סעדים זמניים בבית הדין לעבודה תקנות 360 עד 387 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין") שעניינן סעדים זמניים, חלות בבית הדין מכח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991. על פי תקנות סדר הדין, בקשה להטלת עקול זמני יש לבחון על פי שני יסודות, שהם יסודות מצטברים: ראשית, נדרשות ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה (תקנה 362(א)). שנית, על בית המשפט להשתכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין (תקנה 374(ב)). מכאן, שעל מנת שבית הדין ייעתר לבקשה להטלת עיקול זמני, במעמד צד אחד, קובעות תקנות סדר הדין דרישה כפולה של "ראיות מהימנות לכאורה", הן לגבי קיומה של עילה והן כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין. בהקשר זה יובהר, כי ככל שטיבן של הראיות לנוכחותה הלכאורית של עילת התביעה גבוה, הרי שניתן יהיה להסתפק בראיות פחותות להוכחת החשש הסביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין ולהיפך. בנוסף, קובעת תקנה 362(ב) שיקולים נוספים שיש לשקול מעצם מהותו של צו העיקול כסעד זמני בהליך: מאזן הנזקים בין הצדדים, שיקולי צדק, תום-לב ומידתיות. להשלמת חלק זה אציין, כי נטל השכנוע בבקשה מסוג זה, רובץ על שכמו של המשיב (מבקש צו העיקול) ובית המשפט דן בבקשה לצו העיקול, כאילו הוזמנו הצדדים מלכתחילה לדיון בבקשה בצו המקורי שניתן במעמד צד אחד. דהיינו: נקודת המוצא של הדיון בבקשה לביטול עיקול זמני שניתן על פי צד אחד אינה כי העיקול הזמני ניתן כדין, אלא - כי יש לבחון מתחילה את השאלה האם יש מקום לעיקול זמני. בקשה לביטול עיקול מהווה למעשה המשך לדיון בבקשה להטלת העיקול (רע"א 8420/96 מרגלית נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא (3) 789). סעד זמניבית הדין לעבודה