עותר לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויי הלנת שכר, גמול שעות נוספות בימי חול ומוצ"ש ותוספת בגין עבודת לילה מכוח צו ההרחבה בענף האפייה. פיצויי הלנת שכר: התובע טען כי הנתבעת נהגה לשלם את שכרו מדי ה-15 לחודש, וזאת במשך כל תקופת עבודתו. אשר על כן , הוא עותר לתשלום פיצויי הלנת שכר בגין 12 החודשים האחרונים לתקופת עבודתו, ובסך כולל של 19,910 ₪. מר דוד כהן (להלן: "מר כהן") העיד מטעם המעביד ואישר כי שכרו של התובע שולם מדי ה-15 לחודש (עמ' 6 ש' 29; ר' גם סע' 27 לסיכומי הנתבעת). אלא שלטענת הנתבעת , המדובר במנהג רב שנים אצל הנתבעת לשלם לעובדיה שכר ב-15 לכל חודש והתובע הסכים לכך בהתנהגותו ומעולם לא מחה על כך. לטענתה, העלאת הטענה לפיצויי הלנה לראשונה לאחר סיום ההעסקה עולה לכדי חוסר תום לבו של העובד. הנתבעת טוענת כי יש מקום להפחית את פיצויי ההלנה או לבטלם, שכן המדובר בטעות כנה של הנתבעת. כמו כן לטענתה, רובה המכריע של התביעה לפיצויי הלנה התיישנה ולכל היותר יכול התובע לתבוע פיצויי הלנה בגין חודשים פברואר-מרץ- 2011. סעיף 17א לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") קובע כי: " (א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית-דין אזורי כמשמעותו בחוק בתי-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן - בית-דין אזורי), תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית-הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים. (ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חדשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות. (ג) הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א). " כך נפסק לגבי סעיף זה: "הזכות לפיצויי הלנה מתיישנת תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן. אכן בסעיף 17א(ב) נקבעת תקופת התיישנות בת שלוש שנים, אלא שהיא נמנית, על פי הוראת הסעיף, מן היום שבו קיבל העובד את השכר שבו קשורה התביעה. למען הסר ספק באה הוראת סעיף 17א(ג) וקובעת כי הוראותיו של ס"ק (ב) בדבר התיישנות בת שלוש שנים לא תחול על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתיישנות של שנה כמפורט בסעיף קטן (א). נמצא אפוא כי כאשר מדובר בתביעה לתשלום שכר שלא שולם כלל, לרבות גמול שעות נוספות, תקופת ההתיישנות של הזכות לפיצויי הלנת שכר עומדת על שנה אחת. תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים נוגעת לזכות לפיצויי הלנה על שכר ששולם אך תשלומו היה באיחור" (עע (ארצי) 402/07 ניצנים - חברה לאבטחה וניהול פרוייקטים בע"מ ואח' נגד יאיר חודאדי ואח', ניתן ביום 19/01/2010) (הדגשה הוספה). בענייננו, שכרו של העובד שולם באופן קבוע ורצוף באיחור. אשר על כן תקופת ההתיישנות עומדת על שלוש שנים. אלא שהעובד מצידו תבע פיצויי הלנה רק בגין 12 החודשים האחרונים לתקופת העסקתו, ולא ניתן לפסוק לזכותו יותר ממה שתבע. אשר לטענת הנתבעת כי העובד מנוע מלתבוע פיצויי הלנה שכן הסכים בהתנהגותו לתשלום השכר באיחור- טענה זו דינה להידחות. חוק הגנת השכר שייך לחוקי המגן הקוגנטיים, ומכאן, שאין ניתן לוותר על זכות השמורה לעובד לקבל את שכרו במועד. לכל היותר ניתן לשקול את הטענה, לעניין הפחתה מסויימת של פיצויי ההלנה. למעלה מזאת, העובד פנה למעביד ביום 8.3.11 באמצעות בא כוחו (ת/1) והלין, בין היתר, גם על סוגיית תשלום שכרו באיחור (ר' לעניין זה גם עדות מר כהן, עמ' 6 ש' 30-32). אמנם מדובר היה כבר בזמן ששני הצדדים ידעו שיחסי העבודה מסתיימים, אבל אי אפשר לומר כי התובע פעל בעניין זה בחוסר תום לב. עוד טוענת הנתבעת כי קמה לה טענת הגנה טובה המצדיקה את הפחתת פיצויי ההלנה. סעיף 18 לחוק הגנת השכר קובע כי: "בית-דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש, לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו". (ההדגשה הוספה). תלושי השכר הונפקו לתובע עפ"י החודשים הקלנדריים וכך גם היתה מסגרת עבודתו של התובע בפועל. טענת הנתבעת כי אין נפקא מינה לתשלום השכר מדי ה-9 בחודש או ה-15 לחודש, דינה להידחות, הן בהתחשב בלשון החוק , והן באופן שבו נערכו תלושי השכר כאמור. על פי הוראת סעיף 9 לחוק הגנת השכר, המועד לתשלום השכר הוא "עם תום החודש שבעדו הוא משתלם". המחוקק פירש את סעיף 9 לחוק, בהבהירו שהמועד לתשלום שכר הוא עד ה- 9 לחודש שלאחר ביצוע העבודה. זאת עשה בסעיף 17 לחוק הגנת השכר ובסעיף 1 - סעיף ההגדרות, עת הבהיר ששכר שלא ישולם עד ה- 9 לחודש שלאחר ביצוע העבודה, יחשב כשכר מולן. לאור הוראות החוק הנ"ל, לכן אין מקום לקבל את טענת המעביד שאין משמעות מהותית למועד תשלום השכר. אני מוכן להתחשב במשהו בטענת המעביד, לפיה העובד לא הלין מעולם בעת עבודתו על ההלנות החוזרות, אלא רק ממש עם סיום עבודתו, אבל גם כך יש לפסוק לזכות העובד את מרבית "פיצויי ההלנה " שתבע. אשר על כן אני קובע כי התובע זכאי לפיצויי הלנת שכר בהתאם לתחשיב שהוצג על ידו (לא הוצג תחשיב נגדי) , ובהפחתה מסויימת בשל "טעות כנה" ; ובסך הכל 12,000 ₪ ( מתוך 19,910 ₪ שהעובד תבע בקשר לכך). חלות צו ההרחבה בענף האפייה: שאלת תחולתו של צו הרחבה, תוך התייחסות ל"סוגי העובדים והמעבידים שעליהם חל הצו" כאמור בסעיף 28(א) לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957, היא שאלה שבעובדה המשולבת בקביעה משפטית לגבי סיווג עסקו של המעביד (דב"ע נג/3-125 אלכס שרר - רהיטי דימור בע"מ, פד"ע כז 158). בהקשר זה נפסק כי המבחן המכריע לצורך חלות צו הרחבה הוא עיקר עיסוקה של החברה, דהיינו יש לקבוע מהי הפעילות העיקרית במפעלו של המעביד (ע"ע 18/99 אפרימי - לילה עבד לעיל, עבודה ארצי לג (23) 24). שני כלים מסייעים לבתי הדין לצורך סיווג המפעלים. האחד, ספר "הסיווג האחיד של ענף הכלכלה 1970" והשני - תקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה) התשי"ד - 1934. בית הדין הארצי הוסיף ופסק כי כאשר קיים ספק אמיתי בעניין תחולתו של צו ההרחבה, יש לבחון את מכלול העניין ולפסוק על פיו (דב"ע נב/4-6 קרן הביטוח של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות - חברת תריסי חן בע"מ, פד"ע כה 137). צו ההרחבה בענף האפייה קובע כי הוא יחול על "כל העובדים והמעבידים במאפיות בישראל" (הדגשה הוספה). בצו ההרחבה אין הגדרה למונח "מאפיה". כך גם בהסכם הקיבוצי. התובע מסתמך בטיעוניו על הסיווג האחיד של ענפי הכלכלה לשנת 2011 (פורסם ביום 7.11.12) על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אלא שהסיווג הרלוונטי לתקופת עבודתו של התובע הוא זה משנת 1993 ולפיו, הענף המסווג תחת השם "מאפיות" (מס' 146) כולל בתוכו מאפיות לייצור לחם, לחמניות, חלות, פיתות, כעכים ודומיהם. לעומת זאת, הנתבעת נמצאת תחת ענף משני של "תעשיית מוצרי קונדיטוריה, ביסקוויטים, ופלים ודומיהם" (מס' 147) ולמען הדיוק סיווג של תת ענף 1471 - תעשיות ביסקוויטים, עוגיות, ופלים ודומיהם. התובע טען כי הנתבעת עוסקת בייצור מוצרי אפיה ובעיקר ייצור אפיפיות (וופלים) ועוגיות מסוגים שונים (סע' 1-2 לתצהיר התובע). בבית הדין הבהיר התובע: "מייצרים שם וופלים ועוגיות. ולשאלתך איזה עוגיות, אני משיב: עוגיות מגולגלות. מדובר בגלילי וופלים. יש גם וופלים וגם גלילי וופלים". (הדגשה הוספה). מר כהן הצהיר כי הנתבעת עוסקת בייצור ושיווק של מוצרי מאפה, "בעיקר וופלים ועוגיות מסוגים שונים" (סע' 4.3 לתצהירו) (הדגשה הוספה). מטעם הנתבעת העיד גם עו"ד עופר יוחננוף, מנהל המחלקה למשפט עבודה בהתאחדות התעשיינים בישראל (להלן: מר יוחננוף). מר יוחננוף הצהיר כי: "3. חב' עדין מייצרת מוצרי מאפה- בעיקר וופלים ועוגיות מסוגים שונים. החברה משוייכת לענף דברי המאפה באיחוד המזון יחד עם חברות אחרות, כגון מנעמים, גילרו, ברמן עוגיות וכיו"ב. 4. אין החברה משויכת לענף האפיה והקונדיטוריות- בענף זה פעילות חברת ברמן וחב' אנג'ל לדוגמא." לאור העדויות שלעיל , עולה כי עיקר עיסוקה של הנתבעת הוא בייצור וופלים ועוגיות ואין היא עונה להגדרת "מאפיה" עפ"י הסיווג האחיד הרלוונטי לתקופת עבודתו של התובע. משכך, צו ההרחבה בענף האפייה לא חל על הנתבעת, ודין תביעתו לתוספת לילה מכוח הצו הנ"ל להידחות. גמול עבודה בשעות נוספות: קיימת הסכמה בין הצדדים בדבר מתכונת העסקתו של התובע. כך עולה מהעדויות כי התובע הועסק 6 משמרות לילה בשבוע כדלקמן: בימים א-ה בין השעות 19:00 בערב עד 07:00 בבוקר שלמחרת (12 שעות עבודה). במוצאי שבת בין השעות 21:30 לערך ועד לשעה 07:00 למחרת (9.5 שעות עבודה) (ר' סע' 5.1 לתצהיר התובע, סע' 2.1 לתצהיר מר כהן, ר' גם עשותו עמ' 5 ש' 22-25). בהתאם להוראת סעיף 2(ב) לחוק שעות עבודה ומנוחה, עובד שעבד בשעות הלילה 12 שעות בפועל, בגין 7 השעות הראשונות יהיה זכאי לתמורה של 100%, בגין השעה השמינית והתשיעית יהיה זכאי לתמורה של 125% לכל שעה, ובגין השעה העשירית ואילך יהיה זכאי לתמורה של 150%, וזאת במובחן מעבודה בשעות היום. אשר על כן, טעתה הנתבעת שעה שחישבה את שכרו של התובע לפי מתכונת העסקה של 8.6 שעות רגילות, ולא 7 כמתחייב עפ"י הדין. עם זאת, באשר לגמול שעות נוספות במוצ"ש- התובע אישר כי בפועל שולם לו שכר בשיעור 200% החל מהשעה הראשונה (ר' סע' 7.2 לתצהיר התובע; ר' גם סע' 2.13- 2.14 לתצהיר מר כהן), קרי- לתובע שולם בפועל שכר העולה על השכר הנתבע ודין תביעתו בעניין זה להידחות. באשר לגמול שעות נוספות בימי חול- הגם שמסגרת השעות הרגילות ששולמו לתובע חושבה לפי 8.6 שעות רגילות ולא 7 כנדרש, עולה מהתלושים כי לתובע שולמה "תוספת לילה" קבועה בסך 18.5 ₪ לכל משמרת. כלומר, צודק נציג הנתבעת בטענתו כי למעשה בעוד שהתובע עותר לתשלום הפרשי גמול שעות נוספות לפי חישוב יומי של 266.51 ₪ למשמרת חול (ר' סע' 2.11 לתצהיר מר כהן), הרי שבפועל שולם לתובע שכר יומי בסך 268.13 ₪ (כולל "תוספת לילה" ומבלי לקחת בחשבון את תוספת ה"ארוחות" שהינה הטבהאחרת/נוספת שניתנה לעובד ולא נועדה לשקף תגמול בעד שעות נוספות) (ר' סע' 2.11- 2.13 לתצהיר מר כהן). לאור כל האמור, דין תביעתו של התובע ל"הפרשי גמול עבודה בשעות נוספות" להידחות. סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה בלבד. הנתבעת תשלם לתובע פיצויי הלנת שכר בסך 12,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.5.11 ועד ליום התשלום בפועל. הנתבעת תישא בהוצאות ההליך הנוכחי (חלקיות בלבד) ותשלם לתובע סך של 2,000 ₪ כהוצאות שכ"ט עו"ד. זכות ערעור: תוך 30 יום.פיצוייםענף האפיההלנת שכרצו הרחבהצווים