טוענת כי מעולם לא היה לה בן זוג שגר אצלה, ודאי לא מפרנסה ולא ניהלו משק בית משותף. בתצהירה טענה התובעת כי יש לה מספר חברים, איננה מנהלת עם מי מהם קשר רומנטי/כבני זוג וכך גם לא עם X X ("X"), גם אם פעם אחת נענתה להפצרותיו ונסעה עמו לחו"ל. משהפתיע אותה ולאחר שסירבה, הסביר כי לא יוכל לקבל החזר ולכן הסכימה לבסוף לנסוע עמו משלא רצתה לפגוע בו. גם אם נתנה לו לישון בביתה (בחדר אחר) זה היה כעזרה כי היה על סף פשט"ר, חי בבית אחותו/במוניתו; גם אם ביקר אותה והתקשר לעיתים קרובות/ אכלו ביחד - אין בזה להופכם לבני זוג. (התובעת מצרפת קבלות ששמרה). ב- 8/10 מימנה לה משפחתה טיול לוינה ובודפשט לרגל הגיעה לגיל 60. כשחזרה הפתיע אותה X בכרטיסים שרכש לברצלונה. בחקירה שביצע הנתבע בביתה בהסכמתה, ב- 24.3.11, החוקר התרשם שאין בביתה בגדי גבר. כן צרפה לתצהירה החלטת הנתבע מ- 28.11.10 הדוחה תביעתה לגמלה ל- 9.10 בגין 2 נסיעותיה לחו"ל (ב- 8.10 וב-9.10); מכתבה לנתבע, שהתקבל ב- 5.12.10 ולפיו יצאה לטיול ב-13.8 ל- 7 ימים שמומן לבקשתה בעזרת בני משפחתה, משלא יצאה לנופש/חופש 15 שנה. אחרי 3 שבועות הפתיע אותה X בכרטיסים שקנה, שלא ניתן לבטל ואז "נאלצתי" לנסוע איתו לברצלונה ל- 7 ימים מ- 20.9. X אינו יודע על מצבה, עשה זאת מכוונה טובה להיות ביחד ולהנות; צורף מכתבו של X לפיו מימן את כל הנסיעה, התובעת לא ידעה וביקש כי המל"ל יפעל "לפי משורת הדין"; מכתב התובעת מ- 5.4.11 (בהתייחס למכתב הנתבע מ- 29.3.11 ולפיו היא וX ידידים ותיקים וחברים טובים, הוא חסר בית ואמצעים. נתנה לו לפעמים לישון אצלה, כל זה זמני, כרגע הוא שוכר דירה ואינם מתראים כמעט בכלל. X לא נסע אף פעם לחו"ל והיא לא יצאה לחופשה 15 שנה, היתה בדכאון נורא, לכן משפחתה מימנה לה טיול לקראת יום הולדתה ה- 60. היא וX אינם בני זוג, אין משק בית משותף או חשבון משותף. כן צירפה מכתבי הנתבע ביחס לתביעתה לה"ה מ- 9.11 (שאינם רלוונטיים לכאן). X בתצהירו מציין כי הוא גרוש 4 שנים, פינה ביתו ב- 9.09 (הליכי כינוס בעניינו בוטלו ב- 1.8.10) ומאז כל חפציו אצל אחותו. התובעת ידידתו שנים, יודע שיש לה ידידים נוספים, נוהג להתקשר אליה, חברתה נעימה לו, מטופל נגד דכאון. כאות תודה והערכה על שיחות הנפש אתה, שמסכימה לראותו, רצה לעשות לה הפתעה ורכש זוג כרטיסים לטיול מאורגן ל- 7 ימים. התובעת סירבה, ומשבירוריו העלו שלא יקבל החזר כספי - הסכימה ונסעה אתו. לא ישנו באותו חדר, "התובעת סודרה עם נוסעת אחרת". ב- 21.3.11 בבוקר התקשר ושאל אם תסכים שיבוא לשתות קפה היא הסכימה. בסיום צעד לדלת והיא אמרה שחוזרת לישון. משצלצלו באינטרקום חוקרי המל"ל ירד אליהם וביקשם שלא יעלו עד שיחזור ויעיר אותה, כי לא רצה שתבהל. אמר להם שלא גר עמה, חזר לדירה, לקח משקפיו ויצא ולא ראה עוד את החוקרים. 2. העידו בפניי התובעת וX (2.12.12). סיכומי תובעת הוגשו ב- 24.12.12. סיכומי נתבע הוגשו ב- 30.5.13. 3. ולהכרעתי - א. כללי עסקינן בגמלת הבטחת הכנסה, שתכליתה הבטחת קיום לתושב ישראל (שבנסיבות שנקבעו כמזכות) אין לו הכנסה לקיומו. משכך, ברי כי נבחן מעמדו, עובדות ונסיבות חייו ושאר עובדות רלוונטיות. אין חולק כי אין לצפות כי הנתבע יציב צוות חוקרים על כל מקבל גמלה, על מנת לבחון אם אכן מתקיימים בו התנאים המזכים, או האם העובדות עליהן הצהיר - אמת המה. בהכרח לא אחת צרוף העובדות והנסיבות מוביל למסקנה זו או אחרת. בענייננו, נדחתה התביעה בגין מגורים משותפים עם בן זוג (X). בהתאם אבחן העובדות בהקשר זה. משנדחתה התביעה לחודש אוגוסט 2010 - תבחן הזכאות לחודש זה ואילך עד לדחייה (29.3.11) ולא אח"כ. ברי כי אין שחר לעתירת התובעת בסיפא סיכומיה - שהרי התביעה נדחתה באפריל ואף הוזמנה התובעת להגיש תביעה חדשה. הסברה בסיפא עדותה - לאו הסבר הוא, ודאי אין בו להצדיק תשלום גמלה עד נובמבר 2011! הקושיא שלפתחנו היא זכאות התובעת מאוגוסט 2010 עד 3.11 כולל (כנטען בסיכומי התובעת ובתצהיר התובעת) למעט לחודש ספטמבר 2010, לגביו אף התובעת אינה חולקת שאינה זכאית (דיון הקד"מ), מה גם שלא הגישה תביעה עפ"י מכתב הדחיה מ- 28.11.10, שצורף רק לתצהירה. ב. נסיעות לחו"ל אין חולק כי נשללה זכאות התובעת לחודש ספטמבר, משבו התרחשה נסיעתה השנייה לחו"ל. עניין זה מוזכר בהכרעתי ע"מ לציין כי גם (ולו) בעניין זה דלות ביותר הראיות - ואין כלל אסמכתאות. כך גם משעותרת היא כללית לתשלום הגמלה מאוגוסט ואילך וביחס לחודש ספטמבר נשללה ספציפית גמלתה. אכן, עפ"י תדפיס כניסה ויציאה ברור כי יצאה התובעת לחו"ל פעם באוגוסט ופעם בספטמבר 2010. רק עקב כך, נבדק מעמדה, נבדקו העובדות - ובכך יש כדי להבהיר דברינו לעיל מדוע בגמלה האמורה יש לבחון בקפידה יתרה את העובדות והראיות. ביחס לנסיעתה באוגוסט - מספרת התובעת כי נסעה עם חברה וכי המשפחה מימנה לה לבקשתה את הנסיעה. ראיות בהקשר זה לא הוגשו כלל. אציין כי בהודעתה מ- 24.3.11 (שהוגשה בדיון ע"י ב"כ התובעת) טענה התובעת כי כל המשפחה שלה (מי?) הם שילמו לי כסף עבור הנסיעה. כך במכתבה למל"ל מ- 5.12.10, בו ביקשה החזר גמלה לספטמבר 2010 - מציינת היא כי היא ביקשה עזרה ממשפחתה והם מימנו לה בשמחה. ובמכתבה מ- 4.11 (לאחר שנדחתה התביעה במכתב מ- 29.3.11) טוענת היא כי משפחתה מימנה לה הטיול "לקראת יום הולדתי ה- 60". לא נמצאו אינדיקציות לתאריך לידה של התובעת, למעט בחקירתה מ- 24.3.11 שם צויין כי היא ילידת 1951 (וטענתה במכתבה מ- 4.11 כי היא בת 60. אזכיר כי בהצהרתה/הודעת פרטים מ- 2.10 טענה שהיא בת 59, בתצהירה טענה כי המשפחה מימנה לה לרגל הגיעה לגיל 60. מתי? סתמה ולא פירשה. העיקר הוא בהקשר זה שאין בפניי איזשהי אסמכתא/ראייה... ובאשר לנסיעה מספטמבר 2010 - במכתבה מדצמבר 2010 טענה שחזרה מהטיול הראשון ( 13.8 - 20.8) מרוצה אך עייפה ורצתה לנוח. אחרי 3 שבועות "חבר שרצה להיות בברצלונה" הפתיע אותה, קנה זוג כרטיסים ו"כמובן" שסירבה (ואינה מבהירה מדוע, ומדוע כמובן שסירבה ...) כשחזר והבהיר, כי לא מחזירים לו כסף ואי אפשר לבטל - נאלצה לטוס אתו. "חבר זה" אינו יודע על מצבה, עשה זאת מכוונה טובה להיות ביחד ולהנות. הטיות "ממש לא היה תלוי בי". X במכתבו למל"ל מציין כי הוא מימן את כל הטיול כהפתעה וכשהיא התנגדה, סירבו לבטל ולהחזיר את הכסף... במכתבה מ- 5.4.11 מציינת היא כי הנסיעה היתה לה הפתעה גמורה והצטרפה כי היה מאוחר לבטל הכרטיס. בהודעתה לחוקר מסרה כי X, הידיד שלה, מימן הנסיעה וחזרה על טענתה שלא ידעה כלום, שאמרה לו שיבטל - "הוא לא הסכים וחיבוקים ונשיקות ומתחנן ובוכה" - ואין כלל אזכור שלא ניתן היה לקבל החזר, מחד ומאידך, אין זכר לגרסה זו בתצהירה, או במכתבה /מכתבו - ולמצער, בעדותם. ובמאמר מוסגר - לא נהיר מדוע חשוב היה (מכתבה מ- 4.11) להדגיש כי X אף פעם לא נסע לחו"ל?! כך, הכיצד לא נשמעה טענה מפיה (עד לתצהירו של X) - כי ישנה בחדר אחר עם נוסעת () בברצלונה? אלא שהעיקר, כנראה "נעלם" מעיניה - ע"מ להזמין כרטיס טיסה - צריך שיהא רשום שם מדוייק. ממילא, X לא יכול היה להזמין כרטיס על שמה, ללא שם מלא ומדוייק שלה (כרשום בדרכון) וללא ידיעתה. קשה גם לקבל טענת ה"אלטרואיזם" במשתמע, ביחס לנסיעה עם X. כאן ראוי להזכיר כי לא הוכח באסמכתאות מתי הוזמן הטיול, מתי שולם בגינו, אין בפניי כי X שילם בגין הטיול ומתי ושאר נתונים שיכול שישפיעו (או ראיות) בהקשר זה ... ג. בני זוג בפועל, עפ"י עמדת התובעת - על הנתבע הנטל להוכיח כי מדובר בבני זוג. אין לשכוח כי בהקשר זה העובדות - אינן ידועות למל"ל עפ"י אסמכתא רשמית איזה שהיא - אלא עפ"י עובדות ונסיבות המובאות בפניו. בענייננו, כך בא בפני הנתבע משהוברר כי נסעה התובעת פעם שנייה לחו"ל, במימון של X (כך טענתה). כך, ע"מ לבחון את בני הזוג, כטענת התובעת, יש "לצַפות" כי יוצבו מספר חוקרים, לכל מקבל גמלה, שיתצפתו על מהלך חייו - בביתו ומחוצה לו. בהקשר זה יש לומר כי X לא העיד כנטען בסיכומיה (סעיף 7 שורה 3) ונבהיר - די בדבריו כי כבר לא ביקש לישון אצלה, עד לפני יותר משנה (דצמבר 2012 ...) כך גם, אין בפנינו אם ומתי שכר דירה (עמ' 8 שורות 26 - 29) ומנגד, אישר כי ב- 10.10 זה החודש האחרון שישן אצלה (עמ' 9 שורה 2) ודי בתשובתו בהמשך, כשעומת עם האפשרות שאחרי 8.10 כבר לא ישן אצל התובעת עוד - אין הוא משיב "נכון", אלא ההפך - מסביר למה ואיך ישן והעיקר, משיב: "זה היה הרבה פחות שישנתי אצלה ..." - ומה לנו יותר מכך. ובהמשך - הוא זוכר שלפני הנסיעה לברצלונה, ישן אצלה יותר. ראשית - לא שוכנעתי כלל וכלל כי לX לא היה מפתח. הטענה, לכשעצמה, איך תוכח? - שהרי התובעת וX כך טענו. דא עקא, די בארוע של ביקור החוקרים ב- 21.3, כדי להטיל יותר מ"ספק" מהותי ורב באמיתות טענה זו - שהרי X עצמו טוען שירד למטה כי התובעת ישנה ואח"כ עלה לדירה - ואם ישנה והוא ירד, הכיצד נכנס חזרה לדירה? הכיצד יצא אח"כ, בהעדר מפתח לנעול הדירה - ואזכיר: לא נטען כי עסקינן בדלת הננעלת עם צאתו ... (ולוּ כך, לא יכול היה להכנס חזרה לדירה לאחר שירד לחוקרים!). יתר על כן, החוקר העיד (וכך עולה ממסמכי החקירה) כי X הוא שהשיב לאינטרקום - אורח הבא לשתות קפה, אינו נוהג "מנהג בעלים" ב"איבזור" הדירתי. אלא, שהעיקר - התובעת מאשרת שX ענה לאינטרקום וכי "הוא בא לשתות קפה ואני הלכתי לישון, זה לא היה ידוע לי" (עמ' 3 שורות 14 - 18). ככל הנראה נשכח ממנה כי בהודעתה השיבה מדוע לא ענתה לצלצול האינטרקום - כי "הייתי במיטה עירומה ולא שמעתי את הצלצול" ואתמה: אם אכן ישנה עירומה במיטתה, הכיצד X עדיין היה בדירה ללא מפתח? הכיצד ידע ש"היא צריכה להתארגן", אם ישנה היא בחדרה ולא שומעת (והוא בנסיבות אלה, ודאי אינו יודע שהיא ישנה/עירומה - ואיך יצא איפוא)? עוד אזכיר - אם התקשר אליה ע"מ לבוא לשתות קפה - יש לכך רישום הן בטלפון שלו (נייד/מקום אחר?) והן בשלה (נייד /בבית?) - כזו אסמכתא לא הוגשה. כך, יש לציין - אם X לא ישן בדירה - לא היתה הנמקה להמתנה 5 , 6 דקות (כמצוין בדוחו"ת החוקרים) עד שירד למטה, ודאי אם הגיע ע"מ לשתות קפה. כך גם יש להזכיר כי המונית של X חנתה בחניה המקורה בחזית אחורית של הבניין (ולא בחזית הקדמית ובלא שהובהר אם יש /אין דלת בין הבניין לחניה; שמא נעולה?) כך, לא ברור מדוע לא אִפשר לחוקרים לעלות מיידית, מדוע לא פתח דלת הכניסה לבניין כשצלצלו - שהרי עד שיעלו, יכול להעיר התובעת - ואז יכלה היא לקבלם? וכשלא ידע שהם חוקרים, אלא רק שהם מבטוח לאומי, ודאי וודאי כך משהם הזדהו כאנשי בטוח לאומי (ולטענתה, הוא כלל לא ידע את ענייניה). ולטענתו, כל שרצה זה לעלות ולהעיר אותה - וכך עשה (עמ' 11) - ואם כך - הכיצד לא יודעת היא מכלום, עד להודעתה? - הכיצד אינה טוענת: כן, X עלה, אמר שצלצלו אנשים מבטוח לאומי, עלה אלי, העיר אותי וכשקמתי - אף אחד לא חיפש אותי/קראתי להם לעלות והם כבר לא היו ואף אין אמירה X ישר התקשר מהמונית ואמר: הם כבר לא למטה ...! בהודעתה, היא פשוט מופתעת מגרסת X, כפי שהובאה בפניה ... ועוד עניין עקרוני - חרף טענת התובעת בדיון הקד"מ (בטרם ייצוגה) אין איזשהי טענה כנגד החוקר או כנגד הרשום בהודעה. בל נשכח כי התובעת חתומה על כל דף בהודעה המודפסת, שנגבתה בסניף. כך, אישרה התובעת כי קראה הודעתה וכי דבריה בהודעה נכונים. כך אף אישרה בדבריה בהודעה כי X נמצא אצלה כמעט כל יום, כמו גם דבריה כי הוא לא אצלה כל שבוע אלא "רק 3 פעמים בשבוע". התובעת מאשרת האמור אך מוסיפה כי זה רק "תקופה קצרה" (בלא לומר כמה זמן) וכאן מתחילים הסברים, שאין בינם לשאלת פרק הזמן - כל קשר, כביכול, כמענה לשאלה לפיה נחקרה ב- 24.3.11 ואמרה שX "נמצא אצלי מחודש 8.2010 - משמע, התובעת מדברת בלשון הווה וממילא, אין ספק כי מדובר בתקופה הרלוונטית מ- 8.10 ועד 3.11 (!) ומכל מקום, לא סתרה עובדות אלה. כך, אין כל התייחסות בתצהירה, שאז כבר לא היתה ב"שוֹק" (כטענתה בהודעתה) - הכיצד מסר במחלקת הגבייה את כתובתה - (ומנגד, תמוה כי ציון כאמור לא הוצג לX) ואף אינה מבהירה הכיצד נסעה לחו"ל עם מי שהינו אובססיבי, שקרן, שבא אל ביתה לשתות קפה, בניגוד לרצונה (שורה 18) ... וכך אף ביום הנדון (21.3.11) - שהרי אם יָשנה, כמה קל לא להשיב לטלפון ולא לפתוח הדלת - שהרי רק "בא לשתות קפה" כגרסתה וכגרסת X. גם לא ברור ההסבר לגרסת השוא (לגרסתה) שנתן X לחוקרים ב- 21.3 ולפיה, הוא מתגורר אצלה וחלק מבגדיו אצלה - כביכול, רוצה הוא לפגוע בה כי רוצה אותה בטירוף ... כשהשיבה שהיתה ערומה - לא השיבה "ישנתי" ונכון תוהה הנתבע - אם לא שמעה הצלצול, כיצד ידעה שהיתה ערומה, באותה עת - מה שX לא סיפר... ועוד - בהודעתה (שורות 34 - 36) הסברה לנסיעתה עמו לברצלונה שונה מהגרסה שבפנינו - והכיצד מי שבטירוף דופק על הדלת ונכנס לדירתה, כמעט מתפרץ בכוח - משכנע אותה בחיבוקים, נשיקות, תחנונים ובכי, עד כי היא נוסעת עמו לחו"ל - אך לא נזכרת התובעת לומר (מרוב ההדגשה האובססיבית) - שפשוט חברת הנסיעות הבהירה כי לא יחזירו הכסף ... כך - העובדה כי ב- 24.3 לא נמצאו בגדי גבר - אינה מוכיחה דבר, שהרי ידעה התובעת וידע X כי החוקרים ביקשו ב- 21.3 לעלות לדירתה וכי הוזמנה ל- 24.3. כמה טבעי שלא יהיו אז בגדים בדירה? בל נשכח כי X, "השקרן" כהגדרתה - לא טוען בתצהירו "שיקרתי" לחוקרים כשאמרתי שאני גר אצלה /שבגדיי (ולו בחלקם) אצלה! כל שאמר לחוקרים, שהוא לא גר אצלה. כך ראוי להזכיר כי התובעת טענה בעדותה כי נסעה עמו לברצלונה כי ריחמה עליו וכי הזמין אותה לברצלונה כי נתנה לו לישון אצלה "לפעמים" - אלא שלפתע, חודשיים לפני הנסיעה לברצלונה (ולא חודש, כגרסתה בהודעתה) הוא החל לישון אצלה! ורק, רצה להודות לה על השיחות, התמיכה, על הכל ... כי הוא סובל מבעיות נפשיות. כך, מעדותו של X ברור כי אין קשר בין גירושיו (ב- 2008, סעיף 1 לתצהירו שנחתם ב- 6.08) לעיתוי בו החל לישון אצלה - ובניגוד לעדותה (עמ' 3). כך טען (עמ' 12 ) כי ישן אצלה בערך שנה לפני שנסעו לברצלונה, מפעם לפעם ובניגוד לטענותיהם בגרסאות אחרות ... וכך - כשהיא מבשלת היא שואלת אם הוא רוצה לאכול. היא לא מבשלת במיוחד עבורו. כך, X לוקח אותה לקניות מעת לעת לבילוי. X הוא עצמאי, לא עבד מסודר על המונית, הסיע אותה לסניף המל"ל עת נגבתה הודעתה. עוד מעניין לציין כי בעדותו הוסיף (מה שאין, ולוּ בתצהירו) - גרסה שאינה נזכרת כלל וכלל מפי התובעת - כי היא עמדה על זה שלא יִשנו יחד בברצלונה. לדבריו, התובעת היתה מתקשרת אליו פעם בשבוע/ שבועיים , גם לקח אותה לערבי שירה /למועדון, היה לוקח אותה למשפחה אבל לא מתלווה, קניות היא שילמה, לרוב במזומן, אבל גם בכרטיס. (ואגב כך - לא נהיר מדוע הוגשו חשבוניות מתקופה שאיננה רלוונטית ,שאין בהן להוכיח דבר - ומנגד, לא הוצגה ולו חשבונית אחת להוכיח כפי שניתן היה - תשלום בכרטיס אשראי ע"י התובעת ...). ובנוסף לכל אלה - התובעת בהודעתה אישרה כי הם יוצאים לבלות, כי X מממן את הבילויים המשותפים, כי אינו משלם על הקניות, אך לוקח אותה עם המונית ו"זה כאילו מתקזז" - משמע, אף לשיטתה, היתה חלוקה כלכלית/ קיזוז כזה או אחר כלכלי בינה לX. (ולמעלה מן הצורך, גם בני זוג, נשואים, אינם בהכרח תורמים באופן זהה לכלכלה המשותפת ולעתים תורם האחד עבודה, ואחר אחזקת בית וכיוצ"ב). עוד אציין - לא מצאתי פגם בעדות החוקר או במוצגים שהוצגו. הגם שX טען שלא עסקינן בחוקר שהעיד בפניי, כי מעולם לא ראה אותו - אין בכך כדי לומר דבר, שהרי לא ממש ניהלו שיחה ארוכה, ע"פ זמן ארוך. עוד ראוי להזכיר - אם לא כל כך נוח לX אצל אחותו - הכיצד כל בגדיו אצלה? נכון מפנה הנתבע להעדר גרסה עקבית לעיתוי השינה של X אצל התובעת - בין התובעת לX וביחס לכ"א מהם, לגרסאותיו-הוא. "תמוה" גם כי מי שאין לו כסף, מצבו הכלכלי קשה, מסובך עם השוק האפור, אינו יכול לשלם על ארוחה במסעדה - מקבל 7,000 ₪ ומוציא 1,400 דולר (באותה עת, יותר ממחצית הסכום) על נסיעה לברצלונה(ולשניהם)?... כך גם, לא נהיר מדוע ירד למטה - האם לא פשוט יותר כי התובעת תענה לצלצול ואם ישנה היא - כה פשוט היה להעירה, במקום אחרי 5, 6 דקות לפגוש את החוקרים "הבריונים" למטה, ואז לעלות. הכיצד מתיישבת גירסתה לאובססיביות שלו - עם גרסתו שהיא מתקשרת אליו - והוא לוקח אותה לקניות והאם לקח אותה לקניות פעם בשבוע (עמ' 6) או פעם בחודש כהודעתה? כך, אין חולק כי התובעת לא פנתה לנתבע ליידעו כי X לא "גר" אצלה כהגדרתה, אלא רק ישן אצלה 3 פעמים בשבוע? כך יש טעם גם בטענת הנתבע כי די בתיאור פגישת החוקרים עם X כדי להצדיק דחיית התביעה בשל העדר שיתוף פעולה. תמוה כי התובעת בסיכומיה נסמכת על כך שלא נמצאו בגדי גבר בדירתה ב- 24.3 ומתעלמת מכך, שלא אפשרה (גם אם באמצעות X) כי יכנסו החוקרים לביתה ב- 21.3. כך, ולו לכאורה, עולה מתצהיר X כי התובעת אמרה שהיא הולכת לישון ואז נשמע הצלצול - משמע, לא באמת היה הוא צריך לענות לצלצול, מחד ומאידך, לא יכול להיות שכבר ישנה ולא שמעה דבר ... כך, לא בכדי מקשה הנתבע בסיכומיו - מדוע אינו טוען בתצהירו כי העיר אותה כשעלה, אלא, מספר רק שלקח את משקפיו והלך לדרכו? והרי נקל היה גם להזמינם לעלות, להושיבם בדירה ואז להעירה! ויוזכר - לא מדובר היה בשעת לילה... כעולה מנ/4 - מדובר היה בשעה 09:30! לאחר ששקלתי כל אלה ומשלא שוכנעתי בגרסת התובעת (מפיה ומפי X) - אין לי אלא לדחות התביעה. אין צו להוצאות. הבטחת הכנסה