גרסת התובעים היא שהתשובה לכך היא בחיוב. לגרסתם המנוח יחד עם התובעים התגורר בבית המשפחה שבשכונת השלום, הוא אותו בית בו התגוררו אשתו הראשונה של המנוח ובניה, ממועד נישואי התובעת למנוח עד לפטירתו וגם לאחר מכן. הנתבע מצדו גורס כי התשובה לכך היא בשלילה, וכי מרכז חייו של המנוח בעת פטירתו היה בכפר סעיר שליד חברון. המסגרת הנורמטיבית 5. סעיף 252(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: החוק) קובע כי: "נפטר מבוטח, ישלם המוסד מענק לפי הוראות סעיף 255 או קצבת שאירים חדשית באחד משיעורים אלה...", הנקבעים בהתאם להרכב משפחת המבוטח. סעיף 240 לחוק מגדיר מיהו "מבוטח" כך: "(1) בכפוף להוראות סעיף קטן (ב) (שאינו רלבנטי לענייננו - ר.ב.ה) תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים מבוטח לפי פרק זה, להוציא מי שביום שבו נעשה לראשונה חושב ישראל כבר הגיע לגיל הקובע לגביו, בהתאם לחודש לידתו, בחלק ג' בלוח א'1". לאמור, זכאות לקצבת שאירים מותנית בהיות המנוח מבוטח, קרי תושב ישראל. לאחרונה שב ועמד בית הדין הארצי לעבודה על העקרון לפיו מעמדו של אדם כ"תושב ישראל" מהווה תנאי בסיסי לצורך הענקת זכויות סוציאליות על פי חוק הביטוח הלאומי, וכי תנאי דומה נוהג במדינות רבות. כן הטעים כי תנאי זה נובע ממטרותיו של חוק הביטוח הלאומי כביטוח המעוגן בסולידאריות ועזרה הדדית מחד, אך כפוף לתקציבו המוגבל של המוסד מאידך. אשר על כן קבע, כי פרשנות המונח "תושב ישראל" תיעשה על בסיס המבחן העיקרי והוא - הדרישה לקיום מרכז חיים ומירב הזיקות לישראל במסגרתם מומחשת התפיסה הטריטוריאלית של חוק הביטוח הלאומי (עב"ל (ארצי) 344/09 חלאק - המוסד לביטוח לאומי (31.1.2013) (להלן: עניין חלאק)). הנה כי כן, מקום המגורים של האדם הוא אחד הסימנים העיקריים להיותו 'תושב' אותו מקום (דב"ע (ארצי) נא/43-01 פאוזי נ' המוסד פד"ע כג 36 (1991)). עם זאת, התשובה לשאלה אם פלוני הוא תושב ישראל תלויה "במכלול הנסיבות....שבחשבון סופי תקבע את הזיקה למעשה לישראל" (דב"ע (ארצי) מה/73-01 סניקה נ' המוסד, פד"ע יז 79, 84 (1985)). 6. נטל ההוכחה בדבר תושבות מוטל, ככלל, על הטוען לקיומה. עם זאת קיימת חזקה עובדתית הניתנת לסתירה, כי המחזיק בתעודת זהות ישראלית הינו תושב ישראל - והנטל הנו על המוסד להוכיח אחרת (עב"ל (ארצי) 1326/01 עזבון המנוח ראשד אבו עסב - המוסד לביטוח לאומי (14.8.03); עב"ל (ארצי) 540/07 רזוק - המוסד לביטוח לאומי (5.2.09)). המועד הקובע לבחינת זכאות התובעים לקצבת שאירים הוא מועד פטירתו של המנוח (דב"ע (ארצי) נז/14-0 ילוז - המוסד לביטוח לאומי עבודה ארצי ל(2) 208 (1997); עב"ל (ארצי) 218/98 רז - המוסד לביטוח לאומי עבודה ארצי לג(71) 24 (2000) (להלן: עניין רז)). סעיף 252(ד) לחוק 7. בטרם נפנה לבחינת שאלת תושבתו של המנוח לעת פטירתו מוצאים אנו להידרש לטענתם הראשונה והעיקרית של התובעים בסיכומיהם, ולפיה הם זכאים לקצבת השאירים בין אם יקבע שהמנוח היה תושב ישראל לעת פטירתו ובין אם לאו. זאת לנוכח טענתם כי זכאותם לקצבת שאירים מותנית במילוי שני תנאים חלופיים: האחד, היות המנוח תושב ישראל בעת פטירתו לפי סעיף 252(א) לחוק. השני, עמידת המנוח בתקופת האכשרה המנויה בסעיף 253 לחוק - שעליה הם למדים גם מן העובדה שהמנוח נמצא זכאי לקצבת זקנה עובר למותו - אפילו אם לא היה תושב ישראל בעת פטירתו. זאת לנוכח הוראות סעיף 252(ד) לחוק שזו לשונו: "(ד) לעניין הזכויות לפי סעיף 238, סעיף זה וסעיפים 253, 258, 260 ו - 267, רואים כמבוטח גם תושב ישראל שהשלים תקופת האכשרה לפי סעיף 253 אף אם לא היה מבוטח בעת שנפטר". הנתבע מצדו סובר כי פרשנותם המוצעת של התובעים נוגדת את לשון החוק הברורה, בה השתמש המחוקק בשני מונחים נפרדים ושונים "תושב ישראל" ו"מבוטח", כמו גם את כוונת המחוקק שלא לוותר על תנאי התושבות. 8. דעתנו היא כי דין טענות התובעים האמורות להדחות. בראש יאמר כי טענה זהה לטענה שמעלים התובעים כאן נדחתה על ידי בית הדין הארצי לעבודה עוד בפרשת עב"ל (ארצי) 218/98 רז - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ה 447, בעמ' 455 ואילך (2000) (להלן: עניין רז). בעניין רז עמד בית הדין הארצי בפרוטרוט, מפי סגן הנשיא (בדימוס) השופט יצחק אליאסוף, על ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 252(ד) לחוק, כחלק מתיקון רחב יותר של ההוראות בעניין תקופת האכשרה המזכה לקצבת זקנה ולגמלת שאירים. על פי האמור בעניין רז, התיקון נועד להיטיב את התנאים בדבר תקופת האכשרה, ובמיוחד התנאים לגבי אישה נשואה, ובתוך כך גם עקרת בית, אשר בעת פטירתה לא צברה תקופת אכשרה מספקת כדי לזכות בקצבת זקנה, או כדי ששאיריה יקבלו גמלת שאירים. בנסיבות אלה, בא בית הדין הארצי לכלל מסקנה כי: "...הפירוש שיש לתת לסעיף 252(ד) לחוק הביטוח הלאומי...., צריך להינתן על פי ההקשר החקיקתי של סעיף זה, שבא, כאמור לעיל, לשלבו עם התיקונים המיטיבים את התנאים בדבר תקופת אכשרה לקצבת זקנה ולגימלת שאירים. לפיכך, דרישת התושבות הישראלית נשארה שרירה וקיימת לגבי מבוטח, הן בעת הגיעו לגיל קצבת זקנה, על מנת שיהיה זכאי לקצבת זקנה, והן בעת פטירתו, על מנת ששאיריו יהיו זכאים לגמלת שאירים לאור זאת, את המונח "מבוטח" שבמילים "...אף אם לא היה מבוטח בעת שנפטר" שבסעיף 252(ד) לחוק הביטוח הלאומי (וכן את המונח "מבוטח" שבמילים "אף אם לא היה מבוטח לפי סימן ב' ערב הגיעו לגיל המזכה אותו לקצבת זקנה" שבסעיף 244(ג) לחוק) אין לפרש כמכוונות למונח "מבוטח" שבסעיף 240(א) לחוק הביטוח הלאומי ("תושב ישראל שמלאו לו 18 שנים"), אלא כמכוונות למי שנמצאים במעגל המבוטחים שבעדם משתלמים דמי ביטוח לאומי לפי סעיף 335(ט) לחוק הביטוח הלאומי". (ההדגשות אינן במקור - ר.ב.ה). כאמור, אין לנו אלא לשוב ולהפנות להלכת רז היפה גם לענייננו ולהוסיף, כי חוק הביטוח הלאומי צריך שיתפרש, ככל דבר חקיקה, באופן הרמוני. במרבית ענפי החוק תנאי התושבות נדרש וגם בפרק זה שעניינו קצבת זקנה וגמלת שאירים (פרק י"א). הדעת נותנת אפוא כי לא בהינף יד יוסר תנאי התושבות ומכל מקום תהא זו פרשנות מרחיקת לכת. כך לא מן הנמנע כי הגיעה העת לתיקון לשונו של סעיף 252(ד) בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי האמורה. 9. באשר לטענת התובעים כי על זכאותם לקצבת השאירים יש ללמוד מן העובדה כי במועד פטירתו נמצא המנוח זכאי לקצבת זקנה, קצבאות ילדים, ביטוח בריאות ממלכתי ומהעובדה שתושבתו מעולם לא נשללה. ובכן על כך נשיב בשתיים אלה: האחת, בעניין חאלק קבע בית הדין הארצי מפורשות, מפי סגן הנשיאה השופט יגאל פליטמן, כי למבוטח לא קמה זכות לתשלום גמלה מעצם תשלום דמי ביטוח, מבלי שהוא יענה על דרישות הדין לקבלה. בה במידה ההסתמכות על זכאות לשירותים שונים מהמוסד במשך שנים, אינה מקימה עילת זכאות אם המבוטח אינו עומד בתנאי הזכאות, לא כל שכן אם מתברר כי הטוענים לזכות מבקשים להבנות מדיווחים בלתי נכונים לנתבע באופן מתמשך. השנייה, וכאמור בפרק המסגרת המשפטית החלטות המוסד היו טובות לשעתן אולם הזכאות לגמלת שאירים נבחנת במועד פטירת המנוח. בתוך כך מקובלת עלינו טענת המוסד בהקשר זה ולפיה, לא מן הנמנע שבמועד בו אושרו למנוח הקצבאות קמה זכאותו להן מכוח התקנות שעניינן היה הענקת הטבות לבעלי תעודות זהות ישראליות שהעתיקו את מקום מגוריהם לשטחי יהודה ושומרון. כללם של דברים, תנאי התושבות עומד בעינו וגם בעניינו של המנוח, ולכך נפנה עתה. האם היה המנוח תושב מדינת ישראל בקיץ שנת 1995 10. נקדים אחרית לראשית ונאמר כי דעתנו היא שבחינת מכלול הנסיבות בעניין שלפנינו מובילה למסקנה כי לא הוכחה הטענה בדבר היות המנוח 'תושב' ישראל במועד פטירתו ונבאר. סתירות בולטות בין הודעות התובעת בפני חוקר המוסד לבין תצהיר עדותה הראשית וחקירתה הנגדית 11. בעדותה של התובעת, ובאופן חלקי גם של העד מטעמה, התגלו סתירות רבות וניסיון מכוון לערבוביה של מועדים ופרטים עקרוניים, באופן שבסופו של יום הותיר את הרושם כי העדויות שהביאה התובעת הן מגמתיות ואף מתחמקות. בהקשר זה ראויות לציון במיוחד הסתירות שהתגלו בין האמור בהודעות שנגבו מן התובעת על ידי הנתבע בשנת 2010 לבין האמור בתצהיר עדותה הראשית ובחקירתה הנגדית בבית הדין. קודם שנפרט את הדברים נזכיר כי על פי פסיקתו המושרשת של בית הדין הארצי לעבודה, כפי שטען גם הנתבע בסיכומיו, רשאי בית הדין להעדיף וליתן משקל יתר לדברי המבוטח לחוקר המוסד לביטוח לאומי, על פני הדברים שהעיד בפני בית הדין מקום בו מתקבל הרושם, כבענייננו, שבעת גביית ההודעה לא היה המבוטח מודע לתוצאות המשפטיות של הדברים שהוא מוסר ועל כן מסר אותם באופן ספונטני. לעומת זאת בבית הדין המדובר בגרסאות מאוחרות ו"משופצות" שמטרתן להביא לתוצאה המשפטית המקווה (דב"ע (ארצי) מח/ 42 - 0 ורטנסקי - המוסד לביטוח לאומי פד"ע י"ט 471, 473 (1988)). הדברים זוכים למשנה תוקף מקום בו המבוטח אינו מצליח להסביר וליישב את הסתירות בין ההודעות שנגבו על ידי חוקרי הנתבע לעדותו בפני בית הדין. או אז אף עולה משקלה של אותה הודעה לחוקר המוסד (דב"ע (ארצי) מא 72 - 0 פרידמן - המוסד לביטוח לאומי פד"ע י"ב 309 (1981)). 12. בתצהיר עדותה הראשית (סעיף 5), כמו גם בחקירתה לפנינו עמדה התובעת על דעתה, כי מאז נישואיה למנוח ועד לפטירתו התגוררה עמו בביתו שבשכונת השלום (עמ' 6, שורה 26), למעט מספר חודשים מיד בתכוף לנישואיה. אולם לא הצליחה ליישב את הודעותיה בפני חוקר המוסד מן הימים 13.7.2010 ו - 15.7.2010 בהן עומתה עם דברי אשתו הראשונה של המנוח בהודעותיה למוסד ולפיהם המנוח והתובעת התגוררו בסעיר. בתגובתה לכך אמרה התובעת, בין היתר, את הדברים הבאים: "ש. מבדיקה שערכנו בתיק המנוחה "מנזומה ערמין" אשת בעלך הראשונה בחודש 7/1994 ולפי הבדיקות שערכנו כעת התברר שאת ובעלך לא התגוררתם בשכונת השלום אצל ילדיו ושמאז שבעלך התחתן איתך הוא גר באזור הכפר סעיר, מהי תגובתך. ת. נכון. אני התגוררתי לבד אצל ילדיו. ש. מה זאת אומרת לבד? ת. כלומר אחרי פטירת בעלי התגוררתי לבד אצל אשתו וילדיו. ש. כלומר עד לפטירת בעלך התגוררתם "בסעיר" ת. נכון.". 13. בחקירתה הנגדית ניסתה התובעת לטעון כי למעשה התכוונה שחתונתה נערכה בסעיר וכי והיא והמנוח היו רק מבקרים בסעיר, וכלשונה "הולכים ובאים, חודש, חודשיים, שבועיים" (עמ' 11, שורה 31). זאת במטרה לסעוד את אמו הקשישה של המנוח. אלא שהדברים אינם משכנעים כלל ועיקר לנוכח תשובותיה הברורות של התובעת לחוקר המוסד. התובעת הוסיפה וטענה כי אשת המנוח ביקשה להזיק לה כמי שכעסה על גירושיה ועל נישואיו השניים של בעלה (עמ' 11, שורה 3). על כך נשיב בשניים אלה: ראשית, אם אלו הם פני הדברים מדוע לא אמרה זאת בהודעתה לנתבע. שנית, באותה נשימה טענה התובעת כי רק בתחילת נישואיה כעסה אשתו הראשונה של המנוח עליה ועליו ו"אח"כ נרגעו העניינים" (עמ' 11, שורה 3) והן אפילו היו לחברות (עמ' 11, שורות 16-15). כאמור, על פי טענת הנתבע שלא נסתרה, אשת המנוח הראשונה נחקרה שנים אחדות לאחר נישואי התובעת והמנוח, ואם נרגעו זה מכבר העניינים והתפתחו יחסי ידידות מה לה שתאמר דברים שאינם נכונים. התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית שאלה ברוח דברים אלה, אלא שהעדיפה להתחמק ממתן תשובה ישירה ולטעון "הגשתי בקשה לאיחוד משפחות" שאין בינה לבין השאלה דבר (עמ' 11 שורות 23-17). בדומה, התקשתה מאד התובעת בחקירתה הנגדית ליישב את דבריה בהודעתה הראשונה בפני חוקר המוסד מיום 13.7.2010, לפיהם במענה לשאלה היכן התגוררה עם המנוח מאז נישואיה השיבה "היינו נעים ונדים לבית בעלי בכפר סעיר". גם כאן ניסתה התובעת לטעון כי התכוונה שרק נהגו לבקר את אם המנוח בסעיר (עמ' 10, שורה 20), אלא שלא יכולה הייתה ליישב טענה זו עם העובדה שנשאלה במפורש היכן התגוררה. אף לא עם העובדה שחשבונות החשמל שהוגשו לגבי הבית בסעיר לימדו כי אלו היו על שם המנוח בלבד ולא על שם אמו. 14. בה במידה לא השכילה התובעת לספק הסבר מתקבל על הדעת לעובדה שבהודעתה הראשונה לחוקר המוסד אמרה כי עזבה את הבית בסעיר "לפני 15, 16 שנה", כלומר בדיוק במועד פטירת המנוח. למעשה, בשלב זה בחקירתה הנגדית הפכה פחות נחרצת ואמרה "לרוב אנחנו גרנו כאן (בירושלים - ר.ב.ה). הכוונה שלי היתה שהיינו הולכים ומבקרים את אמו" (עמ' 10, שורה 26). 15. נוסיף כי בהודעתה הראשונה לחוקר המוסד אמרה התובעת כי את סוכת האבלים על מות המנוח פתחה "..בביתי בסעיר וילדיו פתחו אצלם כאן בית אבלים בשכונת השלום" (עמ' 2) (ההדגשות אינן במקור - ר.ב.ה). ממודעת האבל שהוגשה לבית הדין התברר כי, ככל הנראה, אכן נפתחו שתי סוכות אבלים אלא שהפעם 'שופצה' הגרסה באופן שבנו של המנוח טען כי את פני האורחים בסעיר דווקא הוא, אשתו וילדיו קיבלו (עמ' 15, שורה 32). אלא שלא השכיל להבהיר מדוע דווקא הוא ולא אף אחד מאחיו ואחיותיו האחרים, מדוע ישב בסעיר כאשר אין מחלוקת כי הוא ומשפחתו תושבי ירושלים, ולא מן הנמנע שהדבר נעוץ בעובדה שהוא היחיד שהעיד בפני בית הדין. כאן המקום לציין כי עד זה התקשה אף הוא ליתן הסברים מניחים את הדעת לשינויים החדים בגרסאות התובעת בהודעותיה לחוקר המוסד לעומת תצהיר עדותה הראשית וחקירתה הנגדית, והסתפק פעם אחר פעם בדברים כמו "אין לי הסבר" (עמ' 14, שורה 15) או "למה אמרה כך אני לא יודע" (עמ' 14, שורה 26), וכיוצא באלה ניסוחים, ומכאן שלא היה בעדותו כדי ליישב את אותן סתירות. זאת ועוד. התברר מעדותו הבן כי את הבית בסעיר הוריש המנוח רק לתובעת (עמ' 15, שורה 8). עובדה שהתובעת עצמה צפנה ושיכולה אף היא לרמז כי השאיר לה את הנכס בו התגוררה בפועל עמו, כמקובל לא אחת בין בני זוג, בעוד הנכס בשכונת השלום נותר למגורי אשתו הראשונה וילדיו מנישואיו הראשונים. הבית בשכונת השלום 16. אשר לבית בשכונת השלום מוצאים אנו להוסיף עוד דברים אחדים. כאמור, טענת התובעת היא כי התגוררה בבית המנוח בשכונת השלום עם נישואיה למנוח ועד למועד פטירתו. טענה זו אינה משכנעת ממספר טעמים נוספים לאלו שמנינו עד כה. ראשית, התגלתה סתירה בולטת בין עדות התובעת בפנינו לבין עדות הבן ביחס לתיאור המבנה, במיוחד במועד בו כביכול עברה התובעת להתגורר בו - סמוך לנישואיה. כך, בעוד שהתובעת תיארה מבנה למצער בן שלוש קומות. כאשר בקומת הקרקע מתגוררת אשת המנוח מנישואיו הראשונים עם בנה הצעיר ג'מאל ומשפחתו, בקומה הראשונה, הבן הישאם שהעיד לפנינו, ובקומה השנייה אחיו (מוחמד) (עמ' 6 שורות 6-1), הרי שהישאם טען בפנינו כי במועד בו נישאה התובעת למנוח היה המבנה בן שתי קומות בלבד. בקומת הקרקע אכן התגוררו אמו ואחיו ג'מאל, ואילו בקומה מעליהם התגוררו הוא, אחיו מוחמד ומשפחותיהם יחד. זאת מאחר שטרם חסכו די כסף לבניית הקומה השלישית (עמ' 13 שורות 10-1). מאחר שהישאם הוא שבנה יחד עם אחיו את הקומות הנוספות במבנה, וככל הנראה נשא בעלות של הבנייה יחד עם אחיו, עדותו עדיפה בעניינו. בדומה, התובעת טענה כי כשעברה עם נישואיה להתגורר בבית המנוח בשכונת השלום היה זה באותה קומת קרקע בה התגוררה הגרושה. דירת הקרקע, בת 4 החדרים, נחצתה כך שגם לגרושה וגם לתובעת ולמנוח נותרו שני חדרים, מטבח ושירותים נפרדים וכן כניסה נפרדת. התובעת אף הוסיפה "עד היום זה כך" (עמ' 7, שורות 25-20). מנגד, בן המנוח העיד כי אמנם יש שתי כניסות לדירת הקרקע אבל רק מטבח אחד ושירותים אחד וכי "זה תמיד היה כך" (עמ' 15, שורה 25). לא למותר לציין, כי בהודעתה לנתבע טענה התובעת כי התגוררה דווקא "בקומה האחרונה" שם היה לה חדר עם מטבח (הודעה מיום 13.7.2010 בעמ' 2), ולעניין זה נחזור בסיכום הדברים. 17. כאן המקום לציין כי מתקשים אנו לקבל את ההנחה כי המנוח אכן שיכן את גרושתו ואשתו החדשה באותו מבנה, בסמוך אחת לשנייה וממש באותה הקומה בדירה שכביכול נחצתה. נזכיר כי לשיטת התובעת ובן המנוח אין המדובר במצב של פוליגמיה כי אם בגירושים 'שלא על הנייר' ובנישואים נוספים. התובעת עצמה אישרה בהודעתה לחוקר הנתבע כי על פי הדת המוסלמית מצב בו אדם מתגורר אצל גרושתו הוא אסור (הודעה מיום 15.7.2010 בעמ' 2). הבן הישאם נשאל בחקירתו הנגדית שאלה ברוח זו וניסה להתחמק באופן שטען כי יתכן ומצב דברים מעין זה אפשרי מקום בו מדובר בבית הבן ג'מאל ואם המנוח "לא נכנס אליה" (עמ' 15, שורה 23). אלא שהדברים אינם משכנעים לא כל שכן כאשר לא הובאה ולו ראשית ראייה לטענה כי הדירה בה התגוררה אשתו הראשונה של התובע משך שנים ארוכות אכן לא הייתה שלה. בנסיבות אלה מעדיפים אנו את תשובתה הספונטנית של התובעת בהודעתה לחוקר. הבקשה לאיחוד משפחות 18. התובעת העידה לפנינו, כמו גם בהודעתה לחוקר המוסד, כי הגישה בקשה לאיחוד משפחות עוד בחיי המנוח אך הבקשה סורבה. כן העידה כי אישור שהייה ניתן לה בערך בשנת 2000 (הודעה מיום 13.7.2010 בעמ' 1 וכן עמ' 11 לפרוטוקול שורות 18, 21-20). כידוע, בקשה לאיחוד משפחות תכליתה מגורים משותפים של בני הזוג בתחומי מדינת ישראל. הדעת נותנת, בהעדר ראייה לסתור, כי אם בקשת התובעת לאיחוד משפחות סורבה ואישור שהייה ניתן לה רק אחרי מות המנוח, הרי שבחיי המנוח ועד פטירתו בני הזוג התגוררו מחוץ לתחום בכפר בו החזיק המנוח בית, ואולי אף נאלצו לעשות כן. מונה החשמל בסעיר 19. מעבר לאמור לעיל בדבר היות חשבונות החשמל בבית בסעיר על שם המנוח בלבד, מוצאים אנו לציין עוד כי נמצאנו למדים כי מונה החשמל בסעיר הותקן בשנת 1993. נזכיר כי בשנה זו נולדו לתובעת ולמנוח התאומים והם היו להורים לארבע ילדים קטנים, עובדה שיכולה להסביר את הצורך להתקין בבית מונה חשמל שיבטיח זרימת חשמל סדירה. נוסיף כי בשל חלוף הזמן לא ניתן היה לקבל מאת חברת החשמל החברונית נתונים באשר לצריכת החשמל ממועד התקנת המונה ועד למועד פטירת המנוח. עם זאת כל נסיון לדלות מידע מאת התובעת בעניין זה, במסגרת חקירתה הנגדית, נתקל בהתחמקות. בהקשר זה צודק הנתבע בטענתו כי התובעת הפגינה בחקירתה הנגדית אדישות תמוהה באשר לנתוני צריכת החשמל של הנכס שירשה, לאחר מות המנוח (עמ' 8 שורות 32-19). 20. לסיכום נאמר כי התמונה המצטיירת היא אפוא שהתובעת ניסתה לערבב בין תקופת חייו של המנוח לזו שאחרי מותו. דעתנו היא כי מכלול הראיות מוביל למסקנה כי עובר למות המנוח ובתוך כך במועד פטירתו התגוררו בני הזוג בביתו בסעיר. במועד כלשהו לאחר מות המנוח ומשניתן לתובעת אישור שהייה בישראל עברה להתגורר בבית המנוח בשכונת השלום עם ילדיה (עמ' 9, שורה 11). אלא שלא יכולה הייתה לגור יחד עם גרושת המנוח, בנה ג'מאל ומשפחתו באותה דירה, הן לנוכח גודלה והן לנוכח היחסים העכורים בינה לבין גרושת המנוח (עמ' 16, שורה 15). על מנת להשכין שלום איפשר הישאם לתובעת להתגורר בחדר נוסף שנבנה מעל דירת מחמוד ושעם המעבר של התובעת אליו הוספו לו מטבח ושירותים (עמ' 13, שורות 15-14, עמ' 16, שורה 17). אלא שהתובעת התקשתה לגור בדירה הממוקמת בקומה גבוהה של בניין (עמ' 16, שורה 21). על כן עקרה עם ילדיה לדירה שכורה באותה שכונה (עמ' 16, שורה 23), שם התגוררה מספר שנים עד שרכשה את ביתה הנוכחי, שאף הוא בשכונת השלום (עמ' 9, שורה 11). כאמור, הרבה מהפרטים שמסרה התובעת לחוקרי המוסד כמו גם הפרטים שעלו מחקירתה הנגדית לפנינו מצביעים על השתלשלות הדברים המפורטת לעיל שאותה ניסו התובעת והעד מטעמה ל'שפץ' באופן שכאמור, מערבבת את השתלשלות העניינים עובר למותו של המנוח וזו שלאחריה. טענות נוספות 21. טרם חתימה מוצאים אנו להתייחס בקצרה לשתי טענות נוספות שעלו מסיכומי התובעים ושטרם זכו למענה. טענה ראשונה עניינה בשינוי חזית אסור מצד הנתבע. כך בעוד שבמכתב הדחייה שנשלח לתובעים, נדחתה התביעה מן הטעם שהמנוח לא היה 'מבוטח' בהתאם לסעיף 240 לחוק, בכתב ההגנה נטען כי המנוח עבר להתגורר בסעיר ולא היה תושב מיום נישואיו לתובעת ועד לפטירתו. ספק בעינינו אם יש לדברים נפקות של ממש. מכל מקום, בנידון דידן מקובלת עלינו טענת הנתבע כי בכתב ההגנה ביקש להבהיר ביתר פרוט את גרסתו לאמור במכתב הדחייה. הא ותו לא. ואכן, עיון בכתב ההגנה מעלה כי אלו הם פני הדברים ועובדה היא שכתב ההגנה נחתם בכך ש"המנוח לא היה תושב בעת פטירתו". 22. טענה שנייה ומהותית יותר נוגעת לכך שהליך גביית נודעתה של התובעת בפני הנתבע היה לקוי. זאת לנוכח העובדה שהחוקר ציין שלא הקריא לתובעת את עדותה אלא שהיא קראה וחתמה עליה (עמ' 22, שורות 17-14), בעוד התובעת טוענת שהיא אינה יודעת קרוא וכתוב (עמ' 6, שורה 20). כמו כן, לנוכח הטענה כי בנסיבות אלה השאלות שנשאלה התובעת היו מורכבות וקשות. אין בידנו לקבל את טענות התובעת. בראש יאמר, כי התובעת עצמה בחקירתה החוזרת עמדה על דעתה בשתי הזדמנויות נפרדות כי החוקר הקריא לה את שתי ההודעות שמסרה לפני שחתמה עליהם (עמ' 12, שורות 13-9). לאמור, היא עצמה ובניגוד לטענותיה בסיכומיה, סבורה כי הייתה מודעת היטב לתוכנן טרם שחתמה עליהן. זאת ועוד. עיון בהודעה מיום 13.7.2010 מלמד כי בתחתיתה מופיעה הערה ולפיה בזמן גביית העדות נכח גם בנה של התובעת עבד אלרחמן על פרטי זיהויו המדויקים ואישר את הדברים בחתימתו. עובדה שיכולה להסביר את עדות החוקר לפנינו ולפיה מקום בו אדם אינו יודע קרוא וכתוב החוקר מקריא לו את ההודעה בהסכמתו או שנעזר בבן משפחה (עמ' 22, שורה 19). בדומה, מדו"ח הפעולה וזכרון הדברים של החוקר (נ/3) עולה, כי במועד החקירה השני, 15.7.2010, נכחו בבית ילדי התובעת. זאת ועוד זאת. החוקר העיד לפנינו מפורשות, ועדות זו מקובלת עלינו במלואה, כי הדברים שאמר לגבי חקירת התובעת אינם פרי זכרונו, בשל חלוף הזמן, אלא נאמרים על פי האופן שדרך כלל נגבות עדויות (עמ' 22, שורות 5-2). על יסוד דברים אלה יש לשקול את עדותו. אשר לטענה כי השאלות שנשאלה התובעת היו מורכבות מדי, כאמור, אין בידנו לקבלה. עיון בהודעות דווקא מלמד כי מדובר בשאלות פשוטות, נקודתיות ולא 'פתוחות' ומהתרשמותנו מהתובעת בחקירתה הנגדית דעתנו היא שבהחלט הייתה מסוגלת להשיב עליהן במלואן, וכי הבינה היטב את הדברים. לא למותר לציין, כי העובדה שאדם אינו יודע קרוא וכתוב אין משמעה כי יש לו בעיה קוגניטיבית כלשהי או כי אינו יכול להבין שאלות שנשאל ולהשיב עליהן בברור, בדיוק ובפירוט. 23. סוף דבר - על יסוד כל האמור התביעה נדחית והרינו קובעים כי במועד פטירתו לא היה המנוח מחמד ערמין ז"ל 'מבוטח' כמשמעו בסעיף 240 לחוק, דהיינו, לא היה תושב מדינת ישראל. המדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי ולפיכך אין צו להוצאות. 24. זכות ערעור: לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לצדדים.פוליסהשאלות משפטיותחברת ביטוח