שכרו של התובע היה שעתי והוא חתם על כרטיסי נוכחות

שכרו של התובע היה שעתי והוא חתם על כרטיסי נוכחות. כרטיסי הנוכחות לא הוצגו בבית הדין 4. במסעדה התנהלו שיפוצים לאחר הפסקת עבודתו של התובע בפועל כאמור לעיל. (הצדדים חלוקים בשאלה מתי בוצעו השיפוצים( 5. זמן מה לאחר מכן נפתחה שם מסעדה אחרת שהשתייכה לחברה (להלן: "המפעיל החדש") שאחד מבעליה, עו"ד גבעון, הוא גם בעליה של הנתבעת. 6. לאחר סיום עבודתו של התובע אצל הנתבעת, החל לעבוד בבית קפה בבית הכרם. המחלוקות 7. הצדדים חלוקים באשר לנסיבות הפסקת עבודתו של התובע אצל הנתבעת, וכפועל יוצא מכך, בשאלה האם זכאי לפיצויי פיטורין ולפיצוי חלף הודעה מוקדמת ובאיזה שיעור. כן חלוקים הצדדים בשאלת זכאות התובע לדמי הבראה, חגים, פדיון חופשה שנתית, פיצוי חלף הפרשות לפנסיה והחזר הוצאות נסיעה ושיעוריהם. פירוט המחלוקות שבין הצדדים ידון להלן בהתייחס לכל רכיב בנפרד. דיון והכרעה פיצויי פיטורין ופיצוי חלף הודעה מוקדמת 8. לטענת התובע , הודיעה לו הנתבעת לקראת סוף חודש ינואר 2011 כי בכוונתה לסגור את המסעדה, לצאת לתקופת שיפוצים ולאחריה תפתח המסעדה מחדש, כיון שנכנס לעסק שותף חדש. לדבריו סוכם עמו כי יצא לחופשה בתשלום ולאחר מכן ישוב לעבודתו, אלא שבפועל התובע לא קיבל שכר עבור תקופת ה"חופשה". יצוין כי בתביעתו טען התובע כי ההודעה על הכוונה לסגור המסעדה ניתנה ב1.3.11 ואילו בתצהירו טען כי הודעה זו ניתנה כבר בחודש ינואר. 9. לטענת התובע, לאחר כחודש (ב1.3.11) החל לעבוד במסעדה בבית הכרם. 10. בפגישה שנערכה ביום 17.4.2011 בין התובע לעו"ד גבעון ומר פרקש, השותפים במפעיל החדש, נתברר לתובע כי אין נכונות להכיר בוותק שצבר בעבודתו בנתבעת והוא סרב לעבוד על בסיס תנאים אלה. בחקירתו הנגדית אישר התובע גם כי ביקש העלאת שכר ולכך לא הסכים המפעיל החדש. בנסיבות אלה הוצע לו על ידי עו"ד גבעון סכום של 6500 ₪ לסילוק טענותיו וכנגד חתימה על כתב סילוק. לכך סרב ולפיכך לא קיבל דבר. 11. לטענתה של הנתבעת, התובע התפטר ב28.1.2011 והחל לעבוד מיד במסעדה בבית הכרם. לטענתה, לא הובטחה לתובעת חופשה עד לאחר סיום השיפוצים. התובע סרב לעבוד אצל המפעיל החדש כיון שטען שאשתו לא מוכנה יותר כי יעבוד בערבים, אלא רק בשעות הבוקר. הצעת הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 6,500 ₪ נעשתה לפנים משורת הדין על אף שהתפטר. 12. לטעמנו עולה מהשתלשלות הארועים שתארו הצדדים גם יחד , כי התובע פוטר מעבודתו. נבהיר: 13. בפועל אין חולק כי המסעדה חדלה מלפעול ב28 בינואר 2011 כאשר לדברי התובע בעדותו, שלושה ימים קודם לכן נסגרה המסעדה לקהל ובימים שנותרו עסקו הוא וגם העד מטעמו מר סלאח חמזה, בניקוי וסידור (הנתבעת טוענת כי בכך עסק התובע לבדו).(ר' עדות התובע בעמ12, עדות הגב' קרמזה מנהלת המסעדה, מטעם הנתבעת בעמ' 26 ש5) וכי לאחר מכן החלו שיפוצים (יוער כי כך העידה הגב' קרמזה (שם) וזאת בניגוד לגרסת הנתבעת בהודעה שהגישה לבית הדין ביום 28.2.2012). אין גם מחלוקת כי התובע לא עבד, ולא שולם לו שכר החל מתאריך זה ואילו לדברי הנתבעת כאמור, גם לא סוכם עמו כי יצא לחופשה בתשלום (ר' תצהיר הגב' קרמזה בסעיף 4א'). משמע- הנתבעת הפסיקה את עבודתו של התובע, לא סיפקה לו עבודה (ואף לא יכולה היתה לעשות זאת , שכן המסעדה נסגרה ונכנסה לתקופת שיפוצים) ואף לא הוציאה אותו לחופשה בתשלום. בסעיף 4ה' לתצהירה, מדגישה הגב' קרמזה כי מי שהציע לתובע לעבוד אצלו במסעדה החדשה שצפויה היתה לקום זו לא הנתבעת אלא המפעיל החדש. נסיבות אלה כשלעצמן, אינן אלא פיטורין. 14. לפיכך, למעשה, אין נפקא מינה למה שארע לאחר מכן. אין לצפות מעובד לשבת באפס מעשה, ללא הבטחה למקום עבודה חדש אצל המעסיק, בתאריך בלתי ידוע בהמשך (ויתכן לומר, אף כאשר קיימת הבטחה כזו) ולחכות שיקבל עבודה מן המפעיל החדש בתאריך עלום כלשהו. לכן, גם אם ביזמתו מצא עבודה אצל מעסיקים מן העבר במסעדה בבית הכרם, אין הדבר משנה רטרואקטיבית את הפיטורין אשר נכנסו לתקפם בסוף ינואר 2011 עם סיום ההעסקה. כמו כן אין משמעות לשאלה מדוע סרב התובע לקבל את הצעת המפעיל החדש לעבוד במסעדה שהתכוון לפתוח- האם בשל חוסר הנכונות להכיר בצבירת הותק, בשל שעות העבודה- כטענתו, או שמא רק מכיון שכבר מצא עבודה במקום אחר. התובע לא היה חייב להסכים לעבור לעבוד לאחר למעלה מחודשיים וחצי אצל מעביד חדש, וסרובו לכך אינו מהווה התפטרות מעבודתו אצל הנתבעת. יוער עוד כי גרסתה של הנתבעת באשר לנסיבות סרובו של התובע לעבוד אצל המפעיל החדש לא נתמכה בכל עדות שהיא , באשר גם הגב' קרמזה אישרה כי לא נכחה בפגישה מיום 17.4.2011 ואילו עו"ד גבעון שנכח בפגישה , לא העיד. לפיכך, בכל מקרה יש לדחותה. משכך קבענו , זכאי התובע לפיצויי פיטורין . 15. התובע תבע ברכיב זה סך של 11,666 (5,000 ₪ שכר ממוצע- 28 חודשים), הנתבעת לא הציגה חישוב נגדי, ולא טענה בעניין זה. משכך מקובל עלינו חישוב התובע לעניין זה, למעט בנוגע לתקופה שעבורה יש לחשב זכאותו, וזאת לפי קביעתנו כי התובע פוטר בסוף חודש ינואר 2011. משכך, הרי שסך כל תקופת עבודתו עולה כדי 27 חודשים, ובהתאם לכך על הנתבעת לשלם לתובע בגין פיצויי פיטורין סך של 11,250 ₪ (5,000* 2.25). 16. כעולה מן האמור מעלה , לא היתה למעשה כל מחלוקת של ממש בדבר זכאותו של התובע לפיצויי פיטורין, לאור טענותיה של הנתבעת עצמה בדבר סיום יחסי העבודה ב 28.1.2011 שכן הפסקת העבודה אצל הנתבעת, ביזמת הנתבעת אשר סגרה המסעדה, ללא מתן עבודה /חופשה מיידית לתובע, כלל אינן שנויות במחלוקת. הנתבעת ניסתה להתחמק מתשלום פיצויי הפיטורין במשך זמן רב, ואף עשתה רבות על מנת לעכב שמיעת תיק זה לגופו, כפי שניתן לראות מתוך החלטות רבות של בית הדין שניתנו בו. בעליה של הנתבעת הינו עו"ד ואף ייצגה , כך שאיננו סבורים כי יכולה היתה להיות מחלוקת כנה בדבר זכאותו של התובע לפיצויי פיטורין. משכך ובנסיבות הענין החלטנו לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת פיצויי פיטורין באופן חלקי - כך שסכום הפיצויים ישא הפרשי הצמדה ורבית כדין החל מיום 28.1.2011 ,ועד התשלום המלא בפועל, וכן יתווסף אליו סך נוסף של 2,000 ₪. 17. כמו כן , בנסיבות הענין זכאי התובע לפיצוי חלף אי מתן הודעה מוקדמת. לטענת התובע הודע לו על סגירת המסעדה והעברת הפעילות לגורם אחר, ביום שישי בין ה22-25 בחודש ינואר (עמ' 12 ש' 30-32). באותה שנה יום שישי חל ב 21.1.2011. איננו מקבלים את טענת התובע כאילו הודע לו כי יקבל חופשה בתשלום. בתצהירו לא ציין התובע כי סוכם על חופשה בתשלום- על טענתו שבסעיף 8 לכתב התביעה לא חזר בתצהירו, ואף לא הוגשה תביעה לתשלום עבור אותם ימי חופשה, מה שמצביע על כך שלא כך הודע לתובע. משכך, ההודעה שניתנה לתובע על הפסקת הפעילות, ביום 21.1.2011, הינה הודעה מוקדמת בדבר סיום היחסים עם הנתבעת. בהתחשב בוותקו של התובע , היה התובע זכאי להודעה מוקדמת בת 22.5 ימים . משניתנה לו הודעה בת 10 ימים (בפועל קיבל שכר מלא עבור חודש 1/2011), הרי שזכאי לפיצוי בגין 12.5 יום נוספים, אשר שווים עומד על סך של 2,400 ₪. (על פי שכר יומי שהתובע, בתביעתו לדמי חופשה העמידו ע"ס 192 ₪ *12.5 ימים. דמי הבראה 18. בתלושי השכר של התובע מופיע, החל מחודש 10/09 רכיב דמי הבראה. לטענת התובע, התלושים אינם משקפים את שכרו האמיתי של התובע, כפי שסוכם, שכן סוכם על תשלום של 30 ₪ נטו לשעה, והחל מן המועד האמור החלה הנתבעת להכליל את הזכויות הנלוות בגדר השכר, תוך פגיעה בזכויותיו על פי הסכם העבודה עמו. לדברי התובע ".. בשנה הראשונה היה רשום ארוחות אוכל ונסיעות, בשנה השניה היו רשומים עוד כמה דברים ואז החל הויכוח" (עמ' 16 ש, 29-30). בעדותו אישר התובע כי ידע לקרוא את תלושי השכר ואף קרא אותם והוא אף נשאל האם התריע על פגיעה זו בזמן אמת, והשיב כי עשה כן בעל פה אך לא בכתב (עמ' 11). 19. התובע לא הצליח להרים נטל ההוכחה המוטל עליו כי אכן סוכם בראשית העבודה על תשלום 30 ₪ נטו לשעה. גם עדותו של מר חמזה אינה יכולה לתמוך בגרסת התובע שכן לא ברור מהיכן שאב הוא את הנתון בדבר הסיכום שבין התובע לנתבעת (ר' עדותו בעמ' 20 ש'16-21) כעולה מתלושי השכר, אף בתקופה שקודם ל-10/09, לא שולם לו שכר על יסוד הסכמה נטענת זו , וזאת אף כאשר שולם השכר בפירוט על פי תחשיב שעות (ר' למשל תלוש 5/09 ששם שולם לתובע על פי תעריף 26 ₪ לשעה עבור 156 שעות). מכאן שכאשר לדבריו "החל הויכוח" כשנה לאחר תחילת עבודתו, בלתי אפשרי כי ויכוח זה נגע להוספת רכיב ההבראה בשכר ואף לא בקשר לערך השעה. העובדה כי הוחל בתוספת רכיב הבראה לשכרו של התובע שנה לאחר תחילת עבודתו מתיישבת עם הוראות צו ההרחבה , באשר קודם לכן לא חלה על התובע חבות בדמי הבראה (בלא לגרוע מכך שבתום השנה חלה חובה לתשלום עבור השנה שחלפה). 20. התובע תבע דמי הבראה בסך 3,805 ₪ עבור שנתיים אחרונות לעבודתו. מתוך התלושים עולה כי שולם לתובע סך של 200 ₪ לחודש (למעט מספר חודשים בהם שולם 215 ₪). סה"כ שולם סך של 3245 ₪. לפיכך על הנתבעת לשלם לתובע יתרת דמי הבראה בסך 560 ₪. דמי חגים 21. התובע טען , ואף אישר בעדותו , כי עבד בימי החגים היהודיים והמוסלמיים. הנתבעת הכחישה זאת וטענה כי קיבל תשלום עבור ימי חגים וכי עבד בימי חג, רק כשהדבר היה נוח לו. מתלושי השכר לא ניתן לראות האם עבד התובע בימי חגים, וכפי שיידון להלן, בהעדר דוחות נוכחות ורישום אחר של נוכחות, גם לא ניתן לבדוק מתי נעדר התובע בשל חג, אם בכלל. לאור הוראות סעיף 24 וסעיף 26ב לחוק הגנת השכר, בהעדר דוחות נוכחות ופירוט בתלוש השכר, מוטל הנטל על הנתבעת להראות כי שילמה עבור חגים, ובכך לא עמדה. עם זאת נוכח טענתו של התובע כי עבד בימי החג, הרי שהיה זכאי בגין עבודתו בימים אלה לשיעור של 150% משכרו. משאין חולק כי שולם לו שכר רגיל עבור ימי עבודה אלה, הרי שזכאי להשלמת 50%, ובהתחשב בסכום הנתבע, זכאי ל 2,106 ₪. חופשה 22. לטענת התובע , בניגוד לכתוב בתלושי השכר , הוא לא ניצל את ימי החופשה השנתית להם זכאי ולא קיבל פדיונם. אלא שבניגוד לטענה זו, בתלושי השכר לא מצויין כלל כי ניצל ימי חופשה , אלא מפורטת רק צבירת ימי החופשה. מן התלושים עצמם עולה כי נותרה לטובת התובע יתרת חופשה בת 27 יום. 23. בעדותה טענה הגב' קרמזה : "אני הייתי מקבלת בסוף החודש סיכום כולל של השעות מעבירה את זה להנהלת החשבונות והיה כתוב לי מספר ימים ומספר שעות העברתי למנהלת החשבונות והיא היתה מכינה תלושים והיא את השיקים..."(עמ' 22ש8-9), ובהמשך, בעמ'25 משורה 4 ואילך: "ש. אני מראה לך תלוש של ינואר 2011 מופיע ביתרת ימי החופשה: 27 ימים. הנתבעת ניהלה פנקס חופשה? ת. כן זה היה בכרטיס הנוכחות. .... ש. הייתם מדווחים את ימי החופשה שהתובע יצא למנהלת החשבונות? ת. אם הוא עבד 29 ימים הוא. יצא לחופש יום אחד הייתי מדווחת 30 ימים כדי שזה יחשב לו ימי עבודה, אולי זו הטעות. ש. ביה"ד: אם גברתי היתה פועלת לפי שיטה זו אז איך היה אפשר לדעת מתי הוא בחופשה ומתי לא? ת אין לי תשובה על כך" כאמור, כרטיסי נוכחות של התובע לא הוגשו, ואף פנקס חופשה אחר לא הוגש. בנסיבות אלה, הנטל על הנתבעת להוכיח את ימי החופשה שנטל התובע. הנתבעת לא טענה שום טענה ספציפית לענין זה וקל וחומר שלא הוכיחה אותה. יותר מכך, מן העדות דלעיל , ברי גם כי לא נוהל כל רישום כנדרש של ימי החופשה ולא מעקב אחר ניצולם. בנסיבות אלה זכאי התובע לימי חופשה בשיעור הצבירה כמופיע בתלוש חודש 1/2011 ובסה"כ 27 יום. בגין כך, ועל יסוד ערך יום שבו נקב, זכאי התובע לסך של 5,184 ₪. העדר הפרשות לפנסיה 24. כעולה מתלושי השכר, לתובע לא הופרשו כל הפרשות פנסיוניות ובכלל זה גם לא הפרשות בהתאם לנדרש בצו ההרחבה הכללי במשק. ברכיב זה התובע תבע סך של 3,500 ₪ והנתבעת לא חלקה על חישוב זה. הנתבעת גם לא חלקה על כך שלא הפרישה לקרן הפנסיה (ראו סעיף 13 בסיכומי הנתבעת) כל שטענה כי התובע לא פרט את המקור החוקי עליו הוא מתבסס בתביעתו ברכיב זה. טענה זו יש לדחותה, נוכח הוראותיו של צו ההרחבה הכללי במשק (והתובע הפנה לצו ההרחבה ,אם כי לא בנוסחו הספציפי). לפיכך אנו מקבלים טענת התובע וקובעים כי על הנתבעת לשלם לו 3,500 ₪ בגין רכיב זה. החזר הוצאות נסיעות 25. לטענת התובע לא שולם לו עבור נסיעות שנסע מביתו שבצור באחר לעבודה ובחזרה, וכי המצויין בתלוש השכר הינו "שכתוב" . איננו מקבלים טענה זו , ובנדון זה אנו מפנים לדיון בענין רכיב ההבראה כדלעיל. משכך נדחית טענתו של התובע. תשלום בגין שעות נוספות 26. טוען התובע כי עבד בשירות הנתבעת 6 ימים בשבוע (ולעתים גם בשבתות), וזאת בין השעות 10.00 ל22.00 לערך. התובע ביקש כי יגולו דוחות הנוכחות שחתם עליהם, ומכל מקום העמיד תביעתו בגין רכיב זה ע"ס 28,255 ₪ אשר פירוט להרכבו לא ניתן. 27. הנתבעת טענה בכלליות בלבד כי התובע קיבל את תמורת כל השעות אותן עבד , ובכלל זה שעות נוספות, וכי הוא שדיווח על שעות עבודתו ולא היה כל פיקוח עליהן. לטענתה , כרטיסי הנוכחות של התובע היו בשליטתו במסעדה והם נעלמו ביחד עמו עת התפטר, וכי היה לו מפתח למסעדה והוא היה פותח וסוגר אותה. בנוסף טענה הנתבעת כי בתלושי השכר ניתן לראות תשלום עבור שעות נוספות. 28. במחלוקת שבין הצדדים עלינו להכריע, ראשית לכל בשאלת האחריות לדוחות הנוכחות ומשמעות העדרם שכן, בהתאם להוראות סעיף 26ב לחוק הגנת השכר התשי"ח-1958, בהעדרם של דוחות נוכחות, עובר הנטל להוכחת שעות העבודה ובכלל זה היקף השעות הנוספות- על כתפי המעסיק, וזאת בהיקף של עד 60 שעות נוספות חודשיות. 29. טענתה של הנתבעת שנועדה להטיל האחריות להעדרם של הדוחות על התובע, בנויה על שני נדבכים: האחד- כי דוחות הנוכחות נשארו במסעדה, והשני- כי התובע בלבד היה מצוי במסעדה עובר לסגירתה , היתה לו שליטה על הדוחות והם נעלמו עמו. אנו דוחים את שני הנדבכים של הטענה, ולהלן טעמינו: 30. אשר למיקומם הקבוע של דוחות הנוכחות- על פי הוראות תקנה 5 לתקנות שעות עבודה ומנוחה, התשט"ו-1955 היה על הנתבעת לנהל פנקס שבו ירשמו בין היתר פרטי שעות העבודה של העובד, ולהחזיק פנקס זה במקום בו מועבד העובד. הנתבעת נסמכת (במשתמע) על הוראות אלה לצורך טיעונה כי את כרטיסי הנוכחות של העובדים החזיקה במסעדה דווקא. איננו מקבלים טענה זו, שכן ברי כי אין כל חובה על המעסיק מכח התקנות האמורות להחזיק את כל הפנקסים ההסטוריים הנוגעים לעובד במסעדה דווקא, אלא לכל היותר את הפנקסים האחרונים והעדכניים. משכך, ככל שהוחזקו פנקסים במסעדה, כנטען, ודאי שלא נדרש היה על פי דין כי כך יהא. 31. התובע וכן מר חמזה העידו כי הגב' קרמזה היתה מעבירה את דוחות הנוכחות למשרד בסוף כל חודש לאחר שחישבה אותם (ר' עמ' 15 ש20 ואילך וכן עמ' 19 ש21-249). ההבדלים שמוצאת הנתבעת בין הגרסה שבתצהיר התובע לזו שבחקירתו הנגדית באשר לשאלה האם דוחות הנוכחות נשארו במשרדה של הגב' קרמזה או הועברו בשלב כלשהו למנהלת החשבונות או למקום אחר- אין בהם ממש, באשר ברי כי התובע עצמו לא הוא שטיפל בכך. 32. הגב' קרמזה העידה כאמור לעיל כי היתה מכינה בסוף כל חודש סיכום כללי של מספר השעות ומספר הימים שבהם עבד התובע ומעבירה למנהלת החשבונות. בקשר לכך נשאלה: ש. אני זוכר כי בדיון המקדמי התבקשתם על ידי ביה"ד לבדוק ולחפש את דוחות הנוכחות כולל את הסיכומים הללו נכון או לא? ת. אני לא זוכרת ש. חיפשתם את דוחות הנוכחות נכון? ת.. אין מה לחפש הם לא נמצאים ש. גם לא הסיכומים ת.לא,לא חיפשנו" (עמ' 22) בהמשך אישרה (עמ' 24) כי היתה עוברת על דוחות הנוכחות במשרד (הכוונה למשרדו של עו"ד גבעון), אך החזירה הכל למסעדה כדי שאם תהיה ביקורת הם יהיו שם. כאשר נשאלה כיצד הוכנו תלושי שכר חודש העבודה האחרון טענה "אני לא זוכרת" ואף לא ידעה להשיב מתי נעשה התחשיב. 33. דומה כי גרסת הגב' קרמזה נוגדת את ההגיון. כאמור, אין כל הכרח מכח הדין כי המסעדה תשמש מחסן לדוחות נוכחות, (להבדיל מהצורך בהמצאות דוחות שוטפים) וההגיון מורה כי מסמכים שכאלה לא יושארו במסעדה אלא במשרד ובוודאי שלא יוחזרו למסעדה , לאחר שנלקחו משם. כמו כן, אין הגיון כי ישארו במסעדה כאשר היא נסגרת ועומדת בפני שיפוץ. מכל מקום, אף לשיטתה, אין בפיה כל הסבר מניח את הדעת להעדרו של דוח הנוכחות לחודש האחרון לעבודה, אשר היה דרוש לצורך הכנת משכורות חודש ינואר 2011 וכאשר לא היה כל הגיון להשיבו למסעדה כאשר העובדים כבר אינם שם. משכך אנו מעדיפים את גרסת עדי התובע כי הדוחות אכן לא הוחזקו במסעדה . 34. גם הנסיון לטפול על התובע עצמו אשמת "העלמם" כביכול לא צלח: הטענה בדבר שליטתו של התובע בגישה לדוחות הנוכחות נטענה בעלמא ולא הובאו לה כל תימוכין. בעדותו טען התובע כי מפתחות למסעדה היו לשלושה אנשים - ביניהם גם לו; כן טען כי את עבודות הנקיון שעם סגירת המסעדה ביצע גם מר חמזה. מר חמזה עצמו לא עומת עם טענה זו. לפיכך, גם הטענה כאילו התובע העלים את הדוחות נדחית. 35. אם כן, היה על הנתבעת להגיש את דוחות הנוכחות של התובע אך היא נמנעה מכך, ואף לא טרחה לחפשם וגם לא את סיכומי השעות שלטענת הגב קרמזה , ערכה היא. אנו קובעים כי העדרם של הדוחות בפני בית הדין הינו בעטיה של הנתבעת בלבד, ולהלן נבדוק האם בנסיבות הענין יש לכך משמעות. מה היה היקף שעות העבודה של התובע? 36. לכאורה, כאמור מעלה, עבד התובע 12 שעות ביום, בהתאם למתכונת שציין. ואולם, מחקירתו הנגדית (עמ' 16 ש' 31 ואילך) עולה כי יש לחלק את תקופת עבודתו לשתי תקופות: הראשונה- בה החלה המסעדה לפעול בשעה 15.00, כשאז , לטענתו הגיע לעבודה כשעתיים קודם לפתיחה, והשניה- בה נפתחה המסעדה בשעה 12.00, כשאז פעלו שתי משמרות. לטענתו של התובע גם כשהיו שתי משמרות עבד שעות נוספות, ו"זה לא היה שונה, אולי שעה שעתיים" וכי "אולי פעם בשבוע" לא עבד שעות נוספות. מכאן כבר נובע כי בכל מקרה התובע לא התחיל לעבוד בשעה 10.00 אלא לכל המוקדם בשעה 13.00 בתקופה הראשונה. גם באשר לתקופה השניה, גרסתו לפיה בכל אופן היה צריך לעבוד שעות נוספות על אף שישנן משמרות, אינה מסתברת והקרקע תחתיה נשמטה לחלוטין דווקא מתוך עדותו של העד מטעמו מר חמזה- בתצהירו בסעיף 3 וכן בעדותו (עמ' 20 ש' 4-12): "ש. היו ימים שאתה והתובע עבדתם רק 8 שעות ת.כן. ש. רוב הימים עבדתם 8 שעות אולי פחות או 8 שעות? ת. רוב הימים היינו עובדים 8 שעות פרט לשישי שבת , כי אז התובע היה עובד מהבוקר עד לשעה 23.00 או 00.00 בלילה . באמצע השבוע בגלל שהמסעדה לא נסגרה אני הייתי עובד חודש והוא כפולה או ההיפך. כפולה זה מ9.00 עד לשעה 23.00) ש. הייתם מתאמים ביניכם ת.בימים הרגילים הייתי עובד או בוקר או ערב והתובע אותו דבר. ואם היינו רוצים היינו מחליפים ביננו" עדותו של מר חמזה , אשר היה עקבי לגביה גם בתצהירו וגם בחקירתו, מהימנה עלינו. מכאן- בתקופת המשמרות לא היו שעות נוספות בשל המשכות יום העבודה ,אלא רק שעות נוספות כתוצאה מכך שהתובע עבד שתי משמרות ברצף לבחירתו. עבודה ברצף שלא ביזמת התובע עצמו התרחשה רק בסופי שבוע. בימים אלה עבד התובע כך נראה, 15 שעות ביממה. היות ולפי טענתם של התובע ומר חמזה, לרוב לא היה התובע עובד גם בשבת (סעיף 3 לתצהיר מר חמזה וסעיף 17 לתצהיר התובע), אלא בשישי בלבד, הרי שבימי שישי , עבד התובע 7 שעות נוספות ובימי שבת, רק לעתים רחוקות גם כן. לפיכך אנו קובעים כי בממוצע עבד התובע 4 ימים בחודש 7 שעות נוספות בכל אחד. כאמור בהתאם להוראות סעיף 26ב לחוק הגנת השכר , בהעדרם של דוחות נוכחות על הנתבעת הנטל להוכיח כי התובע לא עבד שעות נוספות . מן האמור עולה כי הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה ככל שהדבר נוגע ל 28 שעות חודשיות. לפיכך יש לבחון האם שולם עבור היקף שעות שכזה. מתלושי השכר וכן מעדותה של הגב' קרמזה עולה כי מספר השעות הנוספות לא נרשם כלל (על פי התלושים התובע מעולם לא עבד יותר מ186 שעות , וזאת גם כאשר קיבל בפועל תשלום עבור שעות נוספות.) עם זאת במרבית החודשים ניתן לראות כי שולמו לתובע סכומים נכבדים עבור שעות נוספות. משלכל היותר זכאי התובע על יסוד הראיות שבפנינו ל-28 שעות נוספות בחודש, הרי שאינו זכאי להפרשי שכר בגין שעות נוספות, למעט לגבי החודשים החריגים דלהלן: לפי ערך שעה של 30 שח לשעה, כמופיע במרבית התלושים, הרי שעבור 28 שעות זכאי ל1050 ₪ (30*1.25*28). בחודשים הבאים הסכום ששולם עבור שעות נוספות קטן מזה- 1/9- 538 ₪, 4/10- 895 ₪, 1/11 340 ₪. - בהתאם לכך על הנתבעת להשלים שכרו של התובע בחודשים אלו עבור שעות נוספות סך של 1341 ₪ (467+155+710). סוף דבר על הנתבעת לשלם לתובע: בגין אי מתן הודעה מוקדמת סך של 2400 ₪. בגין דמי הבראה סך של 560 ₪ . בגין דמי חגים סך של 2,106 ₪ . בגין פדיון חופשה סך של 5,184 ₪. בגין העדר הפרשות לפנסיה סך של 3,500 ₪. בגין שעות נוספות סך של 1341 ₪. לכל הסכומים הנ"ל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 28.1.2011 ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן תשלם הנתבעת לתובע בגין פיצויי פיטורין סך של 11,250 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה ורבית כדין החל מיום 28.1.2011 ועד התשלום המלא בפועל, וכן יתווסף אליו סך נוסף של 2,000 ₪ אשר ישא הפרשי הצמדה ורבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. כמו כן תשא הנתבעת בהוצאות התובע בסך 2,500 ₪. הוראה טכנית לסיום: התובע המציא לבית הדין תלושי שכר מקוריים שלו. על התובע ליטלם ממזכירות בית הדין בתוך 30 יום , שאחרת יושמדו. כרטיס נוכחותשעות עבודה ומנוחה