפי לפנינו, כי יש ליתן משקל לתקופות השונות הרלבנטיות במקרה שלפנינו לענין הריבית, בהתאם לשיקולים אותם יש לשקול על פי הפסיקה. אשר על כן, בנסיבות הענין, אנו מחליטים כי על המשיבות לשלם לעורר ריבית כחוק, למעט לגבי התקופה שמתום המועד הקבוע בחוק להגשת התביעה ועד להגשת התביעה בפועל, בתקופה זו יישא סכום הפיצוי הפרשי הצמדה בלבד. יתר התקופות יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. לעניין ההוצאות המבוקשות - סכום הפיצוי אשר נפסק: - 2,200,000 ש"ח למועד הקובע מורה, כי אין מדובר בתביעת פיצויים בלתי סבירה או מופרכת על פניה. זאת, לעומת עמדת המשיבות, אשר בלתי סבירה היתה, נוכח הקביעות בשומה המכרעת. בנסיבות אלה, אכן כנטען על ידי העורר, אין עליו לצאת בחסרון כיס נוכח הגשת התביעה על ידו, ואשר התבררה כמוצדקת מעיקרה. יתכן, ולו עמדת המשיבות שונה היתה וסבירה היתה, נחסכים היו ממנו כל ההליכים אליהם נגרר בעל כורחו, ואולי אף מתייתר היה ההליך אצל השמאי המכריע, וההוצאות הנוספות אליהם נגרר בשל כך. מאידך גם איננו סבורים כי הסכמי שכר טרחה, הינם קנה מידה להחזר הוצאות, על פניהם, ככתבם וכלשונם, זאת כפי שטענו המשיבות מנגד. בעניין זה לא יהא זה למותר לחזור על דברים שכבר אמרנו, ואשר גם צוטטו על ידי ב"כ משיבה מס' 1. בערר (ת"א) 95197/07 תקווה אלמוג נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חולון ואח', לאמור: "הסכמי שכר טרחה אינם קנה מידה להחזר הוצאות, ובוודאי שאחוזים גבוהים הנקבעים בהסכם שכר טרחה, הם עניין שבין הלקוח לבין עורך דינו, והצד שכנגד איננו אמור לשאת בהם מיניה וביה." אשר לעקרונות בעניין פסיקת הוצאות, המשכנו שם וקבענו לאמור: "אכן כפי שנפסק לענין פסיקת הוצאות: "כנקודת מוצא יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא". (סעיף 19 להחלטה בבג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ ואח' נ' הרשות המוסמכת למתן רישיונות יבוא- משרד התעשייה והמסחר ואח' של רשם בית המשפט העליון דאז, יגאל מרזל). אלא שיש לשים אל לב גם להמשך הדברים שם, לפיהם: "יחד עם זאת, זוהי נקודת מוצא בלבד. אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין. שכר הטרחה וההוצאות שהוצאו בפועל הן אפוא נתון רלבנטי במסגרת פסיקת ההוצאות אולם לא נתון בלעדי (השוו ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק (טרם פורסם). הוצאות המשפט אינן פרס או בונוס לצד הזוכה אלא החזר הוצאות נדרשות וראויות בהליך (השוו Crains הנ"ל, בעמ' 488). לפיכך, אין בהכרח לשפות על כל הוצאה שהוצאה בפועל אם אין היא הכרחית לניהול ההליך וכל יסודה הוא בזהירות יתר של בעל הדין (השוו Rechberger הנ"ל, בעמ' 71). ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ומהותו שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות יתר על המפסיד להליך כמו גם עידוד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה (השוו Lownds v Home Office, [2002] 1 W.L.R. 2450, הלורד Woolf). פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה מבוססת היא אפוא על הפעלת שיקול דעת אובייקטיבי בכל מקרה על פי נסיבותיו". (שם, ההדגשות שלנו)" ( עמ' 2, שם בעמ' 4-3). אשר על כן, לאחר ששקלנו ואיזנו את מכלול הנסיבות בערר שלפנינו, אנו מחליטים כי המשיבות יישאו בהוצאות העורר, על פי החלוקה ביניהם כמפורט בתגובותיהן, כלהלן: סכום האגרה אשר שולם על ידו, בסך 1,680 ש"ח; שכר טירחת השמאי מטעמו, בסכום כולל מע"מ של 16,170 ש"ח; שכר טירחת עו"ד - בשיעור של 12% מסכום הפיצוי שנפסק בשומה המכרעת, בתוספת מע"מ כחוק. אשר לבקשה לתשלום חלקו של העורר בשכר טירחת השמאי המכריע: השמאי המכריע קבע כי שכר טירחתו יחולק בין הצדדים בשעור של 20% לעורר ו-80% למשיבות. בנסיבות הענין, עולה שהשמאי המכריע כבר נתן דעתו על מכלול השיקולים הרלבנטים, ושקל את נסיבות הענין, ושיקלל ואיזן בין כל הנתונים בשים לב גם להתנהלות הצדדים. גם אם יתכן והיינו נותנים שקלול שונה, הרי שבסופו של דבר מדובר בדיוק באותו מיתחם שיקול דעת של שמאי מכריע - וודאי כאשר מדובר בחלקות שכר טירחתו בין הצדדים - אשר ועדת הערר בסופו של דבר לא תתערב בו. לכן איננו מתערבים באופן חלוקת שכר טירחת השמאי המכריע בין הצדדים. ההוצאות לעיל, בסכום כולל של 17,850 ש"ח, וכן שכר טירחת עו"ד בשיעור של 12% בתוספת מע"מ כחוק, ישולמו תוך 60 יום. לאחר מכן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.מומחה מוסכםמינוי מומחהמומחה