תביעת התובע לתשלום זכויות סוציאליות בגין עבודתו בנתבעת וסיומה רקע עובדתי 1. הנתבעת היא חברה בע"מ העוסקת במתן שירותי שמירה ואבטחה למוסדות. התובע הועסק כשומר בשירות הנתבעת החל מחודש 3/07 ועד לחודש 1/11. תחילה עבד התובע מטעם הנתבעת כשומר בתחבורה הציבורית ולאחר מכן הוצב כשומר במשרד הקליטה באשקלון (להלן - "האתר" או "המשרד"). התובע עבד על בסיס שכר שעתי בסך של 27.43 ₪ לשעה. 2. הנתבעת חברה בארגון הארצי של מפעלי השמירה והאבטחה בישראל ועל הצדדים חלות הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף השמירה מיום 12.7.1972 (להלן - "ההסכם הקיבוצי"), שהורחב בצו הרחבה מיום 31.12.1973 (להלן - "צו ההרחבה") והוראות ההסכם הקיבוצי מיום 2.11.08 שהורחב בצו ההרחבה החדש מיום 14.7.2009 (להלן - "צו ההרחבה החדש"). 3. לאחר סיום יחסי העבודה הגיש התובע את תביעתו דנן, שבגִדר? הוא עותר לתשלום פיצויי פיטורים, הפרשות לקרן פנסיה כולל זיכוי ממס, חלף הודעה מוקדמת, ימי חג, תוספת ותק, פדיון חופשה ודמי הבראה, בשיעור כולל של 41,689 ₪. בכתב הגנתה העלתה הנתבעת, בין היתר, טענת קיזוז, שלפיה מכל סכום שייפסק לטובת התובע, אם ייפסק, יש לקזז סכום של 10,451 ₪ בגין תשלום יתר עבור הפסקות שנטל התובע במהלך ימי עבודתו. 4. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לנסיבות סיום עבודתו של התובע אצל הנתבעת, וכפועל יוצא מכך, גם לזכאותו לתשלום פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. כן חלוקים הצדדים באשר לזכאות התובע ליתר רכיבי התביעה ובאשר לטענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת. 5. מטעם התובע העיד הוא עצמו ואילו מטעם הנתבעת העידו מנהל סניף באר שבע של הנתבעת מר איציק כהן (להלן - "מר כהן") וסמנכ"ל הנתבעת מר אבי ערד (להלן - "מר ערד"). ה כ ר ע ה א. השכר הקובע 6. כעולה מתלושי השכר, שכרו האחרון של התובע היה בשיעור של 27.43 ₪ לשעה. היקף משרתו של התובע השתנה מחודש לחודש ומתקופה לתקופה. חישוב היקף משרתו של התובע לכל תקופת עבודתו, מעלה כי היקף המשרה היה כדלקמן - בשנת 2007 - 1,660 שעות רגילות במשך 10 חודשים, היינו 166 שעות בממוצע לחודש שהן 89% משרה. שכרו השעתי של התובע עמד על הסך של 20 ₪. בשנת 2008 - 1,842.5 שעות רגילות במשך 12 חודשים, היינו 153.5 שעות בממוצע לחודש שהינם 82.5% משרה. שכרו השעתי של התובע עמד על הסך של 26.91 ₪. בשנת 2009 - 1,590 שעות רגילות במשך 12 חודשים, היינו 132.5 שעות בממוצע לחודש שהינם 71% משרה. שכרו השעתי של התובע עמד על הסך של 26.91 ₪. בשנת 2010 - 918.5 שעות רגילות במשך 12 חודשים, היינו 76.5 שעות בממוצע לחודש שהינם 41% משרה. שכרו השעתי של התובע עמד על הסך של 27.43 ₪. ב. נסיבות סיום יחסי העבודה 7. כאמור, הצדדים חלוקים בדעתם באשר לנסיבות סיום יחסי העבודה. לטענת התובע, הנתבעת פיטרה אותו בכך שביקשה להפסיק את עבודתו באתר ביום 21.12.10 ולא שיבצה אותו לעבודה באתר אחר. לדבריו, נדרש על ידי מר שרון המפקח מטעם הנתבעת להחזיר את הנשק שנמסר לו לצורך עבודתו, וביום 6.1.11 אכן נפגש עם מר שרון והשיב לידיו את הנשק. ביום 20.1.11, לאחר תקופת המתנה של כחודש ימים ממועד הפסקת עבודתו, זומן התובע לשיחה במשרדי הנתבעת בבאר שבע, שם הוצעו לו שתי אפשרויות עבודה, וביום המחרת הודיע כי הצעות אלה מהוות הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, המאפשרת לו להתפטר בדין מפוטר (מכתב מיום 21.1.11, נספחי 2 לכתב התביעה). 8. הנתבעת, מאשרת כי הפסיקה את עבודתו של התובע באתר, אולם טוענת כי הציעה לו עבודה בשני אתרים אחרים, וכי בכך שדחה את הצעותיה - התפטר. לטענתה, התובע הודה בחקירתו הנגדית כי הוצעה לו עבודה בשני אתרים אחרים, באשדוד ובאשקלון, אלא שהוא דחה את ההצעות הללו משום שלא התאימו לו כסטודנט שנה ג' לחשבונאות ומשום שביקש לעבוד במשרה חלקית בלבד. 9. בעדותו אישר התובע כי הפסקת עבודתו באתר נעשתה לבקשת קב"ט משרד הקליטה, וזאת משלא עמד במספר המשמרות הנדרש על ידי המשרד (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 11-21). לא הייתה מחלוקת כי התובע עבד במשרד במשרה חלקית (עדותו של מר כהן בעמ' 11 לפרוטוקול, שורה 1). לטענת התובע, העבודות שהוצעו לו עמדו על היקף של משרה מלאה (מכתבו של התובע מיום 21.1.11) אלא שמחקירתו הנגדית של מר כהן עלה כי התובע נדרש לעבוד בבנק במשמרות על פי יכולתו ובהתאמה ללימודיו. עוד העיד מר כהן, כי התובע נדרש להתייצב במשרדי הנתבעת ביום 3.1.11 לשיבוץ במקום עבודה אחר, אך הוא לא עשה כן אלא הודיע שהוא חולה. הוסיף מר כהן וציין כי שכרו השעתי של התובע לא היה אמור להשתנות אף אם היה משובץ במקום עבודה אחר. 10. לא הייתה מחלוקת כי הפסקת עבודתו של התובע במשרד נבעה מחוסר שביעות רצונו של קב"ט המשרד. בנסיבות אלה, היה על הנתבעת להציע לתובע עבודה במקום אחר ושוכנענו כי כך עשתה. מנגד, לא שוכנענו כי ההצעות שהציעה לתובע מהוות הרעה ביחס לתנאי העבודה שבהם עבד קודם לכן במשרד, ודאי לא הרעה מוחשית. יודגש, כי בתביעתו ובתצהירו ציין התובע כי הוצעו לו הצעות עבודה כלליות אשר נדחו על ידו. במכתבו מיום 21.1.11 מודה התובע כי הוצעה לו עבודה בשכר זהה לשכר שקיבל עד כה, אלא שלדבריו ההרעה מתייחסת לכך שנדרשה ממנו עבודה במשרה מלאה. לגרסה זו, לא נמצא כל בסיס. משהעיד מר כהן, כי לתובע הוצעה עבודה בבנק באשקלון במשרה חלקית, ומשגרסה זו לא נסתרה, לא מצאנו כי התובע הרים את הנטל להוכיח כי התפטרותו נעשתה על רקע של הרעת תנאי עבודה. אשר על כן, תביעות התובע לתשלום פיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת - דינן להידחות. ג. דמי חגים 11. לטענת התובע, זכאי הוא לתשלום דמי חגים בעבור 35 ימי חג לכל תקופת עבודתו בסך של 5,825 ₪. בניכוי הסכומים שקיבל מהנתבעת כדמי חגים, מעמיד התובע את תביעתו ברכיב זה על סך של 2,376 ₪. הנתבעת, מִצִדה, טוענת כי התובע קיבל בכל תקופת עבודתו דמי חגים בשיעור של 4,080 ₪ ועל כן היתרה שהוא זכאי לה בהתחשב באחוזי משרתו עומדת על 25 ₪ לכל היותר. 12. מששילמה הנתבעת את דמי החגים בכל שנה ושנה, יש לבחון לגבי כל שנה בנפרד את היקף המשרה ואת שיעור השכר השעתי, על מנת לברר אם שולם לתובע תשלום מלא בגין דמי החגים. על פי היקף משרתו של התובע (כפי שנקבע בסעיף 6 לעיל) היה זכאי לתשלום כדלקמן - בשנת 2007 - שבה עבד התובע בהיקף משרה של 89%, בשכר של 20 ₪ לשעה, זכאי היה לתשלום דמי חג בשיעור של 1,281.6 ₪ (9 ימים * 8 שעות ליום * 89% * 20 ₪ שכר לשעה). מששולם לתובע בשנה זו סך של 635 ₪ בלבד זכאי הוא להפרש בסך של 646.6 ₪. בשנת 2008 - שבה עבד התובע בהיקף משרה של 82.5%, בשכר של 26.91 ₪ לשעה, זכאי היה לתשלום דמי חג בשיעור של 1,598.5 ₪ (9 ימים * 8 שעות ליום * 82.5%* 26.91 ₪ שכר לשעה). מששולם לתובע בשנה זו סך של 1,433 ₪ בלבד זכאי הוא להפרש בסך של 165.5 ₪. בשנת 2009 - שבה עבד התובע בהיקף משרה של 71%, בשכר של 26.91 ₪ לשעה, זכאי היה לתשלום דמי חג בשיעור של 1,375.6 ₪ (9 ימים * 8 שעות ליום * 71% * 26.91 ₪ שכר לשעה). מששולם לתובע בשנה זו סך של 1,091 ₪ בלבד זכאי הוא להפרש בסך של 285 ₪. בשנת 2010 - שבה עבד התובע בהיקף משרה של 41%, בשכר של 27.43 ₪ לשעה, זכאי היה לתשלום דמי חג בשיעור של 809.7 ₪ (9 ימים * 8 שעות ליום * 41% * 27.43 ₪ שכר לשעה). מששולם לתובע בשנה זו סך של 921 ₪, קיבל הוא ביתר סך של 111 ₪. סך הכל זכאי התובע ליתרת תשלום דמי חגים 986 ₪. ד. דמי הבראה 13. לטענת התובע זכאי הוא לדמי הבראה בסך של 1,323 ₪ בגין השנתיים האחרונות לעבודתו. לטענת הנתבעת, קיבל התובע דמי הבראה כדלקמן - בשנת 2011, לאחר תום עבודת התובע, סך של 216 ₪ (בעבור שנת 2010); בשנת 2010 (עבור שנת 2009) סך של 1,305.6 ₪; בשנת 2009 (עבור שנת 2008) סך של 1,628 ₪; ובשנת 2008 (עבור שנת 2007) סך של 1,399 ₪. עיון בריכוזי התשלומים ששולמו לתובע מעלה כי תשלום דמי ההבראה בוצע מידי שנה בחודש מרץ, בגין השנה החולפת. לפיכך, יש לבחון אם נותרה יתרה לתשלום דמי הבראה. 14. בשנת 2007 - שבה עבד התובע בהיקף משרה של 89% במשך 10 חודשים, זכאי הוא לתשלום דמי הבראה בסך של 318 ₪ ליום, ולסך כולל של 1,179.25 ₪ לשנה. מששולם לתובע בגין שנה זו סך של 1,399 ₪ בלבד כדמי הבראה, קיבל ביתר סך של 219.75 ₪. בשנת 2008 - שבה עבד התובע בהיקף משרה של 82.5%, זכאי הוא לתשלום דמי הבראה בסך של 331 ₪ ליום, ולסך כולל של 1,638.5 ₪ לשנה. מששולם לתובע בגין שנה זו סך של 1,628 ₪ בלבד כדמי הבראה, זכאי הוא להפרש בסך של 10.5 ₪. בשנת 2009 - שבה עבד התובע בהיקף משרה של 71%, זכאי הוא לתשלום דמי הבראה בסך של 340 ₪ ליום, ולסך כולל של 1,448.5 ₪ לשנה. מששולם לתובע בגין שנה זו סך של 1,305 ₪ בלבד כדמי הבראה, זכאי הוא להפרש בסך של 143.5 ₪. בשנת 2010 - שבה עבד התובע בהיקף משרה של 41%, זכאי הוא לתשלום דמי הבראה בסך של 351 ₪ ליום, ולסך כולל של 1,007 ₪ לשנה. מששולם לתובע בגין שנה זו סך של 216 ₪ בלבד כדמי הבראה, זכאי הוא להפרש בסך של 791 ₪. סך הכל זכאי התובע להפרשי דמי הבראה בסך של 725 ₪. ה. פדיון חופשה 15. לטענת התובע זכאי הוא לפדיון חופשה בסך של 6,936 ₪. לדבריו, לא השכילה הנתבעת להוכיח את ימי החופשה שקיבל בפועל, ואין לקזז את הימים ששולמו תמורת חופשה. הנתבעת פרטה את תשלומי החופשה ששולמו לתובע בפועל, ואשר לטענתה עומדים על סך של 4,639 ₪. 16. בתצהירו טען התובע כי הוא זכאי לתשלום חופשה על בסיס 76% משרה. אין לקבל טענה זו. משהשתנו היקף המשרה ושכר העבודה מידי שנה יש לערוך את החישוב לכל שנה בנפרד. כך, אין לקבל את טענת התובע כי אין לקחת בחשבון את התשלומים ששולמו לו בגין תמורת חופשה. משעבד התובע על בסיס שכר לשעה ובמשרה שאינה מלאה, ברור הוא, כי היו ימים שבהם לא עבד. לפיכך, משצוין בתלוש השכר כי בנוסף לשכרו הרגיל שולמו לידי התובע תשלומים בגין חופשה, מהווה הדבר ראיה לכאורה כי התובע שהה בחופשה וכי שולמה לו תמורה בגין כך. הדבר עולה בקנה אחד עם מטרתו של חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (להלן - "חוק חופשה שנתית"), המבקש לעודד עובדים ליטול ימי חופשה, תוך קבלת תשלום בגין ימים אלה. פסיקת בתי הדין גורסת, כי אין לקחת בחשבון את תמורת החופשה המשולמת לעובד במהלך תקופת עבודתו, מקום שבו התשלום ניתן על אף שאין העובד יוצא לחופשה בפועל. זאת, להבדיל מתשלום דמי חופשה המשולמים לעובד בעת שהותו בחופשה. אילו היה התובע מציג רישומים שמהם עולה כי אין יסוד לתשלומים בגין חופשה וכי למעשה מהווים תשלומים אלה כסות לתשלום בגין ימי עבודה רגילים, ייתכן שהיה מקום לקבל את טענתו. ואולם, משלא טען התובע כי התשלומים, שבתלושי השכר נרשם כי שולמו לו בגין חופשה, שולמו למעשה בגין ימים שבהם לא שהה בחופשה כלל, ומשלא נטען כי התשלומים נעשו אך על מנת לעקוף את הוראות חוק חופשה שנתית, אין מקום לראותם כפדיון חופשה אלא כדמי חופשה, היינו, כתשלום עבור חופשה בפועל. כך, אין מקום שלא לקבל את הרישום בתלושי השכר בכל הנוגע לתשלום דמי החופשה ואין מקום להורות לנתבעת לשלם פעם נוספת בגין הימים שבהם נטל התובע חופשה בפועל. מנגד, יש לדחות את טענת הנתבעת שלפיה ניתן לחייבה בתשלום שלוש השנים האחרונות בלבד. כעולה מפסיקת בית הדין, הזכאות היא לשלוש שנים בצירוף שנה נוספת שניתנת לצבירה ומכאן שניתן לדון בזכאות התובע ביחס לכל תקופת עבודתו (ע"ע (ארצי) 547/06 כהן - אנויה ניתן ביום 8.10.07). 17. אשר על כן, זכאי התובע לתשלום פדיון חופשה כדלקמן - בשנת 2007 - שבה עבד התובע במשך 10 חודשים בהיקף משרה של 89%, בשכר של 20 ₪ לשעה, זכאי היה לתשלום דמי חופשה בשיעור של 1,424 ₪ (10 ימים * 8 שעות ליום * 89% * 20 ₪ שכר לשעה). משלא שולם לתובע דבר בשנה בגין חופשה זו זכאי הוא ל-1,424 ₪. בשנת 2008 - שבה עבד התובע בהיקף משרה של 82.5%, בשכר של 26.91 ₪ לשעה זכאי היה לתשלום דמי חופשה בשיעור של 2,131 ₪ (12 ימים * 8 שעות ליום * 82.5%* 26.91 ₪ שכר לשעה). מששולם לתובע בשנה זו בגין חופשה סך של 2,271 ₪ קיבל הוא תשלום ביתר בסך של 140 ₪. בשנת 2009 - שבה עבד התובע בהיקף משרה של 71%, בשכר של 26.91 ₪ לשעה, זכאי היה לתשלום דמי חופשה בשיעור של 1,834 ₪ (12 ימים * 8 שעות ליום * 71% * 26.91 ₪ שכר לשעה). מששולם לתובע בשנה זו בגין חופשה סך של 1,678 ₪ זכאי הוא להפרש בסך של 156 ₪. בשנת 2010 - שבה עבד התובע בהיקף משרה של 41%, בשכר של 27.43 ₪ לשעה, זכאי היה לתשלום דמי חופשה בשיעור של 1,079.6 ₪ (12 ימים * 8 שעות ליום * 41% * 27.43 ₪ שכר לשעה). מששולם לתובע בשנה זו בגין חופשה סך של 720 ₪, זכאי הוא להפרש בסך 359.6 ₪. סך הכל זכאי התובע ליתרת תשלום פדיון חופשה בסך של 1,799.6 ₪. ו. תוספת וותק 18. התובע תבע ברכיב תוספת הוותק סך של 1,688 ₪. התובע צירף נספח הנושא כותרת "תעריפי שמירה". לא ברור מה הוא מקור מסמך זה ולא ברור כיצד חישב התובע את הסכומים שאותם הוא תובע ברכיב זה. אף שאין לקבל את טענת הנתבעת כי מדובר בזכות נלווית שאינה ניתנת לפדיון לאחר סיומם של יחסי עובד מעביד, משלא מצאנו כי התובע הצליח להרים את הנטל ברכיב זה - דין תביעתו להידחות. ז. הפרשות לפנסיה 19. התובע טען כי זכאי היה שיבוצעו עבורו הפרשות לפנסיה ממועד תחילת עבודתו. לדבריו, הנתבעת החלה להפריש עבורו רק בחודש 2/08 והפרשות אלה לא בוצעו בהתאם לשיעורים הקבועים בצו ההרחבה. 20. הוראות צו ההרחבה אשר חלו על הצדדים במועד תחילת עבודתו של התובע אצל הנתבעת מחייבות את המעסיק לבצע הפרשות לפנסיה בשיעור של 5% משכר העובד (סעיף יב לצו ההרחבה). הוראות ההסכם הקיבוצי משנת 2008 וצו ההרחבה החדש מעמידות את שיעור ההפרשה על 6% משכר העובד (החל מחודש נובמבר 2008). 21. לטענת התובע, זכאי הוא לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לגמל בסך של 6,653 ₪ בגין כל תקופת עבודתו. לעמדת הנתבעת, זכאי התובע להפרשות עבור כל תקופת עבודתו בשיעור של 4,875 ₪, מתוכם שולמו 2,388 ₪ (בחודש 12/09) ועל כן היתרה שלה זכאי התובע עומדת על סך של 1,760 ₪. 22. כעולה מריכוזי השכר, קיבל התובע בחודשים 3/07 - 10/08 שכר עבודה בסך של 74,142 ₪ שבגינם הוא זכאי להפרשות בשיעור של 5%, היינו לסך של 3,707.1 ₪ ואילו בגין התקופה מחודש 11/08 - 12/10, קיבל התובע שכר עבודה בסך של 76,236 ₪ שבגינם הוא זכאי להפרשות בשיעור של 6% העומדים על הסך של 4,574 ₪. מכאן, כי היה על הנתבעת להפריש לפנסיה עבור התובע סך של 8,281 ₪. בחודש 12/09 שילמה הנתבעת לתובע בגין רכיב זה סך של 2,388 ₪. התובע טוען שאין לקחת סכום זה בחשבון, משלא ברור כי שולם עבור הפרשות לפנסיה. אין לקבל טענה זו. בתלוש השכר לחודש 12/09 צוין כי הסכום האמור משולם "בגין תגמול". בחקירתו הנגדית, הסביר מר ערד כי הסכום שולם בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה וממילא התובע לא ציין כי תשלום זה מהווה גמול בגין רכיב אחר. לאור האמור, זכאי התובע להפרש בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך של 5,893 ₪. ח. קיזוז הפסקות 23. הנתבעת טוענת כי לתובע ניתנו הפסקות בנות כמחצית השעה מידי יום וכי יש לקזז הפסקות אלה משכרו (סעיף 5 לתצהיר מר ערד). התובע, מנגד, טוען כי לא הוכח שניתנו לו הפסקות בפועל במהלך עבודתו וכי טענה זו באה לעולם אך בעקבות תביעתו. 24. לעניין זה מצאנו כי הצדק עם התובע. מר ערד ציין כי האמור בתצהירו נרשם על בסיס ייעוץ משפטי ומדבריו עולה כי אין לו ידיעה אישית על כך שהתובע יצא להפסקות (עמ' 20 לפרוטוקול). עוד עולה מחקירתו הנגדית כי טענת הקיזוז עלתה אך בשל תביעת התובע. לאור האמור, לא מצאנו כי הנתבעת הוכיחה שהתובע נטל הפסקות בפועל. משכך, לא הרימה הנתבעת את הנטל המוטל עליה, וטענתה לקיזוז שעות ההפסקה - דינה להידחות. אחרית דבר 25. לאור כל האמור, תביעות התובע לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ותוספת ותק - נדחות. באשר ליתר תביעותיו, הנתבעת תשלם לו כדלקמן - א. הפרשי דמי חגים בסך של 986 ₪. ב. הפרשי דמי הבראה בסך של 725 ₪. ג. הפרשי פדיון חופשה בסך של 1,799.6 ₪. ד. פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך של 5,893 ₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 31.12.10 ועד למועד התשלום המלא בפועל. 26. טענת הנתבעת לקיזוז שעות ההפסקה - נדחית. 27. משנתקבלה תביעת התובע בחלקה ונדחתה בחלקה, ומשנדחתה טענת הקיזוז שהעלתה הנתבעת, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לנתבעת, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. זכויות סוציאליות