פסיקת הוצאות משפט ריאליות ערר חל/95197/07 סכום הפיצוי בתביעה שהגישה העוררת למשיבה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965, עמד על 118,000 דולר ארה"ב, היינו סכום הקרוב ל- 400,000 ₪ (!). השמאי המכריע פסק פיצוי לעוררת בסך 24,000 ₪ בלבד, היינו פחות מ-5% מסכום התביעה. הבקשה לפסיקת הוצאות אשר הוגשה אלינו, הינה בסכום הגבוה מסכום הפיצויים שנפסק לעוררת. למותר לציין, כי בכל קנה מידה, נוכח פסיקתו של השמאי המכריע, התביעה אשר הוגשה הייתה מופרזת ובלתי סבירה, ואין לעוררת אלא להלין על עצמה בגין הוצאות או שכר טרחה אשר, ככל הנראה, נאלצה לשאת בהם, לבעלי המקצוע מטעמה ואשר נבעו מגובה סכום התביעה המופרז אשר הוגש על ידה. אשר לשכר טרחת עו"ד, הוצג בפנינו הסכם שכר טרחה, בשיעור של 25% מהסכום שנפסק. הסכמי שכר טרחה אינם קנה מידה להחזר הוצאות, ובוודאי שאחוזים גבוהים הנקבעים בהסכם שכר טרחה, הם עניין שבין הלקוח לבין עורך דינו, והצד שכנגד איננו אמור לשאת בהם מיניה וביה. הפסיקה אשר הובאה על ידי ב"כ העוררת, בכל הנוגע להשבת מצבו של הזוכה לקדמותו, עניינה במי שזכה בדינו, אולם במקרה שלפנינו, אף לא ניתן לומר כי פסיקת פיצוי בשיעור של פחות מ-5% מהשיעור הנתבע, הינו "זכייה בדין". בנסיבות שלפנינו, ההיפך הוא הנכון. במקום אחר נאמר על ידי ועדת הערר, בנסיבות דומות: "במקרה שלפנינו נוכח נסיבות העניין, אין מדובר במקרה מובהק של "בעל דין שזכה בדינו". במקרה שלפנינו מדובר ב"זכיה" חלקית ביותר, בהשוואה לתביעות ההתחלתיות, העומדות על פער מאוד גבוה ומשמעותי, ועוד יותר לגבי עררים 9030/09, 9031/09. בנסיבות כה חריגות אנו אף מקבלים את דבריו של המשיב עצמו, שטען כנגד מי ש"זרה חול" כלשונו, בעיני העוררים ונטע בהם תקוות שווא כה מופרזות ומוגזמות. וודאי ווודאי שאין מקום במקרה כזה, כאשר ישנו פער כה משמעותי ומהותי בין ירידת הערך שנתבעה, לבין זו שנקבעה לבסוף בפועל, לבא ולטעון בפנינו היום כי יש ליתן הוצאות הנגזרות באחוזים מסכומי התביעה ההתחלתיים. כך למשל, שכ"ט עו"ד שהתבקש בפנינו בערר 9030/09, עומד על יותר מ- 50%(!!!!!) מסכום ירידת הערך שנפסקה לבסוף." (ערר (מרכז) 9029/09 שרית סרוסי נ' הוועדה המקומית לתו"ב נתניה, ) אכן כפי שנפסק לענין פסיקת הוצאות: "כנקודת מוצא יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא". (סעיף 19 להחלטה בבג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ ואח' נ' הרשות המוסמכת למתן רישיונות יבוא- משרד התעשייה והמסחר ואח' של רשם בית המשפט העליון דאז, יגאל מרזל). אלא שיש לשים אל לב גם להמשך הדברים שם, לפיהם: "יחד עם זאת, זוהי נקודת מוצא בלבד. אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין. שכר הטרחה וההוצאות שהוצאו בפועל הן אפוא נתון רלבנטי במסגרת פסיקת ההוצאות אולם לא נתון בלעדי (השוו ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק (טרם פורסם). הוצאות המשפט אינן פרס או בונוס לצד הזוכה אלא החזר הוצאות נדרשות וראויות בהליך (השוו Crains הנ"ל, בעמ' 488). לפיכך, אין בהכרח לשפות על כל הוצאה שהוצאה בפועל אם אין היא הכרחית לניהול ההליך וכל יסודה הוא בזהירות יתר של בעל הדין (השוו Rechberger הנ"ל, בעמ' 71). ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ומהותו שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות יתר על המפסיד להליך כמו גם עידוד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה (השוו Lownds v Home Office, [2002] 1 W.L.R. 2450, הלורד Woolf). פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה מבוססת היא אפוא על הפעלת שיקול דעת אובייקטיבי בכל מקרה על פי נסיבותיו". (שם, ההדגשות שלנו) כפי שכבר ציינו בהחלטות קודמות בעניין פסיקת הוצאות, יש להניח, כי במקרה בו מוגשת תביעה סבירה, יתכן גם שהחלטת משיבה מס' 1 הייתה שונה, לו לא היתה מוגשת אליה תביעה כה מופרזת בכל קנה מידה. לא מובנת לנו גם טרוניית ב"כ העוררת כלפי המשיבות, על כי לא נכנסו עימה למו"מ, ומכאן טענתה, שניתן היה לקצר הליכים בדיונים, לו היה מתנהל מו"מ. כאשר מוגשת תביעה מופרזת בסכום הקרוב ל-400 אלף ₪ למועד הקובע, אין אפילו טווח סביר כלשהו, בנסיבות הענין, שבו הצדדים יכולים להיכנס למו"מ. מקבלים אנו את דברי ב"כ המשיבות, כי אפילו לו הייתה מוגשת תביעה בשיעור הגבוה פי שניים או אפילו שלוש מסכום הפיצויים שנקבע לבסוף, יש להניח שהיו מנהלים עימה מו"מ, כפי שניהלו בתיקים אחרים, בתביעות שהוגשו בגין אישור התכנית. כמו כן, לא ניתן להתעלם מן האמור בהחלטתנו בערר המקורי, בכל הנוגע לפגמים בערר שהוגש ולפסיקת ההוצאות שקבענו בגין כך. כפי שצוין בהחלטתנו, התארכות ההליכים בתיק זה לא נבעה מהמשיבות, ואין צורך להוסיף על האמור שם. בדיון נמסר לנו כי העוררת שילמה את סכום ההוצאות שנפסק כנגדה, סך של 14,000 ש"ח, בתוספת מע"מ כחוק. יש לציין גם, כי על אף סכום הפיצוי הנמוך שנפסק, המשיבות לא עמדו על זכותן לטעון לענין חלותו של סעיף 200 לחוק וגם לענין זה יש ליתן את הדעת, במסגרת שיקול הדעת המוקנה לוועדת הערר בפסיקת הוצאות. נעיר גם, כי כאמור, שעור פסיקת הוצאות נגזר בכל מקרה, מסכום הפיצוי שנפסק ולא מסכום התביעה, ובמקרה שלפנינו מדובר בסכומים בשעור נמוך יחסית, נוכח סכום הפיצוי שנפסק. בדיון בפנינו נטען גם לנסיבות אישיות של העוררת. לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים, כמפורט לעיל, החלטנו בענין ספציפי זה, לנהוג הרבה לפנים משורת הדין ובאופן חריג לצוות על החזר ההוצאות ששולמו ע"י העוררת על פי החלטתנו. בענין זה, נוכח הנסיבות האישיות שנפרשו בפנינו, החלטנו להתחשב בכך כי במקרה ספציפי זה, בסופו של דבר אל לעוררת לשאת במחדלים שנגרמו ע"י מי מטעמה, בהליכים הרבים שהתנהלו. אשר על כן, בנסיבות יוצאות הדופן שבפנינו, אנו מחליטים, הרבה לפנים משורת הדין, כי כל אחת מהמשיבות תחזיר לעוררת את סכום ההוצאות שקיבלה ממנה, היינו 7,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק, סה"כ 14,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק. למניעת התמשכות נוספת של הליכים ממושכים אלו, טוב יהיה אם המשיבות תעשינה מאמץ ותשבנה את הסכומים האמורים, תוך 60 יום מיום מתן החלטתנו זו. מעבר לכך, אין מקום לפסוק הוצאות, הכל כמפורט לעיל, והבקשה נדחית. ערר חל/95031/08 סכום הפיצוי בתביעה שהגישה העוררת למשיבה על פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965, עמד על 190,000 דולר ארה"ב, למועד הקובע. השמאי המכריע פסק פיצוי בסך 36,400 דולר ארה"ב. היינו, פחות מ-20% מסכום התביעה. בנסיבות אלה, חל כל האמור בהחלטתנו בעניין ההוצאות בערר 95197/07. נעיר גם, כי כעולה מאישור הבקשה לשכר חריג על ידי המשנה ליועץ המשפטי לממשלה מיום 14.7.11, עולה כי בחלק מהתיקים אף התנהלו הליכי פשרה. מכאן עולה ביתר שאת, האמור בהחלטתנו בערר 95197/07, אשר חל גם כאן, כי יש להניח כי לו הייתה מוגשת תביעה סבירה, אפילו הייתה גבוהה מסכום הפיצוי שנפסק, גם בתיק זה, היו מתנהלים הליכים לפשרה. גם במקרה זה, לא נוהלו מגעים לפשרה, כאשר מדובר בפערים כה משמעותיים בין הצדדים ולכן גם כאן, אין מקום להלין כנגד המשיבה על אי ניהול משא ומתן על ידה. במקרה של הגשת תביעה בסכום כה מופרז, אין לעוררת אלא להלין על עצמה בגין כל ההוצאות וההליכים אשר נאלצה לשאת בהם כתוצאה מכך. גם כאן יש מקום להניח, כי הגשת תביעה סבירה הייתה מונעת את כל ההוצאות וההליכים הרבים שהתנהלו בתביעה ובערר. המשיבה הגישה גם היא בקשה לפסיקת הוצאות, בטענה כי רוב טענות העוררת נדחו בהחלטתנו והן על ידי השמאי המכריע, אשר פסק סכום נמוך באופן מהותי מהתביעה. אשר על כן, יש לכל הפחות לפסוק להחזר יחסי של הוצאותיה בגין ניהול ההליכים, אשר נגררה אליהם. לטענתה, דברים אלו מקבלים משנה תוקף, נוכח העובדה ששכר טרחת השמאי המכריע, שהיווה את עיקר הוצאות הצדדים בניהול ההליך, נגזר מסכום התביעה המופרזת שהוגשה. לפיכך, אף השמאי המכריע נדרש להליך של אישור שכר חריג אצל המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. המשיבה מבקשת החזר הוצאות בגין שכר הטרחה החריג, אשר נאלצה לשאת בו בשל סכום התביעה המופרז שהוגש על ידי העוררת. שכר הטרחה החריג הועמד על כ-50 אלף ₪, על פי האישור שקיבל השמאי המכריע, כאשר כל צד נשא בו בחלקים שווים. אכן, מדובר בסכומים ניכרים, אשר המשיבה נאלצה לשאת בהם כתוצאה מהגשת סכום תביעה מופרז. לפיכך, אכן בנסיבות הענין יש מקום להיענות לבקשתה להחזר חלקה בשכר טירחת השמאי המכריע. כפי שצוין לעיל, שעור החזר ההוצאות נגזר מסכום הפיצוי שנפסק ולא מסכום התביעה שהוגשה. אשר על כן, בכל מקרה, בנסיבות שבפנינו, הוצאות אלו מתקזזות כנגד סכום ההוצאות שיש לפסוק למשיבה בגין חלקה בשכר הטירחה ששילמה. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, אנו פוסקים כי בנסיבות העניין, הוצאות הצדדים מתקזזות ולפיכך אין צו להוצאות. נעיר כי ב"כ המשיבה באדיבותו ובהגינותו הודיע בדיון כי הציע לב"כ העוררת כי הם ימשכו הדדית את בקשותיהם, אולם נענה בסירוב. כן ציין כי יש גם בכך אינדיקציה נוספת למופרכותה של הטענה כנגד המשיבה בענין ניהול משא ומתן בנסיבות האמורות. סופו של דבר, התוצאה אליה הגענו, אותה תוצאה היא. יש להצר על זמנם של הצדדים ושל ועדת הערר, אשר יכול היה להיחסך. הוצאות משפטפסיקת הוצאות