בישיבת ההוכחות הוחלט כי התמליל יישאר בתיק אך יינתן לו המשקל ההולם את העובדה שהנתבעת ובית הדין לא יכלו להאזין להקלטה. על פי הדין (ע"ע (ארצי) 36076-06-10 י. קל-לי תעשיות בע"מ - מלי, 9.12.10), "דרך המלך להגשת הקלטה כראיה היא באמצעות הגשתו של סליל ההקלטה עצמו, או המדיה הדיגיטאלית בה בוצעה ההקלטה, יחד עם תצהיר של מבצע ההקלטה המעיד על זהות המקליט, דרך ביצוע ההקלטה (לרבות סוג המכשיר והאם פעל משך כל זמן השיחה), מועדה, זהות המשתתפים בשיחה שהוקלטה וכיצד נשמרה ההקלטה בזמן שחלף. דרך כלל יש לצרף לכך גם תמליל, אשר ישמש כאמצעי עזר, ויעלה על הכתב את שנאמר בהקלטה. מובן כי התמליל אמור להיות מקצועי ואמין כשלעצמו, ולשקף את כל שנאמר בהקלטה בצורה מדויקת. על מנת שבית הדין יוכל להתרשם מכך יש לצרף לתמליל תצהיר, או אישור אחר, של מי שערך אותו." התובע לא עשה זאת ועל כן לא ניתן להתרשם ממהימנות התמליל. בנסיבות אלה, התקשינו ליתן משקל כלשהו לתמלול זה וההכרעות העובדתיות ניתנות בעיקר על יסוד העדויות שנשמעו. 5. עוד נציין כי תצהירי הצדדים היו דלים ואף החקירות הנגדיות של התובע ושל בעליו של בית הקפה, מר ניר שמיע (להלן - שמיע) לא תרמו בהרבה להבנת העובדות הרלוונטיות. מכאן נפנה לבירור כל אחת מהסוגיות העומדות לדיון. זכאות התובע לפיצויי פיטורים 6. כאמור, אין חולק שהתובע התפטר. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה אם מדובר בנסיבות המזכות את התובע בפיצויי פיטורים, לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. בנושא זה נפסק רק לאחרונה כך: "עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת. [דב"ע (ארצי) שנ/10 - 3 כהן - הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238; ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן-חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ - ולי טקין ואח', ניתן ביום 27.1.2012 וההפניות שם]." (ע"ע (ארצי) 26706-05-11 שבתאי חיים - טכנובר בע"מ, 10.6.13). 7. במכתב ההתפטרות התובע ציין שהוא מתפטר בגלל מספר סיבות: הטלת עיקול על חשבון הבנק שלו בגין חובות של העסק, פער בין הרשום בתלושי השכר ובין השכר שקיבל בפועל ואי קבלת שכר חודש ינואר. כפי שפורט לעיל, על פי הפסיקה, הגם שככלל, על העובד המתפטר בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, ליתן למעסיק התראה ואפשרות לתקן את הטעון תיקון, יהיו מקרים בהם אי מתן ההתראה לא ישלול את הזכות לפיצויי פיטורים וזאת כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות. מהנספחים שצורפו לתצהירו של התובע, עולה כי על חשבון הבנק שלו הוטל עיקול של עירית תל אביב, על סך 816 ₪, מיום 26.5.10 ועד שהוסר כשנה לאחר מכן, במאי 2011. בנוסף, צורפו קבלות לפיהן התובע נשא בחובות עבור עיריית תל אביב, בסך 1,354.50 ₪. כמו כן הוצגו העתקי קנסות מיוני 2010 ומנובמבר 2009, שעירית תל אביב הטילה על התובע. הסיבות להטלת הקנסות, כפי שנרשמו על ידי הפקח, היו: "השאיר את העסק פתוח ופעיל מעבר לשעה הקבועה בחוק ללא היתר לכך" וכן "בשטח הרחוב ישנם כיסאות ושולחנות השייכים לעסק ללא היתר לכך". הנתבעת לא הכחישה כי מדובר בקנסות שהוטלו בקשר להתנהלות בית הקפה, אלא טענה כי התובע הוא שהפר את הסדר והניקיון ומכל מקום, הוא יכול היה לפנות לביטול העיקולים עוד קודם או לבקש להעבירם על שם הנתבעת (סעיפים 9-10 לתצהיר שמיע). 8. איננו סבורים כי יש לקבל את עמדת הנתבעת, ממנה משתמע כי קנסות המוטלים על העסק צריכים להיות מוטלים ומשולמים על העובד שנמצא באותו זמן במקום. חובת ניהול העסק ושמירת על כל הדינים החלים על מקום העבודה, לרבות חוקי עזר עירוניים, מוטלת על בעל העסק ולא על עובדיו. על פני הדברים, הדוחות שנרשמו לתובע הם בגין העובדה שבית הקפה היה פתוח מעבר לשעות החוקיות - נושא שהוא בוודאי בשליטת הנתבעת. גם הצבת שולחנות וכיסאות של בית הקפה ללא היתר היא עניין של ניהול העסק ובשליטת הנתבעת. בוודאי שאין לגלגל מחדלים אלה על כתפי העובדים במקום. מכל מקום, לא הוכח כי הנתבעת הורתה לתובע לפעול על פי חוקי העזר (כלומר לסגור את בית קפה בשעה מסוימת או לשמור את השולחנות ואת הכסאות רק בתוך בית הקפה ולא על המדרכה), כך שהתובע פעל בניגוד להוראות מפורשות של הנתבעת. בנוסף, התובע העיד שהוא ביקש מספר רב של פעמים לטפל בנושא הקנסות, אך הנתבעת לא פעלה לתיקון המצב (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 5-8, 13-28). עדות זו לא נסתרה. 9. בנסיבות אלה, כאשר הקנסות העירוניים הוטלו על התובע ולא על הנתבעת, ואלה לא הוסדרו, לא שולמו ולא הועברו על שם הנתבעת, עד לאחר שהתובע התפטר מעבודתו, אנו סבורים כי התמלאו התנאים לפיהם "ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות". על כן בנסיבות התפטרותו, התובע זכאי לפיצויי פיטורים. 10. נציין כי איננו סבורים שהעובדה שהתובע נועץ בעו"ד טרם התפטרותו, יש בה לשנות את המסקנה. ממילא לא הוכחו טענות הנתבעת כי התובע התפטר מסיבות אחרות ושונות מאלה שצוינו במכתב ההתפטרות, או שמסר חודשים ארוכים קודם לעזיבתו כי בכוונתו להתפטר. שכרו של התובע 11. לטענת התובע, מלבד הסכום המצויין בתלושי השכר (4,000 ₪), הוא קיבל מדי חודש עוד 3,500 ₪, כך שסך משכורות החודשית היתה 7,500 ₪ נטו, שהם 8,600 ₪ ברוטו. שמיע אישר כי חלק משכרו של התובע לא נרשם בתלוש השכר: "הוא היה מרוויח 4,000 בצ'ק וחלק מהזמן 2,500 או 3,500 במזומן." (עמוד 12 לפרוטוקול, שורה 9). כמו כן אישר שהשכר האחרון של התובע היה 7,500 ₪ (שם בשורות 14-15): "ש. בסוף התקופה השכר היה 4,000 ₪ בתלוש ו - 3,500 ₪ במזומן? ת. כן, רק בסוף התקופה." 12. הגם שבדרך כלל שכר הברוטו אינו שווה לשכר הנטו המשולם לעובד, לא הובאה כל ראיה בתמיכה לטענת התובע כי שכר הברוטו היה 8,600 ₪. בנסיבות אלה ובהעדר ראיות כלל, נתייחס לשכרו של התובע - 7,500 ₪, כאל שכר ברוטו. 13. על פי תלושי השכר, חלק מהשכר שהתובע קיבל, היה החזר הוצאות נסיעה בסך 200 ₪, רכיב אותו אין להביא בחישוב פיצויי הפיטורים (עובדה זו מוצאת ביטוי גם בחישובי התובע). 14. עוד נציין כי על פי עדותו של התובע, בחצי השנה הראשונה לעבודה בבית הקפה, הוא עבד כמלצר ולא כסגן מנהל בית הקפה. כמו כן התובע אישר כי השכר באותה תקופה היה נמוך מהשכר ששולם לו סמוך להתפטרותו, אם כי לא זכר מה היה שכרו (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 16-22). 15. לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, ומאחר שהנתבעת לא טענה דבר בנושא למעט הכחשה כללית של הזכאות ושל השכר הנטען על ידי התובע, נתייחס לכל תקופת העבודה כרצף אחד שבו התובע התקדם במקום העבודה ממלצר לסגן מנהל. על כן יש לחשב את פיצויי הפיטורים על פי משכורתו האחרונה של התובע. בהתאם, התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך: 21,596 ש"ח (7,300 ₪ 35.5X / 12 חודשי עבודה). סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.11 ועד התשלום בפועל. תמורת הודעה מוקדמת 16. לטענת התובע, כאשר מסר את מכתב ההתפטרות ניתנה לו משכורת חודש ינואר 2011 בו ביום ונאמר לו שהנתבעת מוותרת על עבודתו במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, כך שאין צורך שיגיע עוד לבית הקפה. הנתבעת לא התייחסה בתצהירה לנושא ההודעה המוקדמת ורק בחקירתו הנגדית של שמיע הוא טען לראשונה שהתובע עזב את העבודה לאלתר (עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 1-4; שורות 8-10, 31-32 וכן בעמוד 14, שורות 20-28). מדובר בגרסה מאוחרת שלא הובא הסבר מדוע לא צוינה עוד בשלבים מוקדמים יותר של ניהול ההליך בבית הדין. בנוסף, גרסתו של התובע, לפיה לאחר שמסר את מכתב ההתפטרות, נאמר לו לא להגיע עוד לעבודה, לא נסתרה בחקירה נגדית (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 1-7). 17. בנסיבות אלה, כאשר התובע התפטר ומסר הודעה מוקדמת כדין והנתבעת היא שויתרה על עבודתו בתקופת ההודעה המוקדמת, התובע זכאי לתמורת הודעה מוקדמת לפי סעיף 6(ב) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א -2001. 18. לאור האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובע תמורת הודעה מוקדמת בסך 7,300 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.11 ועד התשלום בפועל. תוספת שכר בגין עבודה בימי שבת 19. אין חולק כי התובע עבד גם בימי שבת. לטענת הנתבעת, השכר ששולם לתובע היה גלובלי ועל כן אינו זכאי לתוספת בגין עבודה בימי המנוחה השבועית (סעיף 5 לתצהיר שמיע; עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 20-22). אנו דוחים את הגנת הנתבעת בנושא זה, לאור הקבוע בסעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958: "עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, חל לגביו ונקבע לו שכר עבודה הכולל תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951, או הכולל דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה כאמור בחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 - רואים את השכר שנקבע כשכר רגיל בלבד, אלא אם נקבע אחרת בהסכם קיבוצי לגבי תשלום בעד שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית וההסכם אושר לענין זה על ידי שר העבודה." 20. על פי עדות התובע בחקירתו הנגדית, עבד 2-3 שבתות בחודש (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 27-32). כלומר, ממוצע של 2.5 משמרות בחודש. הנתבעת לא הציגה כל רישום של המשמרות שהתובע עבד בהן, לסתירת גרסתו של התובע. נזכיר כי החל מחודש פברואר 2009, בהתאם לתיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, הנטל בנושא זה מוטל על הנתבעת. בנסיבות אלה, מתקבלת גרסתו של התובע. 21. על פי תצהירו של התובע, בימי שבת עבד 9 שעות (סעיף 3 לתצהיר התובע). 22. מאחר שבתלושי השכר אין רישום של תשלום שכר בגין עבודה בשעות נוספות, התביעה ברכיב זה מתקבלת, על יסוד הראיות שהובאו בפנינו. היינו, עבודה ב 2.5 משמרות בחודש ולא 4 משמרות כפי שצוין בכתב התביעה. בנוסף, מעדות התובע עולה כי הגם ששכרו האחרון היה 7,500 ₪, בתחילת עבודתו כסגן מנהל בית הקפה שכר היה 6,500 ₪ (עמוד 6 לפרוטוקול, שורה 17) וכך השתכר כשבעה חודשים (עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 4-5, שורה 14). התובע לא זכר את שכרו בתקופה בה היה מלצר ואין ראיה בנושא (שם בשורה 20). לפיכך בהעדר ראיות בנושא, אנו קובעים, לצורך חישוב השכר בגין עבודה בימי שבת, כי השכר במחצית השנה הראשונה לעבודתו של התובע (כמלצר בבתי הקפה) היה שכר מינימום (3,710.7 ₪). 23. בהתאם, יש לחשב את שכרו השעתי של התובע כך: בששת החודשים הראשונים לעבודתו - 19.95 ₪ לשעה, כלומר תוספת 50% בגובה 9.975 ₪; בשבעת החודשים הבאים: 35 ש"ח לשעה (186 /6,500 ₪), כלומר תוספת 50% בגובה 17.5 ₪; ביתרת התקופה (22.5 חודשים): 40 ₪ לשעה (186/ 7,500 ₪), כלומר תוספת 50% בגובה 20 ₪. על פי נתונים אלה, התובע זכאי לתמורת עבודה בשעות נוספות בסך 14,228 ₪ (6 חודשים X 2.5 שבתות בחודשX 9 שעות במשמרת X 9.975 ₪) + (7 חודשים X 2.5 שבתות בחודשX 9 שעות במשמרת X 17.5 ₪) + (22.5 חודשים X 2.5 שבתות בחודשX 9 שעות במשמרת X 20 ₪). לכל אלה יש להוסיף תוספת של 25% בגין השעה התשיעית, בהתחשב בכך שעל פי עדות התובע, עבד ששה ימים בשבוע. היינו: 4.975 ₪ לתקופה הראשונה, 8.75 ₪ לתקופה השניה ו - 10 ₪ לתקופה האחרונה. בסך הכל, יש להוסיף לחישוב שהובא לעיל עוד 790 ₪ ((4.9875 ₪ X 2.5 שבתות בחודש X 6 חודשים) + (8.75 ₪ X 2.5 שבתות בחודש X 7 חודשים) + (10 ₪ X X 2.5 שבתות בחודש X 22.5 חודשים)). בסך הכל, על הנתבעת לשלם לתובע ברכיב זה 15,018 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה, היינו מיום 1.9.09 ועד התשלום בפועל. פדיון חופשה 24. על פי ההלכה הפסוקה, "המנעות המעביד מהצגת פנקס חופשה מעביר אליו את הנטל להוכחת יתרת החופשה לעובד" (דב"ע לא/ 3-22 ציק ליפוט - קסטנר, פד"ע ג 215, 219 (1972)). הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה ובתצהיר הנתבעת אין התייחסות לנושא. בתלושי השכר של התובע (צורפו לכתב התביעה) אין רישום של ניצול ימי החופשה או צבירתם. שמיע נשאל בנושא בחקירה הנגדית וזו תשובתו (עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 1-2): "של אותה שנה לא שילמתי אבל זה עדיין לא אומר. מדובר על אותה שנה, ואמרתי לו לפנות לרואה החשבון. יש תביעה ולכן לא שילמתי וכן גם לא הכחשנו בטיעונים". כלומר, לא ניתן כל הסבר ולא הובאה כל ראיה בנושא החופשה. 25. בנסיבות אלה, התביעה לפדיון 36 ימי חופשה מתקבלת. בהתאם, התובע זכאי לפדיון חופשה בסך 10,220 ₪ (42/30 X 7,300 ₪). סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.11 ועד התשלום בפועל. פדיון הבראה 26. שמיע הודה שהנתבעת נותרה חייבת לתובע הפרשים בגין הבראה. "ש. למה לא שילמת לתובע דמי הבראה? ת. אין לי תשובה. לא הכחשתי שלא שילמתי לו. חוסר תשומת לב שלי בתור בעלים. לשאלת ביה"ד: ש. מה זה חוסר תשומת לב? לא שמת לב 3 שנים שלא שילמת לו הבראה? ת. אני פשוט לא זוכר. אני חושב ששילמתי שנתיים. ... אתה יכול להציג בפני ביה"ד ראיה לכך ששילמת? ת. כרגע לא, אם נצטרך אז נעשה עוד דיון ואציג." (עמוד 14 לפרוטוקול, שורה 29 עד עמוד 15 שורה 9). 27. התובע הודה שקבל דמי הבראה בגין שנת העבודה הראשונה והדבר עולה אף מתלוש חודש אוגוסט 2009. לא הוצגו ראיות לתשלום דמי הבראה נוספים. על כן התביעה ברכיב זה מתקבלת ועל הנתבעת לשלם לתובע פדיון הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו בסך 4,212 ₪ כפי שנתבע. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.11 ועד התשלום בפועל. דמי גמולים לפנסיה 28. אין חולק, כפי שאף עולה מתלושי השכר, כי התובע לא בוטח בביטוח פנסיוני כלשהו. זאת בניגוד לצו ההרחבה הכללי במשק, מינואר 2008. הנתבעת טענה בסיכומיה כי הסכום שנתבע לא הוכח וכי התובע היה אמור להסדיר את חברותו בקרן הפנסיה מול רואה החשבון של הנתבעת. 29. מאחר שהחובה לבטח עובדים בהסדר פנסיוני היא של המעביד, איננו מקבלים את טיעונה של הנתבעת. נדגיש כי לא הוכח בפנינו ולא הובאה כל ראיה לפיה הנתבעת פעלה באופן כלשהו לביטוחו של התובע ואילו התובע סירב לכך. במאמר מוסגר נציין, כי על פי הדין, גם אם התובע היה מסרב, לא היה בכך לפטור את הנתבעת מחובתה החוקית (ע"א 378/70 עזבון המנוח משה שהד נ' דרדיקמן, פ"ד כה (2) 182 (1971)). 30. על כן ועל פי שכרו של התובע, כפי שפירטנו בסעיף 22 לעיל, התובע זכאי לדמי גמולים, חלק המעביד כדלקמן: ארבעה חודשים בשכר של 6,500 ₪ X % 1.66 =432 ₪; שמונה חודשים נוספים בשנת 2009, בשכר של 7,300 ₪ X 1.66% =121 ₪; יתרת התקופה (לשנים 2010 - 2011) כמפורט בסיכומי התובע (2,579 ₪). סך הכל ברכיב זה: 3,132 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.11 ועד התשלום בפועל. שכר חודש פברואר 2011 31. שמיע העיד שהשכר בגין חודש פברואר שולם לתובע (עמוד 15 לפרוטוקול, שורה 12), אך לא הוצגה כל ראיה בתמיכה לכך. מדובר בטענה מסוג "הודאה והדחה" ועל כן על הנתבעת להוכיח כי שילמה לתובע את שכרו. משלא הוצגה כל ראיה ובהיעדר סיבה לקבל את עדותו של שמיע ללא דבר מה לחיזוק, לא שוכנענו כי השכר אכן שולם. לפיכך התביעה ברכיב זה מתקבלת ועל הנתבעת לשלם לתובע שכר בגין חודש פברואר 2011 בסך 4,533 ₪, כולל נסיעות. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.11 ועד התשלום בפועל. פיצויי הלנת שכר 32. לטענת התובע, הנתבע נהגה לשלם את השכר באיחור, ב - 15 בכל חודש. בתמיכה לכך התובע צירף פלט מקופה רושמת בבית הקפה, ממנו התובע לומד כי השכר שולם לו ביום 16.12.10. הגם שהנושא לא עלה בחקירות הנגדיות, איננו סבורים כי דוח סגירת הקופה, שצורך לכתב התביעה, תומך בטענת התובע. על פני הדברים, מדובר בדוח יומי של סגירת הקופה ("Z"). לא ברור מי רשם את המילים "גיל משכורת" על גבי הדוח. גם אם באותו חודש תוספת השכר שולמה לתובע ב - 16 לחודש, לא ניתן להסיק מהמסמך שכך הנתבעת פעלה בכל תקופת עבודתו של התובע. לאור כל הנימוקים לעיל, התביעה לפיצויי הלנת שכר נדחית. 33. פיצוי בגין "מסירת תלושי שכר לא תקינים" - מעיון בתלושי השכר שניתנו בידי התובע לאחר פברואר 2009 (כניסתו של תיקון מס' 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, לתוקף), עולה כי אינם משקפים את שכרו של התובע. כאמור לעיל, התובע קיבל שכר של 7,500 ₪ ואילו בתלושים מצוין שכר של 4,000 ש"ח בלבד. בכך, הנתבעת הפרה את הוראות סעיף 26א לחוק הגנת השכר. יוזכר כי על פי סעיף 26א'(ב)(2) לחוק הגנת השכר, אם מצא בית הדין כי המעביד ביצע הפרה בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעביד ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם המעביד הוכיח אחרת. בענייננו, ההסבר שניתן בסיכומי הנתבעת, לפיו התוספת שלא צוינה בתלוש השכר אינה חלק מהשכר, אינה מתיישבת עם הודייתו של שמיע בחקירה הנגדית לפיה השכר האחרון עמד על 7,500 ₪. בנוסף, יש לדחות טענות לפיהן התובע קיבל את התלושים תקופה ארוכה ולא הלין על תוכנם. חוק הגנת השכר הוא חוק קוגנטי ואין להעביר את האחריות לתוכן התלושים אל כתפי העובד. מששוכנענו כי רישום השכר בתלושי השכר לא שיקף נכונה את שכרו האמיתי של התובע ומצב זה נמשך תקופה ארוכה, אם לא בכל תקופת עבודתו בבית הקפה, בשים לב לכך שאי ההתאמה בתלושים היא עקבית ואינה חד פעמית ולמרות זאת התובע תבע ברכיב זה רק 5,000 ₪ (כגובה הפיצוי החוקי בגין הפרה אחת), אנו נעתרים לתביעה ברכיב זה. 34. פיצוי בגין העיקולים שהוטלו על חשבון התובע - מאחר שעל פי הראיות (ר' סעיף 7 לפסק הדין), התובע שילם מכיסו את הקנסות שהוטלו בגין הפרות של חוקי העזר העירוניים בתל אביב, שבוצעו על ידי הנתבעת, אנו מחייבים את הנתבעת בתשלום של הסכום שהוצא מכיסו של התובע בגין מחדליה. הנתבעת תשלם לתובע 1,354.5 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 4.5.11 (מועד בו התובע שילם את הקנסות) ועד התשלום בפועל. מאחר שפסקנו כי בנסיבות בהן קנסות בגין בית הקפה נשלחו לתובע והנתבעת לא טיפלה בהסרתם, התובע היה זכאי להתפטר בגין מפוטר, איננו סבורים כי יש מקום להוסיף ולפסוק פיצוי נוסף בגין מעשים או מחדלים אלה של הנתבעת. 35. משהנתבעת לא חזרה בסיכומיה על טענת הקיזוז, אין צורך להידרש לה. ממילא, מאחר שהגענו למסקנה כי התובע נתן הודעה מוקדמת כדין והנתבעת היא שבחרה לוותר על עבודתו בתקופה זו, לא היה מקום לטענה זו. 36. סוף דבר - התביעה מתקבלת ברובה ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: א. פיצויי פיטורים בסך 21,596 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.11 ועד התשלום בפועל; ב. תמורת הודעה מוקדמת בסך 7,300 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.11 ועד התשלום בפועל; ג. תמורת עבודה בשעות נוספות בסך 15,018 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.09 ועד התשלום בפועל; ד. פדיון חופשה בסך 10,220 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.11 ועד התשלום בפועל; ה. פדיון הבראה בסך 4,212 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.11 ועד התשלום בפועל; ו. דמי גמולים לפנסיה בסך 3,132 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.11 ועד התשלום בפועל; ז. שכר חודש פברואר 2011 בסך 4,533 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.3.11 ועד התשלום בפועל; ח. פיצוי לפי סעיף 26א' לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, בסך 5,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק אם לא ישולם תוך 30 ימים; ט. הוצאות התובע, לרבות שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ שאם לא ישולמו תוך 30 ימים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.דיוןתמליל שיחה (כראיה)