המבחנים לקביעת זהות המעסיק נקבעו בפסה"ד בענין כפר רות (דב"ע נב/142-3 אלהרינאת נ' כפר רות ואח', פד"ע כד 535) וביניהם: ##(1)## בידי מי הכוח לפטר את העובד ובפני מי עליו; ##(2)## מי קיבל את העובד לעבודה ומי קבע והסדיר את תנאי התקבלותו אליה; ##(3)## מי משבצו במקום העבודה ומי מעבירו מתפקיד לתפקיד במערך ארגונו של המשתמש בעבודתו; ##(4)## מי קובע את מכלול תנאי עבודתו של העובד, לרבות את גובה שכרו; ##(5)## מי נותן חופשות לעובדו;מכלול הקשרים והזיקות בין הצדדים הרלבנטיים להסדר ההעסקה, כגון: מי מפקח על עבודת העובד, למי מדווח העובד על עבודתו, ולמרותו של מי הוא סר; למי הבעלות על הציוד, החומרים, או ##(6)## הכלים המשמשים את העובד בעבודתו; ##(7)## האם העבודה שלשם ביצועה נשכר העובד נעשית במסגרת עיסוקו העיקרי של המשתמש בעבודה, ובו משתלב העובד, או שמא נשכר העובד לביצוע פרויקט צדדי, הדורש מיומנות ספציפית שלא בתחום עיסוקו של המעסיק; ##(8)## האם יש לצד השלישי עסק משלו אשר בו משתלב העובד, הנותן את שירותיו לאחר. הנטל להוכחת תקופת העבודה, מוטל על הטוען לכך, קרי התובע. (נד/3-23 חיים פרינץ - נתי גפן ואח', פד"ע כו 547, 553). לענין זה איננו מקבלים עמדתה של ב"כ התובע לענין העברת נטל הראיה אל הנתבעת ובין היתר בהתבסס על פסק הדין בענין ימית (ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים, מיום 12.11.08). (השוו למשל פסק דינה של כב' השופטת שטיין בענין תע"א 2749-09 יוסף מוחמד עלי נגאדה נ' עופר פדידה, מיום 04/04/2011, שם נקבע למעשה כי במקרה של העסקה במשותף הנטל להוכחת תקופת העבודה מוטל על התובע.) ##להלן פסק דין בנושא המבחנים לקביעת זהות המעסיק:## התובע טוען כי קיבל שכר יומי של 52 ₪ - שהינו נמוך משכר המינימום וכי לא שולמו לו התשלומים להם זכאי בגין חופשה, הבראה וחגים . לטענת התובע בנסיבות הפסקת עבודתו הוא זכאי גם לפיצויי פיטורין. הנתבעת משיבה לטענות אלה וגורסת כי היא עצמה כלל לא העסיקה את התובע, אלא הוא הועסק על ידי מר מסעיד ולפיכך אין יחסי עבודה בין הצדדים. מכל מקום, טוענת - הוא עבד רק חודשיים ובשתי תקופות עבודה שונות, כעולה מהיתרי ההעסקה שצרף. בגין עבודתו שולם לו שכר כדין. לדבריה , נוכח האמור, ובהתחשב בתקופות עבודתו, אינו זכאי, מכל מקום, לאיזה מרכיבי תביעתו. דיון והכרעה בראש ובראשונה עלינו לקבוע האם בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד, או שמא הועסק התובע על ידי מר מסעיד. בטרם נבחן את האינדיקציות שעלו מן הראיות שבפנינו באשר לזהותו של המעביד, אנו מוצאים לנכון להעיר כי הן עדותו של התובע והן עדותו של מר שלמה מטעם הנתבעת לוקות לעתים בסתירות ובחוסר סבירות. על הסתירות בעדותו של מר עמרם הצביעה ב"כ התובע בסיכומיה ועל חלקן נעמוד ככל הנדרש. עם זאת מתוך המשותף שבין העדויות וכן מן התימוכין להן שמצאנו בעדותו של מר מסעיד עצמו, ניתן להצביע על עיקרו ובניינו של אופן ההתקשרות שבין הצדדים. נקדים ונאמר כי הגענו לכלל מסקנה שהנתבעת הינה, לכל הפחות, מעסיקה של הנתבעת במשותף עם מר מר מסעיד. (יוער כי בהעדר ממצאים רבים, ישנם מבחנים שכלל לא ניתן להפעיל במקרה דנן) להלן טעמינו: בכל הנוגע לגיוסו של התובע לעבודה, קביעת חופשותיו, היעדרויותיו וכן הפסקת עבודתו, מצאנו כי לנתבעת לא היתה כל מעורבות. כפי שהבהירו הן עד הנתבעת מר שלמה והן מר מסעיד עצמו (עמ' 24 שו' 32- עמ' 25 שו' 1), גיוסם של עובדים נעשה מתוך אינדפרנטיות גמורה לזהותם. למעשה השיקול מי יועסק ומתי היה כל כולו של מר מסעיד אשר ככלל היה מעדיף לגייס את בני משפחתו, וככל שהיו דרושים עובדים נוספים, היה מעדיף לגייסם מתוך כפרו הסמוך למושב הנתבעת, ואך בלית ברירה היה מגייס עובדים מן הכפר טלוזה , הוא הכפר ממנו הגיע התובע. (שכן לאור המרחק שבין הכפר לבין מושב משואה, היתה עלות ההסעות לעובדים יקרה יותר ועל כן, לדבריו: "לפעמים אני מפסיד כי אני מביא עובדים מטלוזה, אז ברגע שמבקשים ממני עובדים מעל 40 עובדים אז אין לי אותם מהמשפחה שלי ואז אני נאלץ להביא מטלוזה או מכפרים אחרים ואז אני מפסיד כי אני צריך לשלוח את המונית מטלוזה כיון שזה יותר רחוק". (עמ' 22 שו' 2-5). למעשה ברור כי בשאלה הפוזיטיבית מי יתייצב לעבודה במטעי התמרים ומתי, לנתבעת לא היו לא נגיעה ולא עניין. בחקירתו הנגדית ציין מר עמרם (עמ' 18 שו' 10 ואילך) כי: ש.אתה מאשר שאתה קובע כמה עובדים צריכים עכשיו, לאן הם הולכים. ת. בהחלט. ש.כל אחד מהעובדים מה עושה ת. לא כל אחד ספציפית, אם קבוצה הולכת ומדללת קבוצה אחרת מטפלת בחוטרים או בעבודה אחרת.... ש. אם אתה רואה שיש עובד או קבוצה שלא עושים את העבודה כמו שצריך מה אתה עושה ת. אני פונה למר, הוא הקבלן. ש. מה אתה אומר לו ת. שהחברה האלה לא עובדים נכון, תהיה אי תם שיעשו את העבודה כמו שצריך ש אם מר לא לוקח את ההערה שלך ברצינות, מה אתה עושה ת. אני אומר לו לא להביא אותם, מי שלא עובד שלא יבוא ש. אם אתה רואה מישהו חרוץ שעושה את עבודתו נאמנה, יעיל אמין אתה שם לב לפועל או פונה למר. ת. אם אתה רואה עובדים טובים אני גם אומר לעובד שאתה בסדר ואני אומר לו מה שצריך לשמוע. קומפלימנטים. ש. אני אומר כמו מנהל. ת. אני אומר את זה כמנהל. גם להיות מנהל צריך להיות בן אדם." גם מעדות זו עולה בבירור כי מר עמרם לא התייחס פרטנית אל אף עובד וציפייתו היא כי "קבוצת העובדים" תעבוד כפי שצריך, הוא לא התערב בחלוקה שבין קבוצות עובדים - מי יעבוד היכן ומתי. איננו רואים בעובדה שמר שלמה היה נוהג גם להחמיא או לבקר עובדים משום ראיה לכך שהנתבעת היא המעסיקה, שכן כפי שהסביר, עשה כן מטעמים אנושיים. העובדה כי מר שלמה היה דורש ממר מסעיד כי מי שלא עובד שלא יבוא, אינה בהכרח אינדיקציה ליחסי עבודה עם הנתבעת אלא זו יכולה להיות גם דרישה לגיטימית של כל רוכש שירותים, המשלם על בסיס מספר עובדים. מכל מקום מן הממצאים עולה כי בשאלה אילו עובדים לא יגיעו, היתה נתונה למר מסעיד שליטה גמורה, קרי, בלעדיו לא יכולה היתה הנתבעת להגיע ולהעסיק את העובד הספציפי. מאידך גיסא, התרשמנו כי מר מסעיד עצמו לא היה בעל עסק משלו בו השתלב התובע . מר מסעיד עצמו עבד אצל הנתבעת על בסיס קבוע כמו גם בני משפחתו. דומה כי חלק מתפקידו היה לדאוג לאספקת עובדים לפי צרכי הנתבעת. כמו כן ברי כי הפעילויות בהן הועסקו התובע ועובדים שכמותו, היו מהותיות לעסקה של הנתבעת ולא נלוות לו, כי בוצעו במקרקעיה, וכי הכלים שבהם נערך שימוש היו לרוב כלים של הנתבעת (ראו עדות של מסעיד בעמ' 22 שו' 21-26, עמ' 23 שו' 1-2, וכן עדותו של מר שלמה בע' 20 שו' 20-21). באשר לאופן בו ראו הצדדים עצמם, דומה כי עדותו של התובע מגמתית ואף כי בראשונה טען כי המעסיק הוא מר מסעיד (ר' עמ' 9 שו' 16) הרי תיקן מייד דבריו והוסיף כי אורי (מנהל בנתבעת) ומר שלמה הם המעסיקים. עם זאת , העובדה שאינה שנויה במחלוקת כי הנתבעת היא שממנה את אשפוזו של התובע בביה"ח לאחר נפילתו יתכן שיש בה בכדי לשמש אינדיקציה לכך שאף היא ראתה בתובע עובד שהיא מחויבת כלפיו. אשר לסוגיית תשלום שכרו של התובע: מתכונת ההתקשרות היתה כזו , שהנתבעת היתה משלמת למר מסעיד את התשלום בהתאם למספר העובדים שהגיעו לעבודה, כאשר התעריף השתנה במהלך השנים, ונכון להיום עומד על 80 ₪ ליום. לדברי מסעיד, היה התעריף המשולם לעובדים נגזר מתוך הסכום היומי ששולם לו פר עובד לאחר שהופחתו ממנו הוצאות הנסיעה והעמלה של מר מסעיד שעמדה על שיעור של 3-4 ₪. עם זאת, כמשתמע מעדותו (עמ' 22 שו' 1-6?), העובדים היו מקבלים סכום קבוע ליום (דבר זה נתמך גם בעדותו של התובע עצמו בתצהירו בסעיף 7). מר מסעיד היה סופג את עלויות הנסיעה ככל שעלו על הסכום שהועבר על ידי הנתבעת. לכאורה, מצביע הדבר על כך שמר מסעיד הוא שהיה מעסיקו של התובע. עם זאת לא נוכל להתעלם מן העובדה כי התשלומים ששילמה הנתבעת למר מסעיד עבור העובדים היו, ביודעין, (כעולה מעדותו של מר מסעיד) נמוכים משיעור שכר המינימום. בכך למעשה הגבילו את מר מסעיד והכתיבו את גובה השכר הנמוך מן הנדרש על פי חוק. (ודוק , בענין דנן לא נחלקו הצדדים בדבר תחולתו של הדין הישראלי). 11. בנושא קרוב- הכרה בקבלן כח אדם כמעסיק, נקבע ביחס להפעלת מבחני פסק הדין בענין כפר רות כי: " דרך בדיקה מהותית זו מובילה למסקנה כי יש ליתן תוקף להתקשרות אותנטית שעניינה מיקור חוץ של פונקציה או של כוח אדם,.. מאידך ככל שלפנינו הסדר פיקטיבי, שמטרתו התחמקות ממחויבויות המעסיק, הגם שמרבית המבחנים הרלוונטיים מצביעים על המשתמש כמעסיק - יש לקלף את קליפתה של ההעסקה העקיפה, ולהכיר ביחסי עובד - מעביד בין המשתמש לבין עובדיו...זהות המעסיק לא תיקבע אם כך בהתאם להגדרות הצדדים עצמם או על בסיס מבחנים פורמליסטים, כי אם על בסיס הבחנה בין התקשרות אותנטית ולגיטימית עם קבלן משנה, לבין ניסיון להסוות את יחסי העבודה המתקיימים בין העובד לבין המשתמש תוך פגיעה בזכויותיו..... ההבחנה בין מיקור חוץ אותנטי לבין הסדר פיקטיבי תיעשה בהתבסס על כלל נסיבות העניין, ותוך העמדת תכליתם של דיני העבודה מול עינינו - וביתר ספציפיות, התכלית של הכרה ב"מעסיק" ככזה (דב"ע נד/3-96 מ.ב. מחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי בע"מ - חליל עבד אלרחמן עאבד, פד"ע כט 151 (1995)). מנקודת המבט של התכלית, לא די להבטיח את תשלום השכר וזכויות המגן הבסיסיות, אלא השאלה הינה "האם העסקת העובד נגועה ב"פיקציה" והאם מתכונת העסקתו, כפי שהייתה בפועל, פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו או גורעת מהן" . (ע"ע 478-09‏ ‏ יצחק חסידים - עיריית ירושלים, ניתן ביום 13.1.2011).)הדגשים אינם במקור)). כן נקבע בפסיקה כי "על מעסיק מוטלת החובה לדאוג שעובדיו לא ינוצלו ע"י חברת כוח אדם, קבלן משנה או מעסיק במשותף. כך על קבלן ראשי מוטלת החובה לדאוג שעובדי קבלן המשנה המועסקים באתרי הבניה שלו יקבלו את שכרם" (ע"ע 1218/02 xue bin - א. דורי חברה לעבודת בע"מ, פד"ע לח 650 (2003); ע"ע 1363/02 דינה חזין - תנופה שירותים כ"א ואחזקות 1991 בע"מ, מיום 5.11.2006). 12. בענייננו, מן הבחינה הטכנית-פורמלית יש לומר כי הקביעה כי הנתבעת אינה מעסיקתו של התובע אפשרית. כמו כן לא ניתן לקבוע מסמרות בדבר הפיקטיביות של דרך ההתקשרות באמצעות מר מסעיד, וזאת נוכח הנסיבות המכתיבות אופן גיוסם של עובדים פלשתינאים לעבודה אצל הנתבעת. אולם משאנו מעמידים לנגד עינינו את תכליתם של דיני העבודה ובכלל זה , הבטחת תשלום השכר וזכויות המגן, והחובה להבטיח כי עובדי הקבלן יקבלו זכויות אלה, הרי שבהתחשב בשיקולים אלה, בנסיבות הענין דנן, ובשילוב הממצאים האמורים בסעיף 10 ב'-ד' לעיל- נוטה הכף למסקנה כי הנתבעת הינה לפחות מעסיקה של התובע במשותף עם מר מסעיד. (לענין הכרה במעסיקים במשותף ר' דב"ע מג/22 - 2 יואב גבע - מדינת ישראל ואח', פד"ע טז 318, ע' 327, פסקה 7). מאליו יובן כי היות ומר מסעיד אינו צד בהליך דנן, אין באמור בכדי להוות קביעה אופרטיבית ביחס אליו. 13 משהגענו לכלל מסקנה זו, שומה עלינו לבדוק את טענותיו של התובע גופן, וראשונה בהן, הטענה בדבר תקופת עבודתו. תקופת עבודת התובע כאמור, התובע טען כי עבד אצל הנתבעת בתקופה שמאז חודש 1/2004 ועד ליום 12.10.08. אנו סבורים כי התובע לא עמד בנטל להוכיח תקופת עבודה זו. כך - בכדי לבסס עבודתו אצל הנתבעת, הסתמך התובע על קיומם של היתרי העסקה על שמה. ואולם מדובר בשני היתרים במרווח בן שנתיים ימים ביניהם. לכשנשאל מדוע לא המציא היתרים נוספים המתייחסים לכלל תקופת העבודה הנטענת על ידו, השיב כי "ילדים קטנים קרעו לי אותם"(עמ' 10 שו' 27). גרסה זו לפיה באופן אקראי נקרעו חלק מן ההיתרים, אינה סבירה ואינה מהימנה עלינו. עוד נשאל התובע מדוע לא מצא לנכון להעיד מטעמו ולו עד אחד, כולל עדים מכפרו המוכרים לו, על מנת שיתמכו בטענתו, טען כי (עמ' 11 שו' 19-27) : ת. אף אחד לא יבוא גם אני אבקש מאחי. כל אחד היום מסתכל רק על הפרנסה שלו. ש האם ביקשת מעורך הדין שלך לזמן אדם דרך בית המשפט? ת. תשאלו במשואה אם עבדתי שם ונפלתי שם. לשאלות בית המשפט: אתה אומר שעבדת משנת 2004 עד 2008 והם אומרים שעבדת קצת בשנת 2006 וקצת בשנת 2008. ת. שיגידו. ש. יש עוד מישהו שיגיד שעבדת משנת 2004 עד שנת 2008? ת. הם לא יבואו. אף טענה זו כשלעצמה וללא שניתן לה כל טעם, אינה מתקבלת על הדעת . הכלל הוא כי הימנעות מהעדת עדים רלבנטיים פועלת לרעתו של מי שנמנע מהעידם. עוד הוסיף העד בעדותו (עמ' 11 שו' 12-17) כי הראיה כביכול לכך שעבד בתקופה לה טוען, היא העובדה כי נפגע בתאונה שארעה בסוף תקופת עבודתו. באת כוחו מצאה לנכון לומר על כך כי "העד מקשקש". לדידנו, הערה כאמור אין בה אלא בכדי ללמד על מידת המהימנות שיש ליחס לכלל עדותו של התובע (בין אם תאמר כי באותם דברים לא אמר את שהוכן לומר, ובין אם הדבר משקף את דבריו בכלל). מכל מקום, גם לגופם של דברים, משמע מדברי התובע, כי אף הוא יודע כי אין אחיזה כלשהי בטענה לגבי תקופת עבודתו הנטענת, להבדיל מן הטענה כי בשלב מסוים עבד אצל הנתבעת. בצירוף לתצהירו של מר שלמה מצוי מסמך "היתר עבודה במרחב חטיבת הבקעה" עבור המעסיק הוא מטע תמרים של הישוב משואה המתיחס לתקופה שבין התאריכים 1.11.2004- 30.1.2005. בהיתר העבודה מופיע שמם של חמשה עובדים, אך התובע איננו נמנה עמם. העובדה כי התובע איננו מופיע ברשימת העובדים בתקופה זו, על אף שזו תקופה שלטענתו עבד במטע התמרים של הנתבעת, איננה תומכת בגרסתו של התובע. ב"כ התובע לא ביקשו בין באופן ישיר ובין באמצעות בית הדין, אסמכתא אחרת מקמ"ט תעסוקה אשר תתמוך בטענת התובע ביחס להיתרים שהוצאו לו, וזאת אף שאין כל טענה בפי התובע כי הועסק שלא על פי היתרים (ור' גם עדותו לענין כניסה על פי היתרים בעמ' 9 שו' 11-12). שוב, הימנעותו של התובע מלהמציא ראיות בדבר תקופת עבודתו, עומדת לו לרועץ. בחקירתו נשאל התובע ארוכות לגבי הטעם בגינו הגיש בעבר תביעה כנגד מר שלמה אישית. התובע הבהיר כי את מר שלמה הכיר. לאחר מכן אישר כי בעת הפסקת עבודתו לא שלמה היה מנהל העבודה מטעם הנתבעת אלא אדם בשם אורי, וטען כי שני אלה התחלפו ביניהם (עדותו בעמ' 9 שו' 18-28) ואולם זוהי עדות כבושה. דומה כי התובע הכיר בשלמה כמעסיק המקורי ולפיכך הגיש תביעתו במקורה נגדו. מר שלמה החל לעבוד רק בשנת 2006, כעולה ממוצג ת/1 ולא עבד ב2008, דבר המתיישב גם עם רישום שמו של המעסיק בהיתר ההעסקה שניתן בשנה זו לתובע והוגש על ידו. הדבר מהווה נדבך ראייתי נוסף לכך שהתובע עבד אצל הנתבעת רק החל ממועד כלשהו בשנה זו, ולא קודם לכן. (יוער לענין זה כי איננו מוצאים ממש בטענות ב"כ התובע כנגד תיקון הטעות בתצהיר מר שלמה שבתיק זה, ובמיוחד לנוכח העובדה כי ב"כ הנתבעת העלה את הנושא אף בישיבה מיום 4.11.12). נעיר כי בסיכומי התובע (סעיף 36) תמה על עדותו של מר שלמה ממנה עולה כי העובדים הקבועים הינם בני משפחתו של מר מסעיד, וכי מעצם העובדה שהתובע אינו נמנה עליהם ניתן ללמוד כי לא היה עובד קבוע. איננו שותפים כלל לתמיהת ב"כ התובע ומכל מקום , מר מסעיד עצמו העיד על כך ואף נתן טעם להמנעות ככל הניתן מלזמן עובדים מטלוזה. לאור כל אלה אנו דוחים טענת התובע ביחס לתקופת העבודה לה טען. בנסיבות אלה אין לנו אלא להסתמך על היתרי ההעסקה נספח א' לתצהירו. אמנם נפסק כי היתרי ההעסקה כשלעצמם אינם מלמדים על העסקה בכלל ועל משך ההעסקה בפרט (ראו למשל האמור בפסק דינה של כב' השופטת אסנת רובוביץ - ברכש סע 4773-06-11 מיום 23/04/2013). פסיקה זו תואמת את הצהרתו של מר שלמה בדיון לפיה: "כולם מכירים אותי. אני הוצאתי אולי 1000 אישורים והתקשרו אלי ממשרד התעסוקה וכעסו עלי. סך הכל זה היתר לעבור במחסומים שיבואו לעבוד. רובם מהעובדים לא עבדו אצלי אלא אצל אחרים. עשיתי להם טובה" (עמ' 17 שו' 6-8). יחד עם זאת, נקבע בפסיקה לא אחת כי "משלא הפריכה הנתבעת את האמור ברשיונות, המסקנה הינה כי הנתבעת היא שהוציאה את הרשיונות לתובע, וכי עבד אצלה לפחות בתקופות המצוינות בהם (פסק דינה של כב' הנשיאה פרוז'ינין - תעא 1756-09 מואיד עומר אבו מוחסן נ' אנה מלר, מיום 19/12/2011 ; וראו גם פסק דינו של כב' השופט גולדברג ס"ע 43363-07-10 שריף חבתה נ' אחים ישראל בע"מ, מיום 07/03/2013). במקרה דנן, מסרה הנתבעת כמה גרסאות סותרות. בכתב ההגנה נטען כי מדובר על חודש בשנת 2006 וחודש בשנת 2008 (סעיף 8 ב'). בתצהיר עדות ראשית של מר שלמה נכתב כי הועסק בשתי תקופות שונות (ב-2006 וב-2008) וצוין כי ב2008 מדובר בשני חודשי העסקה (סעיף 16 לתצהיר). בתצהיר מר מסעיד נכתב כי התובע הועסק "בחודשים 04/07/2006-04/09/2006 - שלושה חודשים. השני מ-10.09.2008 עד 12.10.2008 בלבד (ראה היתרים שהציג)" (שם בסעיף 8). יצוין כי בסעיף 10 לתצהיר מסעיד ישנה גרסה נוספת (שהאמור בה איננו ברור). גרסה נוספת של מסעיד מופיעה בהצהרה שמסר (שצורפה לתצהיר של מר שלמה שהוגש כת/1) שם דובר על חודש בשנת 2006 וחודש בשנת 2008. בחקירתו הנגדית, מר שלמה לא נתן הסברים מספקים לגרסתו כי מדובר בשני חודשים ספציפיים (ראו עמ' 19 שו' 1-5). בחקירתו הנגדית של מסעיד הוא העיד כך: ש. כתוב בסעיף שהתובע עבד בשנה מסוימת וחודש שלא נוקבים בשנים. ת. כל העובדים הם עובדים רק חודש בשנה, ואחר כך אין מה לעבוד. ש. מפנה לסעיף 8 לתצהירך כתוב משהו אחר. כתוב שעבד מיולי 2006 עד ספטמבר 2006, שזה 3 חודשים ופעם שניה מספטמבר עד אוקטובר 2008. ת. יכול להיות חודש וחצי לחתוך וחודש וחצי לקטוף. וכל זה בשנה אחת. עדויותיהם של עדי הנתבעת אינן מתיישבות, כל אחת עם עצמה ולא עם האחרת, אף כי מן האמור בהן ניתן ללמוד על אורך תקופת העבודה הנדרשת, אשר תואם באופן כללי את תקופות ההיתרים שהוצאו. לפיכך אנו קובעים כי תקופות העסקתו של התובע הינן כמפורט בהיתרים: בחודשים4.7.06- 4.9.06 וכן-לגבי תקופת העבודה המופיעה בהיתר בין החודשים 10.9.08- 30.12.08, משאין מחלוקת כי ביום 12.10.08 הפסיק התובע לעבוד בנתבעת הרי שתקופת העבודה היא בין 10.9.08 -12.10.08. זכאות התובע לרכיבי תביעתו פיצויי פיטורין מן האמור מעלה עולה כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורין. התובע היה עובד זמני בשתי עונות בלתי רצופות. בסעיף 1 בחוק פיצויי-פיטורים, התשכ"ג-1963 נקבע כי: "מי שעבד שנה אחת ברציפות - ובעובד עונתי שתי עונות בשתי שנים רצופות - אצל מעביד אחד או במקום עבודה אחד ופוטר, זכאי לקבל ממעבידו שפיטרו פיצויי-פיטורים. "עונה" לענין חוק זה - שלושה חדשים רצופים בשנה שבהם עבד לפחות 60 יום. אם כן , בנסיבות דנן לא קמה זכאות לפיצויי פיטורין. מכל מקום, טוען התובע כי התפטר "בדין מפוטר" בשל מצבו הבריאותי. אף שהצדדים לא חלקו על כך שהתובע נפגע בעבודה אצל הנתבעת וכן הודה התובע כי הנתבעת היא שממנה עבורו טיפול רפואי בביה"ח ביריחו, הרי שבכך אין די בכדי להקים לתובע עילה לתשלום פיצויי פיטורין. הפגיעה בעבודה כשלעצמה אינה מצב רפואי המונע העסקת התובע. התובע לא המציא כל אסמכתא לכך שנמנע ממנו לעבוד אצל הנתבעת עקב מצבו הרפואי, ובכך לא הרים את הנטל המוטל עליו לענין זה.יוער כי טענתו של התובע כי המסמכים שמביה"ח ביריחו אינם בידיו שכן מר מסעיד נטלם מידיו, אינה מתקבלת כלל (אף לו היתה בהם אסמכתא למצבו הרפואי של התובע לאחר תקופת אחלמה מן הפציעה). לא זו בלבד שעל אף טענה זו נמנעה ב"כ התובע מלחקור את מר מסעיד בענין זה, אלא שהתובע אף נמנע מלפנות לביה"ח ביריחו ולקבל העתק מן הרשומות הרפואיות הרלבנטיות. דמי הבראה משהתובע לא עבד במשך תקופה רצופה, אף לו הינו בגדר עובד עונתי, וברור כי התובע לא השלים שנת עבודה אצל המעביד, הוא אינו זכאי לדמי הבראה. פדיון חופשה בהתחשב בתקופות עבודתו כפי שנקבעו, זכאי התובע לתשלום סכומים אלו - (נעיר כי התובע ערך את חישוביו בהתאם לשכר מינימום של 165 ₪ ליום ו- 24 ימי עבודה בחודש. הנתבעת לא הציגה חישוב נגדי ועל כן חישובינו יהיו בהתאם לנתונים אלו) ביחס לתקופת העבודה בחודשים 4.7.06 - 4.9.06 - לעניין זה חלים סעיפים 4(א) ו-15(א) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, ובהתאם לכך החישוב הוא: (165 ש"ח * 24 יום= 3,960 ₪ לחודש) * 4%= 158 ₪. ביחס לתקופת העבודה בחודשים 10.9.08- 12.10.08 - החישוב האמור נכון אף לגבי תקופה זו ועל כן זכאי התובע לסך של 158 ₪. בסה"כ זכאי התובע ברכיב זה לסך של 316 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 12.10.08 ועד התשלום המלא בפועל. תשלום בגין ימי חגים התובע לא הוכיח כי בתקופות העבודה כדלעיל חלו ימי חג. מכל מקום ראשית הזכאות לדמי חגים מותנית בעבודה בת 3 חודשים קודם לכן. בנסיבות הענין לא נוצרה תקופת אכשרה זו. אף מטעם זה יש לדחות תביעתו. הפרשי שכר מינימום לטענת התובע השתכר סך של 52 ₪. ליום. בעדותו, טען מר מסעיד כי בעבר שולמו 50 ₪ ("הם משלמים לי 80 ₪ יומית לעובד בערכים של היום. בעבר היה 50 ₪, 60 ₪ ואני לוקח מתוך זה 15 ₪ למונית ו- 3,4 ₪ לעצמי... 80 ₪ המושב משלם לי ואני משלם 65 ₪ לעובדים והשאר כמו שהסברתי" עמ 22 שו' 1-6) הנתבעת בכתב הגנתה טענה בעלמא כי שולם לתובע כדין ובתצהירי העדים מטעמה בחרה להתעלם מסוגיה זו. משכך מקובלות עלינו טענות התובע בדבר הסכומים היומיים שקיבל. לפיכך זכאי התובע להפרשי שכר מינימום לתקופות עבודתו לפי התחשיב דלהלן: ביחס לתקופת העבודה בחודשים 4.7.06 - 4.9.06 - התובע טען כי שכר המינימום באותה עת היה 154.24 ש"ח ליום. התובע עבד כחודשיים ימים ובסה"כ 48 ימים. לתובע שולמו 52 ₪ בלבד עבור כל יום. בהתאם לכך זכאי התובע לסך של ( 154.24-52) = 102.24 ₪ *48= 4,908 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 4.8.06 (מחצית התקופה) ועד התשלום המלא בפועל. ביחס לתקופת העבודה בחודשים 10.9.08- 12.10.08- התובע טען כי שכר המינימום באותה עת היה 165.6 ש"ח ליום. התובע עבד כחודש ויומיים ובסה"כ 26 ימים. לתובע שולמו 52 ₪ בלבד עבור כל יום. בהתאם לכך זכאי התובע לסך של (165.6-52) = 113.6 ₪ * 26 = 2,954 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.10.08 ועד התשלום המלא בפועל. סוף דבר - על הנתבעת לשלם לתובע סכומים אלו: בגין פדיון חופשה סך של 316 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 12.10.08 ועד התשלום המלא בפועל. בגין הפרשי שכר מינימום סך של 4,908 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 4.8.06 ועד התשלום המלא בפועל, וסך של 2,954 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.08 ועד התשלום המלא בפועל. תביעתו של התובע עמדה ע"ס 174,785 ₪ ונדחתה ברובה המכריע. בנסיבות הענין יש הצדקה לחיובו של התובע בהוצאותיה של הנתבעת. עם זאת ובהתחשב במכלול הנסיבות נשוא תיק זה אנו קובעים כי התובע ישלם הוצאותיה של הנתבעת בסך של 1,750₪ בלבד. יחסי עובד מעבידזהות המעביד