שימוש ברכב שוללת את הזכאות לגמלה, אלא בהתקיים חריגים בפני שתי תביעות הנוגעות להחלטות הנתבע לדחות את תביעותיה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה. החלטה אחת, מיום 18/5/09 נשענת על שימושה של התובעת ברכב פרטי, והשנייה (מיום 3/10/10) על הכנסותיה הרעיוניות משכירות ועל הכנסות מעבודה. עיקר העובדות הצריכות לעניין התובעת, ילידת 1956, אם חד הורית לבנה יליד 1998. התובעת מתגוררת יחד עם אחיה בנחלה במושב פורת, נחלה שאותה הוריש לה אביה. התובעת קיבלה גמלת הבטחת הכנסה, לסירוגין, משנת 1999. ביום 18/5/09 הודיע הנתבע לתובעת כי החליט להפסיק את תשלום הגימלה, החל מחודש מאי 09, עקב שימוש של התובעת ברכב. בגין החלטה זו הוגשה, ביום 14/10/09, התביעה בתיק 5091/09. ביום 17/1/10 התובעת הגישה תביעה חדשה להבטחת הכנסה (עובר להגשת התביעה, כבר ביום 16/7/09, התובעת הודיעה למל"ל כי הפסיקה להשתמש ברכב ולא חידשה את רשיון הרכב - ר' נ/9). לאחר שהתביעה נבדקה, ולאחר ששמאי מקרקעין ביקר בנחלה בה מתגוררים התובעת ואחיה, ביום 3/10/10 נשלחה לתובעת הודעה על כך שתביעתה להבטחת הכנסה נדחתה בגין ההכנסה הנחשבת, הכוללת שווי השכירות במבנים במשק ושכר עבודה. בגין החלטה זו הוגשה ביום 10/7/11 התביעה בתיק 14279-07-13. ביום 5/12/11 הורה בית הדין (סגנית הנשיא, כתארה אז, א. לקסר) כי הדיון בשתי התביעות יאוחד, והם נקבעו לשמיעת הוכחות בפניה ביום 21/3/12. ביני לביני, ביום 28/2/12 ניתן פסק הדין בבג"צ 10662/04 סלאח חסן נ' המל"ל במסגרתו קבע בית המשפט העליון כי הוראת סעיף 9א לחוק הבטחת הכנסה, (שמכוחה נשללה הזכות לגימלה ביום 18/5/09) תבוטל, ואולם זאת, במבט צופה פני עתיד, החל מיום 1/9/12. ביום 21/3/12, בדיון שהתקיים בפני בית הדין (ס. הנשיא דאז א. לקסר) הודיעה נציגת הנתבע כי לדידה פסק הדין בבג"צ 10662/04 הנ"ל איננו משליך על התובענה דנן, באשר הוראת הבטלות שנקבעה בו היא צופה פני עתיד. עם זאת הובהר, כי העניין הועבר לבדיקה מחודשת ביחס לשלילת הגימלה בגין שווי שכירות. ביום 2/5/12 הוגשה הודעה לבית הדין לפיה יש לזקוף לצורך חישוב ההכנסה משכירות שניים מהמבנים בנחלה (קרוואן ומחסן שהוסב ליחידת דיור) עוד הובהר בהודעה, כי החל מחודש מאי 2010, הכנסות התובעת מעבודה עלו על 4,000 ₪ ולפיכך נשללה זכאותה לגימלה בגין הכנסות מעבודה. ביום 25/11/12 התקיימה ישיבת הוכחות בפני. מטעם התובעת העידו התובעת בעצמה וכן אחיה, מר שמעון גואטה. מטעם הנתבע העיד חוקר המל"ל מר אלון שחם ושמאי המקרקעין מר דני כורדי. הצדדים הגישו סיכומים בכתב. לאחר שעיינתי בעדויות ובראיות שבתיק וכן בטיעוני הצדדים, הכרעתי היא כדלקמן: תיק בל 5091/09 - שימוש ברכב התובעת טוענת כי לא היה מקום לשלול את גמלתה מטעם של שימוש / בעלות ברכב. לטענתה הרכב נשוא העניין איננו בבעלותה / בשימושה וככל שבית הדין יקבע כי הרכב היה בשימושה / בבעלותה הרי שחל עליה החריג הקבוע בסעיף 9א (ג)(2) לחוק שכן היא זקוקה לרכב לצורך הסעתו של אחיה, הסובל ממחלת אפילפסיה לטיפולים רפואיים. לנוכח האמור, לטענתה, לא היה מקום לשלול ממנה את גמלת הבטחת הכנסה בגין השימוש ברכב. יאמר מיד, כי בכל הנוגע לשימוש ברכב, לאחר הגשת התביעה דנן, חל שינוי מהותי במצב המשפטי. ההחלטה על דחיית התביעה להבטחת הכנסה התבססה על המצב המשפטי שהיה קיים במועד הגשת התביעה לגימלה (ובמועד הגשת התביעה דנן), ולפיו קבע סעיף 9א לחוק הביטוח הלאומי חזקה חלוטה, לפיה בעלות / שימוש ברכב שוללת את הזכאות לגימלת הבטחת הכנסה, אלא בהתקיים חריגים שפורטו בחוק: סעיף 9א קבע כדלקמן: 9א. (א) בסעיף זה, "רכב" - רכב מנועי כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת התעבורה, שבבעלות התובע או שבשימושו של התובע או ילדו הנמצא עמו, למעט אופנוע. (ב) לענין חוק זה רואים, בכפוף להוראות סעיף קטן (ג), רכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה חודשית שסכומה אינו נמוך מסכום הגמלה שהיתה משתלמת לתובע, לולא הוראות סעיף קטן זה. סעיף 9א (ג) מנה רשימה של חריגים לכלל לפיו הבעלות / השימוש ברכב שוללים זכאות לגימלה, ולענייננו רלוונטי החריג שנקבע בסעיף 9א(ג) (2) לפקודה אשר נוסחו כדלקמן: (2) התובע, או בן משפחתו של התובע, זקוקים לרכב לצורך טיפול רפואי הניתן מחוץ לביתם, לפי תכנית טיפול שנקבעה מראש או לפחות 6 פעמים בחודש בפרק זמן העולה על 90 ימים רצופים, והכל לפי כללים ותנאים שקבע השר; לענין זה, "בן משפחתו" - מי שהתובע מסיע אותו לטיפול רפואי, כאמור בפסקה זו והוא בן זוגו, בנו, בתו או הורהו של התובע, ובלבד שלבן משפחתו כאמור, אין רכב נוסף; נציין כי סעיף 10א לתקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב - 1982 קובעת כדלקמן: 10א. (א) תובע העושה שימוש ברכב מנועי יצרף לתביעתו, אישור רפואי המעיד כי הוא או בן משפחתו זקוקים לרכב לצורך קבלת טיפול רפואי במיתקן רפואי לפי תכנית טיפול שנקבעה מראש או שש פעמים בחודש לפחות בפרק זמן העולה על 90 ימים רצופים. (ב) אישור רפואי, כאמור בתקנת משנה (א), ייתן מי שהוסמך ליתן אישור רפואי בתקנה 11(ג)(1) ו-(4) לתקנות הבטחת הכנסה (כללי הזכאות והוראות ביצוע), התשמ"ב-1982, לפי הענין. (ג) בהחלטתו יבדוק עובד המוסד, כמשמעותו בסעיף 13 לחוק, אם התובע או בן משפחתו זקוקים לרכב לצורך קבלת טיפול רפואי בהתאם לתכנית הטיפול או הטיפול הרפואי כאמור בתקנת משנה (א), וזאת לאחר שרופא מוסמך חיווה את דעתו בכתב בענין זה. בעקבות פסק הדין בג"ץ 10662/04 אשר הורה על בטלות סעיף 9א בנוסחו דאז, תוקן חוק הביטוח הלאומי ביום 2/8/12 (תיקון 40) באופן שביטל את החזקה שהייתה קבועה בסעיף 9א לחוק, בקבעו כי ככלל, בעלות ברכב לא תהווה טעם לדחיית תביעה להבטחת הכנסה (או להפחתתה) אלא אם מדובר ברכב יקר יחסית, ואף זאת, בתנאים שפורטו בחוק. בתיקון לחוק נקבעו הוראות מעבר, לפיהן יכנס התיקון לתקפו ביום 1/9/12, אך תהיה לו תחולה רטרואקטיבית מסויימת לתקופה שמיום 1/3/12. נציין, כי בהליך שמתנהל בפני בית הדין הארצי לעבודה (תיק עב"ל 28956-08-11 גבירץ נ' המל"ל)[] הודיע ב"כ המל"ל כי בעקבות התיקון לחוק הבטחת הכנסה נבחנו תיקים תלויים ועומדים לצורך גיבוש עמדה מחדש. במסגרת זו, נבחן גם התיק דנן, שבו עומד המל"ל על הדחייה. יאמר מיד, כי טרם ניתנה החלטת בית הדין הארצי לעבודה, ביחס לתחולתו הרטרואקטיבית של התיקון לחוק על הליכים תלויים ועומדים. לנוכח האמור, אדון בזכאותה של התובעת לגימלה על פי המצב המשפטי שהיה רלוונטי למועד הגשת התביעה. חזקה על המשיב, כי ככל שבית הדין הארצי יורה על תחולה רטרואקטיבית של התיקון לחוק, יוחל ההסדר גם על עניינה של התובעת. מחקירת התובעת (חקירה מיום 10/5/09 נ/3) עולה בבירור כי הרכב נשוא הענין (מזדה משנת יצור 1997) היה בשימושה, לצרכים שונים, לרבות הסעת בנה לתחנת הסעה, נסיעות שלה בתוך המושב, נסיעות לקניות מחוץ למושב ועוד כיו"ב (בעדותה בפנינו התובעת לא הכחישה כי אמרה את הדברים לחוקר המל"ל - ראה עמ' 11 לפר'). למשך תקופה מסויימת, הרכב אף היה רשום על שמה (לטענתה לצורך שיעבודו לבנק לקבלת הלוואה), ואולם מאוחר יותר הועבר הרכב על שם אחיה עמוס גואטה, עם זאת יש לציין כי האח עמוס גואטה איננו בעל רשיון נהיגה, ואיננו נוהג ברכב (נ/4, נ/5). בתעודת הביטוח שהופקה לרכב (נ/8) נרשמו התובעת ואחיה שמעון גואטה כרשאים לנהוג ברכב, אלא שלשמעון גואטה יש שני רכבים חדשים יותר (שלו ושל אישתו וכן רכב מהעבודה בחלק מהתקופות - ראה עדותו בעמ' 16 לפרוטוקול). מכאן, שהרכב מסוג מזדה 97 שימש בעיקר את התובעת. עדותו של מר שמעון גואטה ביחס לשימוש ברכב על ידי אחרים (פרט לתובעת) לא היתה מהימנה, וזאת בלשון המעטה, ודי אם נזכיר את עדותו לפיה האח משה הגיע ממירון אחת לשבוע כדי להשתמש ברכב (לאחר שנתן את הרכב שקיבל ממשרד הבטחון לחברים (?!)). עוד ראוי להזכיר את הסתירה בין עדות התובעת שטענה כי הביטוח לרכב שילמו היא ושמעון לבין עדות שמעון שטען כי הוא לא שילם עבור הביטוח לרכב אלא שהאח משה שילם. לנוכח האמור, ובשים לב לכך שבעת ביקורו של המפקח הרכב חנה על יד ביתה של התובעת, שהחזיקה בביתה את מפתחות הרכב, אין לי אלא לקבוע כי מהראיות שבפני עולה בבירור כי השימוש העיקרי (אם לא הבלעדי) ברכב היה של התובעת. אשר על כן, ובהתאם למצב המשפטי במועד הגשת התביעה משהוברר כי התובעת עושה שימוש ברכב, הנטל הוא על התובעת להראות כי חל בעניינה אחד החריגים שנקבעו בחוק. כפי שכבר ציינתי, במועדים הרלוונטים לתביעה הוכר כחריג לכלל הבעלות מצב בו הרכב נדרש לצורך טיפול רפואי בתובע או בבן משפחה. בהגדרת בן משפחה נכללו - בן זוג, בן/בת או הורה ובתקנות הוברר כי תנאי להכרה הוא הצגת תכנית טיפולים שנקבעה מראש במתקן רפואי או להראות הזדקקות לטיפולים רפואיים בתדירות גבוהה (6 פעמים בחודש) במשך 3 חודשים רצופים. התובעת לא עמדה בתנאי החריג כפי שנקבעו בחוק ובתקנות. אחיה של התובעת לא נכלל בגדר בן משפחה שהטיפול בו מצדיק שימוש ברכב שלא יחשב כהכנסה, זאת ועוד, פרט לטענות בדבר היותו של האח חולה אפילפסיה, לא הוצגה תכנית טיפולים / תדירות טיפולים בהתאם לאמור בתקנות. לנוכח האמור לעיל, בהתאם למצב המשפטי בשנת 2009, בדין נדחתה התביעה. למען הסר ספק אשוב ואציין, כי חזקה על הנתבע שככל בית הדין הארצי יקבע הוראות ביחס לתחולתו הרטרואקטיבית של התיקון לחוק, יחולו הוראות אלה על עניינה של התובעת. תיק בל 14279-07-13 - שווי שכירות על פי צו ירושה מיום 11/11/04 (נ/11) התובעת היא היורשת היחידה של אביה, שעזבונו כולל משק חקלאי במושב פורת שעליו מספר מבנים המשמשים למגורים. המשק עדיין רשום במינהל על שם הוריה של התובעת בשל שיעבודים שונים שרובצים עליו. מדו"ח שמאי מקרקעין שהוגש לבית הדין עולה כי השטח הבנוי בנחלה כולל מבנה מגורים ראשי שבו מתגוררת התובעת, מבנה מגורים משני מבטון שאליו מחובר קראוון (שווי שכירות חודשית 1000 ש"ח), קרוון נוסף (שווי שכירות 650 ש"ח) ומחסן שהוסב למגורים שווי שכירות (750 ₪). לטענת התובעת, על אף שהיא היורשת היחידה, בהתאם להסכם שבין בני המשפחה, אחיה זכאים להתגורר במבנים שבנחלה מבלי לשלם לה דמי שכירות, ולפיכך, אין ביכולתה להשכיר את המבנים לאחרים. לנוכח האמור, לטענת התובעת אין לזקוף לה הכנסה רעיונית משכירות. לתביעה צירפה התובעת העתק מהסכם שנחתם בינה לבין אחיה מרדכי גואטה בשנת 2004 על מנת להבטיח את זכויות השימוש שלו ביחידת המגורים שנבנתה על ידו בנחלה (המחסן שהוסב ליחידת דיור). על ההסכם חתומים גם האחים שמעון גואטה ואידה חיון. גירסתה של התובעת נתמכה בתצהיר אחיה, שמעון גואטה, אשר העיד כי בנחלה מתגוררים פרט לתובעת ובנה, הוא ובניו (בקראוון), האח עמוס (בקראוון) וכי עד לחודש 6/8/10 התגורר האח מרדכי גואטה במחסן שהוסב ליחידת מגורים, ולאחר מותו, האח משה, שהינו נכה צה"ל החל להתגורר ביחידה. מעדותה של התובעת עולה כי עניין זה הוסדר בדרך כלשהי מול בניו של מרדכי ז"ל (עמ' 14 שורות 15-20 לפרוטוקול) שהם כיום בעלי הזכויות במחסן שהפך ליחידת מגורים. אציין כי בעת שמפקח ביקר בנחלה ביום 15/9/08 התגורר באחד מהקראוונים שוכר. התובעת נשאלה בעניין, והשיבה כי מדובר בקראוון ששייך לאחיה משה (המתגורר בצפת) שכן הקראוון נבנה עבורו עם נישואיו, ודמי השכירות בסך 1400 ₪ שמשלם השוכר מועברים על ידה לאחיה משה. בדו"ח האירוע נרשם על ידי החוקר כי התובעת הציגה מסמכים בדבר העברות בנקאיות של דמי השכירות לאחיה משה. כשנה לאחר מכן, בעת ביקור המפקח בנחלה (ראה נ/ 21) עדיין התגורר שוכר בקראוון וגם באותה עת טענה התובעת כי היא מעבירה את דמי השכירות לאח משה והציגה בפני החוקר ספחי הפקדות. התובעת נשאלה בעניין זה בעדותה בבית הדין, והשיבה כי במשך תקופה קצרה התגורר בקראוון שוכר, ובאותה עת עמוס התגורר עימה במבנה המרכזי בנחלה, אלא שלדבריה השוכר היה בעייתי והיה צורך לפנותו מהנחלה וכן העידה כי לנוכח ההתדרדרות במצבו של האח עמוס היא לא היתה יכולה להמשיך להתגורר עימו באותו מבנה, ולכן הוא עבר להתגורר בקראון שאותו פינה השוכר. על רקע האמור לעיל, יש לקבוע, האם בדין נזקפה לתובעת הכנסה משכירות בסך 2400 ₪ בחודש כמפורט בדו"ח השמאי. בסעיף 5(ב) לחוק הבטחת הכנסה נקבע: "הגימלה לזכאי שיש לו הכנסה תהיה בסכום השווה להפרש שבין הגימלה, שהיה זכאי לה לפי סעיפים קטנים (א) או (ה) לולא ההכנסה, לבין ההכנסה". בסעיף 9(א) לחוק הבטחת הכנסה נקבע כי לצורך החוק "הכנסה" משמעה הכנסה מהמקורות המפורטים בס' 2 לפקודת מס הכנסה ולרבות - "(4) סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס אף אם אין מופקת ממנו הכנסה". עוד נקבע כי "נכס" לעניין סעיף זה, כולל "כל רכוש, בין מקרקעין ובין מטלטלין". בתקנה 10(א) לתקנות הבטחת הכנסה נקבע: "כהכנסה חדשית מנכס יראו סכום השווה ל- 8% משוויו מחולק ב- 12, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה, או את סכום ההכנסה החודשית החדשה המופקת ממנו בפועל - לפי הסכום הגבוה ביותר." מהעובדות שהובאו בפני בהליך זה לא שוכנעתי כי במועדים הרלוונטים לתביעה היה מקום לזקוף לתובעת הכנסה רעיונית משכירות בגין שלושת המבנים המפורטים בדו"ח השמאי. כפי שפורט בהרחבה לעיל, לא נסתרה עדותם של התובעת ואחיה שמעון, לפיה במועד הרלוונטי לתביעה (שנת 2010) בשלושת המבנים שפורטו בדו"ח השמאי התגוררו אחיה של התובעת כמפורט להלן: במבנה שמחובר אליו קראוון ששווי השכירות בו הוערך בסך 1000 ₪ התגורר האח שמעון עם משפחתו, בקראוון השני (שווי שכירות 650 ש"ח) התגורר האח עמוס, ובמחסן שהוסב ליחידת הדיור (שווי שכירות 750 ש"ח) התגורר האח מרדכי (עד לפטירתו). בעבל 381/99 חזאן נהלה נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 31.1.2000, קבע בית הדין הארצי, כי מקום שהוכח שאין ביכולתו של בעל הנכס - להפיק כל הכנסה מהנכס אין לייחס לו הכנסה רעיונית מהזכויות בנכס. התובעת העידה על הנסיבות המשפחתיות שהובילו להחלטתו של אביה להוריש לה את הנחלה, תוך שהוסכם בין האחים כי יוכלו להתגורר בנחלה מבלי לשלם דמי שכירות לתובעת (ראה עמ' 13 לפרוטוקול). לנוכח האמור, וכאשר מהראיות שבפני עולה כי במועדים הרלוונטים לתביעה (שנת 2010) כל המבנים בנחלה היו מאוכלסים על ידי התובעת ואחיה, אני סבורה כי לא הייתה לתובעת אפשרות להפיק הכנסה מהמבנים שבנחלה, ולפיכך אין ליחס לה הכנסה רעיונית משכירות. פשיטא שקביעה זו יפה למועד הגשת התביעה ולאופן בו נעשה שימוש במסנים על ידי אחיה של התובעת באותה עת. מן הסתם, אפשר שהמצב בנחלה השתנה לאחר פטירתו של האח מרדכי ואפשר שגם נסיבות אחרות יובילו לכך שאחיה של התובעת יפנו איזה מן המבנים בנחלה באופן שיאפשר לראות בהם נכס שהתובעת יכולה להפיק ממנו הכנסה, ואולם עניין זה טעון הוכחה והוא לא עולה מהמסמכים שבפני בכל הנוגע לחודשים הרלוונטים לתביעה, בהם הכנסתה של התובעת מעבודה הייתה נמוכה (ינואר - מאי 2010). לנוכח האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה, במובן זה שההחלטה מיום 3/10/10 ככל שהיא נוגעת לזקיפת ההכנסה משכירות בגין שלושת המבנים שפורטו בדו"ח השמאי - תבוטל. עומדת לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום. מאחר שהתובעת יוצגה על ידי הסיוע המשפטי, אין צו להוצאות. שימוש ברכברכב