סכסוך משפחתי בדיני עבודה

סכסוך משפחתי בדיני עבודה פתח דבר הנתבע, מר אברהם X, הוא נכה המרותק לכסא גלגלים ובשל כך זקוק לסיועו של מטפל סיעודי. התובע, מר ציון X, הוא אחיו של הנתבע ומי שהועסק על ידו כמטפלו הסיעודי, במשך תקופה השנויה במחלוקת בין הצדדים. נטעים כבר כאן כי אין בין הצדדים מחלוקת על כך שנרקמו ביניהם גם יחסי עבודה. למרבה הצער, פרץ סכסוך מר בין האחים אשר הוביל לנתק אישי ביניהם כמו גם לסיום יחסי העבודה. סיומם של יחסי העבודה הם שביסוד הליך זה. בתביעה שלפנינו, ובהתאם לכתב התביעה המתוקן שהוגש לאחר שנטל התובע ייצוג, מבקש הוא כי נפסוק לו פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון דמי הבראה, פדיון דמי חופשה, דמי נסיעות וכן פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה. בהליך קוימו שתי ישיבות להוכחות. לתובע העידו הוא עצמו, אשתו, גב' מרים X (להלן: מרים) ואחיינו, מר עופר X (להלן: עופר). לנתבע העידו הנתבע ואשתו, גב' בלה X (להלן: בלה). הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. גדר המחלוקת 4. המחלוקות הטעונות הכרעה בהליך הן אלה: [א] בראש ובראשונה יש לקבוע מה היא תקופת העבודה בה הועסק התובע על ידי הנתבע ומה היה היקף משרתו. [ב] לאחר מכן נפנה לקבוע מה היה גובה שכרו של התובע ונבחן אם נותר הנתבע חייב לתובע כספים בגין הזכויות הסוציאליות הנובעות מתקופת עבודתו ושלהן הוא עותר. [ג] לבסוף נעמוד על נסיבות סיום יחסי העבודה בין האחים ונבחן אם אלו מקימות לתובע זכאות לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת. 5. להלן תדון ותוכרע כל מחלוקת כסדרה, תוך שנסקור את טענות הצדדים לגביה. אולם קודם לכן נציין, כי דומה שהסכסוך בין האחים עורר יצרים עזים. חלקם ניכרו היטב באולם בית הדין, ולעתים חרגו מגבולות המתבקש, עת עשו הצדדים כל שלאל ידם כדי להשחיר איש את פני אחיו. בנוסף השתרבבו להליך עניינים שאינם קשורים להתדיינות בבית הדין לעבודה ובכך הורחבה יריעת המחלוקת מעבר לדרוש. בדיון שלהלן נתמקד בהכרעה במחלוקות שבסמכותנו העניינית וזאת על בסיס ההסדרים המשפטיים הרלבנטיים, ולא בטעונים שיש בהם משום העמקת הסכסוך בין האחים. [א] תקופת העבודה והיקף המשרה 6. תקופת העבודה - לטענת התובע תקופת עבודתו אצל הנתבע הייתה מיום 1.6.2007 ועד ליום 9.5.2011, מועד בו חדל לעבוד לנוכח פיטוריו. לטענתו, בכל התקופה הזו עבד ברצף אצל הנתבע למעט ימים בודדים שלא עלו על שבועיים ימים שבהם היה נתון בסכסוך עם הנתבע (ראו למשל: עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 9-4). לגרסת התובע הנתבע לא דיווח על העסקתו לרשויות ובכלל זה למוסד לביטוח לאומי. חלף זאת דיווח הנתבע למוסד לביטוח לאומי כי אשת התובע, מרים, מועסקת אצלו וזאת מטעמיו הפסולים. אלא שגם דיווחים אלה לא היו מלאים ומדויקים. מכל מקום לשיטת התובע אין לזקוף לחובתו את הדיווח הכוזב והחלקי של הנתבע למוסד לביטוח לאומי ויש לקבל את גרסתו העקבית. 7. גרסת הנתבע לעניין תקופת העבודה ידעה התפתחות מסוימת. בכתב ההגנה טען הנתבע כי התובע עבד אצלו מיום 1.1.2010 ועד סוף חודש 3/2011 מועד בו חדל להופיע לעבודה. בכתב ההגנה המתוקן שינה הנתבע את גרסתו וטען כי תקופת העבודה החלה ביום 1.7.2008 והסתיימה בסוף חודש 3/2011. במסגרת הדיון המקדמי חזר הנתבע לגרסתו בכתב ההגנה המקורי. בחקירתו הנגדית הודה הנתבע שדיווח למוסד לביטוח לאומי דיווח כוזב כאילו מרים, אשתו של התובע עובדת אצלו. אולם לטענתו היה זה לבקשת התובע ומטעמיו (עמ' 20, שורות 20-10). בסיכומים מטעמו שינה הנתבע גרסתו פעם נוספת וטען כי מיולי 2008 ועד דצמבר 2009 דיווח למוסד לביטוח לאומי שהתובע בעצמו מועסק אצלו, וכי לאחר מכן שינה את הדיווח ככזה המתייחס למרים, אשת התובע. זאת לטענתו כפי שמשתקף מנספח א' לכתב התביעה המתוקן. לשיטת הנתבע עניין זה מפריך את טענת התובע שהדיווח על מרים נועד לאפשר לו להעסיק את התובע ולחזק את טענתו שהדיווח הכוזב נעשה לבקשת התובע. 8. בטרם נפרט דעתנו נקדים הערה היפה גם ליתר חלקי הדיון והיא שהחובות הרישומיות החלות על מעביד, טרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 כמו גם לאחריו, אינן חלות על מעסיק יחיד שאינו מעביד עובד לצורכי עסק או משלח יד, כבמקרה דנא (ראו: סעיף 24 (ד) לחוק הגנת השכר). כך נפסק כי הנטל להוכיח מהי תקופת העבודה שבה הועסק עובד מוטלת על שכמו (דב"ע נד/ 23 - 3 פרינץ - גפן פד"ע כ"ו 547, 553 (1994)). 9. הנה כי כן עומדת גרסת התובע אל מול גרסת הנתבע. מבכרים אנו את גרסת הנתבע על פני גרסת התובע ונבאר. ראשית, לא מצאנו את גרסת התובע לעניין תחילת מועד יחסי העבודה על המועד המדויק שלה - 1.6.2007 - כאמינה. התובע העיד כי לא נערכו בינו לבין אחיו הסכמים או רישומים (עמ' 11 שורות 8-7), ובעניינים לא פחות חשובים טען כי חלף זמן ואינו יכול לזכור דברים שאירעו שנים קודם (עמ' 13, שורה 20). אם אלה הם פני הדברים כיצד זה שאת היום המדויק לתחילת עבודתו דווקא זכר. נזכיר כי עניין לנו ביחסי עבודה בתוך המשפחה, וזאת במקביל לעבודה הסדירה של התובע ככוח עזר סיעודי בבית הורים. רוצה לומר, שבניגוד למקום עבודה בו אין קשרי משפחה בין העובד למעביד ואז יתכן שמקפידים יותר בעניין מועדים מדויקים, במקום עבודה בו יש קשרים כאלה היחסים האישיים והאחרים לא אחת מתמזגים ועל כן הדעת נותנת שלא בהכרח נזכרים ומצוינים מועדים כה מדויקים. זאת ועוד. גרסה זו של התובע לעניין תחילת מועד יחסי העבודה, כמו גם סיומם, לא נתמכה בראיה אובייקטיבית כלשהי. למעשה הראייה היחידה לתמיכה במועד תחילת יחסי העבודה הייתה עדותה של אשתו מרים, אלא שלא היה בה כדי להועיל. מרים לא העידה על מועד מדויק של תחילתם וסיומם של יחסי העבודה והסתפקה בהצהרה כי מדובר בתקופת עבודה בת "כארבע שנים, למיטב זכרוני" (סעיף 2 לתצהיר העדות הראשית). כך כשהוביל הנתבע קו חקירה נגדית בו נסקרו ארועים נטענים חוזרים משך שלוש שנות העסקה לא גילה התובע כל רמז להתנגדות או לאפשרות שמדובר בתקופת העסקה בת 4 שנים ולא 3 שנים (עמ' 13-12). בדומה, לא השכיל התובע לספק הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע ביכר הנתבע לשיטתו, לדווח למוסד לביטוח לאומי על העסקת עובד במשק ביתו משך 33 חודשים החל מחודש יולי 2008 ולא קודם לכן או מדוע חדל לעשות כן ולעניין זה נחזור. נוסיף כי עדות הנתבע בהקשר זה עשתה רושם עקבי והוא עמד על דעתו כי מדובר בשלוש שנות העסקה, בין השנים 2011-2008 (עמ' 21, שורה 6). בנסיבות אלה ובשים לב לכך שדיווח למוסד לביטוח לאומי על העסקת התובע החל בחודש יולי 2008 הרי שלא מן הנמנע כי העובדה שהתובע זוכר חודש יוני כתחילת עבודתו הוא לא יותר מבלבול בין חודש יוני 2007 חלף חודש יוני 2008. 10. כאמור לא נעלמה מעינינו ההתפתחות שחלה בגרסת הנתבע בעניין מועדי העבודה המדויקים והעובדה שיתכן וגרסתו הותאמה לאמור בפירוט המעסיקים של מרים במוסד לביטוח לאומי. עם זאת, רישום זה הוא אכן, כגרסת הנתבע, הרישום היחיד מזמן אמת. בנסיבות אלה דעתנו היא כי יש ליתן לו משקל מתאים. זאת ועוד. הנתבע השכיל להציג בפנינו מכתב שקיבל מאת המוסד לביטוח לאומי מיום 12.5.2011 בזו הלשון: "לפי הודעתך רשמנו לפנינו כי הפסקת להעסיק עובדים במשק ביתך החל מ-1.4.2011. לפיכך סגרנו את תיק הניכויים מהתאריך הנ"ל". כפי שניתן להיווכח המכתב נשלח לנתבע בסמוך למועד הפיטורים אליבא דתובע, 9.5.2011, אלא שספק בעניינו אם היה סיפק בידי הנתבע לקבל המכתב האמור בתוך 3 ימים בלבד מסיום יחסי העבודה. התובע מצדו לא נתן הסבר לכך שהנתבע חדל לדווח על העסקתו כפי שעשה במשך 33 החודשים שקדמו לכך. אין זאת אלא שככל הנראה עבודת התובע אצל הנתבע נפסקה בסוף חודש 3/2011 כגרסת הנתבע. הנתבע עשה מאמץ להמציא ראיות אובייקטיביות נוספות בדמות ספחי צ'קים מצ'קים שמסר לתובע או בהקשר לעבודתו. אמנם נכון הוא שאלה הוגשו במועד מאוחר יחסית וכן נכון הוא שעל מרביתם לא מופיעים תאריכים. עם זאת על אותם ספחים בהם מופיע תאריך לא מצאנו תאריך הקודם לחודש יולי 2008 ולא השתכנענו מטענת התובע כי הנתבע ביכר להציג רק את מה שהיה יכול לסייע בעדו. כללו של תת פרק זה, מסקנתנו היא כי התובע הועסק על ידי הנתבע משך קרוב ל - 3 שנים מחודש יולי 2008 ועד לסוף חודש מרץ 2011, קרי 33 חודשים. נדגיש כי אין בידינו לקבל את גרסת הנתבע בחקירתו הנגדית כאילו חל בין הצדדים נתק בין 6 חודשים ויותר משך תקופה זו (עמ' 21, שורה 26). זאת בעיקר מן הטעם שלו היו אלה פני הדברים הרי שהדעת נותנת כי הנתבע לא היה 'מתנדב' להמשיך ולשלם למוסד לביטוח לאומי כספים. כפי שהראנו לעיל, כאשר נותקו יחסי העבודה בין הצדדים הזדרז הנתבע והודיע דבר ניתוק היחסים למוסד לביטוח לאומי. עם זאת לא מן הנמנע כי במהלך השנים, וכפי שהודה גם התובע בחקירתו הנגדית (עמ' 13 שורות 7-5) היו בין האחים מדי פעם מצבים של דין ודברים. אולם דעתנו היא כי לא היה בהם כדי לנתק את רצף יחסי העבודה. עוד נוסיף כי לא מצאנו שיש לשאלות מי מבין האחים יזם את אופן הדיווח למוסד לביטוח לאומי ולמי צמחה טובת הנאה מאופן דיווח זה, כדי להשליך על מועדי ההעסקה ועל כן לא מצאנו להתייחס לדברים. זאת מבלי למעט מהחומרה שנודעת להתנהלות מעין זו. 11. היקף העבודה - גרסת התובע באשר להיקף העבודה לא הייתה עקבית. בכתב התביעה המקורי טען התובע כי עבד אצל אחיו 3 פעמים בשבוע משך 8 שעות. בכתב התביעה המתוקן טען שעבד בשנת עבודתו הראשונה שלושה ימים בשבוע, 8 שעות מדי יום ובסך הכל 24 שעות בשבוע שהן לשיטתו 0.56% משרה. לטענתו החל מהשנה השנייה גדל היקף המשרה שלו ל-33 שעות שבועיות שבוצעו שלוש פעמים בשבוע למשך 11 שעות, ובסך הכל 0.76% משרה. התובע טען עוד כי לעתים נהג להגיע לבית הנתבע בשעה 10:00 בבוקר אולם אז נשאר שם עד לשעות הקטנות של הלילה. בתצהיר עדותו הראשית טען (סעיף 12) כי עבד 3 פעמים בשבוע מהשעה 08:30 - 14:30 אלא שלרוב הגיע בשעה 10:00 בבוקר ונשאר עד שעות הלילה המאוחרות. לעומת כל זה, בעדותו לפנינו טען שהוא החל לעבוד אצל הנתבע בשעה 8:30 וסיים בשעה 14:30 (עמ' 7, שורות 4-1). כן הבהיר כי רק פעם או פעמיים ארע שהוא התחיל לעבוד בשעה 10:00 (עמ' 6, שורות 28-27). בתוך כך הסביר התובע שהוא עבד בעבודתו הקבועה בבית ההורים "יום כן-יום לא" מהשעה 15:00 ועד השעה 7:00 בבוקר שלמחרת. כך שבבקרים של ימים ראשון, שלישי וחמישי היה פנוי לעבוד אצל הנתבע (עמ' 6, שורות 25-22). 12. הנתבע מצדו אישר כי התובע עבד אצלו שלוש פעמים בשבוע בימים ראשון, שלישי וחמישי, אולם בכתבי ההגנה מטעמו טען שהיה זה לשלוש שעות בלבד (סעיף 3 לכתב ההגנה המתוקן). מנגד, בעדותו בבית הדין טען כי התובע הגיע אליו בשעה 9:00 והלך בשעה 14:00 כדי להספיק להגיע לעבודתו בבית ההורים בקריית מנחם (עמ' 19, שורות 25-23; עמ' 25, שורות 18-16). כמו כן הסביר כי בין 8:30 ל-9:00 נהג התובע לשבת במכוניתו ולקרוא עיתון (עמ' 25, שורות 20-18). הנתבע תיאר את עבודתו של התובע ככזו שאינה נמשכת זמן רב והדגיש את עיתות הפנאי שחלקו (עמ' 19, 25-23; עמ' 25, שורות 20-19). אשת הנתבע העידה אף היא כי התובע הגיע מדי יום "בשעה 8 או 9" (עמ' 35, שורה 18) וכי היא נהגה להעיר את הנתבע "בערך בשעה 8 בבוקר" (עמ' 35, שורה 24). 13. אשר לדעתנו. התרשמותנו היא שהמחלוקת בין הצדדים אינה כה מהותית כפי שהוצגה על ידי באי כוח הצדדים. למעשה, בעדותו לפנינו זנח התובע את טענתו שעבד 11 שעות בכל יום עבודה וטען ששעות העבודה אצל הנתבע היו בין 8:30 ל-14:30 שהן 6 שעות יומיות. גרסה זו מקובלת עלינו והיא דומה למדי לגרסת הנתבע ולפיה התובע עבד אצלו שלוש פעמים בשבוע בין השעות 9:00 ל-14:00. גרסאות אלה מתיישבות היטב עם שעות העבודה של התובע בבית ההורים בקריית מנחם שהן כזכור מ-15:00 ועד 7:00 בבוקר המחרת. לעומת זאת ברור כי טענת התובע שלפיה נשאר עם הנתבע עד לשעות הקטנות של הלילה אינה משקפת את המציאות, שכן לשיטתו באותו זמן ממש עבד בבית ההורים. כללו של דבר אנו קובעים כי התובע עבד 18 שעות בשבוע שהן 41% משרה. [ב] השכר הקובע והזכויות הסוציאליות 14. בישיבתו המקדמית של בית הדין מיום 25.1.2012 טען התובע כי בשנה הראשונה לעבודתו שולמו לו 2,500 ₪ לחודש ולאחר מכן כשקנה רכב הנתבע העלה את שכרו ל-3,600 ₪ שכללו הוצאות נלוות בעד דלק ועבודות ניקיון בחדרו. בכתב התביעה המתוקן שינה התובע גרסה זו וטען כי בשנה הראשונה להעסקתו הוא הרוויח שכר של 2,500 ₪ נטו עבור עבודתו, אולם לאחר מכן שכרו הועלה ל-3,600 ₪ בשל כך שהיקף עבודתו עלה ל-33 שעות שבועיות. לטענת התובע בסכום זה גולמו גם הוצאות על דלק. בסיכומיו טוען התובע כי יש לקבוע שהסכום של 3,600 ₪ שולם לו כשכר בעד עבודתו בלבד ולחייב את הנתבע לשלם לו הוצאות נסיעה, פדיון דמי חופשה, פדיון דמי הבראה על כל תקופת העבודה וכן פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה. לטענת התובע משהנתבע לא ניהל יומנים, לא הנפיק תלושי שכר ולא מסר הודעה לעובד על תנאי עבודתו נטל ההוכחה כי שילם דמי חופשה דמי הבראה ודמי נסיעות מוטל על כתפיו והוא לא הרים את הנטל. כאמור בפתח הדברים ביחס לחובות הרישומיות של מעסיק אין אלו פני הדברים. לשיטת התובע בעניינו מתקיימת החזקה ששולם לעובד שכר כולל בניגוד לסעיף 5 לחוק הגנת השכר ולכן יש לראות בשכר ששולם לו כשכר רגיל שיתר הרכיבים הסוציאליים אינם כלולים בו. 15. גם גרסת הנתבע בעניין שכר התובע ידעה התפתחות. בכתב ההגנה ובכתב ההגנה המתוקן נטען כי שכרו של התובע עמד על 2,500 ₪ שכללו את כל זכויותיו הסוציאליות של התובע, את דמי הנסיעות ואת כל יתר ההוצאות. נטעים כי טענה זו מתיישבת עם הדיווח שדיווח הנתבע למוסד לביטוח הלאומי (נספח א' לסיכומי הנתבע). בתצהיר עדותו הראשית שונתה הגרסה והנתבע טען כי בסוף תקופת עבודתו השתכר התובע סך של 20.7 לשעה, שהוא שכר המינימום שנהג על פי חוק בתקופה הרלוונטית. במהלך עדותו לפנינו שינה הנתבע את גרסתו פעם נוספת ולפתע טען כי שילם לתובע 3,600 ₪ מדי חודש (עמ' 27, שורות 20-19; עמ' 30, שורה 18). לשיטתו חלק מהסכום שולם בהמחאה שאותה פדתה אשתו, בלה, וחלק מהסכום שולם לתובע במישרין על ידו ובמזומן (עמ' 21, שורות 24-16; עמ' 27, שורות 20-19). אף על פי כן ביכר לטעון בסיכומיו כי שכרו של התובע עמד על 2,500 ₪ לחודש. 16. אשר לדמי ההבראה ומלכתחילה הגיש הנתבע תצהיר עדות ראשית מטעם בנו, רונן X, ובו הוצהר על כך שלתובע שולמו דמי הבראה בסך 2,500 ₪. בהמשך ומשרונן לא התייצב לישיבת ההוכחות נמשך התצהיר מהתיק אולם בחקירתו הנגדית את התובע ניסה בא כוח הנתבע להוביל קו חקירה ולפיו לתובע שולמו 2,500 ₪ בעד דמי הבראה (עמ' 15, שורות 3-1). גם בלה, אשת הנתבע, טענה בעדותה כי התובע קיבל דמי הבראה בסך 2,500 ₪ (עמ' 32, שורות 27-26). הנתבע מצדו טען כי לתובע שולמו דמי הבראה במשכורת (עמ' 27, שורה 29 עד עמ' 28 שורה 2). 17. ביחס לזכויות הנוספות של התובע הודה הנתבע כי, למעשה, לא שולמו לתובע ימי חופשה שכן לשיטת הנתבע בכל שנה משנות עבודתו לקח התובע כחודש-חודשיים חופש וכי בעדם אין צורך לשלם כי הוא לא עבד (עמ' 27, שורות 28-24). כן טען כי מדי חודש נהג למלא לתובע מיכל דלק בנוסף למשכורת (עמ' 28, שורות 8-5). הנתבע הודה שלא ביצע הפרשות לקופת הפנסיה. 18. נטעים כי ברשימת המוסכמות שנערכה בישיבתו המקדמית של בית הדין מיום 8.8.2012 נרשם כי "שכרו של התובע בשנה האחרונה היה 2,500 ₪ לחודש". לאחר ישיבת ההוכחות הראשונה בה נחקרו התובע והנתבע ביקש התובע לתקן את המוסכמה שלעיל מן הטעם שהצדדים בעדויותיהם הסכימו למעשה כי זה היה שכרו של התובע רק בשנה הראשונה לעבודתו. בהחלטה מיום 20.2.2013 נדחתה הבקשה לתיקון רשימת המוסכמות תוך שנקבע כי במידה שהראיות שיתבררו בהליך יצביעו על מסכת עובדתית שונה מזו שעליה הסכימו הצדדים, יקבל הדבר ביטוי בפסק הדין. 19. ומכאן לדעתנו. כפי שניתן להיווכח אף אחד מהצדדים לא השכיל להוכיח את טענותיו במסמכים מקוריים. אמנם הנתבע הציג לפנינו ספחים של צ'קים מהם עולה כי לתובע שולמו סכומים שונים, אולם הנתבע בעצמו הודה כי אלה לא משקפים את כל מה ששולם לתובע (עמ' 21, שורות 24-16). עם זאת ותוך כדי שמיעת העדויות הגענו לכלל מסקנה כי דין טענותיו של התובע להתקבל משגרסת הנתבע, כפי שעלתה בעדותו לפנינו, אישרה ברובה את גרסת התובע. במה דברים אמורים? הנתבע והתובע הסכימו כי שכרו של התובע השתלם על בסיס חודשי והנתבע הודה בחקירתו הנגדית כי שכרו החודשי של התובע עמד על 3,600 ₪, כפי שטען התובע מראשית הדרך. כך שלמעשה אין מחלוקת בדבר. אשר על כן ואף מבלי לקבוע מסמרות בשאלה אם אכן נפלה טעות ברישום המוסכמה הראשונה ברשימת המוסכמות שערכו הצדדים, הרי שלנוכח העובדה שהראיות מצביעות על עובדה שונה מזו שהוסכם עליה, אין עוד אפשרות להסתמך על המוסכמה מישיבתו המקדמית של בית הדין. בדומה, הודה הנתבע כי לא מצא לנכון לשלם לתובע שכר בעד תקופות שבהן, לשיטתו, היה התובע בחופשה ומכאן משמע שלא שילם דמי חופשה. כן הודה כי לא הפריש לתובע לקרן פנסיה. נותרה אפוא מחלוקת אך בשאלת דמי ההבראה ודמי הנסיעה. אשר לדמי ההבראה ולנוכח גרסתו הלא עקבית של הנתבע בעניין זה אנו מעדיפים את גרסת התובע. לאמור, לא שולמו לתובע דמי הבראה. ביחס לדמי הנסיעה אנו מעדיפים את גרסתו המוקדמת של התובע, זו שהוצגה בישיבתו המקדמית של בית הדין כשהתובע לא היה מיוצג והיה בבחינת "משיח לפי תומו". כפי שהבהרנו לעיל אנו סבורים כי היקף עבודתו של התובע לא השתנה במהלך שנות עבודתו ומכאן שהעלאת השכר מ-2,500 ₪ ל-3,600 ₪ לא שיקפה עלייה בהיקף המשרה, אלא נועדה לכסות את ההוצאות העודפות של התובע על הרכב, כפי שטען כאמור בטרם תיקן את כתב התביעה. זאת ועוד. דעתנו היא כי שכרו של התובע כלל מלכתחילה את הוצאות הנסיעה ולימים אלה הועלו כדי לכסות את השימוש ברכב ככלי להגעה לעבודה. לפיכך התביעה ברכיב דמי הנסיעות נדחית. 20. לנוכח כל האמור אנו מחייבים את הנתבע בתשלום הסכומים שלהלן: [א] פדיון דמי הבראה בעד 6 ימי הבראה, בגין 33 חודשי העסקתו, שהם שיעור דמי ההבראה המגיעים לתובע ביחס לחלקיות משרתו, בסך 2,091 ₪ (בשנת 2008/2009 - 5 ימים בתעריף 331 ₪; בשנת 2009/2010 - 6 ימים בתעריף 340 ₪; 2010/2011 - 4 ימים בתעריף 351 ₪ סך הכל 5,099 ₪ כפול 0.41% משרה = 2,091 ש"ח), בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2011 ועד למועד התשלום המלא בפועל. [ב] התובע זכאי לפדיון 18 ימי חופשה בהתאם לסעיפים 3(ב) ו 3(ג) לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 אלא שעל פי הכלל שאין פוסקים לתובע יותר מאשר תבע זכאי הוא לפדיון דמי חופשה בסך 2,400 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2011 ועד למועד התשלום המלא בפועל. [ג] פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה החל משנת 2008 בסך 2,282 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2011 ועד למועד התשלום המלא בפועל. [ג] נסיבות סיום יחסי העבודה 21. לטענת התובע יחסי העבודה בין הצדדים הגיעו לסיומם לאחר שאחיו, יעקב, בא אליו ואמר לו שהנתבע שלח אותו להודיע לו כי בזמן האחרון הוא אינו מרוצה מעבודתו, בעיקר מן הטעם שהוא גונב חפצים שונים מביתו ועל כן אינו מעוניין עוד בשרותיו (עמ' 10, שורות 13-12). התובע הכחיש כי גנב מהנתבע דבר מה וטען כי העלאת הטענה בדבר הגניבות כביכול נועדה לשחרר את הנתבע מהתחייבותו אליו כי ירכוש עבורו את הדירה של "פרזות" בה הוא מתגורר בעבור 100,000 ₪. כך לשיטתו, מועד הפיטורים לא נבחר באקראי, אלא נעשה בדיוק שבועיים לפני שהסתיים המבצע בו אפשרה "פרזות" לדיירים לרכוש את הדירות (עמ' 13, שורות 14-10). לטענת התובע אין לקבל את גרסת הנתבע ביחס לאירועים וזאת לנוכח הסתירות שעלו בעדויות מטעמו. כך הנתבע עצמו העיד שהוא פיטר את כל המטפלים הקודמים שטיפלו בו משום שגנבו. בנסיבות אלה, לא יעלה על הדעת שהיה מסכים להמשיך ולהעסיק את התובע אם הוא חושד בו בגניבה. כמו כן, לטענת התובע כבר למחרת הפיטורים נמצא מטפל שיחליף אותו מה שמלמד על כך שאלו תוכננו מבעוד מועד. בכך לשיטת התובע גרם הנתבע לפיטוריו ומכל מקום, גם אם אין לראות בהודעתו של יעקב מעשה פיטורים יש לקבוע כי נוצרו נסיבות שבהן אין לדרוש מהתובע להמשיך בעבודתו ועל-כן הוא התפטר בדין מפוטר. אשר על כן, עותר התובע לחיוב הנתבע בתשלום תמורת הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים. כן הוא מבקש שנפסוק לו פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. 22. לטענת הנתבע הוא לא פיטר את התובע, אלא האחרון זנח את עבודתו בסוף חודש מרץ 2011 ללא מתן הודעה מוקדמת ולא שב אליה למרות תחינות הנתבע ואשתו. בעדותו טען הנתבע כי הוא שלח את יעקב להגיד לתובע שבזמן האחרון הוא אינו מרוצה מעבודתו, ומכך התובע הסיק שהוא מפטר אותו (עמ' 26, שורות 3-1; עמ' 27, שורות 8-6). לשאלת בית הדין הבהיר הנתבע כי באותה תקופה חפצים שונים כמו מסור חשמלי נעלמו מביתו, שבו מתגוררים רק הוא ואשתו, ולכן לא היה מרוצה מעבודת התובע (עמ' 26, שורות 8-4). כללו של דבר לטענת הנתבע אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים. גרסתה של בלה, אשת הנתבע, לסיום יחסי העבודה הייתה קצת שונה. לשיטתה יום אחד התובע נעלם ולא הגיע לעבודה מבלי שהודיע דבר. היא מצדה ניסתה להתקשר אליו ולהתחנן שיחזור לעבודה, אך ללא הועיל. בלה טענה שאינה יודעת על כך שיעקב נשלח להודיע לתובע שחושדים בו בגניבת חפצים מהבית, אף כי אישרה שבאותה תקופה "היו חסרים לנו הרבה דברים בבית", אלא שלשיטתה לא התובע גנב אותם (עמ' 33, שורות 30-8). 23. כבר עתה נציין כי מבין העדויות בלטה בחסרונה עדותו של יעקב, שהייתה יכולה לשפוך אור על השתלשלות המאורעות שהובילה לסיום יחסי העבודה. אלא שיעקב אשר נכח באולם הדיונים במהלך ההוכחות, בחר שלא להעיד לטובת מי מהצדדים מטעמים השמורים עמו. עם זאת, דעתנו היא שהוכח כי בסמוך לסיום יחסי העבודה חשד הנתבע כי התובע גונב ממנו חפצים שונים, או למצער כי הוא סבר שהתובע היה קשור להיעלמותם של חפצים שונים מביתו. או אז עירב הנתבע את יעקב, כאשר הדעות חלוקות מה היה בדיוק המסר שהתבקש למסור לתובע. הנתבע מצדו הודה שיעקב נשלח להודיע לתובע על כך שהוא חושד בו בגניבה, אולם לא השכיל להבהיר מה ביקש להשיג משליחותו של יעקב, אם לא את פיטוריו של התובע על אתר. לפיכך מבין הגרסאות עדיפה עלינו גרסתו של התובע שיעקב אכן בא לבשרו על פיטוריו. 24. נוסיף על האמור שניים אלה: ראשית וכידוע בבואנו לקבוע אם התנהגות מסוימת של אחד הצדדים ליחסי העבודה עולה כדי פיטורים או כדי התפטרות שומה עלינו לבחון את כלל נסיבות העניין תוך שלנגד עינינו עומדת השאלה מי ביטל את חוזה העבודה. וכך קבע בית הדין הארצי: "השאלה אינה מה גרם לביטול החוזה, מי הפר את החוזה, אלא מי 'ביטל' את החוזה. עת מדובר בחוזה עבודה ועת בביטול חוזה מדובר, יכול והביטול יהיה על ידי המעביד ואז בפיטורים ידובר, ויכול ויהיה על ידי העובד, ואז בהתפטרות מדובר. לענייננו המשותף לשניים -פיטורים והתפטרות- הוא בכוונה ברורה וחד משמעית להביא את היחסים החוזיים יחסי עובד מעביד לידי סיום. השוני בין השנים הוא בצד ליחסים החוזיים הפועל כך וזאת כוונתו, המעביד או העובד" (דב"ע (ארצי) שם/3-116 סלמה - מדינת ישראל פד"ע יב 375 (1981)). במקרה הרגיל והפשוט מעשה פיטורים או התפטרות באים לידי ביטוי בכתב או בעל פה ישירות בין הצדדים ואז השאלה אם עובד פוטר או התפטר היא שאלה עובדתית. אולם במקרים בהם מעשה פיטורים או התפטרות לא באו לידי ביטוי באמירה מפורשת בכתב או בעל-פה כי אם בהתנהגות הצדדים, נכנסת לתמונה הפרשנות המשפטית של אותה מסכת עובדתית ככזו היכולה להעיד על פיטורים או התפטרות. במקרה שלפנינו ברור לנו כי גם אם הנתבע לא אמר מפורשות וישירות לתובע "אתה מפוטר" מצביעה כלל המסכת הראייתית על כך שהוא שביטל את חוזה העבודה וזאת באמצעות יעקב. שנית, לו רצה הנתבע באמת ובתמים כי התובע ישוב לעבודתו הרי שהדעת נותנת כי היה חוזר ומסתייע בעניין זה ביעקב שישלח לו מסר מרגיע ומפייס או במי משמונת אחיו האחרים או בני משפחתו המורחבת. משלא עשה כן נדמה שאחריתו מעיד על ראשיתו. משכך מצאנו לחייב את הנתבע בתשלום פיצויי פיטורים בסך של 9,900 ₪ ( על פי שכר אחרון וקובע בגובה 3,600 ₪ 33/12*3,600). אשר לפיצויי הלנת פיצויי הפיטורים - שוכנענו כי פיצויי הפיטורים לתובע לא שולמו במועד בשל חילוקי דעות בדבר עצם החוב שיש בהם ממש. אשר לשיעור הפחתתם של פיצויי ההלנה - לאחר שקילת כלל השיקולים הצריכים לעניין (ראו: ע"ע (ארצי) 473/09 מוטור אפ בע"מ - ורד (1.11.2011)) באנו לכלל מסקנה כי יש להעמידם על ריבית והפרשי הצמדה כדין. אשר על כן, לסכום פיצויי הפיטורים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2011 ועד למועד התשלום המלא בפועל. בנסיבות אלה ומשלא ניתנה לתובע הודעה מוקדמת, זכאי הוא לתמורתה בסך 3,600 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2011 ועד למועד התשלום המלא בפועל. 25. סוף דבר - על יסוד כל האמור, התביעה מתקבלת בחלקה ואנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע, בתוך 30 ימים מיום שיומצא לו פסק הדין, את הסכומים שלהלן: [א] פדיון דמי הבראה בסך 2,091 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2011 ועד למעוד התשלום המלא בפועל. [ב] פדיון דמי חופשה בסך 2,400 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2011 ועד למועד התשלום המלא בפועל. [ג] פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בסך 2,282 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2011 ועד למועד התשלום המלא בפועל. [ד] פיצויי פיטורים בסך 9,900 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2011 ועד למועד התשלום המלא בפועל. [ה] תמורת הודעה מוקדמת בסך 3,600 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.4.2011 ועד למועד התשלום המלא בפועל. [ו] כאמור בפתח הדברים דעתנו היא כי הצדדים ניהלו את ההליך באופן שגרם להסתעפותו שלא לצורך. זאת ועוד. על אף שהוגש כתב תביעה מתוקן לא נדרש התובע לשאת בהוצאות הנתבע בגין הצורך בהגשת כתב הגנה מתוקן, אם כי ערים אנו לכך שכבוד הרשם הוא שסבר כי תיקון כתב התביעה דרוש הוא. בנסיבות אלה, ישתתף הנתבע בהוצאות ושכר טרחת בא כוח התובע בסכום כולל ומופחת של 2,500 ₪. 26. זכות ערעור: לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לצדדיםסכסוך משפחתידיני עבודהסכסוך