נטען כי יש לסלק על הסף את טענת ההתיישנות, בשל כך שהנתבע לא העלה אותה בהזדמנות הראשונה. בענין זה טוען התובע כי "ההזדמנות הראשונה" היתה בעת הגשת כתב ההגנה כנגד התובענה הראשונה. (משום מה, התובע אינו טוען כי "ההזדמנות הראשונה" היתה בעת שהנתבע ביקש לסלק את התביעה על הסף תחילה בשל התנגדות הנתבע לפיצול הסעדים ולאחר מכן - בשל טענת הנתבע בדבר אי-כימות התביעה). 23. סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (שייקרא להלן: "חוק ההתיישנות"), קובע כך: "אין נזקקים לטענת התיישנות אם לא טען הנתבע טענה זו בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה.". כבר בשל נוסחו של סעיף 3 לחוק ההתיישנות, יש לדחות את טענת התובע ככל שהיא מתייחסת לאשר נטען בה; כלומר - לכך ש"ההזדמנות הראשונה" היתה דווקא בעת הגשת כתב ההגנה כנגד התובענה הראשונה. טענת התיישנות (מכח חוק ההתיישנות) היא טענת הגנה דיונית של נתבע כנגד תובענה מסויימת. המועד להעלאתה של טענת התיישנות כנגד תובענה מסויימת, אינו יכול להיות מועד שקדם למועד הגשת אותה תובענה. את טענת ההתיישנות יש להעלות "בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התובענה", כלשון הסעיף. על כן, כאמור, אם טענת התובע היא, כפי שנטען על ידיו, שהיה על הנתבע לטעון טענת התיישנות בטרם הגשת התובענה הנוכחית, הרי שיש לדחות את טענתו זו, ואני דוחה אותה. 24. למרות האופן שבו נוסחה טענתו של הנתבע, אופן שלפיו - כאמור - "ההזדמנות הראשונה" מתייחסת למועד שהיה בטרם הגשת התובענה הנוכחית, סברתי כי נכון לבחון אם המועד שבו העלה הנתבע את טענת ההתיישנות, כלומר - בעת הגשת כתב ההגנה - היה אכן "ההזדמנות הראשונה" לאחר הגשת התובענה הנוכחית. על פי ההלכה הפסוקה, אין לקבוע מסמרות בשאלה מה היא אותה "הזדמנות ראשונה" שבה יש להעלות את טענת ההתיישנות, הדבר תלוי בנסיבות הדיוניות של כל ענין. בדרך כלל, כתב ההגנה שבו הועלו טענות הגנה לגופה של התובענה, נחשב כ"הזדמנות ראשונה" להעלאת טענת התיישנות, אך יש מקרים שבהם נקבע שהיה על הנתבע להעלות טענת התיישנות עוד בטרם הגשת כתב ההגנה, וזאת - כאשר הוא העלה טענות לגופה של התובענה עוד טרם הגשת כתב ההגנה (כגון, טענת נתבע בדבר סיכוי קלוש של התביעה להתקבל שהועלתה במסגרת תגובה על בקשה לפטור מאגרה וכד'). ראו בעניינים אלה, בין השאר, את האמור להלן: ע"א 580/73 טויטו נ' ביטון ואח' (פ"ד כח(2) 527), ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן (פס"ד מיום 28/7/77), ע"א 516/84 לובמן נ' פיק ואח' (פ"ד מא(3) 472), רע"א 5902/04 הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ' פרידנברג (החלטה מיום 14/7/04) ועוד אסמכתאות רבות. בענייננו, אף שטענות הנתבע בתגובתו על הבקשה בדבר פיצול סעדים ובבקשתו לסילוק התביעה על הסף בשל אי-כימות נאות של התביעה, כללו גם התייחסות לגוף התובענה, אני סבור שאין זה נכון לראות את כתבי בי-הדין האמורים כאילו הם היו "ההזדמנות הראשונה" שבה נטענו טענות לגופה של התובענה, וזאת בשל האמור להלן: א. התגובה בענין פיצול הסעדים, התייחסה לתובענה הנוכחית במטרה להראות שהיא כוללת סעדים הנובעים מאותה עילה שנדונה כבר לפני כן. היא לא התיימרה לכלול את טענות הנתבע כנגד התובענה. על כן, לא נכון לראות אותה כ"הזדמנות הראשונה" להעלאת טענת ההתיישנות. ב. הבקשה בדבר סילוק על הסף בשל אי-כימות ראוי של התביעה, היתה בקשה שהתייחסה לאופן ניסוח כתב התביעה ולשאלה אם מבחינה דיונית נכון להותיר על כנה תובענה שלא ניתן להבין ממנה כיצד הגיע התובע לסכומים העיקריים שהוא תבע בכתב התביעה. משכך, גם היא - כבקשה פרוצדוראלית המתייחסת דווקא לכתב התביעה ולא למהותה של התביעה, לא היתה אמורה לכלול טענות הנתבע כגון טענת התיישנות, וגם היא - אינה בגדר "ההזדמנות הראשונה" להעלאת טענת ההתיישנות. ג. מעבר לנדרש אציין כי בבקשה לסילוק על הסף בשל אי-כימות ראוי של התביעה הנתבע הבהיר (סעף 3 לבקשה האמורה) כי הוא "שומר על זכותו" לטעון טענת התיישנות (אם כי, כאמור, הוא לא טען את הטענה באותה בקשה אלא רק "שמר על זכותו"). על כן, דעתי היא כי בנסיבותיה של תובענה זו, כתב ההגנה היה "ההזדמנות הראשונה" להעלאת טענת ההתיישנות, ואכן - טענת ההתיישנות נכללה בכתב ההגנה. משמעות זמן ההתדיינות בתובענה הראשונה ובתובענה השניה 25. בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, נאמר: "הוגשה תובענה לפני בית משפט ... והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה.". 26. התובענה הראשונה - כזכור - התקבלה בבית דין זה, וגם פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, לא הפך את אותה תובענה לכזו שלא התקבלה (אם כי - צמצם במשהו את אופן קבלתה). לפיכך, דעתי היא כי לא יכול להיות חולק על כך שזמן ההתדיינות בתובענה הראשונה (ובערעור על פסק הדין שניתן בה) - אינו אמור להיגרע ממנין תקופת ההתיישנות. 27. התובענה השניה - נמחקה, לבקשת התובע. על כן, נראה לכאורה שחל עליה האמור בסעיף 15 לחוק ההתיישנות על כך שהיא נדחתה באופן שלא נבצר מהתובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה. לטענת הנתבע, זמן ההתדיינות בתובענה השניה, אינו אמור להיות להיגרע ממנין תקופת ההתיישנות, וזאת - מאחר שהתובע לא כלל בכתב התביעה בתובענה השניה את הסעדים שהוא מבקש בתובענה הנוכחית, אלא "ישן על זכויותיו". גם אם אקבל את הטענה שהתובע "ישן על זכויותיו", איני סבור שנכון לקבל את הטענה המבוססת על כך שהסעדים הנתבעים כעת - לא נתבעו בכתב התביעה שבתובענה השניה. העובדה שמדובר בסעדים אחרים, אינה שוללת את ההנחה שהתובענה הנוכחית מבוססת על "אותה עילה" שעליה התבססה התובענה השניה. למעשה, לא אמורה להיות כלל מחלוקת בין הצדדים על כך שכדרישת סעיף 15 לחוק ההתיישנות - התובענה הנוכחית מבוססת על "אותה עילה" שעליה התבססה התובענה השניה. הרי אם לא היה מדובר ב"אותה עילה", לא היה כלל צורך בבקשה לפיצול סעדים, ולא היה מקום לטענות הנתבע בענין סילוק התביעה על הסף בשל אי-פיצול הסעדים. (בענין עילת התביעה לצורך סעיף 15 לחוק ההתיישנות, ראו גם את הבהרתי בסעיף 34 להלן). 28. מאחר שהתובענה השניה נדחתה באופן שלא מנע מהתובע להגיש התובענה הנוכחית, ומאחר שמדובר בשתי תובענות שמבוססות על "אותה עילה", הרי שלכאורה, לפי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, זמן ההתדיינות בתובענה השניה, אמור להיות כזה שאינו נמנה במנין תקופת ההתיישנות. עם זאת - בהתאם להלכה הפסוקה, אין זה נכון לפעול להארכת תקופת ההתיישנות באופן "אוטומטי" רק מחמת קיומו של הליך קודם שנמחק, אלא - נכון להכפיף את הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, לעקרון תום הלב. כך, למשל, נאמר בענין זה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק ע"ע 393/05 טהה ואח' - מקיאס בע"מ (פסק דין מיום 10/1/06): "השאלה היא ... האם בכל מקרה של נקיטת הליך קודם יש תוקף להוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות באופן שלעולם תוארך התקופה בשל נקיטת אותו הליך או שיש להבחין בין הנסיבות השונות בהן הסתיים ההליך הראשון ולהגביל את תחולת סעיף 15 לנסיבות מסוימות בלבד. ההתייחסות בפסיקה לשאלת היקף תחולתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות, איננה אחידה. מצד אחד, נקבע כי סעיף 15 עשוי לחול ולעצור את מירוץ ההתיישנות כאשר התובענה נמחקת מחמת חוסר מעש ... או כאשר תובענה נמחקת מחמת אי מסירה ... מצד שני, נקבע כי אין להחיל את סעיף 15 במקרה בו התובע ביקש בעצמו לדחות את התביעה, למחקה, או להפסיק את הדיון בה... סעיף 15 לחוק ההתיישנות הינה הוראת חוק הטעונה פירוש. על פי לשון סעיף כפשוטו של מיקרא, הוראתו הינה כללית ובלתי מסוייגת ולפיה בכל מקרה בו הוגשה תביעה ונמחקה אין להביא בחשבון, לעניין ההתיישנות, את תקופת קיומה של התביעה הראשונה ... לטעמי, יש לפרש את סעיף 15 בצורה מצמצמת. סעיף 15 לחוק ההתיישנות נועד להתגבר על נסיבות בהן סיום ההליך הראשון נעשה מסיבות ענייניות ומוצדקות. לדעתי, ניתן לגרוס שאין הצדקה להכיר בתחולת סעיף 15 לחוק ההתיישנות בנסיבות בהן ההליך הראשון הינו טורדני גרידא או שהוא הוגש בחוסר תום לב, תוך שימוש לרעה בהליכי בית המשפט וכדי להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות. בנסיבות שכאלה ניתן לטעון כי התנהגות התובע משמיטה את הרציו העומד ביסוד סעיף 15 לחוק ההתיישנות וניתן להימנע מלהכיר בהארכת תקופת ההתיישנות. על פי גישתי זו, מחיקת הליך קודם בשל טעות או רשלנות בניהול ההליך שאינם מגיעים לכדי התנהגות בחוסר תום לב או שאינם טורדנים או כרוכים בשימוש לרעה בהליכי בית המשפט, אינם מצדיקים סיוג או שלילת תחולת החריג הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות.". עקרון זה אושר על ידי בית הדין הארצי לעבודה בפסקי דין נוספים, כגון: ע"ע 706/05 ישראלי - מפעלי פרג מאוחדים בע"מ (פס"ד מיום 6/2/07), ע"ע 806/06 זעירא - אוניברסיטת בר אילן ואח' (פס"ד מיום 25/8/09), וכן ע"ע 57/10 שאהר - דשא איכות הסביבה בע"מ (פס"ד מיום 4/10/11). 29. על כן, נראה לי כי אין זה נכון להאריך "אוטומטית" את תקופת ההתיישנות במשך תקופת ההתדיינות בתובענה השניה. מנגד - אין זה נכון לקבל את הגישה האוטומטית ההפוכה, שלפיה די בכך שהתובע היה זה שביקש את מחיקת התביעה הקודמת, כדי להביא לאי-החלתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות כגישת בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק ע"א 4292/98 א. פ. פרי בע"מ נ' גבאי ואח' (פס"ד מיום 16/12/99, שאוזכר על ידי בית הדין הארצי לעבודה בפסק הדין בתיק 393/05 שצוטט בחלקו לעיל). הנכון, לדעתי, על פי ההלכה הפסוקה שנסקרה לעיל, הוא לבדוק, בעניינו של התובע, אם נכון לראותו כמי שבעת הגשת התובענה השניה או בעת הבקשה למחוק אותה, פעל בחוסר בחוסר תום לב, תוך עשיית שימוש לרעה בהליכי משפט, כשמטרתו היתה להאריך באופן מלאכותי את תקופת ההתיישנות, וכשברור שרשלנות גרידא מצדו, או מחדל דיוני דומה, אינם אמורים להיראות כפעולה חסרת תום לב. 30. לדעתי, נסיבות הגשת התובענה השניה ונסיבות מחיקתה אינן יכולות ללמד על כך שהתובע פעל באותה תובענה או במחיקתה בדרך חסרת תום לב. התובע, כאמור כבר לעיל, נקלע אז למצב שבו נוכח קביעת בית הדין הארצי לעבודה שלפיה הוא - כביכול - כבר פוטר בשנת 2004, הוא התקשה להעלות את הטענה כנגד פיטוריו בשנת 2008. בשל כך, הוא התכוון לפנות אל בית הדין הארצי לעבודה בבקשה לתיקון פסק הדין, אלא שכפי הנראה לאחר מכן, הוא החליט שלא לעמוד על רצונו להמשיך את העבודה, לוותר - לפיכך - על כוונתו לבקש את תיקון פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, ולהסתפק בהגשת התביעה הכספית שהוגשה בתובענה הנוכחית. אין מדובר בחוסר תום לב, אשר מצדיק את אי-החלת סעיף 15 לחוק ההתיישנות. 31. על כן, לדעתי, נכון להחיל - בקשר לזמן ההתדיינות בתובענה השניה - את סעיף 15 לחוק ההתיישנות, ולהוציא את תקופת ההתדיינות האמורה, ממנין תקופת ההתיישנות. תקופת ההתדיינות האמורה היתה מיום 17/11/08 עד יום 25/5/09, כלומר בת 6 חודשים ו-9 ימים. תקופה זו, אמורה להיווסף לתקופת 7 השנים האמורה בסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות. תקופת ההתיישנות 32. התובענה הנוכחית הוגשה, כאמור, ביום 7/4/11. כלומר, התקופה הרלוונטית לבחינת טענת ההתיישנות, לאור הוראות סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות והארכת התקופה, נוכח הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות והמסקנה האמורה בסעיף 31 לעיל, היא תקופה בת 7 שנים, 6 חודשים ו-9 ימים שקדמו ליום 7/4/11. תקופה זו החלה ביום 28/9/03. 33. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי מנין תקופת ההתיישנות מתחיל ביום שבו נולדה עילת התובענה. על כן, לשם בחינת טענת ההתיישנות, עלי לבדוק - בנפרד ביחס לכל סעד שהתובע מבקש - אם מועד יצירת העילה היה לפני 28/9/03 או החל ממועד זה. 34. לשם הבהרה, אעיר בענין זה כי פרשנות המונח "עילת התובענה" בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, אינה זהה לפרשנות המונח "אותה עילה" בסעיף 15 לחוק ההתיישנות או לפרשנות המונח האמור בתקנה 26 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, העוסקת בפיצול סעדים. בענין סעיף 15 לחוק ההתיישנות ובענין בחינת הצורך בבקשה לפיצול סעדים, נכון להתייחס אל "עילת התביעה" בהקשר הרחב, על פי האופן שבו נבחן קיומו של "מעשה בית דין". לעומת זאת, לשם בחינת המועד שבו נולדה עילת התביעה, לצורך סעיף 6 לחוק ההתיישנות, נכון להתייחס אל המונח "עילת התביעה" כאל עילה קונקרטית שהיתה עשויה לאפשר לתובע להגיש תובענה לשם קבלת סעד ספציפי הנובע ממנה. בענין השוני בפרשנות המונח הזהה ראו, למשל, את פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 1650/00 זיסר נ' משרד השיכון ואח' (פ"ד נז(5) 166), אשר מתייחס לשוני בין הפרשנות הנכונה של המונח המופיע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות לבין הפרשנות הנכונה של אותו מונח כשהוא מופיע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות. תחילה, קבע שם בית המשפט העליון כי אין פרשנות אחידה לאותו מונח: "המונח 'עילת תובענה' אינו בעל משמעות מונוליטית, תוכנו משתנה בהתאם להקשר הדברים ולתכלית ההסדר המשפטי שבמסגרתו הוא עולה. זהו מונח מסגרת שמהותו משתנה על-פי המטרה שנזקקים לה לצורך הגדרתו ...". לאחר מכן, התייחס שם בית המשפט העליון לפרשנות המונח "עילת התובענה" כשהוא מופיע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, כך: "המבחן המקובל ל'עילת תובענה' לצורך התיישנות הוא קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש... ... במוקד מבחן זה עומד קיומו של כוח התביעה בידיו של התובע. משעה שכוח זה נמצא בידיו של התובע יכול מירוץ ההתיישנות להתחיל. ... לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע, אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית-המשפט ולהגיש את תביעתו. מבחינה זו עילת התביעה נוצרת ביום שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית- המשפט והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, הוא היה זוכה בפסק-דין, שהרי ברי כי אין למנות תקופת התיישנות קודם למועד זה מקום שטרם בשלה זכותו של בעל-דין לפנות לבית-המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד...". בהמשך אותו פסק דין, דן בית המשפט העליון בפרשנות המונח "אותה עילה" בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, וקבע - בין השאר - כך: "המונח 'עילת תביעה' אינו נושא משמעות אחידה בהקשרים שונים ... יש לבחון את תוכנו של מונח זה על-פי הקשרו ועל-פי תכלית דבר החוק אשר במסגרתו יש לפרשו. בחנו לעיל את משמעות המונח 'עילת תובענה' בהקשר של תחילת מירוץ ההתיישנות. משמעות זו נועדה להשיג מטרה מוגדרת הטבועה בדין ההתיישנות והיא להגדיר את מירוץ התקופה מאותו שלב שבו היה בידי בעל-דין להגיש את תביעתו לערכאה שיפוטית ולזכות בסעד אם יבסס את עילתו. הגדרה זו אינה בהכרח ישימה בתחומי משפט אחרים, ובכלל זה בדיני מעשה-בית-דין. לצורך החלת סעיף 15 לחוק ההתיישנות אנו נדרשים לעבור מהגדרת 'עילת התובענה' לצורך מירוץ ההתיישנות להגדרת תוכנו של מונח זה על-פי דיני מעשה-בית-דין, שהרי סעיף 15 מותנה, בין היתר, בכך שהתביעה השנייה אינה חסומה מבירור שיפוטי אף שהיא מבוססת על עילה זהה לזו שעמדה ביסוד ההתדיינות הראשונה. תוכן המונח 'אותה עילה' בהקשר זה נשאב אפוא מדיני מעשה-בית-דין ונגזר מתכליותיו של מוסד משפטי זה. מבחן 'זהות העילות' בהקשר של עקרון מעשה-בית-דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקת בתי-המשפט. הוא מתקיים מקום ששתי התביעות מבוססות על עילות זהות בבסיסן, גם אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים ומרכיבים נוספים שלא פורטו בתביעה הקודמת ...". 35. על כן, כאמור כבר בסעיף 33 לעיל, נכון לבחון ביחס לכל סעד ספציפי שהתובע עתר לקבל בתובענה הנוכחית, אם העילה הקונקרטית שאיפשרה את תביעת אותו סעד, נולדה בטרם יום 28/9/03 או אם היא נולדה החל מיום זה ואילך. כך אעשה להלן, אך לפני כן, אתייחס לעוד שני היבטים של ענין עקרוני בענין משמעות פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. היבט אחד ביחס לעצם ההכרה בתובע כעובד של הנתבע, והיבט אחר - בענין משמעות אחת מקביעותיו של בית הדין הארצי לעבודה. משמעות פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה 36. חלק מטענות התובע עשוי ללמד כי התובע סבור שנכון לראות את "עילת התובענה" ככזו שנולדה עם קביעתו של בית הדין הארצי לעבודה, כך שכביכול מנין תקופת ההתיישנות, אמור להתחיל רק מאז. אם אכן התובע סבור כך - הרי שהוא טועה בעמדה זו. 37. אף שכמובהר לעיל, משמעות המונח "עילת התובענה" בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, היא המשמעות הצרה (יחסית) של המונח, כך שהוא עוסק בעילה הקונקרטית של התביעה לסעד ספציפי, אין בכך כדי להביא לקביעה שהעילה, כביכול, נולדה רק לאחר שהיה פסק דין שהצהיר על מעמדו של התובע (לא פסק הדין בתובענה הראשונה ולא פסק הדין בערעור על פסק הדין בתובענה הראשונה). כשם שלא היתה כל מניעה שהתובע יגיש את התובענה הראשונה במועד מוקדם יותר מהמועד שבו היא הוגשה בפועל, לא היתה גם כל מניעה שהתובע יכלול כבר בתובענה הראשונה את עתירותיו לסעדים הכספיים הנובעים מההצהרה בדבר היותו "עובד". אילו היה התובע עושה כך, הרי שעם קבלת טענתו בדבר מעמדו כ"עובד", היה מתקיים דיון גם לגבי שאלת המשמעות הכספית של אותה הצהרה, בהתאם לסעדים הכספיים שהתובע היה עותר לקבל. על כן, את בחינת "עילת התובענה" הקונקרטית לכל אחד מהסעדים שהתובע עותר לקבל בתובענה זו, יש לעשות כשם שבוחנים עילה כזו לגבי כל עובד אחר, גם עובד שהיה מוגדר מלכתחילה כ"עובד" ולא היה צריך לקבל פסק דין הצהרתי בענין זה. 38. ייתכן שעמדתו של התובע בענין זה (אם אכן זו עמדתו), נובעת מפרשנות שגויה של פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק ע"ע 1616/04 טיברמן - מקורות חברת מים בע"מ (פסק דין מיום 8/1/06). בפסק דין זה נאמר - בין השאר - כך: "תביעה על עצם קביעת הסטטוס של עובד וההשלכות הכספיות הנובעות מכך ככלל, לא תידחה מפאת טענת ההתיישנות, גם אם מערכת היחסים בין העובד והמעביד החלה שנים רבות לפני הגשת התביעה.". על בסיס קביעה זו של בית הדין הארצי לעבודה, ניתן היה (אולי) לסבור כי גם תביעה בקשר ל"השלכות כספיות" מסויימות של הכרה רטרואקטיווית של התובע כמי שהיה עובד של הנתבע, אינה אמורה להידחות מפאת התיישנות, וכי עם ההכרה במעמד כ"עובד" ניתן לתבוע זכויות כספיות הנובעות מכך - בלא כל הגבלת שנים. אולם, אין הדבר כך; הפרשנות הנכונה של הקביעה האמורה של בית הדין הארצי לעבודה, היא כי תביעה לגבי עצם המעמד כ"עובד" של נתבע כלשהו (עם השלכות כספיות שנובעות מכך), ניתן להגיש גם שנים רבות לאחר שהחלו יחסי העבודה עם אותו נתבע, מבלי שתתקבל טענתו של הנתבע האמור על כך שמאחר שחלפו למעלה מ-7 שנים מאז תחילת מערכת היחסים - כבר התיישנה זכות התביעה להיות מוכר כ"עובד" של אותו נתבע. אין להסיק מכך שכל תביעה כספית, בגין כל שנות ההתקשרות, לא תהיה חשופה לטענת ההתיישנות. ראיה לכך שזו הפרשנות הנכונה של הקביעה המצוטטת לעיל מפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק ע"ע 1616/04 הנ"ל, מצויה (גם) בהמשכו של אותו פסק דין, שבו נאמר כך: "כללי ההתיישנות יבחנו לאור העילות הנובעות מיצירת הסטטוס החדש. כך למשל: תביעה לפיצויי פיטורים נוצרת עם סיום יחסי העבודה וכללי ההתיישנות יבחנו מאותו מועד. כך גם אם העובד היה זכאי לתוספת שכר כלשהי כתוצאה מקביעת מעמדו כ'עובד', כי אז יחולו כללי ההתיישנות באופן שאותו עובד יהא זכאי לאותן תוספות שבע שנים לאחור ממועד הגשת התביעה.". 39. על כן, כאמור, גם שאלת ההתיישנות בתובענה הנוכחית של התובע, אמורה להיבחן כתובענתו של כל עובד; על פי שאלת מועד היווצרות העילה של כל אחד מהרכיבים שהתובע עותר לקבל אותם. 40. ההיבט השני של חשש שמא התובע טועה במשמעות שהוא מייחס למה שניתן ללמוד מפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בערעור על פסק הדין בתובענה הראשונה, מתייחס לאמור בפסקה (5) של החלק האופרטיווי של פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, כמצוטט בסעיף 9 לעיל. באותה פסקה נאמר, כי אין באמור בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה כדי לחסום את התובע מלתבוע זכויות הנובעות ממעמדו (כעובד של הנתבע). חלק מטענות התובע עשוי להצביע על כך שהתובע מתייחס לקביעה זו של בית הדין הארצי לעבודה, כאילו יש בה משום מתן איזו "חסינות" מפני טענת התיישנות. אולם, גם בענין היבט זה; אם התובע סבור כך - הרי שהוא שוגה בפרשנות האמור בפסקה (5) לחלק האופרטיווי של פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, שכן פסקה זו - לא באה להקנות לתובע זכויות שלא היו לו לפני כן, אלא פשוט באה להבהיר שפסק הדין אינו גורע מזכותו להגיש תביעה. משכך - פסק הדין האמור גם לא גרע מזכויות הנתבע להעלות את טענת ההתיישנות. 41. כעת - סוף סוף - אעבור לבחון את שאלת ההתיישנות ביחס לכל אחד מרכיבי התביעה. בחינת טענת ההתיישנות ביחס לרכיבי התביעה, על פי העקרונות שנקבעו לעיל 42. רכיבי התביעה בתובענה הנוכחית, נסקרו בסעיף 12 לעיל. אתייחס אליהם בנפרד להלן. 43. הרכיב הראשון (גם מבחינת מועדיו וגם מבחינת סכומו) הוא רכיב בסך כולל של 460,000 ₪ (שהתובע כלל לא פירט איך הוא חישב אותו וכיצד התוצאה היתה דווקא בסכום עגול), שאותו עותר התובע לקבל בשל הפרשי שכר ותנאים נלווים (כולל החזר הוצאות רכב וטלפון, דמי הבראה, ביגוד, הפרשות הנתבע לקופת גמל ולקרן השתלמות, תשלומים בעד קייטנות ומלגות לימוד), בגין כל התקופה שמאפריל 1996 ועד 6/11/08. עילת התביעה (במשמעות של סעיף 6 לחוק ההתיישנות), לגבי שכר ותנאים נלווים לשכר אשר מגיעים בעד חודש מסויים - נולדת עם תום אותו החודש. לפיכך, עילה כזו לגבי חודשים מסויימים, מתיישנת מדי חודש - עם חלוף תקופת ההתיישנות מאז תום אותו חודש. המועד הרלוונטי לעניינו של התובע, כאמור בסעיף 32 לעיל, הוא יום 28/9/03. במועד זה בשלו כבר הזכויות לקבלת הפרשי השכר והתנאים הנלווים בגין כל התקופה שמאפריל 1996 ועד אוגוסט 2003. על כן, ניתן לקבוע שיש לקבל את טענת ההתיישנות בעד הזכויות של הפרשי שכר ותנאים נלווים בגין התקופה שעד חודש אוגוסט 2003, כך שיש לסלק על הסף, מפאת התיישנות, את חלקו של רכיב זה, כשהוא מתייחס לתקופה שמאפריל 1996 ועד אוגוסט 2003. המשך ההתדיינות בתובנה זו לגבי הרכיב של הפרשי שכר ותנאים נלווים, ייעשה רק לגבי התקופה שמספטמבר 2003 ועד יום 6/11/08. 44. הרכיב השני שהתובע עותר לו, הוא רכיב של הפרש פיצויי פיטורים בסך 52,000 ₪. התובע אמנם אינו מפרט מתי שולמו לו פיצויי הפיטורים שבגינם הוא עותר לקבל הפרש, אך מאחר שלטענתו מדובר בסכום נמוך מדי שהוא קיבל מתגבור, ניתן להניח שכוונתו היא לפיטורים שנעשו על ידי הנתבע באמצעות תגבור - בחודש ספטמבר 2004. בהנחה שזו אכן כוונתו של התובע, הרי שעילת התביעה בענין זה, נולדה בספטמבר (או אף באוקטובר) 2004, כך שלא חלפה תקופת ההתיישנות לגביה. על כן, אני דוחה את טענת ההתיישנות ביחס לרכיב בדבר הפרש פיצויי פיטורים. עם זאת, אם יתברר בהמשך ההתדיינות, כי כוונת התובע להפרש פיצויי פיטורים בגין מועד אחר (כגון - באחד המועדים שבהם חודש ההסכם בין הנתבע לבין תגבור), הרי שאם מועד זה יהיה מוקדם ליום 28/9/03 - נכון יהיה לקבל את טענת ההתיישנות לגבי רכיב זה. 45. הרכיב השלישי - רכיב בשל תמורת הודעה מוקדמת בסך 7,000 ₪, מתייחס בבירור למועד פיטוריו של התובע על ידי הנתבע, ביום 6/11/08. לפיכך, מדובר בעילה שלא נולדה בטרם יום 28/9/03, כך שגם התביעה של רכיב זה לא התיישנה ואני דוחה את טענת ההתיישנות בקשר אליה. 46. הרכיב הרביעי - עוסק בטענת התובע על כך שהוא פוטר בפיטורים שאינם כדין, הן בפיטוריו הראשונים (בספטמבר 2004) והן בפיטוריו השניים (ביום 6/11/08) ועל עגמת נפש שנגרמה לו הן בשל אופן פיטוריו והן בכל תקופת עבודתו (כך, למשל, לגבי מניעת ייצוג ארגוני, וכך, למשל, לגבי פגיעה בתחושת השייכות שלו, ופגיעה בכבודו כעובד). ככל שמדובר על חלק הרכיב הנוגע לפיטורים שאינם כדין, הרי ששני מועדי הפיטורים (ספטמבר 2004 וכן 6/11/08) היו בתוך התקופה שטרם התיישנה זכות התביעה לגביה, כך שיש לדחות את טענת ההתיישנות בענין חלק זה של הרכיב. ככל שמדובר על חלק הרכיב הנוגע לעגמת הנפש שנגרמה לתובע במהלך תקופת עבודתו, הרי שזכות התביעה בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובע, לטענתו, עד יום 27/9/03 - כבר התיישנה, והמשך ההתדיינות בתובענה בקשר לחלק זה של הרכיב, יעסוק רק בטענת התובע על עגמת הנפש שנגרמה לו בתקופה שמיום 28/9/03 ואילך. 47. ברור שהתוצאה לגבי הרכיב הראשון (כאמור בסעיף 43 לעיל) ולגבי חלק מהרכיב השני (כאמור בסעיף 46 לעיל), וכן לגבי הספק בענין הרכיב השני (כאמור בסעיף 44 לעיל) היא תוצאה מוזרה, אלא שזו התוצאה של שילוב של שני גורמים אלה: - העובדה שהתובע לא פירט בכתב התביעה כיצד הוא כימת את תביעתו בכל אחד מהרכיבים. בענין זה, כבר ציינתי בסעיף 7 להחלטתי מיום 31/10/12, כי הבהרת סכומי התביעה הוא אינטרס של התובע, וכי התובע נטל על עצמו סיכון בכך שהוא הגיש תביעה שלא ניתן להבין את האופן שבו הוא ערך את חישוביו. ייתכן שדחיית חלק מהתביעה בטענת התיישנות, תהיה חלק ממימוש הסיכון שהתובע הסתכן. - העובדה שההסכמה בין ב"כ הצדדים מיום 13/4/14, חרגה מהמבנה הלוגי של ההסכמה הדיונית שהושגה ביום 30/1/13, כך שבמקום לברר קודם את רכיבי התביעה שלגביהם תישאר מחלוקת, החליטו ב"כ הצדדים לבקש שקודם תינתן הכרעה בשאלת ההתיישנות. כאמור כבר בסעיף 20 לעיל, ענין זה הביא לכך שהחלטה זו ניתנת על סמך כתבי הטענות, בלא שנערך דיון מוקדם שבו היה ענין חישוב סכומי התביעה מתברר ביתר פירוט (כאמור כבר בסעיף 7 להחלטתי מיום 31/10/12, התכוונתי לערוך בירור כזה בעת הדיון המוקדם, אלא שעל פי ההסכמה הדיונית שהושגה ביום 30/1/13, היה על ב"כ הצדדים לברר זאת בעצמם, בטרם ההכרעה בשאלת ההתיישנות, אך, כאמור, הם סטו מאותה הסכמה). אני מקווה שכעת, משהוכרעה המחלוקת בענין ההתיישנות, ישכילו ב"כ הצדדים לקיים כראוי את החלק הראשון של ההסכמה הדיונית מיום 30/1/13, כך שבהמשך ההתדיינות יהיה ניתן ליישם על רכיבי התביעה באופן קונקרטי גם את ההחלטה בענין ההתיישנות, על פי העקרונות שנקבעו בסעיפים 43 ו-46 לעיל. לסיכום טענת ההתיישנות 48. כמוסבר לעיל, אני מקבל - חלקית - את טענת ההתיישנות, ביחס לחלקים של שניים מהרכיבים של התביעה (ואולי גם ביחס לרכיב שלישי), ודוחה את הטענה ביחס לשאר התביעה, הכל - כאמור בסעיפים 43-46 לעיל. 49. אף שמבחינת הרכיבים יכול להיראות שקיבלתי רק חלק קטן מטענת ההתיישנות, הרי שכפי הנראה מבחינת סכומי התביעה, נראה שקבלת טענת ההתיישנות תביא לדחיית התביעה לגבי חלק ניכר מהסכום הכולל של התביעה (בחינה זו תוכל להיעשות רק לאחר שב"כ הצדדים יקיימו, סוף סוף, את החלק הראשון של ההסכמה הדיונית מיום 30/1/13, או (אם הם ימשיכו שלא לקיים את אותה הסכמה דיונית) - לאחר שיתקיים דיון מוקדם מפורט. בשל כך, איני מחייב מי מהצדדים בהוצאות משפט בענין טענת ההתיישנות. 50. כל אחד מהצדדים זכאי לבקש, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על החלטה זו תוך 15 ימים מהיום שבו ההחלטה תומצא לו. בענין זה אבהיר כי אף שחלק מהתביעה נדחה בשל קבלה חלקית של טענת ההתיישנות לא היה רכיב כלשהו שהתביעה לגביו נדחתה במלואה. על כן, אין מדובר בפסק דין חלקי, אלא ב"החלטה", אשר לגביה יש צורך בקבלת רשות ערעור. (ראו לענין זה את החלטתו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק ע"ע 220/08 שרותי בריאות כללית - צ'רקסקי (החלטה מיום 18/6/08)). הנחיה בדבר המשך ההליכים 51. בשל אי-קבלת טענת ההתיישנות במלואה, יש צורך להמשיך לדון בתובענה. לא אוכל כבר לדון בתובענה בעצמי, לאור העובדה שמועד פרישתי הבעל"ט קרב ובא. על כן, מתבקשת המזכירות להעביר את התובענה על נשיאת בית דין זה, הנשיאה ורד שפר, לשם קביעת השופט שידון בתובענה. 52. ברור שהשופט שידון בתובענה ידון בה בדרך שנראית לו נכונה ביותר. אך אעיר כי אילו אני הייתי ממשיך את הדיון בתובענה, הייתי נותן לב"כ הצדדים שהות לקיים את החלק הראשון (סעיפים א'-ד') של ההסכמה הדיונית מיום 30/1/13, ולאחר מכן בוחן מה נותר לדיון בתובענה. ייתכן שקיום נכון של אותה הסכמה דיונית, יביא את הצדדים למסקנה שאין צורך בקיום דיון כלשהו. טענות שיש להעלות בהזדמנות הראשונההתיישנות