בקשה לאישור הסכם פשרה מתוקן של תובענה ייצוגית, אשר הוגש על ידי הצדדים ביום 16.5.2013 (להלן גם - הסכם הפשרה המתוקן). התובענה הייצוגית עסקה באי-תשלום דמי חג לעובדים שעבדו בחברת קיו. איי. אס. ישראל בע"מ (להלן - החברה) החל מיום 7.6.2002 ועד ליום 18.3.2009, זאת בניגוד לצו ההרחבה לעניין תשלום דמי חגים מיום 7.6.2002 (להלן - צו ההרחבה). ביום 18.3.2009 קיבל בית הדין האזורי את בקשתו של התובע המייצג לאישור תובענה כנגד החברה כתובענה ייצוגית (להלן גם - החלטת האישור). ביום 5.1.2010 הגישו הצדדים בקשה לאישור פשרה בתובענה הייצוגית (להלן - הסכם הפשרה או הסכם הפשרה המקורי) ובמסגרת זו ביקשו כי יינתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה זה. עיקרי הסכם הפשרה היו כדלקמן: כל חבר בקבוצה, כפי שהיא מוגדרת בהסכם הפשרה, אשר עבד בחברה למעלה משלושה חודשים, יהא זכאי לתשלום בסך של 169.5 ₪ עבור כל שנת עבודה בחברה. החברה תשלם מכאן ולהבא דמי חגים לכלל עובדיה בשכר בהתאם לצו ההרחבה ולהסכם הפשרה. הצדדים ממליצים לקבוע לתובע המייצג גמול בסך של 45,000 ₪ ולבא כוח התובע המייצג שכר טרחה בסך של 235,000 ₪. ביום 7.2.2010, ולאחר שהסכם הפשרה הועבר לעיונו, החליט בית הדין האזורי להעביר את הסכם הפשרה לעיונו של היועץ המשפטי לממשלה. כמו כן, הורה בית הדין האזורי לפרסם את הסכם הפשרה הן בחצרי החברה והן בשני עיתונים יומיים. בית הדין האזורי קבע כי אין מקום למנות במקרה זה בודק מאחר ועילות הסכם הפשרה נתונות למומחיות הייחודית של בית הדין. בהמשך, הוגשה לבית הדין האזורי התנגדותו של מר יאיר בן-שושן אשר הציג את עצמו כעובד החברה. במסגרת התנגדותו טען מר בן-שושן כי התובע המייצג ובאי-כוחו אינם מייצגים בדרך הולמת ובתום לב את חברי הקבוצה ואת עניינם; הגמול אשר נקבע לחברי הקבוצה ראוי שיהא בשווי שני ימים לכל הפחות; הגמול לתובע הייצוגי ולבאי-כוחו מופרז. כמו כן, ביום 20.10.2010 הוגשה חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה במסגרתה נטען כי אין לאשר את הסכם הפשרה. זאת, מן הטעם כי בהחלטת אישור התובענה כתובענה ייצוגית נפלו שגיאות הן בכל הנוגע לקביעת הסעד והן בקביעות המשפטיות העקרוניות וכי על שגיאות אלו מבוסס הסכם הפשרה. עוד נטען, כי היה מקום למנות בודק לבחינת סבירות הסכם הפשרה, זאת נוכח היעדרם של נתונים עובדתיים מספקים; כי הסכם הפשרה קובע נורמת תשלום דמי חגים המבוססת על החלטת האישור ואשר יש בה כדי לפגוע בזכויות העתידיות של עובדי החברה; וכי הגמול שנפסק לתובע המייצג ושכר טרחת בא-כוחו חורג מהמקובל והינו בלתי סביר. בית הדין האזורי, בפסק דינו מושא הערעור שלפנינו, החליט לאשר את הסכם הפשרה וליתן לו תוקף. כך, נקבע כי למרות שהתנגדויותיהם של מר בן-שושן ושל היועץ המשפטי לממשלה אינן חסרות בסיס, הרי שאין מקום לקבלן. בית הדין האזורי קבע כי הסכם הפשרה הינו ראוי, הוגן וסביר בנסיבות העניין ובהתאם לאמור בהחלטת אישור התובענה כתובענה ייצוגית. היועץ המשפטי לממשלה, בהודעת הערעור מטעמו, טוען כי לאור ההיבטים המשפטיים הנוגעים לסוגיה מושא הסכם הפשרה ולאור ההסכמות שגובשו במסגרתו, הרי שהוא סבור כי הפער בין הסעד המוקנה לקבוצה בהסכם הפשרה לבין הסעד הפוטנציאלי המתחייב מכך שהחברה נמנעה במשך כל השנים לקיים את הוראות צו ההרחבה המחייב אותה לשלם דמי חגים לעובדיה, אינו מאפשר להשתכנע בכך שהסכם פשרה זה הינו "ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה". כמו כן, סבור היועץ המשפטי לממשלה כי הסכם הפשרה שאושר על ידי בית הדין האזורי לוקה בהיבטים נוספים, ולפיכך הרי שהיה צריך למנוע את אישורו. במסגרת ערעורו ביקש היועץ המשפטי לממשלה להורות לצדדים בדבר העקרונות המשפטיים שלאורם יש לגבש הסדר פשרה בתובענה ייצוגית; להורות לצדדים להמציא נתונים ומידע שיאפשרו לעמוד על כדאיותה של הפשרה לקבוצה; למנות בודק שיחווה דעתו בנוגע לכדאיותו של הסכם הפשרה; לבטל את הסכם הפשרה ולהורות על המשך ניהול התובענה. המשיב 1 (להלן - המשיב), מנגד, תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי וטוען כי יש לדחות את הערעור על הסף. לדבריו, ליועץ המשפטי לא עומדת כל זכות ערעור שכן לא היה צד להליך המשפטי בבית הדין האזורי ואף לא ביקש להתייצב להליך זה. עוד הוא טוען כי מתן זכות ערעור ליועץ המשפטי לממשלה עלול לגרום למספר עיוותים, בין היתר, הפרת האיזונים הפנימיים שנקבעו בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן - החוק) על מנת לעודד הסדרי פשרה תוך ביקורת עליהן על ידי בית המשפט ושמירת זכות הפרט לצאת מההסדר; הקשחת המגבלות על הסדרי פשרה ועל הסופיות של הסדרים אלו באופן הסותר את המנגנונים שנקבעו בחוק והיוצר עלויות, עיכובים וחוסר וודאות. נוסף על כך, טוען המשיב כי במסגרת ערעור זה מבקש היועץ המשפטי לממשלה לשנות באופן מוסווה את הטיעון שהציג בפני בית הדין האזורי וכי שינוי הטיעון מצדיק את דחיית הערעור. החברה תומכת אף היא בפסק דינו של בית הדין האזורי המאשר את הסכם הפשרה וסבורה כי דין הערעור להידחות. החברה טוענת, בין היתר, כי על אף שהיועץ המשפטי הוסמך לחוות את דעתו המקצועית בעניין כיועץ לבית המשפט, הרי שחוות דעתו אינה מחייבת את בית המשפט אליו היא מוגשת. לפיכך, סמכות ההכרעה בבקשה לאישור הסדר פשרה שמורה לבית הדין. עוד היא טוענת כי ליועץ המשפטי לממשלה אין זכות ערעור, הן מבחינה פרוצדוראלית והן מבחינה מהותית, וכי זכותו היחידה היא הזכות להגיש התנגדות להסדר הפשרה, כפי שעשה. החברה מוסיפה וטוענת כי טענותיו של היועץ המשפטי לממשלה כנגד הסכם הפשרה מוטעות גם לגופן ואין בהן עילה מספקת להתערבות בהחלטה לאשר אותו. מעבר לכך, משאין מחלוקת כי הסכם הפשרה מבוסס בעיקרו על החלטת האישור, הרי שהסכם זה נהנה מחזקת התקינות, זאת בהתאם להלכת בית המשפט העליון. כמו כן, מבהירה החברה כי היועץ המשפטי לממשלה לא הצביע על עילות המצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור בפסק דינו של בית הדין האזורי. לסיום, טוענת החברה כי יש לדחות את טענתו של היועץ המשפטי לממשלה בכל הנוגע למינוי בודק. לדבריה, מאחר שהסכם הפשרה מבוסס על החלטת האישור, הרי שאין צורך במינוי בודק אשר יבחן ויעריך מחדש את סיכויי וסיכוני הצדדים. במהלך הדיון בערעור הוצע לצדדים לנהל משא ומתן לצורך השגת הסכם פשרה מתוקן. לאחר הדיון, התנהל משא ומתן בין באת כוח היועץ המשפטי לממשלה לבין באי כוח החברה, והועבר לבאת כוח היועץ המשפטי לממשלה מידע ונתונים רלוונטיים. בעקבות המשא ומתן, הגיעו הצדדים להסכם פשרה מתוקן וביקשו את אישורו של בית הדין. עיקרי הסכם הפשרה המתוקן הם כדלהלן: כל חבר בקבוצה, כפי שהיא מוגדרת בהסכם הפשרה המתוקן, אשר עבד בחברה למעלה משלושה חודשים, יהא זכאי לתשלום שווי שלושה וחצי ימי חג, במכפלת מספר השנים (או חלקן באופן יחסי) בהן הועסק על ידי החברה. שוויו של כל יום חג יחושב לפי היקף משרה של 70% מיום עבודה מלא ועל בסיס שכר שעתי של 24.86 ₪. החברה תשלם מכאן ולהבא דמי חגים לכלל עובדיה בשכר בהתאם לחוק, הפסיקה והדין. הצדדים ממליצים לקבוע לתובע המייצג גמול בסך של 45,000 ₪ ולבא כוח התובע המייצג שכר טרחה בסך של 235,000 ₪. 185,000 ₪ בתוספת מע"מ ישולמו לבא כוח התובע המייצג בתוך 7 ימים מיום אישור הסכם הפשרה המתוקן. סכום נוסף בגובה 50,000 ₪ ישולם לבא כוח התובע המייצג בכפוף לכך שבא כוח התובע המייצג יאתר 250 עובדים נוספים לפחות וידאג לכך שישולם להם הסכום המגיע להם על פי הסדר הפשרה מעבר לאלו שאותרו על ידי החברה. 13. יפה עשו הצדדים, אשר הגיעו להסכם פשרה חדש בתיק זה. לאור המדיניות המשפטית בסוגיות כגון דא, עיון בהסכם הפשרה המתוקן מלמד כי מדובר בהסדר ראוי, הוגן וסביר וכי במסגרתו יובטחו במידה מספקת זכויותיהם של כל חברי הקבוצה לתשלום דמי חגים על ידי החברה בתקופה הרלוונטית. על כן, משהוסרה התנגדות ב"כ היועץ המשפטי לממשלה וההסכם תוקן בהסכמה, אנו מקבלים את בקשת הצדדים, מאשרים את הסכם הפשרה המתוקן ונותנים לו תוקף של פסק דין. מאחר שמדובר בהסכם פשרה מתוקן אשר בבית הדין האזורי ננקטו כל ההסדרים לאישורו על פי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, ומאחר שהסכם הפשרה תוקן אך ורק בהתאם להסתייגות היועץ המשפטי לממשלה, הרי שניתן ליתן לו תוקף של פסק דין ללא נקיטה בפרוצדורה שנעשית בדרך כלל כאשר מובא הסכם פשרה לאישור מראשיתו. 14. סוף דבר - הרינו מאשרים את הסדר הפשרה המתוקן שהוגש במסגרת בקשת הצדדים מיום 16.5.2013 ונותנים לו תוקף של פסק דין. בהתאם לכך, החלטת האישור מיום 18.3.2009 והסכם הפשרה המקורי - בטלים. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. בהתאם להוראות סעיף 25(א)(4) לחוק, תפרסם החברה בתוך 14 ימים מהיום מודעה בשני עיתונים יומיים לחברי הקבוצה בדבר אישור הסכם הפשרה המתוקן, בנוסח כפי שצורף לבקשה לאישור הסכם הפשרה. המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים, וכן למנהל בתי המשפט בצירוף הסכם הפשרה המתוקן על נספחיו, לצורך רישומם בפנקס, כאמור בסעיף 19(ה) לחוק.חוזהאישור הסכם פשרהתביעה ייצוגיתהסכם פשרהפשרה