נסיבות סיום עבודת המערער וזכאותו לפיצויי פיטורים; פיצוי בגין אי מסירת הודעה מוקדמת או לחלופין זכות המשיבה לקיזוז דמי הודעה מוקדמת; זכאות המערער לדמי הבראה; זכאות המערער לפדיון ימי חופשה. בית הדין האזורי לא מצא תימוכין לטענת המערער לפיה פוטר מעבודתו. בית הדין פסק כי מחומר הראיות עולה שעבודת המערער הופסקה בהתאם לדרישת המשתמשת - חברת חיפה כימיקלים דרום, על רקע תפקודו הלקוי של המערער בעבודתו, בשל נזק שנגרם על ידיו (להלן - הנזק). בית הדין קמא הפנה לעדות המערער, ממנה עלה כי המשיבה הציעה למשיב עבודה חלופית במפעל אחר, מפעל המגנזיום בים המלח (להלן - מפעל המגנזיום) וקבע כי המשיבה לא פיטרה את המערער. לאור זאת פסק בית הדין קמא כי המערער לא עמד בנטל להוכיח כי פוטר מעבודתו וכי אין לראות בהפסקת עבודת המערער במפעל חיפה כימיקלים דרום, בהתאם לדרישת המפעל, כאקט של פיטורים על ידי המשיבה. בית הדין העיר כי המערער ציין, בתצהירו ובסיכומיו, שסירב להצעת המשיבה לעבוד במפעל המגנזיום בשל הרעת תנאים - המרחק למפעל המגנזיום והמשכורת הנמוכה המתקבלת בו. אולם קבע כי ישנה בעייתיות בטענות המערער. שעה שהמערער לא העלה את הטענה להרעת תנאים בצורה מפורשת בכתב התביעה, אלא רק בתצהירו ובסיכומיו. ובכל מקרה מדובר בשתי טענות חלופיות, אשר אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. מאחר שהמערער מחד העלה טעה לפיה פוטר ומנגד טען כי התפטר על רקע הרעת תנאים. למעלה מן הדרוש, בחן בית הדין קמא האם נסיבות התפטרות המערער באות בגדר הרעת תנאים. בית הדין קמא, לאחר שנתן דעתו לכלל נסיבות המקרה פסק כי המערער לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח כי התקיימו בו תנאי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963, אשר יש בהם כדי להצדיק התפטרות המערער בדין "מפוטר". בית הדין האזורי התרשם כי המשיבה הציעה למערער שתי חלופות - עבודה במפעל מגנזיום ועבודה במתקן לוגיסטיקה במפעל חיפה כימיקלים דרום (להלן - מתקן לוגיסטיקה), הסמוך למתקן בו עבד המערער. בית הדין ציין כי אומנם במכתב, מיום 29.3.09, ששלח מנהל המשיבה, מר אהוד גד (להלן - מנהל המשיבה) לא הוזכרה הצעת העבודה במתקן הלוגיסטיקה (להלן - המכתב), אולם עדויות מנהל המשיבה ומנהל המתקן בו עבד המערער, מר עדי פייקין (להלן - מנהל המתקן), נמצאו קוהרנטיות וברורות ולא נסתרו על ידי המערער. באשר להצעת העבודה במפעל המגנזיום התרשם בית הדין קמא כי המשיבה התחייבה להעסיק את המערער בתנאים זהים לתנאי עבודתו הקודמים, בין היתר מבחינת תנאי שכר, תוך מתן הטבה נוספת בצורת תשלום עבור זמן הנסיעה. בית הדין קמא התרשם כי מנתוני המרחק וזמן הנסיעה שהוצגו לפניו לא נמצא פער משמעותי - בין המרחק למפעל חיפה כימיקלים דרום לבין המרחק למפעל המגנזיום - המהווה הרעת תנאים מוחשית. עוד קבע בית הדין כי לא ניתן לצפות מהמשיבה, כחברה המעניקה שירותי אריזה למפעלים, שבעת ניוד עובדים ממקום למקום, תתאים לעובדיה תנאי עבודה זהים במלואם למקום העבודה הקודם. בית הדין ציין כי המערער לא טרח לבחון את תנאי ההעסקה אשר הוצעו לו במפעל המגנזיום. כמו כן המערער לא הציג כל ראיה לפגיעה ממשית בשכרו. מעיון בעדות המערער עולה כי המערער העלה השערות וחששות בלבד מבלי להביא נתונים אובייקטיבים בתמיכה לטענתו בדבר ירידה בשכר, ולא ניסה כלל לבוא בדברים עם מי מנציגי המשיבה. בנסיבות אלה, פסק בית הדין כי מאחר שהמערער פסל על הסף הצעת המשיבה ועמד במפגיע על דרישתו לתשלום פיצויים, הרי שמדובר בהתנהלות חסרת תום לב. לפיכך נפסק כי המערער אינו זכאי לפיצויי פיטורים וממילא גם אינו זכאי לתשלום חלף הודעה מוקדמת. בית הדין הוסיף וקבע כי אף אם הייתה מתקבלת טענת המערער בדבר התפטרות מחמת הרעת תנאים לא היה המערער זכאי לתמורת הודעה מוקדמת. נוכח האמור נקבע כי היה על המערער היה ליתן למשיבה הודעה מוקדמת בת חודש ימים. משלא עשה כן, נפסק כי המערער יישא בתשלום חלף הודעה מוקדמת בגובה שכרו, ללא תנאים נלווים, כפי הקבוע בפסיקה. ובענייננו בשיעור של 3,850 ש"ח. אשר לתשלום דמי הבראה ופדיון חופשה נפסק כי הואיל והמשיבה מאשרת בהגינותה שהמערער זכאי לשלושה ימי חופשה בסך 579.60 ₪ וכן ל - 1.75 ימי הבראה בסך של 579.25 ₪, ולמרות שהמערער העיד כי קיבל דמי הבראה וחופשה - תשלם המשיבה הסכומים האמורים למערער. מסכומים אלו יקוזז סך של 3,850 ₪ בגין אי מסירת הודעה מוקדמת של המערער למשיבה. מכאן הערעור שלפנינו. הליך הערעור בישיבת קדם ערעור שנועדה לפני, לא עלה בידי הצדדים להגיע להסדר מוסכם. בהחלטתי, במעמד הצדדים, קבעתי כי תיק זה ראוי לו שיתברר על דרך של סיכומים בכתב אשר יוגשו על ידי הצדדים וכי אחר זאת יינתן פסק דין על ידי מותב. המערער טען כי בית הדין קמא שגה עת אימץ גרסה שאין לה תימוכין לפיה הוצע למערער לעבוד באותו מפעל במתקן לוגיסטיקה אך המערער סירב לה. לסברת המערער, בית הדין טעה עת הסתמך על דברי המשיבה, לפיה הוצעו למערער שתי חלופות עבודה, בניגוד לנרשם במכתב מטעמה. היה על בית הדין לראות במכתב זה, כך טען המערער, כמעשה פיטורים. המערער טען כי הוא פוטר מיידית ללא הודעה מוקדמת ומבלי שיימסר לו מכתב פיטורים, וכי הצעת העבודה במתקן אחר במפעל חיפה כימיקלים דרום הוצעה לו רק בדיון הראשון שהתקיים בבית הדין. המערער הלין על כך שבית הדין קמא העדיף את גרסת מנהל המשיבה, אשר ישב כנציג ציבור בבית הדין האזורי בבאר שבע, בעל ניסיון בהופעות בבית הדין, על פני גרסת המערער, עולה חדש אשר הופיע לראשונה בבית הדין. עוד טעה בית הדין עת חייב המערער בתשלום חלף הודעה מוקדמת, חרף העובדה כי נמסר למערער שלא להיכנס יותר למפעל. המערער גרס כי בית הדין טעה בכך שראה בסירוב המערער לצאת לעבודה במפעל המגנזיום כהתפטרות שאינה מזכה בפיצויים. המערער טען כי מפעל המגנזיום הינו מפעל מרוחק, וכי העבודה מהווה הרעת תנאים. לטענת המערער חלה על המשיבה החובה להעיד את האחראי שגילה את הנזק המיוחס למערער, וכי לא הוכח כי המערער אכן אחראי לגרימת הנזק, בעטיו התבקשה המשיבה לסיים העסקתו. המערער טען כי עדויות נציגי המשיבה שהתיימרו להעיד על הנזק הינן עדויות מפי השמועה בלבד, ועל כן אין להסתמך עליהן. לפיכך, כך טען המערער, אין לשלול ממנו את פיצויי הפיטורים בשל הנזק אשר ביצע. המערער גרס כי דבר הפסקת עבודתו המיידית ואיסור כניסתו למקום העבודה, בנוסף להצעה מאוחרת לעבור למפעל המגנזיום, שהגיעה לאחר פיטוריו - הינן עובדות מוסכמות. אשר לתשלום דמי חופשה והבראה, המערער טען כי בית הדין קמא טעה בקובעו שלא מגיעות למערער זכויות אלו וניאות לשלם רק בשל הודעת המשיבה, מבלי להסתמך על הקבוע בדין. לסברת המערער על בית דין זה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין קמא, בנסיבות המקרה, וכי יש להורות על החזרת עניינו של המערער לבית הדין האזורי על מנת שיבחן את גובה הפיצויים והפרשי השכר המגיעים למערער בגין פיטוריו. בסיכומיה טענה המשיבה כי יש לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. המשיבה גרסה כי הערעור עוסק בעיקרו בממצאים עובדתיים. בית הדין האזורי קבע כי המערער לא הוכיח טענתו לפיה פוטר לאלתר או התפטר על רקע הרעה מוחשית. עוד קבע בית הדין קמא כי עדות מנהל המשיבה ומנהל המתקן מהימנות בעיניו. בית הדין קמא הגיע למסקנתו זו, בין היתר לאחר שנתן דעתו לעדות מנהל המתקן, אשר הינה בגדר עדות חיצונית למחלוקת בין הצדדים, לרבות להודאת המערער לפיה הוצעה לו עבודה חלופית על ידי המשיבה. לטענת המשיבה ובניגוד לטענות המערער, המשיבה הוכיחה כי בשל תקריות חמורות חוזרות ונשנות של המערער נכפה על המשיבה על ידי מפעל כימיקלים דרום לסיים לאלתר את העסקת המערער במתקן T במפעל. מנהל המתקן הצביע באופן ודאי על המערער כמי שביצע את הנזק, תוך שהינו מסביר כי המערער הוא המלגזן היחיד שהיה במשמרת וכי המערער הודה במעשיו. עוד הסביר מנהל המתקן כי אין זו התקלה הראשונה וכי גם בשנת 2006 ביצע המערער תקלה חמורה. המשיבה הלינה על טענת המערער, לפיה שמע על ההצעה לעבוד במתקן אחר במפעל רק "בדיון הראשון שהתקיים בבית הדין". שכן עובר לדיון, בכתב ההגנה, טענה המשיבה כי הוצע למערער לעבוד במתקן לוגיסטיקה באותו מפעל. מנהל המשיבה העיד בחקירה הנגדית בפני בית הדין קמא כי הציע למערער בשיחת טלפון לעבוד במתקן לוגיסטיקה באותו מפעל. בנוסף, מנהל העבודה במפעל, מר פבל וינשטיין (להלן - מנהל העבודה) העיד בבית הדין קמא כי הציע למערער באופן אישי לעבוד במתקן לוגיסטיקה במפעל. אשר להרעת התנאים, לה טען המערער, גרסה המשיבה כי נטל הראיה להוכחת הרעת התנאים מוטל על הטוען לכך. המערער, בחקירתו הנגדית, הודה כי הוצע לו לעבור למפעל המגנזיום ואף הודה כי סירב תוך שהינו מתרץ באופן מתחמק שהשכר נמוך ומדובר במפעל מרוחק. אולם כאשר עומת המערער בחקירתו, כך טענה המשיבה, הוברר כי לא היתה בידי המערער ידיעה באשר למשכורת במקום או לגבי המרחק למפעל המגנזיום. בניגוד לעדות המערער, כך לטענת המשיבה, העיד מנהל המשיבה בתצהירו כי הוצע למערער לעבוד במפעל המגנזיום באותם תנאים ובשכר זהה ואף גבוה יותר בגין "ביטול זמן נסיעה". המערער שלל על הסף את שתי חלופות העבודה שהוצעו לו. לעניין רכיבי התביעה הנוגעים לימי חופשה והבראה, תמכה המשיבה בקביעת בית הדין קמא. אשר לדמי הודעה מוקדמת, גרסה המשיבה כי בדין חויב המערער בתשלום חלף הודעה מוקדמת שעה שנמצא כי המערער התפטר. המשיבה העירה כי עד למועד כתיבת סיכומיה לא שילם המערער את דמי ההודעה המוקדמת שנקבעו בפסק הדין קמא, וכי לא ראוי שהמערער אשר בא לבקש סעד מבית הדין יעשה דין לעצמו. דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו ולטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. קביעות בית הדין קמא מבוססות בממצאים העובדתיים כפי שנפרשו לפני בית הדין קמא, ולא מצאנו טעם משפטי להתערבותנו בפסיקתו. לפיכך, ראוי פסק דינו של בית הדין קמא להתאשר מטעמיו על פי הוראות תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. על האמור נוסיף הערות אחדות, כמפורט להלן. טענות רבות בערעור מכוונות כנגד ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי. ככלל, בהיעדר טעם משפטי המצדיק זאת, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעות שבעובדה, או בממצאים המבוססים על התרשמות הערכאה הדיונית מעדים שהעידו בפניה. בית הדין האזורי לא מצא כל תימוכין לטענת המערער כי פוטר מעבודתו. ההיפך הוא הנכון, בית הדין מצא, בעדותו של המערער, תימוכין לכך שהמשיבה לא פיטרה אותו. לאור מענה פיו של המערער, בעדותו בבית הדין קמא, לפיה המשיבה הציעה לו עבודה חלופית במפעל המגנזיום, אולם הוא סירב לקבלה. מנהל המפעל ומנהל העבודה העידו כי הציעו למערער לעבוד במתקן לוגיסטיקה במפעל, אך המערער סירב. טענות אלו לא נסתרו על ידי המערער בערכאה קמא. הערכאה הדיונית, אשר התרשמה מעדויות העדים בפניה, מצאה את עדויות מנהל המפעל ומנהל העבודה קוהרנטיות וברורות. במצב דברים זה בו הסתיימה עבודת המערער במתקן T במפעל אולם הוצע למערער עבדוה חלופית, לה סירב המערער, תמימי דעים אנו עם מסקנת בית הדין האזורי לפיה המערער התפטר ולא פוטר מעבודתו. יש לדחות טענת המערער לפיה נגרמה לו הרעת תנאים מוחשית. בית הדין קמא נתן דעתו לשאלה האם נסיבות התפטרות המערער באות בגדר הרעת תנאים, הגם כי המערער לא העלה טענה זו בכתב התביעה אלא רק בתצהירו ובסיכומיו, ולמרות שטענה זו סתרה טענתו החלופית של המערער לפיה פוטר מעבודתו. בית הדין קמא פסק, אחר בחינת מכלול נסיבות המקרה, כי המערער לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח כי התפטרותו הינה בדין מפוטר. את מסקנתו זו ביסס בית הדין על מספר אדנים: נוכח הצעת המשיבה למערער לעבוד בשתי מקומות חלופיים - מפעל המגנזיום ומתקן לוגיסטיקה במפעל חיפה כימיקלים דרום; בשל מחויבות המשיבה להעסיק את המערער במפעל המגנזיום באותם תנאי שכר, תוך תשלום הטבה נוספת בצורת תשלום עבור זמן הנסיעה; לאור התרשמות בית הדין כי לא קיים הבדל משמעותי מבחינת מרחק הנסיעה למפעל המגנזיום ומפעל חיפה כימיקלים דרום; מאחר שהמערער לא טרח לבדוק את תנאי ההעסקה אשר הוצעו לו במפעל המגנזיום ולא הציג כל ראיה לפגיעה ממשית בשכרו. לא מצאנו כי המערער העלה נימוק בעל משקל או תימוכין אשר יש בהם כדי להצדיק התערבותנו בקביעה זו של בית הדין. טענות המערער באשר לנזק אשר יוחס לעבודתו, בעטיו נדרשה המשיבה לסיים עבודתו במתקן T במפעל - אינן רלוונטיות. משנמצא כי המערער התפטר ולא פוטר - לא קמה למערער זכאות לפיצויי פיטורים. ואין זה רלוונטי האם הנזק אכן נגרם על ידי המערער או האם הנזק מגבש עילה בגינה יש לשלול פיצויי פיטורים מהמערער. אשר לטענת המערער כי בית הדין קמא טעה עת החליט להעדיף גרסת מנהל המשיבה אשר ישב כנציג ציבור בבית הדין האזורי בבאר שבע על פני גרסת המערער, יוטעם כי בית הדין קמא לא התעלם מהיות מנהל המשיבה נציג ציבור (בדימוס) של בית הדין. סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984, החל על בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 39א לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט - 1969, קובע כי "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיוזמתו או לבקשת בעלי הדין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". בית הדין קמא (סגנית הנשיא, השופטת יהודית הופמן), בהחלטתו מיום 3.5.10, פסל את עצמו מלדון בתיק, לאחר שהובהר לו סמוך לשעת הדיון כי בעלי המשיבה הינו נציג ציבור (בדימוס) של בית הדין. התיק הועבר לשופט שמנהל המשיבה לא שימש כנציג ציבור בדיונים שניהל. רק בערעור שלפנינו, לאחר מתן פסק הדין, הועלתה הטענה באשר להעדפת גרסת מנהל המשיבה, אשר שימש כנציג ציבור, על פני גרסת המערער. לאור האמור, לא ניתן לומר כי התקיימו נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למושא פנים בניהול ההליך, לרבות בהכרעת הערכאה הדיונית. מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי, לפיה המערער סתר עצמו בערכאה קמא באשר לרכיבי חופשה והבראה. בכתב תביעתו טען המערער כי הוא זכאי לתשלום עבור 5 ימי חופשה ו - 2.5 ימי הבראה. מנגד, בעדות המערער בבית הדין קמא, השיב המערער כי המשיבה שילמה לו את רכיבי התביעה בגין חופשה והבראה. המערער חזר על טענתו זו מספר פעמים בעדות בבית הדין קמא. חרף זאת, נוכח אישורה של המשיבה לפיה המערער זכאי ל- 3 ימי חופשה ו - 1.75 ימי הבראה, פסק בית הדין כי המשיבה תשלם סכומים אלו למערער. משאלו הם הדברים, נוכח כלל האמור, דין הערעור להידחות. סוף דבר הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בגין הליך הערעור בסך 5,000 ש"ח, אשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.הודעה מוקדמתפיצויים