החלטה בדבר הגשת כתב אישום חלף הטלת קנס מנהלי, מצויה במתחם שיקול הדעת של המאשימה ובית הדין לא ישים עצמו בנעלי הרשות לה ניתנה הסמכות לפעול על פי דין, אלא מקום בו מוכח, כי שיקול הדעת לא הופעל כלל או הופעל בחוסר סבירות קיצוני, בשרירות לב או בניגוד לכללי הצדק הטבעי. חוק העבירות המנהליות, נועד להעמיד בידי רשויות האכיפה אמצעי נוסף, לצד הסמכות הרגילה שבידי התביעה ליזום הליכים פלילים, וזאת על מנת שיוכלו לפעול באופן מידתי ואפקטיבי לאכיפת החוק. המחוקק היה ער לכך, כי יתכנו מקרים בהם הקנס המנהלי לא יצור הרתעה מספקת או שלא יהיה מתאים מטעם אחר על כן, נקבע בסעיף 15 לחוק, כי תובע יהיה מוסמך להגיש כתב אישום בגין עבירה שנקבעה כעבירה מנהלית - כאשר הנסיבות מצדיקות זאת ומשיקולים שירשמו. בית המשפט העליון עמד על כך כי פרשנות ראויה של הוראות החוק מחייבת כי בהתייחס לעבירה שנקבעה כעבירה מנהלית, דרך המלך תהיה - נקיטת הליך מנהלי, ואילו החלטת תובע להגיש כתב אישום תהיה החריג לכלל. כלל זה הינו פועל יוצא ממשמעות ההרשעה הפלילית, אשר עשויות להיות לה השלכות קשות על מסוגלותו של אדם שהורשע להשתלב בחזרה בשוק העבודה, לקבל רישיון לעיסוק, לקבל אשרה (ויזה) למדינות שונות ועוד כיוצא באלה , עניינים שקיימת להם השלכה ישירה על יכולתו של נאשם לממש זכויותיו לחופש העיסוק, לשמו הטוב ועוד. מכאן מתבקשת המסקנה כי תובע מחויב לנקוט משנה זהירות , מקום בו הוא מקבל החלטה על הגשת כתב אישום פלילי יזום חלף קנס מנהלי (ראו למשל בג"צ 5537/91 אליהו אפרתי נ' כרמלה אוסטפלד, פ''ד מו(3) 501) . משפט פליליקנס מנהליקנס