החזרת הלוואה בעשרה תשלומים שינוכו מהשכר החודשי

שכר עבודתו של התובע לחודש נובמבר 2006 נמסר לו בהמחאה משוכה על שמו, בסך 5,088 ש"ח, נושאת תאריך 10.12.2006 (להלן: ההמחאה). בראשית חודש ינואר 2007, הוחזרה ההמחאה על ידי הבנק, תוך שנכתב על גביה: "השיק הופקד לח-ן שאינו מתנהל על שם הנחזה להיות שם הנפרע". לאחר החזרת ההמחאה, נתנה הנתבעת לבנק הוראה לביטול ההמחאה. זאת, לטענתה, מאחר שבמועד סיום העסקתו, נותר התובע חייב לנתבעת סכומים בגין ההלוואה. מעדותו של התובע עולה, כי לאחר קבלת ההמחאה מהנתבעת, מסר אותה לחלפן כספים, וקיבל כנגדה סכום מזומן. לדברי התובע, לאחר שחזרה ההמחאה מהבנק, השיב לחלפן הכספים את סכום ההמחאה. שכר חודש דצמבר 2006 שולם לתובע בהמחאה משוכה על שמו, שנפרעה על ידו. העסקתו של התובע בנתבעת הסתיימה בסוף חודש דצמבר 2006 בנסיבות הנתונות במחלוקת בין הצדדים. התובע טוען, כי פוטר מעבודתו משום שלא הסכים לביצוע ניכוי משכרו. לטענת הנתבעת, התובע התפטר מעבודתו ללא הודעה מוקדמת, לאחר שהנתבעת גילתה כי הוא מועל באמונה, ועימתה אותו עם ממצאיה. ההליכים בלשכת ההוצאה לפועל ובבית דין זה ביום 28.4.2011, בחלוף כארבע וחצי שנים ממועד סיום העסקתו, הגיש התובע ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים בקשה לביצוע שטר, בהתייחס להמחאה שניתנה לו בגין שכרו לחודש נובמבר 2006. הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע השטר. במסגרת דיון שהתקיים לפני רשם ההוצאה לפועל ביום 6.11.2011, התקבלה בהסכמת הצדדים ההתנגדות לביצוע השטר. בהחלטת שופט בית משפט השלום, השופט גד ארנברג, מיום 25.1.2012, הועבר ההליך לדיון לפני בית הדין לעבודה, מן הטעם שהמחלוקת בין הצדדים "נוגעת ליחסי עובד ומעביד ביניהם". כנדרש בהחלטת רשם בית דין זה, כב' הרשם אבו-קאעוד מיום 29.1.2012, הגישו הצדדים כתב תביעה וכתב הגנה והתיק התנהל במסלול של דיון מהיר. ראיות הצדדים נשמעו במסגרת ישיבת בית הדין מיום 18.12.2012. מטעם התובע העיד התובע בעצמו, ומטעם הנתבעת העידה הגב' עינת כהן, מנהלת הכספים בנתבעת מאז חודש מאי 2011. הצדדים הגישו סיכומים בכתב. גדר המחלוקת זכאותו של התובע לתשלום שכר חודש נובמבר 2006 בסך 5,088 ש"ח, היא העומדת להכרעה בהליך זה. לטענת הנתבעת, ההמחאה שניתנה לתובע בגין שכר נובמבר 2006 קוזזה כדין כנגד יתרת ההלוואה שנותר התובע חייב לנתבעת במועד סיום העסקתו. התובע טוען מנגד, כי פרע את ההלוואה במלואה, בדרך של ניכוי משכרו בארבעת חודשי עבודתו האחרונים, ובדרך של קיזוז מסכומים להם היה זכאי במסגרת גמר חשבון שנערך לו בסיום העסקתו. לפיכך, טוען התובע, לא הייתה זכאית הנתבעת לקזז את שכר נובמבר 2006 כנגד פירעון ההלוואה. טיעוני הצדדים לטענת התובע, קיבל מהנתבעת הלוואה בסך 10,000 ש"ח, אולם פרע אותה במלואה. פירעון ההלוואה נעשה, לטענת התובע, בדרך של ניכוי 1,000 ש"ח משכרו בכל אחד מהחודשים ספטמבר עד דצמבר 2006, ובדרך של קיזוז במסגרת "גמר חשבון" שערך לו מנהל החשבונות של הנתבעת. בכל הנוגע ל"גמר החשבון" טען התובע, כי במועד סיום העסקתו היה זכאי לתשלום פיצויי פיטורים ובונוסים, וכי יתרת ההלוואה שעמדה לפירעון קוזזה כנגד זכאותו לקבלת סכומים אלה, והוא לא נותר חייב לנתבעת דבר. לפיכך, טען התובע, לא היה מקום לקזז את שכרו לחודש נובמבר 2006 כנגד יתרת ההלוואה. עוד טען התובע, כי לא קיבל מהנתבעת מפרעות על חשבון שכרו במהלך תקופת עבודתו, פרט להלוואה בסך 10,000 ש"ח. הוסיף התובע וטען, כי הנתבעת לא הציגה כל ראייה ל"התחשבנות" שנעשתה עימו בסיום תקופת עבודתו, באופן שיסביר את קיזוז שכר נובמבר 2006 כנגד ההלוואה. לטענת התובע, העובדה כי הנתבעת לא הביאה לעדות את מנהל הנתבעת או את הגורמים שהיו מעורבים בשעתו בעריכת גמר החשבון לתובע, צריכה לפעול לחובתה במישור הראייתי. עוד נטען, כי המסמכים שהגישה הנתבעת אינם מסמכים מקוריים או העתק של מסמכים מקוריים אלא תדפיסים שהוכנו על ידה, ויש לייחס להם המשקל ראייתי נמוך. לבסוף טען התובע, כי הנתבעת לא ביארה מדוע הקיזוז כנגד ההלוואה נעשה משכר חודש נובמבר 2006 ולא משכר חודש דצמבר, שהוא שכרו האחרון של התובע. הנתבעת טענה, כי קיזזה את שכרו של התובע לחודש נובמבר 2006 כדין כנגד יתרת ההלוואה שהיה חייב לה במועד סיום העסקתו, וכי לאחר עריכת הקיזוז נותר התובע חייב לנתבעת סכום של 1,067 ש"ח, שלא נגבה ממנו. בהקשר זה טענה הנתבעת, כי ההלוואה בסך 10,000 ש"ח ניתנה לתובע לקראת סוף חודש נובמבר 2006, וכי במועד סיום העסקתו נותרו לפירעון 9,000 ש"ח מכספי ההלוואה. זאת, לאחר שהתובע החזיר תשלום אחד על חשבון ההלוואה בתלוש שכר דצמבר 2006. לפיכך, טענה הנתבעת, בדין בוטלה ההמחאה כנגד יתרת ההלוואה שעמדה לפירעון. הוסיפה הנתבעת וטענה, כי התובע התפטר מעבודתו ללא הודעה מוקדמת בנסיבות שאינן מזכות בפיצויי פיטורים, לאחר שהנתבעת גילתה כי הוא מועל באמונה ועימתה אותו עם ממצאיה. לפיכך, טענה, התובע לא היה זכאי לתשלום פיצויי פיטורים ולא נערכה עימו כל התחשבנות בנוגע לתשלום פיצויי פיטורים. מכל מקום טענה הנתבעת, כי גם אם תתקבל גרסת התובע, הרי שהתובע מודה כי לא השיב את יתרת ההלוואה בסך 6,000 ש"ח, שהוא סכום העולה על סכום ההמחאה מושא הדיון בהליך זה. לטענת הנתבעת, העובדה כי התובע מאשר את קבלת ההלוואה מהנתבעת, מעבירה אליו את נטל הראייה בעניין פירעונה. לבסוף, התייחסה הנתבעת לשיהוי בהגשת התביעה, תוך שטענה, כי בהשתהותו הרבה, גילה התובע דעתו כי הנתבעת אינה חייבת לו מאום. מכל מקום טענה הנתבעת, כי השיהוי בהגשת התביעה גרם לשינוי לרעה במצבה הראייתי, נוכח חילופי בעלי התפקידים בחברה, שלא אפשרו את זימונם לעדות של עובדים ומנהלים מן התקופה הרלוונטית. הכרעה לאחר שמיעת עדויות הצדדים וראיותיהם, ולאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שבתיק בית הדין, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. דעותיהם של הצדדים להליך זה, אינן חלוקות על כך שהתובע הועסק אצל הנתבעת בחודש נובמבר 2006 וזכאי לשכר בסך 5,088 ש"ח בגין עבודתו בחודש זה. דעותיהם של הצדדים אף אינן חלוקות על כך שהתובע קיבל הלוואה בסך 10,000 ש"ח מהנתבעת. השאלה העומדת להכרעתנו בהליך זה הינה, האם בדין קיזזה הנתבעת במועד סיום העסקתו של התובע את שכרו לחודש נובמבר 2006 כנגד יתרת ההלוואה שעמדה לפירעון? טענתו של התובע כי פרע את ההלוואה היא טענה מסוג "הודאה והדחה" או טענת "פרעתי". בהתאם להלכה הפסוקה, הטוען טענת "הודאה והדחה" נתפס על הדברים שהודה בהם, ואילו לגבי העובדות 'המדיחות' הנטענות מפיו, נטל ההוכחה מוטל עליו. אם לא ירים נטל זה, יינתן פסק דין נגדו (ראו: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, (מהדורה עשירית תשס"ט), עמוד 82). בהתאם, מוטל בנסיבות העניין לפנינו נטל ההוכחה בעניין פירעון ההלוואה על התובע (השוו למקרים בהם העלה המעסיק טענת "פרעתי": ע"א 11100/02 חצור נ' דותן, 16.2.2004, בפיסקה 18 לפסק הדין; ע"ע 42463-09-11 גד גולן - נגרית שירן בע"מ, 18.3.2013, בפיסקה 49 לפסק דין). נפנה לבחון, האם התובע הרים את נטל ההוכחה בעניין פירעון ההלוואה. מתי ניתנה ההלוואה לתובע? הנתבעת טענה, כי ההלוואה בסך 10,000 ש"ח ניתנה לתובע במהלך חודש נובמבר 2006. לתמיכה בטענתה, הגישה לבית הדין באמצעות מנהלת הכספים בחברה העתק המחאה שנמסרה לתובע לפי הטענה בגין ההלוואה (נ/1) נושאת תאריך 26.11.2006; עותק דף חשבון בנק של החברה ממנו עולה כי ההמחאה בגין ההלוואה נפרעה ביום 28.11.2006 (נ/2); וכרטסת הנהלת חשבונות בה תועד מתן ההלוואה לתובע בחודש נובמבר 2006 (נ/4). התובע לא הציג לפני בית הדין גירסה סדורה בעניין מועד מתן ההלוואה. התובע נשאל בחקירתו הנגדית, מתי קיבל את ההלוואה מהנתבעת, והשיב: "אני לא זוכר תאריך. אבל אם הורידו לי 4 חודשים 1,000 ש"ח כנראה שקיבלתי את זה 4 חודשים לפני סיום העבודה" (עדות התובע, פרוטוקול מיום 18.12.2012, עמוד 4, שורות 29-31). ב"כ הנתבעת הציג לתובע בחקירתו הנגדית את עותק ההמחאה שנמסרה לו לפי הטענה בגין ההלוואה (נ/1). בהתייחס להמחאה זו אמר התובע, כי קיבל את ההלוואה במזומן (פרוטוקול, עמוד 5, שורה 6), מבלי שנקב במועד כלשהו. ענינו הרואות: גירסתה של הנתבעת בעניין מועד מתן ההלוואה לתובע הייתה סדורה, מפורטת ונתמכה במסמכים בכתב. לעומת זאת, התובע העיד כי אינו זוכר את תאריך מתן ההלוואה וגרסתו בעניין זה ניתנה על דרך הסברה. די באמור על מנת להעדיף את גירסתה של הנתבעת לעניין מועד מתן ההלוואה. אוסיף, כי אמנם כטענת התובע, העתק ההמחאה ממערכת הנהלת החשבונות של הנתבעת (נ/1) וכרטסת הנהלת החשבונות (נ/4) הם מסמכים "פנימיים" שהונפקו על ידי הנתבעת ומצויים בשליטתה. מכל מקום, תדפיס חשבון הבנק של הנתבעת (נ/2) - ממנו ניתן ללמוד על פירעון ההמחאה שהוצגה לבית הדין בגין ההלוואה - הינו מסמך "חיצוני" שהונפק על ידי הבנק בו מנוהל חשבונה של הנתבעת. העובדה כי הפרטים המופיעים בתדפיס הבנק תואמים את האמור במסמכים הפנימיים של הנתבעת (ראו למשל: מספר האסמכתא של ההמחאה המופיע גם בנ/1 וגם בנ/2 כאותו מספר) יש בה משום חיזוק לאמיתות הפרטים העולים מהמסמכים. בשולי הדברים יוער, כי אין לקבל את טענת התובע, לפיה המסמך שהוגש לבית הדין כתדפיס חשבון בנק של הנתבעת (נ/2), אינו תדפיס בנק אלא מסמך פנימי של החברה. זאת מן הטעם, שמדובר במסמך הנחזה להיות תדפיס בנק, ושהוגש באמצעות מנהלת הכספים של הנתבעת שהעידה על היותו כזה (פרוטוקול עמוד 10 שורה 7). טענה בעלמא של התובע בעניין אופיו של המסמך, שלא נתמכה בבדל של ראייה, אין די בה על מנת לקבוע כי אין המדובר בתדפיס בנק. זאת ועוד, העובדה כי המסמך הודפס, כפי הנראה, על דף פירמה של הנתבעת, אין בה כדי לשנות ממהותו של המסמך. מסקנת הדברים היא, איפוא, כי הנתבעת הוכיחה שנתנה את ההלוואה לתובע במהלך חודש נובמבר 2006. מהו סכום ההלוואה שנותר לפירעון במועד סיום העסקתו של התובע? כפועל יוצא מקביעתנו בעניין מועד מתן ההלוואה לתובע יש לקבוע, כי החזר ההלוואה הראשון נעשה על ידי התובע במסגרת תלוש שכר דצמבר 2006, וכי לא הוכחה טענתו של התובע כי החזיר תשלומים על חשבון ההלוואה במשכורות ספטמבר עד נובמבר 2006. זאת, מכמה טעמים: [א] הוכח, כי ההלוואה ניתנה לתובע בסוף חודש נובמבר 2006. לפיכך, לא מסתברת טענתו של התובע כי החל לפרוע אותה עוד בחודש ספטמבר 2006. [ב] החזר הלוואה ראשון מופיע בתלוש שכרו של התובע לחודש דצמבר 2006 (נ/3). בהקשר זה, לא הוכחה טענתו של התובע, לפיה ה"מפרעה" המצויינת בתלושי שכרו לחודשים ספטמבר-נובמבר 2006 היא למעשה החזר על חשבון ההלוואה. זאת, נוכח ההבחנה המושגית בתלושי השכר בין "החזר הלוואה" לבין "מפרעה" - התומכת בטענת הנתבעת כי מדובר בשני עניינים שונים, ומאחר שטענתו של התובע כי לא קיבל מפרעות בתקופת עבודתו, וכי החזר המפרעות בתלושי השכר הוא למעשה החזר הלוואה, לא נתמכה בראייה כלשהי, ומהווה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב שמשקלה הראייתי נמוך. בעניין זה יש להזכיר את ההלכה הפסוקה לפיה, חזקה שתלוש השכר משקף את המציאות אלא אם הוכח מעדויות אמינות אחרת (דב"ע נו/149-3 פבל רוזנבאום - עמישב שירותים בע"מ (לא פורסם); דב"ע מז/146-3 יוסף חוג'ירת - שלום גל ואח' פד"ע כ 19). בנסיבות העניין לפנינו, התובע כאמור לא הוכיח אחרת. מבלי להידרש להכרעה במחלוקת העובדתית שנפלה בין הצדדים בשאלה האם התובע קיבל מפרעות על חשבון שכרו, די באמור לעיל כדי לקבוע, כי במועד סיום עבודתו פרע התובע תשלום אחד בלבד על חשבון ההלוואה, ונותר חייב לנתבעת סך של 9,000 ש"ח. האם התובע הוכיח שפרע את יתרת ההלוואה? משהגענו עד הלום, נדרש לבחינת טענתו של התובע כי פרע את יתרת ההלוואה במסגרת גמר החשבון שנערך לו. התובע העיד לעניין זה כי למחרת פיטוריו, הגיע למנהל החשבונות של הנתבעת ונערכה עימו "התחשבנות" במסגרתה קוזזה יתרת ההלוואה שעמדה לפירעון כנגד פיצויי פיטורים ובונוסים שהגיעו לו. ואלה דבריו של התובע בעדותו: "חישבנו את הפיצויים ומה שמגיע להם החזר הלוואה הורדנו, ומה שנשאר נתנו לי שיק על שכר דצמבר במסגרת ההתחשבנות של חודש דצמבר הוסיפו את הבונוסים וכך יצא לי השיק..." (פרוטוקול עמוד 3, שורות 21-23). בחינת עדותו של התובע מעלה, כי טענתו בעניין "התחשבנות" שנערכה לכאורה בסיום עבודתו הייתה כללית, לא מפורטת, ולא נתמכה בראייה כלשהי. התובע לא ידע להשיב לשאלות שהופנו אליו בעניין גובה הסכומים להם היה זכאי לכאורה בגין פיצויי פיטורים או בונוסים, ולא הציג לבית הדין אסמכתא כלשהי להתחשבנות הנטענת או לדרך חישובה. יוער, כי טענתו של התובע לפיה יתרת ההלוואה שנותרה לפירעון במועד סיום העסקתו הינה בסך של 6,000 ש"ח, על פני הדברים, אינה מתיישבת עם טענתו כי יתרת הלוואה זו קוזזה כנגד פיצויי הפיטורים. סביר להניח, כי בהתאם לתקופת עבודתו ולגובה שכרו, כפי שהעיד עליהם התובע, היה זכאי לפיצויי פיטורים בסכום גבוה יותר. מה גם, שהתובע טען כי מעבר לפיצויי הפיטורים, היה זכאי לתשלום בונוסים, שקוזזו אף הם כנגד אותם 6,000 ש"ח, והדברים אינם מסתברים. מנגד, טענה הנתבעת, כי במסגרת גמר החשבון עם התובע, שולם לו פדיון חופשה; קוזזה יתרת ההלוואה שנותרה לפירעון כנגד ההמחאה שחזרה מהבנק; והתובע נותר ביתרת חובה של 1,067 ש"ח. הנתבעת הציגה לבית הדין מסמכים לתמיכה בטענתה בעניין גמר החשבון עם התובע (תלוש ינואר 2007 (נ/3), וכרטסת הנהלת חשבונות (נ/4)). עיון במסמכים שהגישה הנתבעת לבית הדין מעלה, כי לא נרשם בהם דבר לעניין זכאותו של התובע לתשלום פיצויי פיטורים או בונוסים. לאור העובדה כי גמר החשבון בין הצדדים קיבל ביטוי בכתובים, הדעת נותנת, כי ככל שהיו נכללים בגמר החשבון תשלומים נוספים, כגון פיצויי פיטורים, היה הדבר מוצא ביטויו בכתובים, כפי שנעשה לגבי תשלומים אחרים (למשל לעניין פדיון החופשה). מנהלת הכספים בנתבעת נשאלה בחקירתה לעניין זה כדלקמן: "יש בספרים איזה שהיא התחשבנות שנעשתה עם התובע בסיום העבודה שלו?" והשיבה: "לא שאני ראיתי. פרט לתלוש שכר של ינואר 2007 שבו הוא מקבל יתרת חופשה וגמר חשבון". הואיל והתובע לא הביא ראיות לסתור את האמור במסמכים שהגישה הנתבעת, והואיל ועדותו בעניין גמר החשבון הייתה כללית ובלתי מסויימת, יש לקבוע, כי לא הוכחה טענתו של התובע בעניין ההתחשבנות שנערכה בין הצדדים במועד סיום עבודתו. מעבר לנדרש אוסיף, כי לא הוכחה טענתו של התובע בעניין זכאותו לתשלום פיצויי פיטורים או בונוסים במועד סיום עבודתו. בכל הנוגע לפיצויי הפיטורים - טענתו של התובע כי הועסק באותו מקום עבודה במשך שנתיים אמנם לא נסתרה, אולם התגלעה מחלוקת עובדתית בין הצדדים בשאלה האם התובע פוטר או התפטר. התובע לא הניח תשתית ראייתית כלשהי לתמיכה בטענתו לפיה פוטר, ומשכך לא הוכיח את זכאותו לפיצויי פיטורים. בכל הנוגע לבונוסים - הטענה בעניין קיזוז ההלוואה כנגד הבונוסים עלתה לראשונה במסגרת עדותו של התובע בבית הדין, ולא הוזכרה בכתב התביעה או בתצהיר שהגיש התובע בלשכת ההוצאה לפועל בתמיכה לבקשה לביצוע שטר. שם, דובר על התחשבנות בהתייחס לפיצויי הפיטורים בלבד ולא כנגד "בונוסים". די היה בטעם זה כדי לדחות את טענתו של התובע. מכל מקום, עדותו של התובע בכל הנוגע לזכאותו לתשלום בונוסים הייתה אף היא כללית והתובע לא ידע להשיב על שאלות בענין הסכומים להם היה זכאי. התובע נשאל בחקירתו הנגדית לעניין זה: "איך החזרת את ה - 6,000. מה היה בונוס"? והשיב: "אני לא יכול לזכור מה היה בונוסים שלי לפני 6 שנים. המשכורת שלי האחרונה הייתה, אם אני לא טועה, 9,000 ש"ח בדצמבר 2006. כשקיבלתי פיצויים התחשבנו אני ומנהל החשבונות. אני לא יודע בדיוק מה הייתה ההתחשבנות...". ובהמשך נשאל התובע: "מה היה החישוב של הבונוסים"? והשיב: "אני לא יודע". כללם של דברים, התובע לא הוכיח כי פרע את יתרת ההלוואה במסגרת גמר החשבון שנערך בין הצדדים בסיום עבודתו. מהימנות טרם חתימה יוטעם, כי עדותו של התובע בהליך זה התאפיינה בהצגת גירסה כללית ובהעדר מסויימות. כך למשל, עדותו של התובע לעניין מועד קבלת ההלוואה מהנתבעת, ולעניין פרטי ההתחשבנות שנערכה בין הצדדים, הייתה כללית והתובע לא נקב במועדים או בסכומים. בנוסף, התגלו סתירות מסויימות בעדותו של התובע. כך למשל, נשאל התובע בחקירתו הנגדית איזה כספים קיבל במזומן מהנתבעת, והשיב כי קיבל את ההלוואה במזומן (פרוטוקול עמוד 5 שורות 20-21). בהמשך עדותו אמר, כי קיבל גם בונוסים במזומן (פרוטוקול עמוד 7, שורות 4-13), שלא הוזכרו על ידו קודם לכן. סתירה בעדותו של התובע התגלתה גם בנוגע להפקדת ההמחאה בגין שכר חודש נובמבר 2006. בראשית עדותו אמר התובע: "השיק של חודש נובמבר קיבלתי אותו ב - 10 לדצמבר והפקדתי אותו בזמן". בהמשך עדותו אמר: "השיק הזה לא היה אצלי, פרעתי אותו אצל החלפן". עדותה של נציגת הנתבעת, לעומת זאת, הייתה עקבית והותירה רושם אמין. טענת השיהוי התובע הגיש את הבקשה לביצוע שטר ללשכת ההוצאה לפועל בחלוף כארבע וחצי שנים ממועד סיום עבודתו. נוכח חלוף הזמן מאז סיום עבודתו של התובע והשיהוי בהגשת התביעה, אין לקבל את טענת התובע לפיה העובדה שהנתבעת לא הביאה לעדות את מנהל הנתבעת או גורמים שהיו מעורבים בשעתו בעריכת גמר החשבון לתובע, צריכה לפעול לחובתה במישור הראייתי. זאת, בין היתר, בשים לב לעדותה של נציגת הנתבעת בעניין חלופי הגברי בחברה. מכל מקום, אין באמור או בטענת השיהוי שהעלתה הנתבעת כדי להשליך על תוצאת הדברים בפסק דין זה, ודחיית התביעה אינה מושתת עליהם. כללם של דברים במועד סיום עבודתו, נותרה לתובע יתרת הלוואה לפירעון בסך 9,000 ש"ח, והתובע לא הוכיח כי פרע אותה במסגרת גמר החשבון שנערך לו. משכך, הייתה זכאית הנתבעת לקזז מיתרת ההלוואה את ההמחאה בסך 5,088 ש"ח שנמסרה לתובע. סוף דבר - התביעה נדחית. חרף תוצאת הדברים, ובשים לב לכלל נסיבות העניין, לא יושתו על התובע הוצאות בגין דחיית התביעה. החזר הלוואההלוואה