זכאות לקבלת "תוספת תלויים" המשולמת כתוספת לקצבת נכות מבוא 1. פרק ט' לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן - "החוק") עוסק בביטוח נכות (בפרק זה כלולים סעיפים 195 - 222ג לחוק). סעיף 199 לחוק קובע ארבעה סוגי גמלאות שלהם זכאי נכה (כהגדרת מונח זה בסעיף 195; להלן - "קצבת הנכות הבסיסית"). סעיף 200 לחוק קובע את שיעורי הגמלאות וסעיף קטן (2)(ג) שבו קובע תשלום קצבה נוספת לנכה שיש לו תלויים (להלן - "תוספת תלויים" או "התוספת"), וזאת בנוסף על קצבת הנכות הבסיסית, כדלקמן - "היו לנכה תלויים שהם תושבי ישראל, תשולם לו בעדם, בנוסף לקצבת יחיד מלאה לקצבה חודשית מלאה, תוספת תלויים כדלהלן: (1) בעד בן זוג...; (2) בעד כל אחד משני ילדיו הראשונים - 10% מהסכום הבסיסי; לענין זה, 'ילד' - כהגדרתו בסעיף 238." סעיף 238 לחוק, שאליו מפנה סעיף 200(ג)(2), מגדיר "ילד" בלשון זו - "'ילד' - ילד של המבוטח לרבות נכד שכל פרנסתו על המבוטח...". 2. פרק י"ד לחוק (סעיפים 296-333) מאגד תחתיו הוראות כלליות שונות בענייני גמלאות. סעיף 303 קובע, בין היתר, שככלל, זכות לגמלת כסף אינה ניתנה להעברה, לערבות או לעיקול בכל דרך שהיא והיא אינה עוברת בירושה. סעיף 304(א) לחוק קובע כי במצבים מסוימים, שבהם הזכאי לגמלה או האדם שלידיו צריכה הגמלה להינתן אינו יכול לגבותה, או כי מתן הגמלה לידי כל אחד מאלה אינו לטובת הזכאי או לטובת האדם שבשבילו היא ניתנת, ניתן לשלמה לידי אדם אחר על פי שיקול דעתו של המוסד לביטוח לאומי (להלן גם - "המוסד"). וכך הוא מורה - "נוכח המוסד כי הזכאי לגמלה או האדם שלידיו צריכה הגמלה להינתן אינו יכול לגבותה, או כי מתן הגמלה לידי כל אחד מאלה אינו לטובת הזכאי או לטובת האדם שבשבילו היא ניתנת, רשאי המוסד למנות את מי שבהחזקתו או שבהשגחתו נמצא הזכאי או אדם אחר, בתנאים שקבע המוסד, כמקבל הגמלה, ולשלם לו את הגמלה, כולה או חלקה, והכל בתנאים שייראו למוסד; החלטה לגבי מינוי מקבל גמלה שאינו הורה או ילד של הזכאי טעונה התייעצות עם פקיד שיקום שהמוסד הסמיכו לכך." (הדגשה שלי - י.א.ש.). משהמסגרת הכללית לדיון מונחת בפנינו, נפנה להצגת פרטי המקרה הספציפיים. רקע עובדתי 3. התובע בב"ל 4531-07-11 (להלן - "התובע") והתובעת בב"ל 23272-09-11 (להלן - "התובעת") הם בני זוג המצויים בהליכי גירושין ומקיימים משקי בית נפרדים (להלן יחד - "התובעים"). לתובעים 4 ילדים; שני הבוגרים מצויים במשמורתו של התובע מחודש 1/10 ואילו שני הצעירים מצויים במשמורתה של התובעת. 4. לתובעת נקבעה דרגת נכות בשיעור של 90% ודרגת אי כושר בשיעור של 75% ובגין כך היא מקבלת קצבת נכות בסיסית מהנתבע. בנוסף לקצבת הנכות הבסיסית זכאית התובעת לתוספת תלויים עבור "שני הילדים הראשונים", מכוח סעיף 200(ג)(2) לחוק, ותוספת זו שולמה לידיה באופן מלא עד ליום 1.2.11. 5. ביום 17.1.11 פנה התובע לנתבע בבקשה לקבל את תוספת התלויים לידיו, בנימוק שהחל מחודש 1/10 שני הילדים "הראשונים" מתגוררים אצלו ופרנסתם עליו. מתעודת עובד ציבור מטעם הנתבע מיום 14.3.12 עולה כי הלה החליט לפצל את תשלום התוספת, כך שמחציתה תשולם לתובע ומחציתה - לתובעת (להלן - "ההחלטה"); כי כך נעשה עד לחודש 4/11; וכי החל מחודש 5/11 הקפיא הנתבע את תשלום חלקו של התובע בתוספת וזאת עד למתן פסק הדין דנן. 6. בדיון שהתקיים בפנינו התברר כי בטרם קיבל הנתבע את החלטתו, ערך בירורים שונים, ובהם התייעצות עם פקידת השיקום, שהמלצתה לפצל את תשלום התוספת בין התובעים התבססה על מידע שהתקבל ממקורות שונים - בין היתר פגישה עם עובדת סוציאלית ממחלקת הרווחה, שיחה עם עובדת סוציאלית מהמרכז למניעת אלימות, פגישה עם התובע, שיחה עם התובעת ועיון בתיק הנכות של התובעת אצל הנתבע. 7. התובעים עתרו כנגד החלטת הנתבע בשתי תביעות נפרדות, ואלה אוחדו בהחלטתה מיום 7.2.12 של סגנית הנשיאה, השופטת יהודית גלטנר-הופמן. טענות הצדדים 8. לטענת התובע, סעיף 200(ג)(2) לחוק קובע במפורש כי תוספת התלויים משולמת בעבור כל אחד משני הילדים הראשונים, ומשאלו מצויים בחזקתו ולא בחזקת התובעת - יש לשלם את התוספת המלאה לכיסו. 9. התובעת, מנגד, טוענת כי מאחר שתוספת התלויים היא גמלה המשולמת לנכה, ומאחר שהיא הנכה הזכאית לקצבת נכות ולא התובע, ומאחר שבמשמורתה שני ילדים נוספים שפרנסתם עליה - זכאית היא לתשלום התוספת במלואה ולא התובע. לדבריה, את הסעיפים הרלוונטיים שבחוק יש לפרש כמורים על תשלום תוספת התלויים עבור שני הילדים הראשונים הנמצאים בחזקת הנכה ושפרנסתם עליו. 10. הנתבע מצדו טוען כי בסעיף 304 לחוק הקנה לו המחוקק שיקול דעת בשאלה למי תשולם גמלה. לעמדתו, בנסיבותיו המיוחדות של העניין שבפנינו, הפעיל שיקול דעת סביר לאחר בדיקה מעמיקה של הנתונים וקבלת חוות דעת רלוונטיות, ראה לנגד עיניו את טובת הילדים, והחלטתו אינה חורגת ממתחם הסבירות ואינה מצריכה התערבות של בית הדין. גדר המחלוקת 11. השאלה המשפטית העומדת לפתחנו היא כיצד יש לפרש את התיבות "שני ילדיו הראשונים" שבסעיף 200(ג)(2) לחוק; האם יש לקבוע כי הכוונה היא לשני הילדים הראשונים, גם אם אינם מתגוררים עם הנכה, כטענת התובע; או שמא יש לומר כי הכוונה היא לשני הילדים הראשונים המצויים במשמורת הנכה, אף אם אינם הילדים הראשונים במשפחה, כטענת התובעת? הפסיקה 12. פסיקת בתי הדין נדרשה לא אחת (אם כי לא באופן שכיח) להכריע בשאלה מי מבני זוג נתונים יקבל לידיו את תוספת התלויים, כל מקרה ונסיבותיו המיוחדות. ייאמר כבר עתה כי מהפרשות שהוכרעו בפסיקה קשה לחלץ בקלות הכרעה המתאימה לענייננו, וזאת משני טעמים: האחד, מאחר שכל אחד ואחד מהמקרים שהובאו בפני בית הדין הארצי, כלל נסיבות מאד מסוימות שיש לאבחנן מהמקרה שבפנינו. הטעם השני הוא שבכל אחת מהפרשות שנדונו בפסיקה ניתן למצוא תימוכין לכל אחת משתי האפשרויות הפרשניות שהעלו התובעים. א. פרשת טובה פרץ 13. בפרשת טובה פרץ (דב"ע (ארצי) מה/43-0) המוסד לביטוח לאומי - פרץ, פד"ע טז 413 (1985); להלן - "פרשת טובה פרץ") נדון עניינם של בני זוג שהתגרשו ולהם 2 בנות; שתי הבנות נותרו בידי הגרושה, שאינה נכה; האב היה זכאי לקצבת נכות ולתוספת תלויים עבור שתי הבנות; התוספת שולמה בפועל לידי הגרושה (מכוח החלטה שיפוטית); האב נישא בשנית לְאישה הזכאית אף היא לקצבת נכות ונולדו לו ממנה שני ילדים שעבורם שולמה תוספת תלויים מכוח קצבת הנכות הבסיסית של אמם; המוסד סבר כי בנסיבות העניין לא זכאי האב לתוספת תלויים בגין בנותיו מנישואיו הראשונים ועל כן שלל אותה ממנו; בית הדין האזורי הורה למוסד לחזור ולשלם לידי אם הבנות (הגרושה שאינה נכה) את תוספת התלויים. בית הדין הארצי דחה את ערעור המוסד וקבע כי יש לשלם את תוספת התלויים לידי הגרושה המחזיקה בבנות ומטפלת בהן. וכך ניסח בית הדין הארצי את הסוגיה שבה נדרש להכריע - "האם היותם של בני הזוג ליחידה משפחתית אחת, יכול לבטל את זכאותו האינדיבידואלית של אחד מבני הזוג לקצבה המשתלמת לו, מכוח עצמו, עבורו ועבור התלויים בו, קצבה שהוא ממשיך לקבל אחרי הנישואין, אך רוצים לקצץ ממנה את התוספת." (בסעיף II(2) לפסק הדין; הדגשה שלי - י.א.ש.). ובהמשך פסק - "כשם שאין נוגעים בקצבתם של שני נכים הנישאים, בשל הפיכתם ליחידה משפחתית המנהלת משק בית משותף, כך אין לשלול את זכאותו של אחד מהם לתוספת תלויים (שהיא חלק מקצבתו) בגין שני ילדיו הראשונים." (בסעיף II(3) לפסק הדין; הדגשה שלי - י.א.ש.). 14. על פי הנפסק בפרשת טובה פרץ, לא פשוט להכריע בשאלה שבפנינו. מחד, המילים המודגשות במשפט "זכאותו האינדיבידואלית של אחד מבני הזוג לקצבה המשתלמת לו, מכוח עצמו, עבורו ועבור התלויים בו" - תומכות בגרסת התובעת, שבבסיסה הקשר הבלתי נפרד שבין הנכה לבין קצבת הנכות ותוספת התלויים. מאידך, תוצאת פסק הדין - תשלום התוספת לגרושה שאינה נכה, המחזיקה והמטפלת בבנות - תומכת בעמדת התובע, שלפיה, "הולכת" התוספת אחר "הילדים הראשונים" ומשולמת לידי המטפל בהם בפועל. ב. פרשת אבנר אשואל 15. בעניין אבנר אשואל (דב"ע (ארצי) נה/196-0 המוסד לביטוח לאומי - אשואל, פד"ע כט 466 (1996); להלן - "פרשת אבנר אשואל") דובר על זכאי לקצבת נכות ("האב") שהתגרש מאשתו (שאינה נכה) ושממנה נולדו להם שני ילדים; הגרושה ביקשה מהמוסד לקבל לידיה את תוספת התלויים בנימוק שהילדים נמצאים ברשותה; האב לא הגיב להודעת המוסד על כוונתו למנות את הגרושה כמקבלת תוספת התלויים עבור הילדים; הגרושה אכן מונתה כמקבלת הקצבה כאמור והחלה לקבלה; כעבור 7 שנים פנה האב בבקשה לקבל את התוספת לידיו ובקשתו נדחתה; האב פנה לבית הדין האזורי לעבודה; הגרושה לא צורפה כצד להליך ולא נכחה בדיון; תביעת האב נתקבלה והמוסד חויב לשלם לידיו את תוספת התלויים; בית הדין האזורי נימק החלטתו בכך שמסעיף 304 לחוק למדים כי מתן הגמלה חייב להיות לטובת הזכאי, היינו הנכה, וכי כאשר בפני בית הדין מונחת השאלה לידי מי תשולם התוספת, הוא אינו רשאי להתחשב בטובת הילדים. בית הדין הארצי דן בתכליתה של תוספת התלויים וקבע כי יש לשלם את תוספת התלויים לידי מי שישתמש בה לטובת הילדים ולא לטובת הנכה - "נכה כללי מוגדר כמבוטח, שאינו מסוגל לעבוד ולפרנס עצמו ואת משפחתו... קצבת נכות כללית חודשית מקנה לנכה תחליף של פרנסה מינימלית, שהנכה היה משתכר, לו יכול היה לעבוד. תוספת תלויים לקצבת נכות כללית בגין בן זוג (סעיף 200(ג)(1) לחוק) ותוספת תלויים לקצבת נכות כללית בגין ילד סעיף 200(ג)(2) לחוק) מיועדות כתחליף לפרנסה שהנכה היה מביא להם, אילולא נכותו... אם הנכה עלול שלא להשתמש בתוספת התלויים לטובת התלויים, מצוות החוק הינה להעביר אותה לידי התלויים, היינו: בת זוגו או ילדיו (באמצעות בת זוגו). כאשר נכה מקבל קצבת נכות ותוספת תלויים בגין ילדיו, והוא מתגרש, התוספת משולמת לילדיו, באמצעות אם ילדיו, וזאת כאשר המוסד בדעה, שהאם תשמש בתוספת התלויים לטובת התלויים... תוספת התלויים משולמת למי שישתמש בה לטובת התלויים, ולא לטובת הנכה... כשם שקצבת הנכות המשולמת למקבל גמלה תשמש רק לטובת הנכה, כך תוספת תלויים לילדים לקצבת נכות תשמש רק לטובת הילדים." (בסעיפים 4 ו-7 לפסק הדין; הדגשה שלי - י.א.ש.). 16. גם את פרשת אבנר אשואל ניתן לאבחן מענייננו. בפרשה זו, האב שתבע את קבלת התוספת לכיסו תואר כאדם ה"מתגורר עם אימו וישן כל היום" (סעיף 10 לפסק הדין) וכפי הנראה ביקש לעשות בה שימוש שאינו לטובת הילדים, ואילו בענייננו נראה כי כל אחד מהתובעים מבקש לעשות שימוש בתוספת התלויים לטובת הילדים. ומכאן שחוזרים אנו לשאלה - למי מהילדים. ג. פרשת צפורה יצחק 17. בעניין צפורה יצחק (עב"ל (ארצי) 536/07 המוסד לביטוח לאומי - צפורה יצחק, ניתן ביום 22.1.09; להלן - "פרשת צפורה יצחק") דובר על בני זוג נכים שכל אחד מהם היה זכאי לגמלת נכות, ולהם שני ילדים משותפים. לבן הזוג ילדה נוספת מנישואים קודמים, ועבורה השתלמה תוספת תלויים בגין קצבת הנכות של אמה (בת הזוג הקודמת). המשיבה עתרה לתשלום התוספת בגין 2 הילדים המשותפים מכוח קצבת הנכות של בעלה. בקשתה אושרה על ידי בית הדין הארצי, תוך שנקבע כי יש לראות את שני הילדים שנולדו לבן הזוג הנכה מאשתו השנייה, במסגרת התא המשפחתי החדש שהקים, כשני ילדיו הראשונים, כל עוד אין הוא מקבל תוספת תלויים בגין הילדים שאינם בחזקתו, סך כל תוספת התלויים המשתלמת לו אינו עולה על תשלום בגין שני ילדים ואשתו הנכה אינה מקבלת תוספת תלויים עבור ילדיהם המשותפים. ד. פרשת ניסים כהן 18. בעניין ניסים כהן נדרש בית הדין הארצי לשאלה הדומה לשאלה שאנו נדרשים אליה במסגרת פסק דין זה (הגם שבנסיבות שונות). וכדבריו של סגן הנשיאה, השופט פליטמן, בפתח פסק הדין - "כיצד יש לפרש את הביטוי 'שני ילדיו הראשונים', המופיע בסעיף 200(ג)(2) לחוק..., בהתייחס לזכאות נכה המקבל קיצבת נכות כללית לתוספת תלויים עבור ילדיו; האם מדובר רק 'על שני ילדיו הראשונים', של נכה, על פי סדר לידתם?" (עב"ל 435/07 המוסד לביטוח לאומי - ניסים כהן, ניתן ביום 21.1.09; להלן - "פרשת ניסים כהן"). באותה פרשה דובר על בני זוג שהתגרשו - ניסים כהן (להלן - "מר כהן") ונופר בן דוד (להלן - "גב' בן דוד") - שניהם הוכרו כנכים והיו זכאים לקצבת הנכות הבסיסית. למר כהן היו במועדים הרלוונטיים שלושה ילדים: הבכורה מגרושתו גב' בן דוד ושני ילדים נוספים מאשתו באותה העת. עבור הבת הבכורה שולמה תוספת תלויים לגב' בן דוד, מכוח נכותה שלה. מר כהן קיבל תוספת תלויים עבור אחד מילדיו. בשלב מסוים החל מר כהן לקבל את התוספת גם עבור ילדו השלישי, אך התשלום הופסק בטענה שיש לשלם את התוספת לשני ילדיו הראשונים של הנכה בלבד, לפי סדר לידתם. כנגד כך הגיש מר כהן תביעה לבית הדין האזורי וזה קבע כי מר כהן זכאי לתשלום תוספת התלויים גם עבור בנו השלישי. בפסיקתו התבסס בית הדין האזורי על פסק הדין של בית הדין הארצי בפרשת טובה פרץ, כפי שהובא לעיל. בית הדין הארצי דחה את הערעור וקבע כי - "סעיף 200(ג)(2) לחוק, לעניין תוספת תלויים בעד הילדים הראשונים, צריך להתפרש על פי תכליתו... תכליתו בכללותה הינה תמיכה כספית במשפחה. במילים אחרות, תשלום תוספת תלויים בגין בן זוג וילדים נועד לסייע לנכה בקיום המשפחה וגידול הילדים, נוכח קושי הנכה, עקב נכותו ומיעוט ההכנסה המשפחתית לקיימה, כפי שהדבר ניתן היה להיעשות על ידו אלמלי נכותו. לכן, מסקנת האמור הינה כי תשלום תוספת התלויים לילדים צריך להתפרש בהקשר של היחידה המשפחתית וצרכיה ולא במנותק הימנה... תשלום תוספת התלויים למשפחה כאמור אינה בלתי מותנית ובלתי מוגבלת... לגבי ילדים התמיכה מוגבלת לשני הילדים הגדולים ביותר העונים על הגדרת ילד." (בסעיפים 11-12 לפסק הדין; הדגשה שלי - י.א.ש.). 19. על אף שניתן כאמור למצוא בפסיקה תימוכין לכאן ולכאן, הרי שמגמת הפסיקה העוברת כחוט השני בכל פסקי הדין ובהתאמה לתכלית החוק כבא להבטיח את הביטחון הסוציאלי, היא שכאשר מדובר במחלוקת שבין המבוטח לבין המוסד יש לפרש את החוק באופן הרחב ביותר, כך שניתן יהא להעניק את הגמלה למספר גדול יותר של ילדים ככל האפשר. אלא שבענייננו, המחלוקת נטושה דווקא בין בני הזוג בנוגע לזהות מקבל הגמלה. מן הכלל אל הפרט 20. כעולה מן האמור, לכל אחת משתי האפשרויות הפרשניות שהעלו התובעים ניתן למצוא תימוכין הן בלשון החוק, הן בתכליתו, הן בפסיקת בית הדין הארצי. באשר ללשון החוק - נשוב ונביא את נוסחו המדויק של סעיף 200(ג)(2) לחוק - "היו לנכה תלויים שהם תושבי ישראל, תשולם לו בעדם, בנוסף לקצבת יחיד מלאה לקצבה חודשית מלאה, תוספת תלויים כדלהלן: (1) בעד בן זוג...; (2) בעד כל אחד משני ילדיו הראשונים - 10% מהסכום הבסיסי; לענין זה, 'ילד' - כהגדרתו בסעיף 238." (הדגשה שלי - י.א.ש.). כפי שרואות עינינו - בהתבסס על לשון החוק ניתן למצוא תמיכה בעמדת התובע בתיבות "שני ילדיו הראשונים". אחד מכללי היסוד בפרשנות משפטית הוא כי יש ליתן למילים את משמעותן הטבעית והראשונית. הפירוש הראשוני והמיידי של המילים "ילדיו הראשונים" הוא - הילדים שנולדו ראשונים מבחינה כרונולוגית. מנגד, תמיכה בעמדת התובעת ניתן למצוא במילים "לנכה" "תשולם לו" "ילד של המבוטח", הקושרות בין תוספת התלויים לנכה הזכאי לגמלה. 21. גם השימוש במבחן התכלית תומך בכל אחת מהפרשנויות. מחד, תכלית קצבת הנכות הבסיסית, לרבות תוספת התלויים, לתמוך בנכה המתקשה לפרנס את משפחתו בשל נכותו. מאידך, תכלית התוספת היא תמיכה בילדים עצמם והיא "הולכת אחר הילדים" ומשולמת לידי מי שמטפל בהם וישתמש בתוספת לטובתם. ומשקובע החוק כי מדובר בילדים הראשונים, הרי שהתוספת הולכת אחריהם, כל עוד אין הם מקבלים קצבה ממקור אחר. בענייננו, כאשר נוצרה התנגשות בין שני האינטרסים - האחד, מתן סיוע ליחידה המשפחתית של התובעת-הנכה, המתקשה בפרנסת ילדיה; והשני, הקפדה כי תוספת התלויים תשולם לטובת שני הילדים הראשונים שלה, שבמקרה דנן נמצאים בחזקתו של התובע - הפעיל הנתבע את שיקול הדעת הנתון לו בסעיף 304(א) לחוק וקבע תוספת התלויים תשולם לשני התובעים - מחצית לכל אחד. 22. לאחר שהפכתי בדבר, וברי כי מדובר בסוגיה מורכבת שאינה מנותקת ממטענים אותם נושאים הצדדים, ואף שניתן למצוא תימוכין לכל אחת מעמדות הצדדים, הן בלשון החוק, הן בתכליתו, הן בפסיקת בית הדין הארצי; סבורה אני כי בנסיבות המיוחדות של המקרה שבפנינו שככלל הדין עם התובע וכי תשלום התוספת צריך להיעשות עבור שני הילדים הראשונים כרונולוגית, המצויים בחזקתו, כל עוד לא מתקבלת עבורם גמלה ממקור אחר. עם זאת, כעולה מהוראות סעיף 304(א) לחוק, לנתבע שיקול דעת לקבוע לידי מי תשולם התוספת לטובת שני הילדים הראשונים. פקידת השיקום העידה על השיקולים שהנחו אותה בהגישה את המלצתה לפיצול תשלום התוספת בין שני התובעים. לדבריה, לאחר שבחנה את כלל החומר שבתיק, שוחחה עם שני התובעים ועם עובדי הרווחה שטיפלו בהם, סברה כי יש מקום לשלם חלק מהתוספת לידי התובעת על מנת לאפשר לה לקיים קשר הורי עם הילדים המצויים אצל התובע. הנתבע אימץ את המלצת פקידת השיקום ואכן הורה על חלוקת התוספת בין שני התובעים באופן שווה. התרשמתי, כי במסגרת שיקול הדעת בחן הנתבע את מערכת היחסים בין התובעים, שוחח עם עובדי הרווחה השונים שטיפלו במשפחה, בחן את הרקע לפירוק התא משפחתי ואת מערכת היחסים עם הילדים המצויים במשמורתו של התובע, והשיקול העיקרי שבגינו החליט לפצל את התוספת היה לאפשר אף לתובעת לקיים קשר עם הילדים הראשונים ולספק להם חלק מצרכיהם. 23. לאחר שבחנתי את החלטת הנתבע, ואף שעל פניו ועל פי פסיקת בית הדין היה מקום לשלם את התוספת לידי התובע, אשר שני הילדים הראשונים מצויים בחזקתו, מצאתי כי לא נפל כל פגם בהחלטה. כאמור, הוראות סעיף 304(א) מאפשרות לנתבע להעביר את התוספת, כולה או חלקה, לידי מי שלעמדתו ישתמש בה לטובת הזכאי, היינו שני הילדים הראשונים כרונולוגית. התרשמתי, כי הנתבע הונחה על פי הכלל כי על התוספת להגיע לידי הגורם שיפעל לרווחת הילדים הראשונים. עוד התרשמתי, כי הנתבע הפעיל שיקול דעת ההולם את רגישות המקרה ונסיבותיו המיוחדות וכי החלטתו ניתנה לאחר חקירה, דרישה ובדיקה של כלל נסיבות העניין ובהתאם לסמכותו על פי סעיף 304 לחוק. 24. לאור כל האמור, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטת הנתבע ודין תביעות התובעים - להידחות. סוף דבר 25. לאור האמור, תביעות התובעים נדחות במובן זה שכל אחד מהם יקבל את מחצית התוספת בלבד. 26. בנסיבות העניין - איני עושה צו להוצאות. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום. קצבת נכותקצבת תלוייםנכות