אם מעבידה נותרה חייבת כספים לעובד, האם יש מקום לחייב אישית את בעלי החברה ? זוהי אחת הסוגיות העומדות להכרעתנו. העובדות כפי שעלו מחומר הראיות: הנתבעת הנה חברה העוסקת בייצור מכונות. הנתבע 2 הנו בעל מניות יחיד בנתבעת, מנהל ומורשה חתימה בנתבעת (נספח א' לכתב התביעה). התובע עבד בנתבעת כמתקין ומרכיב מכונות מתאריך 10.6.08 ועד 21.6.10 (24.25 חודשים). בין הצדדים הוסכם כי התובע יקבל שכר חודשי בסך 8,000 ₪ נטו ויופרשו בעבורו כספים לקרן הפנסיה "מבטחים" ולקרן השתלמות. בתלוש השכר פוצל שכרו של התובע למשכורת ודמי נסיעות. בחודש 12/09 חלה התובע ושב לעבוד בחודש 1/10. בחודשים 1/10 ו- 2/10 לא הופרשו עבור התובעים כספים לקרן הפנסיה ולקרן ההשתלמות. בחודש 3/10 עבר התובע ניתוח ושהה בחופשת מחלה חודש ימים. בחודש 5/10 הודיע התובע על התפטרותו: "הנדון: התפטרות אני X X אבקשך לפטר אותי מתאריך 05.05.10" (נספח ב' לכתב התביעה). טענות הצדדים טענות התובע: רכיב ה"נסיעות" שאותו קיבל התובע היה חלק משכרו ולא תשלום בעבור נסיעות. כמו כן, תשלום דמי הנסיעות לא היה על-פי התעריף הקבוע לעניין תשלום דמי נסיעות אלא תשלום גבוה יותר ולכן שכרו הקובע של התובע קטן מהסכום שסוכם בין הצדדים. התובע התפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו ועל כן זכאי הוא לפיצויי פיטורים. לתובע נותרה יתרת ימי חופשה ודמי הבראה. התובע עבד שעות נוספות (מ- 7:00 עד 19:00) ולא קיבל גמול בגינן. כמו כן עבד התובע בימי שישי בין השעות 7:00 ל-14:00. על-פי צו ההרחבה על הנתבעת הייתה מוטלת חובה להפריש 6% משכרו של התובע למבטחים. הנתבעת הפרישה כספים בחסר. למרות שהנתבעת השלימה לאחר סיום עבודתו של התובע את הכספים שחסרו במבטחים, נותרה עדיין חייבת סך של 4,341.35 ₪. הנתבע חב אישית בחובותיה של הנתבעת כלפי התובע מאחר שנוכו כספים שלא כדין משכרו של התובע ולא הועברו לקופת הגמל, שכרו של התובע פוצל באופן מלאכותי ולא נמסרו לו תלושי שכר במועד. התובע עותר לתשלום פיצויי פיטורים (18,416 ₪), פדיון חופשה שנתית (5,467.8 ₪) , דמי הבראה (877.5 ₪), גמול שעות נוספות (171,383.19 ₪) ופיצוי בגין אי הפרשה לגמל (4,341.35 ₪). טענות הנתבעים: אין לתובע עילה אישית כנגד הנתבע על-פי דין. התובע התפטר מעבודתו עבור עבודה אחרת שלטענתו משלמת יותר, ולא בשל הרעת תנאים, וכשהתפטר לא הלין על כך ולא התלונן. התובע הגיש תביעה נגד הנתבע אשר נועדה להפחיד את הנתבעים. הנתבעת רצתה שהתובע ימשיך בעבודתו ולא יתפטר. התובע לא עבד שעות נוספות, התובע הועסק במסגרת שעות רגילות. התובע לא עבד בימי שישי. תשלומי הפנסיה שולמו באופן רטרואקטיבי. כל ההפרשות בוצעו כדבעי. דמי הנסיעות שולמו כדין, 21.14 ₪ ליום עבודה. כל זכויותיו של התובע שולמו לו. צו ההרחבה או ההסכם הקיבוצי בענף המתכת איננו חל על הצדדים. עדויות: שמענו את עדות התובע וכן את העדים מטעמו: גב' עדה X, אשת התובע ומר איוון בונדר, שעבד כשומר במקום העבודה של התובע. מטעם הנתבעים העיד הנתבע 2. הכרעה: לאחר ששמענו את העדויות, עיינו במסמכים שצורפו ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה. האם יש להרים את מסך ההתאגדות ? סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 שכותרתו "הרמת המסך", קובע: "(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה...". בית הדין בבואו לבחון האם "בנסיבות העניין צודק ונכון" להרים את מסך ההתאגדות, עליו לבחון, בין היתר, התנהגות בעל המניות לפי עקרון תום הלב ( ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ ניתן ביום 16.10.2005 - פורסם במאגרים האלקטרוניים שם עמ' 20): "אכן, יש גבול שאסור על עסקים לעברו, ואם עברוהו יהיו לכך תוצאות משפטיות - והוא הפגיעה בזולת מתוך ידיעה שנעשית פגיעה, קרי, שלא בתום לב. על המתקשר לנהוג בזולת כפי שהיה רוצה שהזולת ינהג בו, אותו "דעלך סני לחברך לא תעביד", אותו "אדם לאדם - אדם". מצג של "עולם כמנהגו נוהג" ...". בענייננו, נוכחנו לראות כי התנהגות הנתבע 2 לא הייתה תמת לב ונסביר. הנתבע הודה בחקירתו שלמרות שניכה סכומים משכרו של התובע, כספים אלה לא הועברו לקרן הפנסיה ולקרן ההשתלמות: "ש. בתלוש הזה יש גם ניכוי לקרן השתלמות, אתה יכול לאשר שהסכום לא הועבר לקרן השתלמות ? ת. נכון. גם מאותה סיבה. ש. אני מפנה לחודש 4/10 . עוד פעם מתקיימת שיחה או שאתה פשוט לא מעביר כסף ? ת. אותו דבר. אני לא העברתי. לא הייתה שיחה." (עמ' 15 לפרוטוקול שורות 17-13 לעדות הנתבע). הנתבע טען כי הסכומים שחסרו בקופות הושלמו על-ידו, אולם לא הוכח על-ידי הנתבעים מתי נשלחו השיקים לקרן הפנסיה, אלא כל שהתברר כי אלה נשלחו וצויין עליהם תאריך (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 31-30 לעדות הנתבע). זאת ועוד, כעולה מת/14 (מכתב מקרן הפנסיה) בחודש 10/10 עדיין לא נתקבלו בקרן השיקים לתשלום החוב מהנתבעת. כמו כן, התברר כי הנתבע ניהל את התביעה בשם הנתבעת כאשר הוא יודע כי לא תוכל לשלם. הנתבע התחמק תחילה ממתן תשובה באשר ליכולת הפירעון של הנתבעת: "ש. אתה מנהל יחיד בנתבעת ? ת. כן. ש. החברה פעילה ? ת. אה.. פעילה חלקית. ש. למעשה חלקית, היא לא פעילה בפועל. אין כסף בחברה, נכון ? היא רשומה כפעילה. ת. מה זה אין כסף ? ש. אתם מייצרים , יש פעילות בחברה ? ת. לא, לא כרגע. ש. כתובת החברה רשומה ככתובת הבית שלך נכון ? ת. נכון. לשאלת ביה"ד אם יהיה פסק דין האם לחברה יהיה מהיכן לשלם אני משיב שלא." (עמ' 19 לפרוטוקול שורות 24-13 לעדות הנתבע). עסקינן בחברה שלה בעל מניות יחיד, הוא הנתבע, אשר גם משמש כמנהלהּ. החברה היא הנתבע והנתבע הוא החברה. כל פעולות הנתבעת בוצעו על-ידי הנתבע ולכן באי העברת כספי ניכויי הפנסיה לחברת הביטוח, סיכן הנתבע במעשיו את הביטוח הפנסיוני של התובע וזאת בשים לב לעובדה כי באותה עת חלה התובע והנתבע הפסיק ביודעין את ההפרשות לפנסיה. לא זו אף זו, הנתבע הפר חלק גדול מחוקי העבודה: לא ניהל פנקס חופשות, לא ערך רישום של שעות עבודתו של התובע ואם ערך רישום שכזה לא הציגו בפנינו, ולא מסר לתובע הודעה על תנאי העסקה לעובד. פעולות אלו הנן עבירות פליליות. במישור הפלילי על פי חוק חופשה שנתית וחוק הגנת השכר לנושא משרה אחריות אישית על פי חוקים אלה. ככלל אין מקום לגזור גזירה שווה בין עוולה אזרחית לבין עבירה פלילית. התביעה שבפנינו עניינה תביעה כספית אזרחית, בעוד שהחוקים דלעיל מטילים אחריות על נושא משרה בתאגיד שעבר עבירה פלילית. סבורות אנו שלמרות שעסקינן בהליך אזרחי, מן הדין ומן הצדק להטיל אחריות אישית על מנהל הנתבעת, אשר ביצע פעולות אלו. ניכר כי התנהלות הנתבעת 1 הייתה תוצאה של החלטות אשר קיבל הנתבע ואשר שיקף את העובדה כי הוא עצמו לא ראה בנתבעת 1 אישיות משפטית נפרדת אלא חלק ממנה. ניכר כי הנתבע הוא הרוח החיה בנתבעת 1 ומעשיו היו מעשיה ועל כן מן הראוי כי ישא בתוצאות אשר נבעו ממעשיו. זאת בנוסף להצהרת הנתבע בפני בית הדין כי הנתבעת לא תוכל לכבד את פסק הדין. כל אלה מביאים אותנו למסקנה כי במקרים כגון אלו על-פי דין יש להרים את מסך ההתאגדות ואלו לו לבית הדין ליתן ידו להפרת חוקי עבודה על-ידי בעל מניות יחיד תחת האצטלה של חברה פרטית. הפרשות לגמל איננו נדרשים לשאלה האם חלים על הצדדים הסכמים קיבוציים או צווי הרחבה בענפים השונים הרלוונטיים לתחום העיסוק, מאחר שעיון בת/14 מעלה כי הצדדים חתמו על הסכם המשכת ביטוח לשכיר במבטחים (14.9.08) שבו התחייבה הנתבעת להפריש לתובע כספים לקרן פנסיה מקיפה. התובע העמיד רכיב זה על-סך 4,341.35 ₪. הנתבעים לא הציגו תחשיב נגדי. אשר על כן על הנתבעים לשלם לתובע סך של 4,341.35 ₪. האם זכאי התובע לפיצויי פיטורים ? עובד המבקש להתפטר עקב הרעת תנאים עליו לעמוד בשני תנאים. התנאי הראשון, שההתפטרות נבעה מהרעת תנאים מוחשית בתנאי עבודתו, כאמור בסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, והתנאי השני כי על העובד להודיע למעביד על כוונתו להתפטר, על מנת שהמעביד יפעל לסילוק הסיבה שגרמה להתפטרות, ורק אם המעביד לא יעשה כן, ותהא הסיבה לכך אשר תהא, ויתמלאו התנאים בחוק, תוכר זכאות המתפטר לפיצויי פיטורים. בהקשר לכך נקבע - " בסעיפים שבחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963 שעניינם התפטרות המזכה בפיצויים (סעיפים 6, 8ו-11), נאמר במפורש שמדובר בהתפטרות 'לרגל', 'עקב' או מ'חמת' האמור באותם הסעיפים ללמדך שהגורם לא רק שצריך להיות קיים, אלא - והוא העיקר - שאותו גורם יהיה הפועל, המניע והמביא לתוצאה. " (דיון נג/210-3 (ארצי) אהרון רביוב - נאקו פנסו בע"מ פד"ע כז 514, 517). הנתבעת אומנם לא הפרישה כדין כספים לקרן הפנסיה אולם איננו סבורות כי התובע התפטר בשל כך. יצויין כי טענתו של הנתבע כי הפסיק את ההפרשות בשל מחלתו של התובע הנה הרחבת חזית. כעולה ממכתב הפיטורים, התובע איננו מנמק את פיטוריו ובוודאי שלא נתן לנתבעת שהות לתקן את העוולה שנגרמה לו. התובע מסר לנתבעת מכתב התפטרות והודה בכך בחקירתו: "ש. אני מציג לך את נספח א' לכתב ההגנה. זה בעצם מכתב התפטרות. זו חתימתך ? ת. כן." התובע בהגינותו נתן הודעה מוקדמת בת למעלה מחודש (המכתב נמסר ביום 5.5 והתובע עזב את העבודה ב- 21.6). אשר על כן התובע איננו זכאי לפיצויי פיטורים. מה היה שכרו של התובע ? נראה שאין מחלוקת בין הצדדים כי סוכם בשלב כלשהו במערכת היחסים שביניהם שהתובע יקבל 8,000 ₪ נטו כולל שעות נוספות (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 23-22 לעדות התובע וכן עמ' 14 לפרוטוקול שורות 29-28 לעדות הנתבע). אלא מאי, הנתבעת פיצלה את השכר לשכר ולנסיעות. נסיעות בשווי של כשליש משכרו בסכומים של אלפי שקלים אינם סכומים אמיתיים וכל מטרתם להקטין את השכר הקובע לפיצויי פיטורים ולהפרשות לפנסיה: "ש. איך קבעת גובה החזר הוצאות של התובע ? ת. פשוט אנחנו סגרתי 8,000 ₪ נטו, והעברתי את זה להנהלת חשבונות. והנהלת החשבונות עשתה את החלוקה. ש. שאלו אותך כמה ? ת. אני רק נתתי סכום נטו. ש. לא אמרת מה גובה נסיעות שלו להנהלת חשבונות ? ת. לא." (עמ' 17 לפרוטוקול שורות 15-9 לעדות הנתבע) וזאת בשים לב לעובדה כי הנתבע ידע שהתובע מתגורר בראשל"צ (המפעל ממוקם ביבנה). כעולה מת/8 שצורף על-ידי התובע (תדפיס מאתר אגד) עלות כרטיס "חופשי-חודשי" מראשל"צ ליבנה הנו בגובה של 390 ₪ בחודש. על-כן ברי כי תשלום של אלפי שקלים איננו קשור לדמי הנסיעות האמיתיים של התובע. לא זו אף זו, לראיה כי עסקינן בפיקציה, הוא עיון בתלוש השכר לחודש 6/10: במקום לשלם לתובע דמי נסיעות שולם לו בונוס. הנתבע טען להגנתו כי בחודש 6/10 לא עבד התובע, אולם כפי שנתברר התובע עבד את רוב החודש (עד 22.6.10): "הוא סיים ביוני..." (עמ' 17 לפרוטוקול שורה 29 לעדות הנתבע). באותו חודש לא שולמו לתובע כלל דמי נסיעות. אשר על כן ברור כי החלוקה המלאכותית למשכורות ונסיעות הנה פיקציה ולמעשה לא הייתה אמיתית. אשר על כן הננו קובעים כי שכרו הקובע של התובע עמד על סך 8,000 ₪ נטו שהם 9,503 ₪ ברוטו (ראו לעניין זה תלוש שכר לחודש 5/10), בהפחתת סך הנסיעות (390 ₪), קרי 9,113 ₪. שעות נוספות: ככלל, על פי הפסיקה ובטרם תוקן חוק הגנת השכר (תיקון מס' 24, החל מחודש 2/09) על התובע גמול שעות נוספות מוטל הנטל להוכיח את מספר השעות שבהן עבד בפועל, על-מנת שבית הדין יוכל לפסוק לתובע סכום קצוב: "התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה לפי אומדנא דדינא או לפי עקרונות של שכר-ראוי. התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על-מנת שבית-הדין יוכל לפסוק סכום קצוב." (דיון לב/32-3 (ארצי) מרלן פרוימוביץ - דן בר-אדון פד"ע ד 39, 43). עם זאת, מגמת בית הדין הארצי לעבודה בטרם התיקון לחוק הייתה הגמשת נטל הראיה על התובע גמול שעות נוספות. במקרים בהם שוכנע בית הדין כי העובד עבד במתכונת עבודה קבועה הכוללת בחובה עבודה בשעות נוספות, עובר הנטל אל המעביד ועל המעביד להוכיח את כמות שעות העבודה שאותן ביצע העובד (לעניין זה ראה ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים ניתן ביום 12.11.08 - פורסם במאגרים האלקטרוניים). "אכן, במשך השנים הרחיב בית הדין את החריג לחובת הוכחת עבודה בשעות נוספות, על ידי מתן האפשרות לעובד להוכיח מתכונת קבועה של שעות עבודה, ובכך להעביר את נטל ההוכחה למעסיק. השאלה המתעוררת במקרים אלה היא מה היא כמות והיקף הראיות שעל העובד להביא כדי להוכיח עבודה במתכונת קבועה. אני סבור, כי על מנת להוכיח מתכונת קבועה של שעות עבודה על העובד לשכנע את בית הדין כי המתכונת הקבועה שהוא טוען לה נכונה ואמיתית. במקרה הנדון, עלה בידי העובדים לשכנע כי עבדו במתכונת עבודה קבועה. כפועל יוצא מכך, נטל ההוכחה עבר לחברה. " (דברי נשיא בית הדין הארצי, כב' השופט אדלר, שם עמ' 18,19). הנתבעים ניסו להרחיב את חזית הגנתם ולטעון במהלך עדותו של התובע כי עסקינן במשרת אמון ולכן חוק שעות עבודה ומנוחה לא חל עליו. דינה של טענה זו להידחות מאחר שהנה הרחבת חזית. ראשית ייאמר כי על פי סעיף 5 לחוק הגנת השכר (איסור שכר כולל) לא ניתן להכליל בשכר גמול שעות נוספות: "עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, או הכולל דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 - רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על ידי שר העבודה.;" אשר על כן אין כל נפקות משפטית להסכמת הצדדים להכללת גמול שעות נוספות בשכר היסוד של התובע. מעדותו של התובע התברר כי אומנם עבד לעתים גם לאחר השעה 17:00: "ת. אני עבדתי, לא היה לי איזה שעה בדיוק שאני צריך לסיים עבודה. אם צריך לעבוד עבדתי עד 19:00, 20:00, 21:00, 24:00, עד 17:00 מינימום. זה גם חצי שעה יותר ממה שמגיע לי כאילו כל יום." (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 12-10 לעדות התובע וכן שם שורה 19) אולם ברור שהתובע לא עבד כל התקופה אחרי השעה 17:00: "ש. אבל היית מסיים גם בחמש ? ת. בחמש אנחנו כל יום היינו מסיימים משבע עד חמש זה המינימום שאני עבדתי. ש. היו ימים שעבדת רק עד חמש ? ת. היו ימים." (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 16-13 לעדות התובע) כמו כן התברר כי התובע עבד בימי שישי. עדותו של התובע הייתה מהימנה בעינינו: "ת. אני עבדתי כמעט כל יום שישי אצלו, ולא רק עד 13:00 עבדתי גם שעות מאוחר, אחרי 13:00." (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 12-11 לעדות התובע) וכך גם העיד העד מטעמו שלעיתים בימי שישי הגיע התובע: "שאני יודע, שבימי שישי הוא הגיע. אני לא אומר שהוא היה עובד כל יום שישי. ואני גם לא עומד בכך שהוא היה מגיע בימי שישי בשעה X . אני שומר. ... ת. הוא היה מגיע לעבודה. אני לא אומר שהוא היה עובד כל יום שישי." (עמ' 13 לפרוטוקול שורות 22-20 לעדות בונדר וכן שם שורה 24). בעדותו חזר בו הנתבע מהאמור בכתב ההגנה (סעיף 83 לכתב ההגנה) לפיו התובע לא עבד כלל בימי שישי (עמ' 19 לפרוטוקול שורות 2-1 לעדות הנתבע. התובע הציג את ת/13, עותק מדפי יומן ממוחשבים המתייחס רק ל-3 חודשים (6/08 - 8/08). התברר, אם כן, שהתובע ערך רישום מידי יום: "ת. אני כל יום כשהגעתי הביתה עשיתי סעיף במחשב. המחשב שהיה לי הוא כבר לא אצלי. זה תוכנה של גוגל." (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 4-3 לעדות התובע). מהימנים עלינו דברי התובע כי ערכם בזמן אמת. לוּ ביקש התובע להציג מסמכים שנערכו לצורך הדיון בפנינו, מדוע הציג רק ל-3 חודשים ולא לכל התקופה ? התשובה לכך היא ברורה: זהו מסמך אותנטי. אולם גם מת/13 ברור שהתובע עבד פעמים רבות עד השעה 17:00 בלבד. הנתבע הודה בחקירתו כי באמתחתו תיעוד מלא של שעות העבודה של התובע: "ש. האם אתה מנהל במפעל רישום שעות העבודה ? ת. כן. ש. יש שעת כניסה ויש שעת יציאה ? ת. נכון. ש. יש לך למעשה תיעוד לגבי כל התקופה שהתובע עבד אצלך, מתחילה עד הסוף ? ת. אני מעביר בד"כ בסוף החודש להנהלת חשבונות, בפקס' או לפעמים במייל. ש. אם אתה מעביר בפקס המקור נשאר אצלך ? ת. בד"כ אני לא מחזיק 3 שנים אחורה. יש תלושים, יש הכול. ש. אמרת שאתה מעביר להנהלת חשבונות ? ת. אני לא מחזיק שלוש שנים. אולי שנה. אחרי שנה אני זורק את זה לפח. ש. מה עושה הנהלת חשבונות עם המיילים שאתה מעביר להם ? ת. יכול להיות שיש להם. לא בדקתי. ... ש. אז העדפת לא להציג מסמכים כי התובע צריך להוכיח, נכון ? ת. כן." (עמ' 18 לפרוטוקול שורות 21-10 לעדות הנתבע וכן שם שורות 26-25) הנתבע הודה, אפוא, כי רישומים אלה נשמרים לשלוש שנים. התביעה הוגשה בשנת 2011 ועל כן אף לשיטתו של הנתבע בידיו רישומים משנת 2009 אולם הנתבע בחר שלא להציגם. בעל דין הנמנע מלהביא ראיה הנמצאת בחזקתו ניתן להסיק מכך כי לו הובאה הראיה, היה בה כדי לפעול כנגדו (ע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי פ"ד לה(1), 736; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח' פ"ד מה(4), 651; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ פ"ד מד(4), 595). מהימנעות הנתבע למסור ראיות אלו לבית הדין מסיקות אנו כי מסירת ראיות אלו היה בה כדי להזיק לנתבע. לא זו אף זו, מעיון בתלושי השכר עולה כי לכאורה עבד התובע עד 4/09 במשרה מלאה ולעתים למטה מכך והשתכר 6,545 ₪ שכר בסיס ומחודש 5/10 עבד מעבר ל- 186 שעות חודשיות (216 שעות, 200 שעות) ללא תשלום שעות נוספות. תלוש השכר מהווה הודאת בעל דין לביצוע שעות נוספות בפועל על-ידי התובע. אשר על כן הננו קובעות כי התובע הרים את נטל הראיה כי אומנם עבד שעות נוספות. לפיכך עלינו להידרש לסוגיה האם התובע הוכיח מתכונת עבודה. התרשמנו כאמור כי התובע ערך את היומן בזמן אמת ועל כן הוא אותנטי ויש בו כדי להרים את הנטל הנדרש למתכונת עבודה כפי שבאה לידי ביטוי ביומן העבודה. הנתבעת לא הציגה תחשיב חלופי לתחשיבי התובע, לפיכך הננו מקבלות את תחשיבי התובע בכל חישוביו הן באשר לתקופה שעד התיקון לחוק (1/09) והן לתקופה שלאחר התיקון לחוק (על-פי 60 שעות עבודה נוספות חודשיות כאמור בסעיף 26 ב' (ב) לחוק הגנת השכר). לא נעלם מעינינו כי החישובים שנערכו על-ידי התובע בסעיף 27 לסיכומיו נמוכים מהסכומים המגיעים לתובע על-פי המתכונת המופיעה ביומן העבודה. אשר על כן בסך הכול ישלמו הנתבעים לתובע סך של 84,809.67 ₪ בגין שעות נוספות. דמי חופשה שנתית: הנתבעת לא הציגה פנקס חופשות. מחודש 1/09 נרשם בתלושי השכר חשבון עובר-ושב של ימי החופשה. אולם הצבירה החלה מאפס (עמ' 19 לפרוטוקול שורות 10-7 לעדות הנתבע). מאחר שהתובע עבד מחודש 6/08, הרי שהוא זכאי ל-7 ימי חופשה נוספים (יום חופשה אחד לכל חודש עבודה כמופיע בתלושים). זאת ועוד, תלוש שכר לחודש 7/10 וכן ריכוז שכר לשנת 2010 בהם נכתב כי שולמו לתובע סך של 2905.75 ₪ בעבור 9 ימי חופשה, לא הוכח על-ידי הנתבעים כי אומנם אלה שולמו בפועל. התובע מודה שאומנם ניצל 9 ימי חופשה. אשר על כן על הנתבעים לשלם לתובע: (25 ימי עבודה לחודש כמופיע בתלושי השכר / 9113 * 15) = 5,467.8 ₪. דמי הבראה: לתובע שולמו 8.5 ימי הבראה. הנתבעת לא הוכיחה כי שילמה מעבר לימים אלו. אשר על כן נוכח ויתקו של התובע הוא זכאי ליתרת ימי הבראה של (11-8.5) 2.5 ימים ובסך (351 * 2.5) 877.5 ₪. סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעים ישלמו לתובע את הרכיבים הבאים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מיום 1.7.10 ועד לתשלום בפועל: סך של 84,809.67 ₪ בגין שעות נוספות. סך של 877.5 ₪ בגין דמי הבראה. סך של 5,467.8 ₪ בגין פדיון חופשה. סך של 4,341.35 ₪ פיצוי בגין אי הפרשה לגמל. כן ישלמו הנתבעים לתובע שכר-טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪ והוצאות משפט בסך 1,000 ₪. לא ישולמו סכומים אלה תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, ישאו ריבית והצמדה החל מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. זכות ערעור לצדדים לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. דיני חברותאחריות נושא משרה בתאגידשאלות משפטיותחוב