זכויות עובד אריתראי במסעדה

זכויות עובד אריתראי במסעדה בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים ולתשלומים נוספים הנובעים מתקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעות 1-2. התביעה מכוונת גם כנגד הנתבע 3 אשר היה במועדים הרלוונים לתביעה בעלים של הנתבעות 1-2. בין הצדדים קיימות מחלוקת הן ביחס לזכויותיו של התובע, והן ביחס לשאלה, האם בנסיבות העניין יש עילה להרים את מסך ההתאגדות, ולחייב את הנתבע 3 בחובותיהן של הנתבעות 1-2 כלפי התובע. העובדות התובע אזרח אריתריאה, עבד במשך כשנתיים וחצי במסעדת "גחלים" ברח' לישנסקי 20 בראשל"צ [להלן:"המסעדה" או "גחלים ראשל"צ"]. מחודש פברואר 08 ועד חודש אוקטובר 09 שולם שכרו על ידי חברת "אוהל יעקב השקעות בע"מ [להלן: "הנתבעת 1"]. החל מחודש נובמבר 2009 ועד חודש אוקטובר 2010 הופקו לתובע תלושי שכר כאשר שם המעביד הוא חברת "ש.י. גחלים בע"מ" [להלן: "הנתבעת 2"]. אין חולק כי הנתבעת 2 הוקמה על מנת לאפשר את המשך פעילות המסעדה, לרבות לצורך ביצוע תשלומים לספקים ולעובדים, לאחר שהנתבעת 1 נקלעה לקשיים כלכלים, הייתה נתונה בחובות כבדים וחשבונה הוגבל. לאורך מרבית תקופת העסקתו של התובע נוהלה המסעדה במשותף על ידי הנתבע 3 ועל ידי מר שמואל ינקוביץ' (המכונה "ג'וק") [להלן : "ינקוביץ"]. אישתו של מר ינקוביץ' (מיכל), היתה רשומה כבעלים בשתי הנתבעות (יחד עם הנתבע 3) באשר מר ינקוביץ בעצמו היה פושט רגל. במהלך שנת 2010 התפרקה השותפות בין ינקוביץ' והנתבע 3, והנתבע 3 הפך בעלים יחיד בשתי הנתבעות. ביום 3/11/10 פרצה שריפה בגחלים ראשל"צ. המסעדה נסגרה לצורך שיפוצים ולא נפתחה עוד. לאחר השריפה הנתבעות לא חידשו את פעילותן בגחלים ראשל"צ אלא "מכרו את המוניטין". בנסיבות שלא הובררו בפנינו, לאחר תיקון נזקי השרפה נפתחה באותה כתובת מסעדה הנושאת את השם "להבות" אשר מהראיות שלפנינו עולה כי איננה קשורה בדרך כלשהי למי מהנתבעים. בחודש נובמבר 2010 התובע החל לעבוד במסעדת גחלים בסניף צומת ביל"ו המנוהלת על ידי חברת "מודול אחזקות בע"מ". נדמה כי אין חולק כי מודול אחזקות בע"מ הייתה באותה עת בבעלותו (המלאה או החלקית) של מר ינקוביץ' הנ"ל ואולם בעניין זה לא הובאה בפנינו ראיה ברורה (עם זאת הוברר כי הנתבעים דנן אינם בעלים ואינם מנהלים בסניף גחלים ביל"ו). לתובע לא שולמו פיצויי פיטורים ו/או זכויות אחרות הנובעות מתקופת עבודתו אצל הנתבעות. עוד יובהר, כי לא הובאה בפנינו כל ראיה שיש בה כדי ללמד כי זכויותיו של התובע הובטחו באמצעות "רצף זכויות" (בתלושי השכר של התובע ב- גחלים בילו נכתב שמועד תחילת העסקתו הוא נובמבר 2010). מועד תחילת העסקתו של התובע בין הצדדים קיימת מחלוקת ביחס למועד תחילת העסקתו של התובע. לטענת התובע הוא החל לעבוד בנתבעת ביום 1/10/07 ואילו לטענת הנתבעת, התובע החל לעבוד במסעדה בחודש פברואר 2008. אין ספק כי תלוש השכר הראשון שניתן לתובע הוא מחודש פברואר 2008. התובע לא הציג ראיה או עדות כלשהי אשר יש בה לתמוך בטענתו לפיה במשך כארבעה חודשים, החל מחודש אוקטובר 2007 ועד סוף ינואר 2008 הוא הועסק במסעדה מבלי שהונפקו לו תלושי שכר. בנסיבות העניין כאשר עדותו של התובע עומדת לבדה כנגד מסמך בכתב, אין בידינו להעדיף את עדותו של התובע על פני עדותו של הנתבע 3 המתיישבת עם תלושי השכר מזמן אמת, ואנו קובעות כי התובע החל את עבודתו בנתבעת בחודש פברואר 2008. התביעה לפיצויי פיטורים לטענת התובע, כשלושה שבועות לאחר השריפה במסעדה הוא החל לעבוד במסעדת גחלים בסניף ביל"ו. לטענתו, סוכם בינו לבין הנתבע 3 כי עד לסיום השיפוץ הוא יעבור לעבוד במסעדת גחלים בסניף ביל"ו, תוך שהנתבע 3 הבטיח לו כי כאשר יסתיימו השיפוצים במסעדה, אם ירצה, הוא יחזור לעבודתו במסעדה בראשל"צ, ולחילופין ישולמו לו זכויותיו בגין תקופת עבודתו. לטענת התובע, מספר חודשים לאחר השריפה, המסעדה בראשל"צ נמכרה לצד ג' והתובע לא הוזמן לחזור להיות מועסק בה. בנסיבות הענין התובע טוען כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים בסך 13,950 ₪ ולדמי הודעה מוקדמת בסך 4,650 ₪. הנתבעים אינם חולקים על כך שקיים רצף העסקה בין תקופות עבודתו של התובע אצל הנתבעת 1 ואצל הנתבעת 2. ואולם לטענתם, התובע איננו זכאי לפיצויי פיטורים באשר בתקופת שיפוץ המסעדה התובע התבקש על ידי מנהל העבודה, מר גדי זידיוף לשוב לעבודה וסרב, תוך שהודיע כי טוב לו במסעדה שבצומת בילו והוא מעדיף להמשיך לעבוד שם. עוד טוענת הנתבעת כי הוסכם בין הנתבעים לבין מנהל סניף בילו, כי התובע יועסק בסניף ביל"ו כמי שתחילת עבודתו היא בחודש פברואר 2008, באופן שזכויותיו של התובע ישמרו. יאמר מיד כי בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלה האם הנתבע 3 הוא ש"סידר"לתובע עבודה בגחלים "ביל"ו" או שמא התובע בעצמו התקשר לינקוביץ' וביקש ממנו עבודה (אין חולק כי התובע הכיר את ינקוביץ' מהתקופה בה ניהל ינקוביץ' את מסעדת גחלים בראשל"צ). מר ינקוביץ' לא העיד בפנינו, ובנסיבות העניין אין בידינו לקבוע ממצאים בעניין זה. מכל מקום איננו סבורות שהמחלוקת בנקודה זו היא מהותית שכן גם אם נניח שהנתבע 3 הוא שסייע בקליטתו של התובע לעבודה בסניף ביל"ו, אין בכך כדי לפטור את הנתבעים מתשלום זכויותיו של התובע בגין תקופת עבודתו בסניף ראשל"צ ככל שלא הוסדר רצף זכויות. התובע נחקר ביחס לטענה כי גדי זיידוף התקשר אליו וביקש שיחזור לעבודה, הוא הכחיש טענה זו וכן הוסיף : "איפה לעבוד אחרי שנשרפה המסעדה שבועיים ניקו את המסעדה ואחרי זה לא היה להם שום מסעדה." (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 28). הוצג לתובע כי מעבידו החדש הגיש לבית הדין תצהיר שבו נכתב כי הוצע לתובע לחזור לעבוד במסעדה בראשון לציון אבל התובע העדיף להשאר לעבוד בסניף בילו ואולם התובע הכחיש את הדבר מכל וכל ועמד על טענתו כי מעולם לא הוצע לו לחזור לעבוד אצל מי מהנתבעים. יאמר מיד, כי מר ינקוביץ' לא הוזמן למסור עדות בפנינו (מעדותו של התובע עולה כי השמועה אומרת כי הוא באמריקה). מטעם הנתבעות העיד בעניין זה מר גדי זיידוף, שהיה מנהל עבודה במסעדה. מר זיידוף טען בתצהירו : "כאשר התחלנו לשקם את המסעדה מר ז'אן (הנתבע 3 א.ד.) ביקש ממני להתקשר לעובדים ולבקש מהם לשוב לעבודה. דיברתי עם התובע והוא הודיע לי שהוא אינו מעוניין לחזור לעבודה בראשון לציון, ורוצה להמשיך לעבוד במסעדת גחלים בצומת ביל"ו". בעדותו בפנינו העיד מר זיידוף כי בחלוף שבוע ממועד השריפה החלו עבודות הנקיון במקום: "לשאלת בית הדין מתי פניתי לתובע ואיזה עבודה הצעתי לו אני משיב שאחרי השריפה יעקב אמר להביא את כל העובדים ומתחילים ניקיונות. אנחנו לא ידענו כמה זמן זה ימשך. אחרי שהתובע עבר לעבוד בצומת בילו אני כבר לא התקשרתי אליו. התפקיד שלי היה אחראי על עובדי נקיון וקצב. המסעדה נשרפה כולנו הלכנו הביתה, אחרי בערך שבוע או 10 ימים היה הניקיונות אני התקשרתי לכל העובדים והתובע עבד כבר בביל"ו ולא רק הוא, גם העובד טבון לא בא שניהם עבדו כבר בביל"ו, ושאר העובדים באו לעבוד." גם הנתבע 3 התקשה להסביר בעדותו איזו עבודה בדיוק הוצעה לתובע כאשר המסעדה כלל לא היתה פעילה (עמ' 11 שורה 17 לפרוטוקול): "ת. לשאלת בית הדין איזו עבודה הצענו לתובע אני משיב שהצענו לו לעבוד בנקיון, זה כשהמסעדה נשרפה, זה שטח גדול, ואח"כ הצעתי לו לעבוד כמו שעבד קודם במסעדה שעוד לא הוקמה. ש. מתי התבצעה העסקה של מכירת המסעדה לבעלים החדש? ת. נדמה לי בסוף 1/11. ש. זאת אומרת אחרי שניקית שם לא פתחת עוד מסעדה שם ? ת. אמרתי שלא יכולתי בגלל שהיה צריך הרבה כסף ולא היה לי ש. אז איך יכולת להזמין את התובע לעבוד במשהו שלא קיים ? ת. ניסיתי לשקם את המסעדה אבל לא הצלחתי. אבל התובע התנגד מהרגע הראשון." על רקע האמור לעיל יש לציין כי גרסתו של התובע, לפיה החל לעבוד בסניף בילו רק בחלוף שלושה שבועות מהשריפה, איננה מתיישבת עם תלוש השכר של התובע ממנו ניתן ללמוד כי שולם לתובע שכר כמעט מלא בגין חודש נובמבר 2010 (השריפה אירעה ב- 3/11/10). תלוש השכר הראשון של התובע מסניף ביל"ו מתיישב יותר עם עדותו של גדי זיידוף, לפיה במהלך חודש נובמבר, כאשר ניסה ליצור קשר עם התובע ולהזמינו להשתתף בעבודות הניקיון שלאחר השריפה, הודיע לו התובע כי החל לעבוד בסניף ביל"ו, ואיננו פנוי להתייצב לעבודות נקיון במסעדה. על אף האמור לעיל, אנו סבורות כי בעיקרו של דבר, למעט עבודה זמנית בנקיון (למשך שבוע / 10 ימים) לא היה בידי הנתבעות או באפשרותן להציע לתובע עבודה לאורך זמן, ולא הוצעה לו עבודה כאמור. בנסיבות העניין, סירובו של התובע להתייצב לעבודות נקיון, לאחר שמצא עבודה אחרת, איננו בבחינת "התפטרות". התובע, אשר השכיל להבין כי בעקבות השריפה הסתיימה עבודתו אצל הנתבעות 1-2, מצא עבודה אחרת, ולכן לא התייצב לעבודתו בנתבעת בתקופת ההודעה המוקדמת. כאמור, אין לראות בכך "התפטרות" אלא אי התייצבות לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת, אשר יש בה כדי לשלול את זכותו של התובע לדמי הודעה מוקדמת. לנוכח האמור לעיל, לאחר שהוברר כי הנתבעות לא הציעו לתובע לשוב לעבודה סדירה לאחר השריפה במסעדה, ולאחר שלא הובאו בפנינו כל ראות בדבר שמירת זכויותיו בגין תקופת עבודתו בנתבעת, הרי שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים מהנתבעות 1-2. בשים לב לתקופת עבודתו, שנמשכה 33 חודשים, על פי שכר חודשי בסך 4,650 ₪, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך 12,787 ש"ח. בנסיבות העניין, לאור העדויות לפיהן התובע סירב להתייצב לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת, כאשר עדויות אלו מתיישבות עם העובדה שבתקופת ההודעה המוקדמת התובע כבר עבד בסניף ביל"ו, התובע איננו זכאי לדמי הודעה מוקדמת. הפרשי שכר לטענת התובע הוא זכאי להפרשי שכר, באשר לטענתו הוא עבד במסעדה 6 ימים בשבוע, לעיתים למעלה מ- 330 שעות בחודש, ועל אף האמור, לא שולמה לו תמורה כדין בגין עבודתו בשעות נוספות. לטענת ב"כ התובע, על אף שבתלוש השכר מופיע תשלום בגין נסיעות, למעשה מדובר בהפרש שכר להשלמת ערך שעת העבודה רגילה. ב"כ התובע מבסס תזה זו על תלוש שכר חודש פברואר 08 שממנו עולה כי שולמו נסיעות בסך 242.29 ₪, כאשר באותו חודש התובע עבד 242.29 שעות. (תזה זו מתיישבת עם עדות התובע לפיה בתחילת עבודתו סיכם אילו המנהל דאז ינקוביץ (המכונה ג'וק) על שכר שעתי בסך 23 ₪- עמ' 7 לפרוטוקול שורה 12). על יסוד בחינת תלושי השכר, ב"כ התובע מציע תחשיב המתבסס על מספר השעות המופיע בתלוש השכר כאשר שכר העבודה מחושב על פי ערך שעה (כולל נסיעות) במכפלות שנקבעו בחוק (186 שעות רגילות, 50 שעות לפי 125% והיתרה לפי 150%). לתצהירו של התובע צורף נספח ב' - טבלה המחשבת את הפרשי השכר בין השכר ששולם לתובע בפועל מדי חודש לבין השכר לו היה זכאי בהתאם למספר שעות העבודה המפורטות בתלוש השכר בהתאם לחישוב השעות הנוספות כדין. הנתבעת מצידה מציגה דוחות ריכוז שכר מהם עולה כי בכל חודש שולמו לתובע סכומים בגין שכר ובגין עבודה בשעות נוספות. כך בחודשים רבים היה שכרו של התובע למעלה מ- 9,000 ואף 10,000 ₪. התובע אישר בעדותו כי מדי חודש נמסרו לו דוחות המחשב בהם נרשמו שעות העבודה שלו בפועל, באשר חישוב השעות נעשה באופן ממוחשב, ואולם לטענתו הוא זרק את דוחות השעות (פרוטוקול הדיון בעמ' 8 שורה 5-6). יאמר מיד כי יש קושי בקבלת התזות החשבונאיות שמציע ב"כ התובע, אשר אינן נסמכות על עובדות מזמן אמת אלא על ניתוח של הסכומים המופיעים בתלושים, וזאת על אף שהתובע איננו חולק על כך שנמסרו לו דוחות שעות לכל אורך תקופת עבודתו. כפי שהבהרנו לעיל הפרשי השכר נפסקו לתובע על אף שלא הוצגו בפנינו דו"חות השעות שנמסרו לתובע מזמן אמת, ועל אף שהתרשמנו כי מדי חודש שולמה לו תמורה בסכומים ניכרים בגין עבודה בשעות נוספות. מצאנו לפסוק לתובע הפרשי שכר מאחר שעיון בתלושי השכר של התובע מעלה לכאורה כי שעות רבות שולמו לו לפי 100% (הרבה מעל 186 שעות) וכי לא שולם לו שכר לפי 150%. מאחר שלא הובאה בפנינו עדות ברורה לעניין האופן בו שולם שכרו של התובע, ודרך החישוב, ומשלא הוצג תחשיב נגדי לתחשיבו של התובע, החלטנו לקבל את תחשיבו של התובע. לנוכח האמור לעילזכאי התובע להפרשי שכר בגין עבודה בשעות נוספות בסך 20,784 ₪. נסיעות עיון בתלושי השכר של התובע מעלה לכאורה כי בחודשי עבודתו הראשונים, שולם לתובע שכר שעתי בסך23 ₪ כאשר בתלוש השכר הופיעו 22 ₪ על חשבון שכר ועוד שקל אחד על חשבון נסיעות, יצויין כי שכר המינימום באותה תקופה עמד על 19.95- 20.70 ₪. לאחר מכן, עד סוף שנת 2008 הועלה השכר השעתי ל- 23 ₪ ועל כל שעת עבודה שולמו בנוסף 2 ₪ בגין נסיעות (סה"כ 25 ₪ לשעה, כאשר שכר המינימום 20.70 ש"ח). לא מצאנו כל פגם בכך שסוכם עם התובע כי שכרו השעתי בסך 23 ₪ יכלול תשלום של שקל אחד על חשבון הוצאות נסיעה (ולאחר מכן 25 ₪ שמהם שני ₪ על חשבון הוצאות נסיעה), וזאת בשים לב לכך ששכר המינימום באותה תקופה עמד על 20.70 ₪, והחלוקה לשכר ולהוצאות נסיעה פורטה באופן ברור בתלוש השכר שנמסר לתובע. עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי לכל אורך תקופת עבודתו שולמו לו מדי חודש סכומים בגין החזר הוצאות נסיעה אשר נעו ככלל בין 200 ₪ ל- 380 ₪ בחודש. התובע אמנם טען בתצהירו כי גר בדרום תל אביב ונסע מדי יום לראשון לציון ובחזרה, אלא שבתצהיר לא מפורט מחיר עלות כרטיס חופשי חודשי באזור הרלוונטי, ונספח ז לתצהיר, הכולל מידע מאתר האינטרנט של חברת "דן", כולל תעריפים שונים לפי אזורים שונים כאשר אין לדעת איזה מהם רלוונטי לתובע. לנוכח האמור לעיל החלטנו לדחות את התביעה לתשלום החזר הוצאות נסיעה. חופשה התובע טוען, כי לכל אורך תקופת עבודתו, הוא לא זכה לצאת לחופשה בתשלום. לפיכך לטענתו הוא זכאי לפדיון חופשה. הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי שולמו לתובע "דמי חופשה" ואולם לא הציגה תלושי שכר קונקרטיים בהם מופיע תשלום כאמור. אשר על כן, משלא עלה בידי הנתבעת להראות כי שילמה לתובע תמורה בגין ימי היעדרות בשכר, התובע זכאי לפדיון חופשה. בשים לב לתקופת העבודה שהוכחה (33 חודשים) התובע זכאי ל - 38.5 ימי חופשה קלנדריים. ובסך הכל לפידיון חופשה בסך 5,967 ₪. הבראה התובע טוען כי לכל אורך תקופת עבודתו לא שולמו לו דמי הבראה. בשים לב לתקופת עבודתו התובע זכאי לטענתו לדמי הבראה בסך 4,212 ₪. הנתבעים אינם מכחישים כי לא שולמו לתובע דמי הבראה, ואינם חולקים על תחשיבו של התובע ולפיכך זכאי התובע לדמי הבראה בסך 4,212 ש"ח. חגים התובע, אשר אין חולק כי היה "עובד שעתי" טוען כי בתקופת עבודתו חלו 19 ימי חג בימי עבודה, בגינם לא שולם לו שכר על פי הוראות צו ההרחבה הכללי החל בעניין. רשימת החגים שחלו בימי עבודה בתקופת עבודתו של התובע פורטה בסעיף 10 לתצהיר התובע. הנתבעת לא חלקה על טענתו של התובע ולא הראתה כי שילמה לו שכר בגין ימי החג בהם לא עבד. לנוכח האמור, ומאחר שהנתבעת לא הציגה תחשיב שיהיה בו כדי לסתור את תחשיבו של התובע, זכאי התובע לתשלום בסך 3,800 ₪ בגין דמי חגים. פנסיה התובע טוען כי לא בוטח בכל ביטוח פנסיוני. על פי חישובו, בהתאם לשיעורי ההפרשה שנקבעו בצו ההרחבה הכללי לביטוח פנסיוני במשק, התובע זכאי היה להפרשות בסך 4,626 ₪ (פיצויים + תגמולים). הנתבעת מודה כי לא הפרישה עבור התובע לקרן פנסיה ולא הציגה תחשיב הסותר את תחשיבו של התובע. מאחר שפסקנו לזכות התובע פיצויי פיטורים, ועל מנת שלא יזכה לתשלומי כפל, הרי שהתובע זכאי לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות על חשבון תגמולים בלבד, בסך 2,313 ₪. התביעה כנגד הנתבע 3 לטענת התובע מאז השריפה במסעדה, הנתבעות 1-2 אינן פעילות כלל, והדעת נותנת כי התובע לא יוכל להפרע מהן ככל שתביעתו תתקבל. בבקשתו להרים את מסך ההתאגדות וליחס את חובות הנתבעות 1-2 לנתבע 3 מונה התובע מספר עובדות : מעדותו של הנתבע 3 עולה כי הנתבעת 2 הוקמה על ידו לאחר שהנתבעת 1 נקלעה לחובות כבדים חשבונה הוגבל, והיה צורך למצוא דרך להמשיך להפעיל את המסעדה על מנת לשלם בשוטף לספקים ולעובדים (וזאת הלכה למעשה תוך הברחת ההכנסות השוטפות של המסעדה מנושים של הנתבעת 2, עובדה המקימה כשלעצמה עילה להרמת מסך). מעדותו של הנתבע 3 עולה כי בגין השריפה במסעדה הנתבעות או מי מהן קיבלו סכומים ניכרים (למעלה מ- 6 מליון ₪) מחברת הביטוח, וכן קיבלו כמיליון ₪ בגין "מכירת המוניטין". לטענת התובע, תשובותיו של הנתבע 3 לא הבהירו מה נעשה בסכומים הללו ומדוע לא שימשו לתשלום החובות לעובדים, ויש חשש כבד כי הוצאו מהחברה בדרך כלשהי שיש בה כדי להונות נושים. מעדותו של הנתבע 3 עולה כי נמנע מלנקוט בהליכים לפירוק הנתבעת 3, וזאת על מנת להציל את עורו שלו ולהמנע ממצב שיהפך לפושט רגל. בהתנהלותו זו, תוך שגרם לכך שהתובע יעבור לעבוד בסניף ביל"ו בהמתנה לחידוש הפעילות במסעדה, יצר מצג שוא וקיפח את זכויותיו של התובע. מעדותו של הנתבע 3 עולה כי מלכתחילה הוקמו הנתבעות 1-2 כאשר אישתו של מר ינקוביץ' (ג'וק) רשומה כשותפה, מאחר שבעלה היה פושט רגל. זמן קצר לפני השריפה היא יצאה מהשותפות, ולאחר השריפה קנתה את המוניטין של החברה במליון ₪, (כל זאת כאשר בעלה הוא פושט רגל). לטעמו של ב"כ התובע צירוף העובדות מעלה ניחוח של הונאת נושים. לטענת התובע, אין ממש בטענת הנתבע 3 בדבר מצבו הכלכלי הקשה לפי שהוא רשום כבעלים (לרבות בעלים במשותף) בשש חברות שהוקמו במועדים שונים. יאמר מיד כי המסמך המפרט את החברות שבבעלות הנתבע 3 צורף לראשונה לסיכומי התובע. הנתבע 3 לא נחקר ביחס למועדי הקמת החברות השונות ולפעילות בהן, ולפיכך איננו מוצאות ליתן כל משקל לטענה זו של התובע. לטענת הנתבע 3, בכתב התביעה התובע לא הניח תשתית עובדתית לתמיכה בטענתו בדבר הרמת מסך ההתאגדות והעלה טענות בעלמא בלבד. התובע אף לא ביקש גילוי מסמכים על מנת לברר את טענותיו בדבר הברחת נכסים, וכל טענותיו מבוססות על שברי מידע שהתברר במהלך דיון ההוכחות, מבלי שלנתבע 3 היה יומו להתגונן בעניין. לטענת הנתבע 3, העדויות שהוצגו בבית הדין אינן מצביעות על שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי שלא לפרוע חובות או להונות נושים. לפיכך לטענת הנתבע 3 לא מתקיימות בענייננו הנסיבות החריגות אשר יהיה בהם כדי להצדיק את הרמת מסך ההתאגדות. כידוע, נקודת המוצא בדיני חברות הינה כי יש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי והנפרד של חברה, באופן שרק בנסיבות חריגות, מוסמך בית הדין להרים את מסך ההתאגדות, ולייחס את חובות החברה לבעלי מניותיה. (ע"ע 1452/02 שלמה אביר נ' מחמוד חוסיין - ). ואולם, דוקטרינת הרמת המסך מבוססת על הרעיון שקיומה של חברה כאישיות משפטית נפרדת מבעליה, נועד לאפשר לה ניהול עסקים כדין ובתום לב ולא נועד להוות כסות מפני מעשה תרמית או התנהגות בלתי נאותה כלפי המתקשרים עימה או כלפי נושיה. כך בכלל וכך במיוחד כלפי נושים שהם עובדי החברה, עימם קיימים יחסים משפטיים קרובים. על רקע האמור לעיל אזכיר, כי סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999, קובע כדלקמן: 6. (א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, תיקון 3 לחוק החברות, במסגרתו הוחק בשנת 2005 סעיף 6 בנוסחו דהיום, צמצם את העילות בהן ניתן יהיה להרים את מסך ההתאגדות נגד בעלי המניות בתאגיד, והוא מחייב את בית הדין לנקוט במשנה זהירות, בטרם יטיל חובות של חברה על בעל מניות בה. אשר לנסיבות העניין דנן, נדמה שאין חולק על כך שכבר מתקופת עבודתו של התובע, הנתבעת 2 הייתה נתונה בחובות כבדים. אשר לנתבעת 1, הנתבע 3 העיד על כך שמליוני השקלים שזרמו אליה אינם בקופתה עוד. כיום, אין חולק כי החברות אינן פעילות, ועל אף האמור הנתבע 3 נמנע מלפרקן (בדרך שהיה בה להבטיח את קדימות העובדים על פני נושים אחרים) ונדמה כי העדיף להשאיר בידו את השליטה על משאבי החברות, באופן שעל פני הדברים היה בו כדי לקפח את עניינו של התובע, כמו גם נושים אחרים, תוך עקיפת הוראות הקדימות שנקבעו בחוק. ודוק, כידוע, מצבה הכלכלי של החברה, כשלעצמו, איננו עילה להרמת מסך ההתאגדות, ועל הטעמים לכך עמד בית הדין בתיק בע"ע 34/03 שפרן נ' אלוש אורטופדיה שם קבע בית הדין הארצי לעבודה כדלקמן: "המחשבה לפיה יש לנסות לפתור את בעייתם של העובדים בתאגיד חסר יכולת חשובה. עם זאת, הרמת מסך היא דרך בעייתית מהבחינה המשפטית ומהבחינה המעשית. משפטית התגמשה הגישה להרמת מסך בחוק החברות החדש. הכנסת סברה שלא היה מקום להגמשה ותקנה את הסעיף באופן שהוחמרו הקריטריונים להרמת מסך....ספק אם ניתן להרים את המסך בכל פעם שחברה היא חדלת פירעון. הדבר פוגע בהסתמכות של נושים אחרים, בהסתמכות של בעל המניות שחבותו האישית לא תבוא תחת חבותה של החברה. הנימוק להקמת החברה היתה ציפיתו שהוא לא יחוייב אישית אם לא תמצא במעשיו הונאה או תרמית. מהבחינה המעשית לרוב העובד הפונה לבית הדין אינו העובד היחיד. בעל המניות היחיד לרוב לא יוכל לעמוד בתשלום אישי לכל העובדים. אין לפסול אם כן את הגישה של הרמת מסך למרות שיש להשתמש בה בזהירות רבה, תוך לקיחה בחשבון את אלמנט ההסתמכות של בעל המניות ושל הנושים האחרים, כאשר לא מתקיימים התנאים בחוק להרמת מסך" בכל הנוגע להרמת מסך ההתאגדות, במהלך השנים פסיקת בתי הדין לעבודה אימצה מודל גמיש, המאפשר הרמת מסך חלקית. ביסוד המודל של הרמת מסך חלקית עומדים שיקולים של צדק, אשר מתיישבים עם תכליתו של תיקון 3 לחוק החברות, ואשר יש בהם כדי לאזן את האינטרסים של בעל המניות בחברה מחד, ושל העובד מאידך, בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של העניין הנדון. כך, ניתן משקל לעוצמת העילה להרמת מסך (עד כמה בית הדין משתכנע כי מדובר בניצול לרעה של האישיות המשפטית ומה חומרתה של ההתנהגות המיוחסת לבעל המניות), ומנגד לעוצמת הזכות שעומדת לעובד, ולאינטרס הציבורי בהגנה עליה. הנטיה להרים את מסך ההתאגדות כאשר מדובר בפגיעה בזכות קוגנטית תהיה גדולה יותר, מאשר מקום שמדובר בזכות שמקורה בהסכם (ראה עב (ת"א) 911405/99 פוגץ' נ' מיקרו קול בע"מ - ), נראה כי ניתן אף להבחין בין זכות של העובד, המבוססת על ראיות מוצקות, לבין זכות שנפסקה לעובד מטעמים של "נטל הוכחה" בלבד, או על רקע מחלוקת עובדתית של ממש (עב (ת"א) 3872/06 טלי איטון נ' מיילסטון השקעה בהון האנושי בע"מ-). עוד ניתן להבחין בין כלל חובות החברה, לבין חובות שניתן ליחס באופן ברור להתנהלות הפגומה על בעל המניות (תע"א (ת"א) 5448-07 קריסטינה יורצ'נקו נ' אלי קליין תכשיטנים בע"מ ואח' - ). על רקע כל האמור, אנו סבורות כי בנסיבות דנן יש להרים את מסך ההתאגדות באופן חלקי, ולייחס לנתבע 3 את חובותיהן של הנתבעות 1-2 ביחס לפיצויי הפיטורים של התובע וכן לזכויות לדמי חופשה, דמי חגים, הפרשות לפנסיה ודמי הבראה זכויות אשר הוכחו ברמת וודאות גבוהה. קביעתנו זו מושתת על עצמתן של הזכויות הללו במישור המהותי ובמישור הראייתי, וכן על כך, שמהראיות שבפנינו עולה כי הנתבע 3 היה מעורב באופן אישי ביצירת מצג שווא כלפי התובע, כאילו בהעברתו לעבודה בסניף ביל"ו נשמר לו ותק בעבודה מפברואר 2008 על אף שכפי שכבר ציינו, בראיות שבפנינו לא מצאנו כל יסוד לטענה כי הוסדר לתובע "רצף זכויות". בחנו את עוצמתה של העילה להרמת מסך נגד הנתבע 3, וזאת תוך שנתנו דעתנו לכך שהעובדות התומכות בבקשה להרמת מסך לא פורטו בכתב התביעה ובתצהיר התובע. כפי שפירטנו לעיל, נחה דעתנו כי הוכח שאכן נעשה שימוש באישיות הנפרדת של החברות בחוסר תום לב. עם זאת, ומנגד, שקלנו את עוצמת הזכויות שנפסקו לתובע - בנוסף על פיצויי הפיטורים - תוך איזון בין זכויות הצדדים ובשים לב לתכליתו של תיקון 3 לחוק החברות. לא מצאנו מקום ליחס לנתבע 3 את כל חובותיהן של הנתבעות 1-2. לטעמינו, בנסיבות העניין אין מקום ליחס לנתבע 3, על יסוד הרמת מסך, את החוב בגין הפרשי שכר. כפי שפירטנו לעיל, התשתית העובדתית העומדת ביסוד פסיקת הפרשי השכר לתובע איננה מוצקה דיה באופן שיצדיק את הרמת מסך ההתאגדות בעניין זה. כללו של דבר בתוך 30 יום ישלמו הנתבעים לתובע (יחד ולחוד) את הסכומים הבאים, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. בגין פיצויי פיטורים : 12,787 ₪ בגין פדיון חופשה 5,967 ₪ בגין דמי הבראה 4,212 ₪ בגין דמי חגים 3,800 ₪ בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה 2,313 ₪ בנוסף, הנתבעות 1-2 ישלמו לתובע בתוך 30 בגין הפרשי שכר בסך 20,784 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. בתוך 30 יום ישלמו הנתבעים לתובע (יחד ולחוד) 5,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד והוצאות משפט. זכויות עובדים