האם נותרה הנתבעת חייבת "בונוס" בסך 9,000 ₪ ? מהלך ההתדיינות ביום 14.4.11 הגיש התובע ללשכת ההוצאה לפועל בראשון לציון "בקשה לביצוע שטר". השטר שהתובע ביקש לבצעו הינו המחאה על סך 9,000 ₪ שמועד פרעונה היה יום 21.5.10, משוכה על חשבון בנק של הנתבעת. הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע שטר, שבו טענה שההמחאה שביצועה מתבקש ניתנה לתובע כ"צ'ק בטחון" לתשלום שכר עבודתו לאפריל 2010, ומאחר שהתובע קיבל את מלוא שכרו, אין הוא זכאי לתשלום תמורתה. הנתבעת הוסיפה שהמחאת הבטחון הוחזרה לה על ידי התובע, אך נלקחה על ידו שוב ללא רשות. ביום 20.12.11 התקיים דיון בהתנגדות, בפני כב' הרשם רונן שוורץ בבית המשפט השלום בראשון לציון. בהחלטה שניתנה בתום הדיון ניתנה לנתבעת הרשות להתגונן. התיק נקבע לדיון בסדר דין מהיר בפני כב' השופטת הלית סילש, גם כן בבית המשפט השלום בראשון לציון. בתום דיון קצר שהתקיים ביום 17.10.12 הורה בית המשפט על העברת הדיון בתובענה לבית דין זה. זאת, בהעדר מחלוקת שבין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד ושהסכסוך נוגע לשכר עבודת התובע, ומכאן שהסמכות העניינית לדון בו נתונה לבית דין זה. ביום 23.4.13 התקיים דיון מוקדם בתיק, שבו נעשה נסיון להביא את הצדדים לפשרה, שלא צלח. ביום 21.11.13 התקיים בפנינו דיון ההוכחות, שבו נחקרו על תצהיריהם התובע עצמו ונציג הנתבעת מר עופר נעמן. טענות הצדדים לטענת התובע, בתחילת מאי 2010 נקלעה הנתבעת לקשיים כלכליים, ובין היתר לא היה בידה לשלם את משכורת אפריל במועד. בנסיבות אלה, פנתה אליו הנתבעת וביקשה את הסכמתו לדחיית מועד תשלום שכרו. בתחילה סירב, אך בסופו של דבר הסכים, לאחר שהובטח לו בונוס בגובה משכורתו החודשים - 9,000 ₪. הנתבעת מסרה לו שיק בגובה הבונוס, שמועד פירעונו היה 21.5.10. לטענתו, במעמד מסירת השיק הובהר לו, שבהעדר כיסוי לא יוכל להפקידו עד שלא ישופר מצבה הכלכלי של החברה. התובע מוסיף וטוען שבחודשים שלאחר מכן שילמה הנתבעת את מלוא שכרו ואת שכר שאר העובדים, אך ביקשה ממנו שלא להפקיד את ההמחאה בשל מצבה הכלכלי הקשה. בסופו של דבר, התובע התפטר, והמשיך להמתין עם הפקדת השיק עד שהנתבעת תמסור לו שיש לשיק כיסוי. ברם, לאחר שחלפו חמישה חודשים תמימים מיום שקיבל את השיק, הוא החליט להפקידו, אך זה חזר בנימוק "החשבון נסגר". לטענת הנתבעת, ההמחאה נמסרה לתובע לא כבונוס, אלא כביטחון לתשלום שכרו לחודש אפריל 2010. מאחר שהתובע קיבל בסופו של דבר את מלוא שכרו, הוא אינו זכאי לתשלום הסכום שנרשם בו. הנתבעת מוסיפה שבעת שנפרע החוב הוחזרה לה ההמחאה, אך התובע נטל לעצמו בחזרה את ההמחאה ללא רשות, דהיינו שההמחאה כלל לא הייתה אמורה להיות ברשותו. דיון והכרעה השאלה העובדתית המרכזית שבה עלינו להכריע, הינה האם ההמחאה על סך 9,000 ₪ נמסרה לו כבונוס, שמעולם לא שולם לתובע ועל כן על הנתבעת לשלמו, או שהיא נמסרה לו כ"צ'ק בטחון" עבור שכר אפריל 2010, ומאחר שזה שולם בסופו של יום, אין התובע זכאי ל- 9,000 ₪ נוספים. נקדים ונאמר, שבמחלוקת עובדתית זו שבין הצדדים, אנו מקבלים את גרסת הנתבעת, ודוחים את גרסת התובע. להלן נפרוש את נימוקינו לכך: ראשית מעיון בתלוש השכר הרלוונטי למחלוקת (צורף לבקשת הרשות להגן שהגישה הנתבעת בתחילת ההליך), עליו לא היתה מחלוקת, תלוש אפריל 2010, עולה שאכן משכורתו של התובע באותו החודש עמדה על 9,000 ₪ נטו. מכאן, שלנתבעת ראיה מרכזית בכתב - תלוש השכר שעליו לא חלק התובע, התומך בגרסתה שהתובע היה זכאי באפריל 2010 לשכר נטו של 9,000 ₪. מכיוון שאין גם מחלוקת שבאותו החודש איחרה הנתבעת בתשלום שכר התובע, הרי שהגרסה לפיה בנסיבות אלה נמסרה לתובע המחאה דחויה ליום 21.5.10 לתשלום שכרו נראית לנו סבירה והגיונית; שנית לעומת זאת, גרסת התובע, לפיה קיבל ב- 21.5 "בונוס" בסך לא פחות מ- 9,000 ₪, נראית לנו בלתי הגיונית. מעיון בתלושי שכרו של התובע (צורפו להתנגדות שהוגשה ביום 28.4.11) עולה ששכרו של התובע עבור ינואר 2010 עמד על 5,500 ₪ נטו, עבור פברואר 9,065 ₪ נטו, עבור מרץ 7,000 ₪ נטו, עבור אפריל 9,000 ₪ נטו, אבור מאי 9,687 ₪ נטו, עבור יוני 9,000 ₪ נטו, עבור יולי 5,723 ₪ נטו, ועבור אוגוסט 5,950 ₪. ואם אלה היו משכורותיו, קשה מאד להאמין שדווקא באפריל החליטה הנתבעת להכפיל, לא פחות, את שכרו, באמצעות בונוס. מדוע שעובד חדש, ששכרו החודשי עמד על 9,000 ₪ ובחלק מהחודשים על פחות, יקבל ממעבידו כבר אחרי ארבעה חודשים בונוס בשיעור כה נכבד? לו היה מדובר בתוספת שכר של 1,000 ₪ או אפילו כמה אלפי ₪, ניחא, אך הכפלת השכר באמצעות הבונוס? ואם נזכור שאין מחלוקת שהמעביד עצמו היה בקשיים כלכליים גדולים, והתקשה לעמוד אפילו בתשלום המשכורות הבסיסיות, ללא בונוסים כלשהם, על אחת כמה וכמה קשה לנו להאמין שבונוס כה גבוה אכן ניתן; שלישית הנתבעת הציגה לנו מסמכים בדבר "גמר חשבון" שערכה לתובע, עם סיום עבודתו אצלה בסוף אוגוסט. לא סביר בעינינו שהתובע, שהינו עורך דין ומשפטן בהשכלתו (עמ' 10 ש' 23), קיבל את המסמכים, ראה שאין בהם שום זכר לאותו חוב של 9,000 ₪ בונוס שהובטח לו, ושתק. סביר לדעתנו הרבה יותר שהוא שתק משום שהוא ידע שהנתבעת אכן שילמה לו את כל המגיע לו; רביעית מועד הפקדת ההמחאה, חמישה חודשים לאחר קבלתה, אף הוא מחזק את גרסת הנתבעת. סביר להניח שאדם המקבל שיק לפירעון חוב המגיע לו יציג את השיק לפירעון בהזדמנות הראשונה (ראו: תא (י-ם) 17783/08 חילמי נ' משכן ישראל הנדסה ובנין בע"מ (27.11.09, כב' השופט מוריס בן-עטר ז"ל). התובע אמנם ניסה להסביר את האיחור בהפקדה בכך שהוא חיכה להוראה מהנתבעת להפקיד את השיק, לאור הקשיים הכלכליים שבהם היתה נתונה, אך התקשינו להאמין לו, בין היתר בשים לב לכך שבמועד שבו הופקדה ההמחאה חלפו כחודשיים מאז סיום עבודתו בנתבעת; חמישית התרשמנו לחיוב מעדותו של מר נעמן, בעלי הנתבעת, ונתנו בה אמון מלא; שישית במהלך חקירתו של התובע, אולי מבלי משים, הוא התייחס אל ההמחאה שקיבל כאל "הצהרת רצינות כוונות" (עמ' 7 ש' 13). גם באמירה זו מצאנו חיזוק לגרסת הנתבעת, שכן לכאורה עולה ממנה שההמחאה היתה אכן "בטחון", כגרסת הנתבעת, להבדיל מתשלום נוסף, כטענת התובע; שביעית במהלך דיון קדם המשפט שהתקיים ביום 17.10.12 בפני כב' השופטת הלית סילש, בעת הדיון על סוגיית הסמכות המקומית, ציין ב"כ הקודם של התובע ש"השיק ניתן כבטחון, משכורת הלא משולמת עד 10.5" (עמ' 1 ש' 23), ובאמירה זו בוודאי שחיזק את גרסת הנתבעת, והחליש את גרסת מרשו. בקשר לכך נעיר שאיננו מקבלים את טענת בא כוח התובע בסיכומיו (עמ' 16 ש' 5) לפיה אין מקום שנייחס משמעות כלשהי לדברים אלה, מהטעם שמדובר באמירה של בא כוח התובע, להבדיל מעדות של התובע עצמו. בית דין זה, כמעט מעשה של יום ביומו, מסתמך על טענות עובדתיות ואחרות כפי שהן נרשמות בפרוטוקול מפי באי כוח הצדדים. ככל שסבר התובע - שכאמור היה מיוצג בדיון - שהאמירה נרשמה בטעות בפרוטוקול, היה עליו לבקש את תיקונו. משלא עשה כן, חזקה היא שהדברים כפי שנאמרו בפרוטוקול הינם נכונים ומדויקים; ושמינית התובע ביקש מאיתנו לדחות את גרסת הנתבעת מאחר שהעד מטעמה, מר עופר נעמן, העיד עדות שמיעה לגבי נסיבות מסירת ההמחאה לתובע. אכן, קל היה לנו יותר לקבוע ממצאים עובדתיים בתיק זה על יסוד עדות מכלי ראשון של מר ולדמן, שהיה המנהל בפועל של הנתבעת (עמ' 11 ש' 7) והוא שמסר את ההמחאה שבמחלוקת לתובע. ברם, בהעדר מחלוקת שמר ולדמן אינו נמנה עוד עם עובדי הנתבעת, לאחר שמר נעמן רכש אותה ביולי 2010 (עמ' 11 ש' 20), בהינתן שגרסת הנתבעת נתמכת גם במסמכי ההעסקה, כפי שפרטנו קודם לכן, ובשים לב גם לכך שבסופו של יום עסקינן בתביעה קטנה של 9,000 ₪ בלבד שמטבע הדברים לא הושקעו בהתגוננות ממנה מירב המשאבים, הרי שאיננו סבורים שיש מקום להפעיל כנגד הנתבעת את החזקה לפיה ככל שהיה מר ולדמן מעיד, היה תומך בעדותו בגרסת התובע. להיפך, אנו סבורים שניתן במקרה שלפנינו להסתמך על עדותו של מר נעמן בדבר מכלול תנאי העסקת התובע, לרבות סוגיית ההמחאה שבמחלוקת. נזכיר בקשר לכך את הוראת סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, לפיה בית דין זה ככלל אינו קשור בכל דיני ראיות. הדברים אמורים במיוחד שעה שעסקינן, כמו במקרה שלפנינו, בדיון מהיר ובתביעה שהיא במהותה תביעה קטנה (ראו, על דרך ההיקש, גם את סמכותו של בית משפט לתביעות קטנות לקבל ראיות שלא היו קבילות בבית משפט אחר, סעיף 62(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984). בטרם נחתום, נציין שעל אף שקיבלנו את גרסת הנתבעת במלואה בדבר הסיבות לכך שההמחאה שבמחלוקת נמסרה לתובע, ומכאן גם את טענתה שהתובע אינו זכאי לתשלום הסכום הנקוב בה, איננו מקבלים את טענתה שההמחאה הוחזרה למר ולדמן, ובהמשך לקח אותה התובע ללא רשות מרכבו של מר ולדמן, ונסביר. הלכה פסוקה היא שרף הראיות הנדרש לצורך הוכחת טענה מסוג זה, טענה שיש בה כדי לייחס לעובד מעשה פלילי, הינו גבוה וכבד יותר מזה הנדרש בתביעה אזרחית (עע 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ נ' עזבון המנוח לב רובינשטיין (25.4.06). צודק התובע לחלוטין שהעדות מטעם הנתבעת לעניין זה היתה עדות מפי השמיעה, ובעדות שכזו בוודאי שלא די על מנת לקבוע ממצא עובדתי בעניין זה, באופן המטיל דופי בתובע. סיכום התביעה נדחית על כל רכיביה. אשר לפסיקת ההוצאות - בשים לב לכך שההתדיינות בתיק זה נמשכה למעלה משנתיים וחצי, ושהתקיימו לא פחות מארבע דיונים בערכאות שונות, ומכאן שגם נגרמו למעסיקה הנתבעת הוצאות מרובות יותר מאלה הנדרשות בדרך כלל כדי להתגונן מפני תביעה בסדר גודל שכזה, הרי שיש מקום לפסוק הוצאות במקרה שלפנינו בשיעור גבוה יחסית לסכום התביעה. על כן אנו מורים שעל התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין בסך כולל של 5,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי בירושלים, בתוך 30 יום ממועד קבלתו. בונוס