תביעה להכיר באירוע חריג של התרגזות בעבודתו בו לקה בלבו

תביעה להכיר בארוע חריג של התרגזות בעבודתו בו לקה התובע בלבו. התובע טוען כי בסמוך לשעה 12:00 פרץ בינו לאחד מעובדיו וכוח שגלש לצעקות רמות וחילופי דברים קשים. העובד השיב לו בחוצפה וניסה להתחמק בתירוצים שונים והתובע התרגז עקב מעשיו ותשובותיו. תוך כדי המריבה, חש בחולשה כללית, התיישב על כסא רועד וחיוור, כחצי שעה אח"כ ביקש מעובד אחר להסיעו לביתו, בדרך חש שאינו יכול לנשום, פנה לקופ"ח והופנה לבי"ח. 2. בכתב הגנתו מ- 27.6.11 הכחיש הנתבע הנטען, משלא הוכחה פגיעה בעבודה כמשמעה בחוק. צורף עותק התביעה למל"ל מ- 7.10, {בה צויינו 2 עדים לארוע: מורוך ודים ("ודים") וגולנברג אלכס ("אלכס") ולא צויין שם העובד עמו התווכח} והודעתו לחוקר המל"ל מ- 16.9.10. בתביעה למל"ל טען "לאחר וכוח וריב עם עובד, חש בכאב חד בחזה ...". בהודעתו טען כי סבל מבעיות לב עוד בהיותו ברוסיה, מ- 1988; עישן 30 שנה. התובע עובד בעסק העצמאי שלו, עובד בשטיפת מכוניות (מכוניות למכירה) ידנית בקיטור, פוליש וקס, סידור הריפודים, תיקונים פלסטיקים קטנים וכד'. כך עובדים הוא ועובדיו 17-7 ובימי ו' בערך עד 11:30. ביום הארוע בא לעבודה והרגיש רגיל. בערך אחרי 4 שעות עבודה רגילות התחיל להרגיש לחץ בחזה והתכווצות, קושי בנשימה, כאבים בידיים ובעורף כך משך עד 14:00 אז ביקש מאלכס שיקח אותו הביתה, ברכב של התובע, ובדרך החליט לקחת אותו לקופ"ח. היה לו עסק נוסף בחולון שם עשה אותה עבודה. באותו יום, 29.4.10, לא היה לו שום ארוע חריג בעבודה, עבד רגיל, לא היה לו מאמץ יוצא דופן ולא היה לו וכוח חריג עם אף אחד, לא לקוח ולא עובדים. כשעומת עם התאור בתביעה למל"ל בדבר וכוח וריב עם עובד הוא משיב: "לא לא היה לי שום ויכוח חריג, אם היה משהו זה רגיל 'זה עבודה' לא משהו מיוחד שאני יכול לומר. הגיש תעודות מחלה. חזר לעבוד באוגוסט. 3. התובע הגיש תצהיר עדות שלו, של אלכס ושל מר אנדרי שלסטוב ("אנדרי"). בתצהירו טען כי באותו יום 2 מ- 5 העובדים לא הגיעו, דבר שיצר לחץ מיוחד. היה זה גם סוף חודש בו באופן קבוע יש יותר עבודה. באותו יום הקפיד עם העובדים על עבודה במהירות, כשכהרגלו אינו מתפשר. בערך ב- 12:00 הבחין כי רכב שסיימו לעבוד עליו לא מוכן, והפוליש אפילו קילף חלק מהצבע עקב עבודה רשלנית, ואף נוצרו שריטות. התברר לו שאנדרי עבד על הרכב וכשביקש לברר עמו, השיב לו כי השריטות וקילופי הצבע היו קודם. תשובתו הפתיעה והרגיזה אותו מאוד, מה גם שזה שקר, שכן הקילוף נעשה ממכונת הפוליש (והוא יודע זאת מנסיונו הרב), מה גם שהרכב היה לאחר צבע חלקי. משאמר לאנדרי שלא יספוג הנזק אם לא יתקנו את הצבע - השיב לו אנדרי בחוצפה ובצעקות, מה שהגביר כעסו. בשלב זה צעק ממש ואף קילל ואמר לו שלא יחמוק מאחריות ושהוא רואה בחומרה התנהלותו ואנדרי השיב בחוצפה שלא יתקן הפוליש, שיפסיק להיות נודניק, ושאם לא מתאים, אנדרי יכול ללכת. תוך כדי הצעקות הרגיש כאב בחזה והיה לו קשה. הריב נמשך מספר דקות. הרגיש חולשה והחל לרעוד, התיישב וביקש מים קרים. אנדרי בתצהירו טוען כי באותו יום היה לחץ גדול בעבודה כשהתובע האשים אותו בנזק לפזו 407 שעבד עליה. בתחילה השיב לו רגוע, והתובע המשיך לצעוק ולהתעצבן, עד שאיבד קור הרוח והחזיר בצעקות. ככה התווכחו מס' דקות עד שהבחין שהתובע רועד, אדום וצעק עם כל הכוח ולכן עזב המקום. התובע לוקח העבודה ברצינות רבה אך מעולם לא ראה כזו תגובה אצלו. אמנם היה נזק לרכב שצריך לתקנו אך זה לא קרה באשמתו (התצהיר הוגש חתום, ללא אימות). אלכס בתצהירו טען כי שמע צעקות כ- 10 מ' מרחק ממקום משרדו, יצא החוצה וראה את התובע ואנדרי מתווכחים וצועקים אחד על השני מס' דקות, בשל נזק שאנדרי גרם לרכב. היו עוד עדים הן מעסיקו של התובע והן מחב' לובינסקי (בה הוא עובד). מעולם לא ראה כך את התובע וניכר שהוא מאד נסער ונרגש. אחרי כחצי שעה הגיע אליו התובע, שמרגיש רע מאד וביקש שיקח אותו הביתה ובדרך לראשל"צ ביקש שיגשו לקופ"ח. 4. ביום 4.3.12 נשמעה עדות התובע ואנדרי (באמצעות מתורגמן). ביום 2.9.12 נשמעה עדות ודים ומשלא ניתן היה לקיימה כדבעי ללא תרגום (הגם שנציג הצבור תרגם השאלות) נקבע ליום 14.10.12 ואז נשמעה עדותו באמצעות מתורגמנית. סיכומי תובע הוגשו ביום 30.12.12. סיכומי נתבע הוגשו ביום 16.5.13. (יצויין כי לא הוגשו סיכומי תשובה, חרף בקשת התובע בסיפא סיכומיו). 5. ולהכרעתנו - א. לא שוכנענו, כלל ועיקר, מטענת התובע, כביכול, כל מה שנרשם (או רוב מה שנרשם) ע"י החוקר בהודעתו - נרשם מ"דמיונו" של החוקר, או לא מדברים שאמר לו התובע! ראוי לציין כי בחלק מהעובדות שנרשמו בהודעה, לגביהן טען בעדותו כי אינן נכונות - לא יכול היה לציין עובדה נכונה (תחתיה)! או שאישש העובדה שנרשמה! או שטען יכול להיות שאמרתי לו .... בהקשר זה ראוי לציין עוד: התובע חתום על תצהירו, שתורגם (בלא שצויין ע"י מי). כך גם, התביעה והתצהיר הוגשו בייעוץ ובייצוג משפטי - אלא שאין בהם, ולוּ ברמז, טענה, כביכול, ההודעה אינה משקפת דברים שאמר / משקפת דברים שלא אמר (ואלו?)! התובע מסתפק בתצהירו בציון כי אינו מדבר עברית ומבין מעט מאד ואף לא מצא לחזור על טענתו שבתביעה (ס' 8)! וודאי וודאי כך, כשנטען עוד בדיון הקדמ (15.11.11) כי התובע דוחה מכל וכל את החקירה, תוך שביקש כי החוקר יצהיר על שליטתו בשפה הרוסית ... אלא שהתובע לא טוען זה וזה מהרשום בהודעתי - לא נכון, לא אמרתי וכיוצ"ב. עוד נזכיר - בביה"ד השיב התובע לחלק מהשאלות בעברית ברורה ובאופן שברור כי הובנה השאלה שהוצגה לו. כך, אם טען בתצהירו (שלדבריו בפנינו, תורגם לו ע"י בנו - וגם זאת, לאחר שהוזכר לו כי עסקינן בתצהיר עליו חתם שבוע קודם) כי בירר מי עבד על הרכב (ס' 8) הוא משיב כי לא שאל, שכן ידע למי נתן לעבוד על הרכב?! (ונזכיר - אין עסקינן בגרסה שמופיעה בתביעה לביה"ד וממילא, לא בהודעתו). כך, חרף התרגום כשחתם על התצהיר - לא ידע להסביר מדוע בתצהירו לא טען שאלכס הפריד ביניהם (ובהקשר זה נזכיר כי גם אלכס לא טען כך בתצהירו). כך, אם טען בתצהירו כי בקופ"ח נערכה לו בדיקת דם - הכחיש זאת בעדותו. - משמע, גרסתו, גם בתרגום, כטענתו, אינה "כה ברורה". כך, חרף התרגום בתביעה למל"ל "אין" אזכור כלל להתרגזות/ התרגשות קשה/צעקות רמות וכו' - תיאורים שנוספו בהמשך ההליך. ב. ענין מהותי המטיל ספק רב על הארוע כולו ועל השתלשלות העניינים מצאנו בבעיית הזמן/אנמנזה ראשונית. טוען התובע בתביעה למל"ל (שנכתבה - הודפסה ע"י רו"ח של התובע, הדובר בשפתו, הרוסית) כי התנהל וכוח וריב עם עובד, בשעה 12:00. כך טען גם בתביעה לביה"ד ובתצהירו. אנדרי ואלכס מציינים בתצהירם רק את יום הארוע. בהודעתו טען כי בערך בשעה 11:00, אחרי כ- 4 שעות עבודה (קודם לכן ציין כי התחיל (כרגיל) לעבוד ב 7:00 - 7:15) התחיל להרגיש לחץ. משך עד 14:00 בערך ואז אמר לאלכס שיקח אותו הביתה. בדרך, "החליט לקחת אותו ישר לקופ"ח בראשל"צ" בקופ"ח היה סגור עד 16:00, האחיות בדקו אותו, הזמינו את אשתו והבן ולקחו אותו לביה"ח. התובע אינו מציין כלל בדיקת רופא בקופ"ח. מעבר לחוסר הסבירות בעצם הנסיעה בנסיבות, מב"ב לראשל"צ - ואי פנייה למד"א/בתי"ח בדרך! (בילינסון/תה"ש/אסה"ר) - משהגיעו לקופ"ח וקופ"ח סגורה - יושבים שניהם וממתינים (כשעה!) לפתיחת קופ"ח?! אין בפנינו מתי יצא רכבו של התובע מהמוסך בו עבדו שניהם (או מתי אלכס חזר לעבודתו, במונית ומתי נלקחה זו) - אלא שהרישום היחיד שיש בפנינו הוא כי התובע נבדק ב- 29.4.10 בשעה 18:59 אצל הרופאה, ד"ר יאביץ יבגניה (בתל-אביב?) בגין מחלה (לכאורה, עפ"י שמה - דוברת השפה הרוסית) - וגם שם אין אזכור כלשהו לארוע. כל שצויין "חולה קרדיאלי לפני מס שנים אוטם ... מהבוקר כאבים ... מתגברים בהליכה, הקלה זמנית SPRAY ISOKETN ... אוטם ישן ..." והפניה למיון. (נ/1). כך, בחדר מיון פנימי, אסה"ר, 29.4.10, 19:42 עם הפניה(!); "מחלה" הובא בהכרה מלאה, ע"י המשפחה באנמנזה ראשונית: "מהבוקר כאבים בחזה עם הקרנה לגב ברקע חולה קרדיאלי". וסיבת הפניה: "מהשעות בוקר הופיעו כאבים בחזה ... כאבים הופיעו בזמן מנוחה ..." (נ/2) והעיקר - בקבלה רפואית לט.נ. לב, ב- 29.4.10 שעה 22:37 התלונה העיקרית: "כאב לוחץ בחזה, אשר החל בשעות הבוקר לסרוגין במשך כ- 12 שעות על אשפוזו ..." ובמחלה נוכחית: "בשעות הבוקר של יום קבלתו החלו כאבים לוחצים בחזה לסרוגין, אשר נמשכו עד הלילה לסרוגין, אז הגיע למיון". לא רק שסדר השעות בתאור התובע תמוה - אם ב 12:00 התנהל הוכוח, חצי שעה אח"כ ביקש מאלכס שיסעו לביתו, ואם עצרו בקופ"ח כי כבר הרגיש לא טוב - הכיצד לא פנו לבית/לבי"ח - ודאי כשישבו במכונית והמתינו עד 16:00 כדי שיפתח הסניף?! - ואם כך, הכיצד ביקרו אצל הרופאה רק קרוב ל- 3 שעות אח"כ?! ומכל מקום הגיעו לבי"ח ב- 19:42?! לכך יש להוסיף - בכל הרישומים שפורטו, מזמן אמת - אין ולוּ אזכור לארוע כלשהו (התובע כזכור בהכרה מלאה), לא לכעס, לא לוכוח, לא להתרגזות (ודאי לא לארוע חריג, קללות, צעקות, וכיוצ"ב). ואם החל להרגיש בכאבים/לחץ בחזה כ- 12 שעות טרם אשפוזו - ברי כי עסקינן בכאבים בחזה, שהחלו עוד טרם הארוע המתואר. ובהקשר זה - צודק הנתבע בטענתו, שהרי מסיבת הפניה (נ/2) ברי כי התובע דוקא כן נשאל/נתבקש לסיבה/מצב והוא אינו מתאר ארוע אלא כאבים שהופיעו במנוחה .... ג. עלה מראשית חקירתו הנגדית של התובע, ודאי מזו של ודים, כי טענתם הראשונית שאינם יודעים מה כתוב בהודעתם, משלא נחקרו ברוסית. כבר התייחסנו למידת האמון שרוכשים אנו לטענת התובע בהקשר זה, שהרי גם חתם על ההודעה וגם עיון בעמ. 7-5 מלמד כאמור כי הבין את שנשאל והשיב לשאלות ובהתאם נכתב בהודעתו. כך גם לחלק מהשאלות והתשובות בפנינו, לא ממש נדרש לתרגום. הדברים ברורים עוד יותר ביחס לודים - שבטרם החלה חקירתו הראשית - מצא לטעון מיוזמתו כי צריך לתרגם מרוסית לעברית, כי לא הבין מה רשום בהודעתו (נ/3), זה צריך ברוסית, זה לא נכון. זה לא נכון, לא יודע מה כתוב פה - בבטל"א הבין השאלות וענה בעברית. לא ראה שכותב. ראה שכותב אבל לא יודע מה יש פה. הוא גם הקריא בקול רם את מה שהוא כותב. לא בכדי סברה ב"כ התובע כי אי אפשר כך להמשיך, משבכל משפט אמר כך וההפך ... כך, קשה לקבל כי לא דיבר עם התובע כשהלכו ברגל ממקום העבודה לסניף בטל"א למתן הודעתם בפני החוקר (ויוזכר שניהם נחקרו בסניף ב"ב, באותו יום). ודים מציין בהודעתו כי בסוף אפריל התובע הרגיש לא טוב, לא זוכר באיזו שעה, בסביבות צהריים, בא התובע ואמר שיש לו לחץ בחזה ובראש. כל הזמן יש בעבודה בלאגן (כשנשאל על צעקות, מריבות, או משהו דומה), אך לא זוכר על משהו מיוחד, לא יודע, לא זוכר לומר על אותו יום. בעבר היו מקרים שהתובע אמר שקשה לו לנשום. זה קורה מדי פעם, אבל ביום הזה הוא ממש נראה לא בסדר. בעדותו אישר חתימתו על הודעתו (נ/3). החוקר אמר לו לחתום ואמר לו שזה לפי מה שאמר. בדיון הקודם לא אמר שמה שכתוב בנ/3 זה לא נכון, אלא שאינו יודע מה כתוב. כך תאר ארוע ששמע צעקות ורעש, והתובע נהיה אדום ולשאלתו הסביר לו התובע כי אנדרי הזיק לרכב, בפוליש וכך סיפר לחוקר. כשעומת עם דבריו בנ/3 לפיהם כל הזמן יש בעבודה בלאגן ולא זוכר משהו מיוחד - טען שזה לא נכון. בסופו של דבר טען כי הוא והתובע כשחזרו לעבודה דיברו ביניהם והגיעו למסקנה שאמרו אותו דבר ולא שיקרו והתובע אמר "חתמנו אז חתמנו". אח"כ אישר כי הבין שהחוקר שאל אותו, כי דיבר לאט, כי הוא מבין כשמדברים לאט, לא הכל, כי ענה בעברית. הבין כמעט הכל כי החוקר דיבר בשפה פשוטה. לא זוכר באיזה רכב מדובר, לא סוג ולא צבע. הצבע ירד מדלת אחורית ומבאגאז', בצד של הנהג. הצבע שופשף עד היסוד. היו מתווכחים עם אנדרי. גם הוא (ודים) היה כועס עליו (אנדרי). כך הוא (ודים) ואלכס יצאו מהמשרד לשמע הצעקות ומצאו את התובע ואת אנדרי מתווכחים - ונזכיר: אלכס כלל לא מזכיר את ודים, לא כמי שנכח במשרד, לא כמי שניגש עמו לתובע/לרכב! התובע ישב במשרדו, 10 דקות. לא יודע כמה. כאן ראוי להזכיר כי התובע טען בתביעה למל"ל כי לאחר כחצי שעה הוסע הביתה. לאחר שההרגשה לא השתפרה נסע לקופת חולים בשעה 16:00 ומשם הופנה לבי"ח. כך, נזכיר כי אלכס לא נכנס עמו לקופ"ח, אלא התובע נכנס עם הבן ואלכס חזר לעבודה. ועוד יש להזכיר - גם בשפתו, אין התובע מתאר בתביעה למל"ל - ארוע חריג, התרגזות חריפה אלא וכוח וריב. מסכימים אנו כי ראוי כי גביית הודעה תהא בשפה השגורה על אדם! אלא שלגבי התובע - לא התרשמנו כי התקשה לתאר צעקות, קול גבוה, מריבה, וכוח בהודעתו. בל נשכח כי נתבקש לתאר מה היה ביום הנטען - ולא הזכיר דבר! באשר לעדותו של ודים - הקושי לא היה בהבנת השאלה או במענה או "בתרגום הלא מקצועי" של נ.צ. בדיון הראשון - אלא בכעסו של ודים על כל הסיטואציה, ולהתרשמותנו, משהבין כי דברים שאמר והודעה עליה חתם - מזיקה לתובע! כעסו ניכר היה גם בדיון עם המתורגמנית וגם אז לא השיב דוקא לשאלות ... עוד נזכיר כי גם לדבריו - החוקר דיבר עמו לאט, בשפה פשוטה והוא מבין (עברית) כשמדברים אתו לאט ופשוט .... בל נשכח גם עם זאת, כי לא התובע ולא ודים - לא טענו בעת שנגבתה ההודעה כי אינם מבינים עברית ולא ביקשו נוכחות מתורגמן. החוקר אינו צריך להבין מי אחראי על הגרסה בתביעה למל"ל או לבצע ודוא חקירה כשיש סתירה מהותית או כי יש בדברים ששמע להצדיק דחייה - שהרי אין הוא מחליט בתביעה ... [ובמאמר מוסגר ובאשר לנטען בס' 27 לסיכומי התובע בפנינו - לא כך הוכח כלל ועיקר]. ברי - כי אין בכך, כדי למעט מהחשיבות ומהצורך לגבות הודעה בשפה שגורה ע"י הנחקר! בענייננו, ההודעה הוקראה (כך שאין משמעות ליכולתם של התובע/ודים לקרוא עברית) ואכן, לא נסתר החוקר בח.נ. וניכר מההודעה כי משקפת היא דוקא מידע שנתקבל מהתובע. כך יש טעם בטענת הנתבע כי האנמנזה מהתובע סותרת טענתו בדבר התרגשות/התרגזות - משצויין כי הכאבים החלו במנוחה. עוד צודק הנתבע בסיכומיו בטוענו כי סתירה בין תביעה, למסמכים רפואיים, או בין תביעה להודעה - נצפית לא אחת, אלא שהנטל על התובע להבהיר סתירה כאמור וליישבה - וכאן לא כך עשה! וכפי שהובהר בכמה פרטים, הגם שהגיש התביעה למל"ל בתרגום - פרטיה אינם כפרטים שטוען התובע בפנינו (כתובת העסק/דרכו לקופ"ח/מקופ"ח/טיפול רפואי ראשוני/רקע רפואי וכיוצ"ב). כך - אין בפנינו כי היה לחץ מיוחד באותו יום (עובדה שנקל היה להוכיחה). שריטות ברכב לא הוכחו כלל, ואף פרטי הרכב הנדון או טיפול חוזר בו ... כך, נזכיר השוני בעדויות לגבי הנזק ומיקומו ברכב, שלא להזכיר כי אנדרי נתן (למצער) כמה תשובות לאותה שאלה (ראה לגבי ישיבת התובע במשרדו/משרדו של אלכס)?! כללית - צודק הנתבע בהתייחסותו בסיכומיו לעדותו של ודים והתנהלותו ... ה. סיכום לא שוכנענו כי ארע לתובע ארוע חריג ביום הנטען, ארוע של התרגזות חריפה בעקבות וכוח וצעקות בינו לאנדרי, לא בהשתלשלות הנטענת בארוע בעבודה ולא לאחריו. ודאי כך, בהעדר איזשהי גרסת עובדה המתארת וכוח/ריב (גם ללא התרגשות/התרגזות מיוחדים...) במסמכים הרפואיים המיידיים. לאור כל האמור - נדחית התביעה. אין צו להוצאות. אירוע חריג