שרברב נדקר בחצר ביתו, האם האירוע יוכר כתאונת עבודה ? העובדות כפי שעלו מחומר הראיות: התובע עובד כשרברב עצמאי. ביום 14.2.10 הותקף התובע באמצעות סכין ע"י רושל (להלן: "רושל"). התובע הובהל לבית החולים אסף הרופא ושם עבר ניתוח דחוף עקב הדקירה (נספח ה' לכתב התביעה). כנגד רושל הוגש כתב אישום בגין חבלה בכוונה מחמירה (נספח ג' לכתב התביעה). ביום 29.4.10 קבע ביהמ"ש כי ההליכים כנגד מר רושל יופסקו ורושל יאושפז בבית-חולים פסיכיאטרי (נספח ד' לכתב התביעה). טענות הצדדים: הצדדים חלוקים בשאלה האם אירעה לתובע תאונת עבודה. הנתבע דחה את תביעתו של התובע בשל שתי סיבות: "התאונה אירעה בהיותך בחצר ביתך ובטרם התחלת את דרכך לעבודה" בסיכומיו העלה הנתבע טענות נוספות: האירוע לא התרחש תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ואף לא עקב עיסוקו. התובע היה עסוק בתוך ביתו ולא עסק במשלח ידו, כפי שעולה מגירסתו של מר עוסמה אבו ג'ומעה במשטרה. לטענת הנתבע, הוכח על ידי הנתבע כי החצר בה התרחש האירוע הנו חצר פרטית ולכן הוא רשות היחיד. מכל הנימוקים הללו מבקש הנתבע לדחות את התביעה. הכרעה: לאחר ששמענו את עדותו של התובע, עיינו במסמכים שצורפו ובחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. סעיף 80 (1) לחוק הביטוח הלאומי קובע: "רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם - אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו;" על-פי הפסיקה על התובע להוכיח כי התאונה אירעה עקב "סיכוני דרך" ברשות הרבים בלבד וכי יש לפרש את סעיף 80 (1) בצמצום ותיוחד אך ורק לסיכוני דרך ברשות הרבים. האם החצר שבה נפגע התובע הנה רשות היחיד או רשות הרבים ? המבחן לקביעת רשות כרשות היחיד או כרשות הרבים נקבע בפסק הדין המנחה בעב"ל 19/99 המל"ל - משה רונן (פד"ע ל"ז (2002) 721, שם עמ' 724, 736, 738) מפי כב' הנשיאה נילי ארד: "בבואנו לדון בהוראתו של סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי, נכון הוא וראוי להחיל מבחן שוויוני וברור, במידת האפשר. לצורך העניין ה"מעון" יכול ויהיה דירת מגורים או בית פרטי בלא הבחנה ביניהם. ככלל, על-פי "מבחן דלת המעון" נקבע את הגבול החוצץ בין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים כקצה הדרך שבין המעון לעבודה. במקרים היוצאים מן הכלל, בהיותנו מונחים ב"מבחן השליטה המלאה על סיכוני הדרך" יורחבו תחומי המעון, ובאופן מושגי תוסט הדלת אל החצרים שמחוץ למעון באופן שנראה אף בהם את רשות היחיד של המבוטח. .... אליבא דכולי עלמא כביש או מדרכה רשות הרבים הם בהיותם פתוחים ופרוצים לכול ומחוץ לשליטתו של היחיד. זו הדרך בה חשוף המבוטח לסיכונים ההולכים ונמשכים על דרך החזקה המוקמת בסעיף 80 לחוק ממקום העבודה ואליו. בין רשות היחיד הברורה שהיא כאמור מדלת המעון פנימה, לבין רשות הרבים הפרוצה לסיכוני הדרך, ישנם מקרים בהם קיים התחום האפור. זה תחום החצרים שמחוץ לדלת המעון והסמוכים אליו. או אז מתעוררת השאלה להיכן נשייך תחום זה. האם נראה בו, ככלל, את רשות הרבים, או שמא ייספח לרשות היחיד של המבוטח - למעונו - ואם כן, באילו מקרים. התשובה לשאלה זו כרוכה בתשובה לשאלה "למי והיכן, אם בכלל, השליטה על סיכוני הדרך" בתחום האפור הזה. תנאי "השליטה המלאה" בו מדובר הוא ממין השליטה שיש למבוטח בביתו פנימה, בו "שולטים בכיפה תנאי חייו הפרטיים". אלה המקרים היוצאים מן הכלל בהם ניתן לראות את תנאי חייו הפרטיים של המבוטח כהולכים ומתמשכים גם אל התחום שמעבר לדלת הבית. המדובר הוא במקום בו יכולים אנו לקבוע כי למבוטח ישנה אותה יכולת של שליטה מלאה על המתרחש בגבולותיו, לרבות על הסיכונים הגלומים בה, כשם שיש לו בביתו פנימה. כזו עשויה להיות רחבה הסמוכה לבית הפרטי, מדרגות, שביל או חצר סגורים ומגודרים בשער, שבהם למבוטח בלבד היכולת לקבוע את מצב התחזוקה שלהם או את פתיחת השער ונעילתו, כדרך שעושה הוא בדלת ביתו. .... את המושג "מעונו" נפרש כתחום שהוא רשות היחיד של המבוטח. החציצה שבין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים, החציצה שבין "מעונו" לבין "ממעונו" ­ לצורך הוראתו של סעיף 80(1) לחוק, תהא דלת המעון - הבית הפרטי או הדירה. במקרים היוצאים מן הכלל נשיג את דלת המעון אל החצרים הסמוכים לו. זאת, בכפוף לכך שיוכח בראיות שלמבוטח הייתה שליטה מלאה על סיכוני הדרך העשויים להיווצר באותם חצרים, כמוה כשליטה שיש לו על סיכונים ממין אלה בביתו פנימה." ועוד נקבע בדב"ע (ארצי) נ"ז/01-22 שושנה מלחי - המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 22.11.97 - פורסם במאגרים האלקטרוניים): "הפסיקה גם הבחינה בין "חצר בלתי מגודרת לחצר שגדר מסביבה ולגדר שער אף כי אינו נעול. במקרה הראשון תחום היחיד אינו מגודר ואין עובר אורח יכול להבחין בין השטח הציבורי לזה הפרטי בעוד שבמקרה השני הגבול בין רשות היחיד ובין רשות הרבים ברור" (דב"ע נו/0-222 ויסמן טלי - המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם) להלן: "פסק דין ויסמן")." מהעדויות התברר כי החצר איננה במובן חד משמעי רשות היחיד או רשות הרבים ונסביר. מחד גיסא, החצר איננה ממש רשות היחיד כיוון שהרבים יכולים להיכנס: "הוא תקף אותי כאשר אני הייתי בתוך החצר של יחידת הדיור שבה גרתי, לחצר יש להיכנס דרך שער ברזל, מדובר בשער ברזל חשמלי אך באותה תקופה שגרתי ביחידת הדיור המנוע של השער לא פעל והיה ניתן להזיזו ידנית, וסמוך לחצר ישנה יחידת הדיור שבה גרתי." (עמ' 1 להודעה לחוקר מיום 14.7.10 שורות 11-6) ומאידך גיסא, החצר איננה רשות הרבים כיוון שהיא סמוכה לדירת המגורים: "כל המקרה של הדקירה היה בתוך שטח הגינה, סמוך ליחידת הדיור שבה גרתי" (עמ' 3 להודעה לחוקר מיום 23.6.10 שורה 7). וכך גם נכתב בכתב האישום שהוגש כנגד רושל: "חצר הבית" (סע' 4 לכתב האישום). אשר על כן, כל שניתן לומר כי התובע נפגע לא ברשות הרבים ולא ברשות היחיד, שהרי ברור שלתובע לא הייתה שליטה מלאה על המתרחש בחצרו, להבדיל מביתו פנימה, קל וחומר כששער החצר לא פעל. האם הפגיעה אירעה תוך כדי עבודתו של התובע ? מהעדויות התברר כי ביתו של התובע משמש כמקום עבודתו ושם הוא מאחסן כלים יקרים ובחצר הוא מאחסן צינורות פלסטיק וברזל: "ש. איזה כלים אתה מחזיק בחצר ? ת. כלים בבית, חומרים בחצר. בחצר יש לי צינורות פלסטיק, צינורות ברזל - צינורות ביוב, מים. חלקים שאני עובד אתם. מחבר T, זוויות. ש. גם דברים שעשויים מבטון, מכסה ביוב ? ת. יש מצב שיש מכסה ביוב, בריכה מפלסטיק של ביוב. ש. אתה אומר יש לך מלאי, באיזה סכום אתה מעריך אותו בממוצע ? ת. שמה אולי 10,000 ₪, בחצר. כשכל חלק עולה לך שקל, שני שקל, כשיש לך כל חיבור שעולה 1 ₪, 2 ₪, ב 1,000 ₪ זה המון ב-10,000 ₪ זה הרבה מאוד." (עמ' 3 לפרוטוקול שורות 24-18 לעדות התובע) מההודעה לחוקר ומהתצהיר עולה בוודאות שמר אוסמה אבו ג'ומעה (להלן: "ג'ומעה")עזר לתובע בעבודתו והסיע אותו, כיוון שהתובע היה בשלילת רשיון נהיגה. גם מכתב האישום ומההודעה לחוקר עולה בבירור שג'ומעה חיכה לתובע ברכב של התובע, על מנת להסיעו. על כן מסקנתנו היא שהתובע וג'ומעה היו בדרכם לעבודה. התובע אף מסר לחוקר את שמו של הלקוח שאליו היו צריכים להגיע השניים (שם פרטי בלבד, אולם בתצהיר ניתן שמו המלא של הלקוח). הנתבע לא בדק עובדה זו בחקירתו בטרם דחה את התביעה. אשר על כן הננו מקבלים את גרסת התובע כי אומנם היו, הוא וג'ומעה, בדרך ללקוח וג'ומעה המתין ברכב לתובע. גרסתו של התובע לפיה היה בידו מסור חשמלי לא נסתרה: "האם בזמן שיצאת מיחידת הדיור, והלכת לכוון היציאה ממנה לכיוון הרכב שחנה בחוץ, היה לך משהו ביד, חפץ כל שהוא, או כלי עבודה ? לא, בזמן שראיתי אותו לא היה לי שום חפץ ביד, אני יצאתי מיחידת הדיור עם מכשיר הדיסק ביד, אבל כאשר ראיתי אותו בתוך החצר הנחתי בצד את הדיסק, והלכתי לכיוון שלו, ואז הוא תקף אותי, הכל בא כזה בהפתעה." (שורות 8-2 להודעה מיום 14.7.10) (ההדגשה שלי - א.ג.כ.) על כן הננו קובעים כי התובע היה בדרכו מהבית לרכב על-מנת לנסוע ללקוח כשבידו מסור חשמלי, אולם הניח אותו כאשר ראה את התוקף. לפיכך מתקיים התנאי שהאירוע אירע תוך כדי עבודתו של התובע. האם התאונה אירעה עקב עבודתו של התובע ? בפסיקה נקבעה הפרשנות למושג "עקב העבודה" (דיון (ארצי) 87 - 0/מט המל"ל - דבורה אבטליון כ"א(1) 11): "מהמבחנים השונים שבהם נעזרים עת באים לפרש את הדיבור 'עקב ותוך כדי העבודה', המבחן המועיל הוא 'מבחן הקשר לעבודה' - Work connection - וליתר דיוק 'מבחן האלימינציה' - but for test. לפי מבחן זה יש, במקרים הראויים, לראות תאונה כ'תאונת עבודה', אם ניתן לקבוע כי לולא העבודה לא היתה התאונה קורית במקום ובזמן שקרתה" ... מבחן האלימינציה ("אלמלא לא") יושם בדב"ע מא/70- 0[5], עליו סמך בא-כוח המשיבה, ובו נפסק כי - "לולא עבודתו של המנוח בתנאים ובנסיבות כפי שהיו, לא היה נמצא במקום ולא היה פועל כפי שפעל ובסוף אלה נפל ונחבל ומת" (שם [5], בע' 43). ולענייננו: מותו של המנוח בא לו בשל התקלותו, במקום עבודתו, בעבריין מסוכן שההכרות ביניהם באה מכך שהלה עבד פעם בכפוף לו. משנפגשו, היה לעבריין כל יסוד להאמין שהמנוח יסגירנו לידי המשטרה, ומה גם שהמנוח, כממונה על עובדים וכאחראי על השגחה במקום, ציווה עליו להתקרב אליו באותו מעמד, ובהמשכו התנהג המנוח באומץ ובנחרצות ונהרג ביריות." כך גם בענייננו, לולא היה מצוי התובע במקום, לא היה נדקר או שהיה נדקר במקום אחר ואז זה לא היה במהלך עבודתו. סוף דבר: התביעה מתקבלת. אירוע התקיפה של התובע הנו פגיעה בעבודה. הנתבע ישא בשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ ובהוצאות המשפט של התובע בסך 500 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום. זכות ערעור לצדדים לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. חצראינסטלציהשאלות משפטיותהכרה בתאונת עבודהתאונת עבודה