מה היו נסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים ? 2. במקורה הועמדה התביעה על סכום כולל של 55,241 ₪ וכללה גם רכיבי תביעה שעניינם פדיון דמי חופשה, פדיון דמי הבראה ופדיון דמי חגים. בפתח ישיבת ההוכחות מיום 19.5.2013, ובשים לב לתקופת ההתיישנות, הודיע התובע כי אינו עומד עוד על רכיבי תביעה אלה. להכרעתנו נותרו אפוא, רכיבי התביעה שעניינם פיצויי פיטורים, פיצוי חלף הודעה מוקדמת ושכר עבודה. 3. בהליך קוימה, בפועל, ישיבת הוכחות אחת, שבמהלכה העיד כל אחד מבעלי הדין לעצמו. בתום ישיבת ההוכחות סיכמו הצדדים טיעוניהם בעל פה, ואלו נרשמו בפרוטוקול מיום 19.5.2013. גדר המחלוקת 4. גדרי המחלוקת שבין הצדדים והשאלות הטעונות הכרעתנו הן אלה: [א] האם התביעה התיישנה, כטענת הנתבע. [ב] ככל שהתביעה לא התיישנה, מהי תקופת העבודה של התובע ומה היו נסיבות סיום עבודתו אצל הנתבע. לשון אחרת, האם התובע פוטר ללא הודעה מוקדמת כטענתו או שמא התפטר כטענת הנתבע. אם יתברר שהתובע פוטר ועל כן מגיעים לו פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת, יהא עלינו לברר מהו שכרו הקובע ומה היא תקופת עבודתו המדויקת. [ג] בנוסף, נדרשת הכרעתנו בשאלה אם נותר הנתבע חייב לתובע שכר עבודה ובאיזה שיעור. להלן תדון כל שאלה כסדרה תוך שנתייחס לטיעוני הצדדים לגביה. האם התביעה התיישנה? 5. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שיחסי העבודה ביניהם הסתיימו בשנת 2004. כך אין חולק על כך שהתביעה דנא הוגשה לבית הדין ביום 28.3.2011. לפיכך ובשלב ראשון, נדרשת הכרעתנו בשאלה מהו המועד בו נותקו יחסי העבודה בין הצדדים, ובהתאם האם חלפה תקופת ההתיישנות. בראש הדברים נטעים כי התובע, שמתגורר ברשות הפלסטינית, הגיש לבית הדין העתקים מהיתרי עבודה שהונפקו לו ושבהם רשום הנתבע כמעסיקו והמתייחסים לתקופה שמיום 17.9.1998 ועד ליום 22.4.2004. זאת מלבד שתי תקופות נתק שעליהן נעמוד בהמשך הדברים. 6. גרסת התובע לעניין מועד ניתוק יחסי העבודה בינו לבין הנתבע ידעה התפתחות מסוימת. בכתב התביעה (בסעיף 3) ובתצהיר עדותו הראשית (בסעיף 4) טען התובע כי הוא פוטר ביום 22.4.2004 וזאת, ככל הנראה, בהתבסס על היתר העבודה האחרון שתוקפו פג ביום זה. בחקירתו הנגדית שינה התובע את גרסתו האמורה וטען, שעבד אצל הנתבע עד סוף חודש אפריל 2004, קרי עד ליום 30.4.2004. גרסתו זו נשענה על רישומיו ביומניו האישיים, אותם הביא עימו לישיבת בית הדין, ואשר עותקים מחלקים מהם אף צורפו לתצהירו. לגרסתו, היומנים מתייחסים לכל תקופת העבודה הנטענת ומשקפים רישום אותנטי, שנערך בזמן אמת, של ימי עבודתו אצל הנתבע ושכר העבודה ששולם לו. 7. גרסת הנתבע לעניין מועד ניתוק יחסי העבודה בינו לבין התובע ידעה אף היא התפתחות מסוימת. בכתב ההגנה (סעיף 18(א)) טען הנתבע שהתובע חדל לעבוד בשירותו בשלהי חודש ינואר 2004. טענת הנתבע בעניין זה לא נסמכה על מסמכים או רישומים המצויים אצלו לעניין תקופת עבודתו של התובע ואף לא על כל ראיה פוזיטיבית אחרת, כי אם על זיכרונו ועל מסקנות המתחייבות, לשיטתו, מה"שכל הישר" עליהן נעמוד עתה. לטענת הנתבע, בתקופה שמשנת 2001 ועד 2004 שרר באזורנו מצב בטחוני רעוע שבעטיו הוכרזו חדשות לבקרים "סגרים" שמשמעותם איסור על כניסת פועלים מהרשות הפלסטינית לשטחי ישראל. לטענת הנתבע לא עלה בידו להשיג תעודת עובד ציבור בדבר המועדים המדויקים שבהם התקיימו סגרים בתקופה הרלוונטית לתביעה, על אף שפנה "למשרד דובר צה"ל" בעניין זה, וזאת בשל תקופת ההתיישנות. אשר על כן, הוא למד על תקופות שבהן נמנעה כניסת עובדי הרשות לישראל מפסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (עב (נצ') 1412/06 מאזן מוחמד עבד אללטיף הציץ - סטארפלאסט תעשיות (1967) בע"מ (13.5.2008)). מפסק דין זה למד הנתבע על כך שבתקופה שמאמצע חודש 1/2004 ועד לחודש 6/2004 היו אך ורק מספר מועט של ימים שבהם לא היה סגר והתאפשרה כניסת עובדים מהרשות הפלסטינית. בעניין זה טען הנתבע כי היתרי עבודה אינם אסמכתא להעסקה בפועל, כיוון שזו הושפעה, למעשה, מהתנודות במצב הביטחוני ששרר באזור. הנתבע ביקש ללמוד על תקופת ההעסקה של התובע גם מתוך טענתו כי עבודות שיפוצים הן עבודות הנעשות בעיקר באביב ובקיץ, וכן מעיון בספר החשבוניות שלו שממנו עולה כי בחודשים 1-4/2004 הייתה לנתבע עבודה מועטת בלבד. לפיכך לא יתכן שהוא העסיק את התובע, 25 ימים בחודש בממוצע כפי שטען התובע בכתב תביעתו. לשיטת הנתבע טענות אלה מעידות על כך שהתובע חדל לעבוד בשירותו בשלהי חודש 1/2004 ועל כן, ובשים לב למועד הגשת התביעה זו התיישנה. אלא שמשנשאל בחקירתו הנגדית עד מתי עבד אצלו התובע השיב "עדי מתי שהוא טוען" (עמ' 13 שורה 13). בדומה, כשנשאל האם התובע עבד אצלו עד חודש אפריל 2004 השיב "פלוס מינוס, שבוע לפה ושבוע לשם, יכול להיות. אני לא בדיוק זוכר. אחרי שבע שנים הוא עשה את התביעה" (עמ' 13 שורות 18-17 לפרוטוקול). בהמשך נשאל האם התובע עבד אצלו בחודש אפריל 2004 משך 10 ימי עבודה, ועל כך השיב בפשטות "כן" (עמ' 14, שורה 20). לאמור, לא רק שהוברר כי הנתבע אינו זוכר, כלל ועיקר, שהתובע חדל לעבוד אצלו במהלך חודש ינואר 2004, אלא שהוא סובר כי גרסת התובע היא נכונה בעיקרה. 8. בנסיבות אלה מבכרים אנו את גרסת התובע בדבר מועד ניתוק יחסי העבודה בין הצדדים, הנתמכת בראיות אובייקטיביות, על פני גרסת הנתבע הנשענת על השערות גרידא ונבאר. בהתאם לסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 וכן לתקנות שעות עבודה ומנוחה, התשט"ו - 1955 חלה על הנתבע חובה על פי דין לנהל רישום שוטף לגבי מועדי עבודת התובע אצלו, שעות העבודה ואף תאריך סיום העבודה. נדגיש כי חובה זו חלה גם טרם תיקון 24 לחוק הגנת השכר (ראו למשל: בש"א (ת"א) 18/08 קשת היפרטוי שותפות מוגבלת - מדינת ישראל (26.1.2009)). הנתבע הודה לפנינו כי לא עמד בחובותיו אלה (עמ' 12, שורה 26), ואף ניתן לקבוע כי התמונה שנתגלתה לעינינו בכל הנוגע לשיטת העסקתו את התובע ועובדים נוספים עגומה היא. התובע, לעומתו, הציג לפנינו יומנים המתייחסים לכל תקופת ההעסקה ובהם רישומים הנוגעים לימים בהם עבד ולמעסיקים שאצלם עבד. מעיון ברישומים וביומנים עצמם, לרבות המקוריים, אותם כאמור הביא עמו התובע לדיון ההוכחות, הרושם המתקבל הוא שהיומנים מכילים רישומים אותנטיים שנעשו בזמן אמת ועל כן לא מצאנו כל טעם שלא לקבלם. בעניין זה דוחים אנו את טענת הנתבע שלפיה התובע לא תמך את היומנים בחוות דעת גרפולוגית שיהא בה כדי להעיד על האותנטיות שלהם. טענת הנתבע בעניין זה נטענה לראשונה בשלב הסיכומים מבלי שקדמה לה התנגדות כלשהי להגשתם, והיא אף נטענה בעלמא. זאת בפרט נוכח העובדה שבחקירתו הנגדית, הודה למעשה הנתבע כי רישומיו של התובע ביומניו משקפים את מצב הדברים בפועל ובלשונו "רשום אצלו הכל" (עמ' 13, שורה 9, עמ' 14 שורה 20). כזכור, על פי הרישומים ביומן התובע הוא עבד אצל הנתבע במהלך חודש 4/2004. בשים לב למועד הגשת התביעה, 28.3.2011, הרי שהתביעה לא התיישנה. מסקנתנו זו מתחזקת גם לנוכח היתרי העבודה הסדירים שהציג התובע ושהאחרון בהם מסתיים ביום 22.4.2004. הדעת נותנת כי אילו לא הייתה לנתבע עבודה סדירה כטענתו, הוא לא היה טורח להנפיק לתובע היתרי עבודה באופן רציף במשך שנים ארוכות. למול אלה נותרה גרסת הנתבע שהתובע חדל לעבוד אצלו במהלך ינואר 2004 בגדר השערה בלבד, כשהוא עצמו הודה שאינו זוכר את המועד המדויק שבו חדל התובע לעבוד אצלו. 9. די היה באלה כדי לדחות את גרסת הנתבע, אולם נוסיף כי לא שוכנענו שאכן התובע לא עבד אצל הנתבע משך כל תקופת הסגרים הנטענת, ומכל מקום אלה אינם יכולים להילמד מפסק דין שניתן בעניינו של אדם אחר. בדומה, אין ללמוד על תקופת עבודת התובע מהחשבוניות שצירף הנתבע, שכן אלו מעידות, לכל היותר, על מועד קבלת התשלום ולא על מועד ביצוע העבודה. אשר לטענה כי עבודות שיפוצים, דרך כלל, אינן נעשות בחודשי החורף נאמר כי אין בידינו לקבלה ואף היא בגדר השערה שלא הוכחה כלל ועיקר. כך, עיון ביומני התובע מעלה כי בכל אחד מהחודשים 12/2003 ועד 2/2004 התובע עבד אצל הנתבע יותר ימים מאשר בחודשים 3-4/2004. זאת ועוד. הנתבע עצמו אישר בחקירתו הנגדית, כי יתכן בהחלט שדווקא בימי החורף "נופלת עבודה...אין לזה חוקים בעבודה שלנו, זה שיפוצים" (עמ' 15, שורה 6 -7). משמע, גם הנתבע עצמו אינו סבור כי ירידה בהיקף העבודה היא בהכרח בחורף. 10. לסיכום פרק זה נאמר, כי מסקנתנו היא שתביעת התובע לא התיישנה שכן הוגשה לפני שחלפו 7 שנים מתום תקופת ההעסקה של התובע אצל הנתבע. האם התובע פוטר או התפטר? 11. גרסת התובע לעניין נסיבות סיום יחסי העבודה בינו לבין הנתבע הייתה עקבית לכל אורך הדרך, קרי, בכתב התביעה, בתצהיר עדותו הראשית ובחקירתו הנגדית. על פי גרסתו, היקף העבודה אצל הנתבע הלך ופחת עד אשר הלה הפסיק להנפיק לו היתרי עבודה, ובכך, למעשה, פיטר אותו (עמ' 10, שורה 2). הנתבע מצדו טען שהתובע התפטר בשלהי חודש 1/2004 בכך שהפסיק להופיע לעבודה. לטענתו, כפי שעלה בחקירתו הנגדית, בעת שלא הייתה לנתבע עבודה עבור התובע הוא היה חופשי לעבוד אצל מעסיקים אחרים ולכן לא מן הנמנע שהתובע מצא מקום עבודה רווחי יותר (עמוד 15, שורות 1-5). את טענתו שהתובע התפטר משתית הנתבע על תביעה שהגיש התובע בבית דין זה נגד 'תריסי גבי' (דמ"ש 51795-03-11) ובה הוא טען כי הוא החל לעבוד אצל 'תריסי גבי' ביום 28.4.2004. לטענת הנתבע יש לזכור כי מדובר בתקופה שבה המצב הביטחוני היה בכי רע, וברוב הזמן היה סגר. על כן בלתי מתקבל על הדעת שהתובע מצא עבודה חדשה בתוך 5-3 ימים מסיום עבודתו אצל הנתבע ומבלי שהיה לו היתר עבודה בתוקף. אין זאת אלא שהוא מצא את העבודה עוד כשהיה לו רישיון לעבוד אצל הנתבע דנא. זאת ועוד. התובע טען בכתב התביעה כמו גם בתצהיר עדותו הראשית שהוא פנה אל הנתבע מספר פעמים בבקשה שיחזיר אותו לעבודה אלא שטענה זו כלל אינה מתיישבת עם טענת התובע שהחל לעבוד ב'תריסי גבי' ב-28.4.2004. בדומה, במסגרת חקירתו הנגדית טען כי על פי הרישומים ביומנו הוא חדל לעבוד אצל הנתבע רק בסוף חודש אפריל 2004 (30.4.2004). אם זה הוא מצב הדברים אזי כיצד זה אפשרי שעבד אצל הנתבע ואצל 'תריסי גבי' בו זמנית. 12. גם בסוגיה זו מבכרים אנו את עמדת התובע ולפיה הנתבע פיטר אותו בכך שחדל להנפיק לו היתר עבודה. בטרם נפרט טעמנו למסקנה זו נזכיר כי על פי ההלכה הפסוקה "הפיטורים או ההתפטרות יכול שיבואו לידי ביטוי בכתב, בעל פה או בהתנהגות (בג"צ 566/76 אלקו בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד לא(2) 197 (1977); דב"ע (ארצי) לה/ 85 -3 עיריית כפר סבא - כהן פד"ע ז 175 (1975)). בע"ע (ארצי) 137/08 מטין אילינדז - פרידמן חכשורי חברה הנדסה ולבנין בע"מ 22.8.2010) (להלן: עניין אילינדז) נדונה זכאותם של מהגרי עבודה לפיצויי פיטורים לאחר שבהתאם להחלטת הממשלה הופסקה ההעסקה שלהם בחברות קבלניות והתחלפה בהעסקה באמצעות חברות כוח אדם. בדומה לאמור לעיל, נקבע בעניין אילינדז שהחלטת הממשלה הפכה את החברה לכזו שאינה יכולה להמשיך להעסיק את העובדים ולכן מדובר בפיטורים בהתנהגות. בדב"ע (ארצי) 300366/97 מוסטפא נזאל ואח' - סטרפלאסט תעשיות פד"ע לה 502 (1999) נקבע בעניינם של תושבי הרשות הפלסטינית שאם יחסי העבודה עם המעסיק הישראלי היו יכולים להתחדש ביוזמת המעביד - הרי שאי חידושם יכול לבוא בגדר פיטורים בהתנהגות. "השאלה העיקרית היא האם על-פי התשתית העובדתית ניתן לראות בסיום עבודתם של המערערים, כסיום שהוא "ביוזמת המשיבה, גם אם לא הובעה באמירה מטעמה, אלא במעשה או במחדל". במלים אחרות - האם היתה למשיבה 'אפשרות או אפשרות כלשהי, לבחור את המוחזרים לעבודה" (לעניין ההשלכה של הסגרים הבטחוניים על יחסי העבודה עם עובדי הרשות הפלסטינית ראו למשל: בע"ע (ארצי) 1344/00 מועצה מקומית ערערה - טאהר אמין אבו הזיים פד"ע מ 682 (2005)). 13. כאמור דעתנו היא כי סיום יחסי העבודה בין הצדדים נעשה ביוזמת הנתבע ואף אם יוזמה זו לא הובעה באמירה מפורשת. ראשית, הנתבע עצמו מודה כי במועד הרלוונטי, חודש אפריל 2004, לא נותרה לו עבודה עבור התובע (עמ' 15, שורה 1). מצב דברים זה משתקף גם ברישומיו של התובע ביומניו, שכאמור נותנים אנו אמון בהם. כך, בעוד שבחודשים ינואר 2004 ובפברואר 2004 עבד התובע אצל הנתבע 26 ימי עבודה בחודש ו - 22 ימים בהתאמה, בחודשים מרץ ואפריל 2004 עבד רק 10 ימים. זאת ועוד. הנתבע לא השכיל לספק גרסה כלשהי לשאלה מדוע חדל להנפיק לתובע אישורי כניסה דווקא בחודש אפריל 2004, ולאחר שנים ארוכות של הנפקת אישורים כמעט רצופים. זאת כאשר לשיטתו הוא, חודשי האביב מבשרים את חידוש עבודות השיפוצים. המסקנה המתבקשת היא אפוא כי ביקש לסיים את העסקת התובע בשל ירידה ניכרת בפעילותו העסקית, לאמור, פיטורים. כאן המקום לציין, כי הדעת נותנת שלאחר שנים ארוכות יחסית של העסקה והוצאת אישורים רצופים לא היה ממהר התובע לעזוב את העבודה מיוזמתו, שהרי גם הוא מבין כי העדרו של אישור עבודה שקול לגדיעת מטה לחמו. טענת הנתבע כי התובע השתכר אצל מן דהו "20 שקל יותר" (עמ' 15, שורה 5), נותרה לא יותר מהשערה חסרת בסיס. 14. אשר לטענות בדבר השלכת כתב התביעה שהגיש התובע כנגד 'תרסיס גבי' על ענייננו נאמר כך: ראשית, ההליך האמור הסתיים בהסדר גישור אשר קיבל תוקף של פסק דין, ועל כן אין בפנינו קביעה שיפוטית כלשהי לגבי תקופת ההעסקה המדויקת של התובע ב'תריסי גבי'. מעבר לכך, לטענת התובע בחקירתו הנגדית, עורך דינו הוא שניסח את כתב התביעה באותו עניין, ולכן אין לזקוף לחובתו את השגיאה הנוגעת למועד סיום יחסי העבודה עם הנתבע, ותחילת יחסי העבודה עם 'תריסי גבי'. מה עוד שלטענת התובע, על פי רישומיו ביומניו וגם על פי זכרונו, לאחר שחדל לעבוד אצל הנתבע נאלץ להמתין תקופה בטרם מצא מעסיק חדש והחל לעבוד ישירות עם 'תריסי גבי' רק בחודש יולי 2004 (עמ' 9, שורות 14 - 30). על עניין אחרון זה חזר בעדותו מספר פעמים (עמ' 9, שורה 28 , עמ' 10 שורה 9), ונותנים אנו בה אמון. בתוך כך ציין התובע כי הכיר את 'תריסי גבי' דרך הנתבע שביצע עבורו עבודת קבלנות ועל כן יתכן שמכאן נובעת הטעות במועדים. מכל מקום אם עניין זה הוא 'בליבת' טעוני הנתבע לגבי סיום יחסי העבודה בין הצדדים הרי שלא הוברר מדוע לא ביקש הנתבע לזמנו לעדות וזוקפים אנו זאת לחובתו לנוכח הכלל לפיו: "... מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו..." (ראו למשל: ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)). 15. מעבר לצריך נתייחס לטענה נוספת שנשמעה מפי הנתבע והיא כי ביומנו של התובע מצוי רישום מיום 27.2.2004 ולפיו זה הוא "יום עבודה אחרון עם אלכס". נטעים כי קו חקירה זה התייחס גם לשאלת ההתיישנות של התביעה וגם לשאלת סיום יחסי העבודה בין הצדדים. התובע עמד על דעתו ולפיה "התכוונתי ליום האחרון של החודש, ולא יום האחרון של העבודה, רשום ביומן שלי עד סוף חודש אפריל" (עמ' 8, שורות 24 - 25). נוסיף אנו כי רישומים דומים מופיעים גם ב - 31.3.2004. מכל מקום, לנוכח קביעותינו לעיל בדבר 'האוטנטיות' של רישומי התובע, ואף בשים לב לעדותו העקבית בהקשר זה, מקובלת עלינו תשובתו זו כמתיישבת עם כלל נסיבות העניין ועל כן אין בידינו לשנות ממסקנתנו לפיה התובע פוטר ולא התפטר. אשר על כן זכאי הוא לפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת שעל שיעורם נעמוד להלן. נציין כי אין חולק כי לתובע לא ניתנה הודעה מוקדמת בדבר הכוונה לסיים את העסקתו. מה הוא שכרו הקובע של התובע? 16. הצדדים אינם חולקים על כך שהתובע היה עובד יומי וכי שכרו שולם במזומן, ללא הנפקת תלושי שכר, וזאת בתום כל שבוע עבודה (עמ' 7 שורות 23 - 29, עמ' 8 שורות 1 - 3, עמ' 12 שורה 21). לגרסת התובע שכרו היומי בתום תקופת העסקתו עמד על 200 ₪ ליום (עמ' 7, שורה 21), עובדה היכולה להילמד גם מהרישומים ביומנו, מהם ניתן להיווכח כי הכספים שנכתב כי קיבל הם כפולה של מספר ימי העבודה קודם לתשלום ב - 200 ₪ (ראו לדוגמא הרישום ביום 9.1.2004; 20.2.2004). הנתבע מצדו טען בתצהיר עדותו הראשית כי התובע השתכר בתום תקופת העבודה 160 ₪ ליום (סעיף 33), אולם בחקירתו הנגדית שינה מגרסתו ועמד בתוקף על דעתו כי התובע השתכר לכל היותר 100 ₪ ליום, בעוד המקובל היה 60 ₪ ליום, וכי "לא השארתי בחיים שלי יותר מ - 100 שקל לעובד" (עמ' 12, שורות 23 - 24; עמ' 14 שורות 4 -9). מבכרים אנו את עדות התובע. בראש ובראשונה משום שעדות התובע הייתה עקבית ונתמכה ברישומיו, בעוד עדות הנתבע השתנתה, הותירה רושם בלתי אמין, ולא נתמכה בדבר. זאת על אף טענת הנתבע כי דיווח על נתוני שכרו של התובע למינהל האזרחי, שילם עבורו ביטוח לאומי וקיים הנהלת חשבונות (עמ' 15, שורות 22 - 25). אולם עדות התובע עדיפה בעינינו גם על שום שמתיישבת היא עם גובה שכר המינימום שנהג במשק בשנת 2004 (לעובד יומי מגיל 18 ומעלה 153.93 ₪ עבור עבודה בת 5 ימים בשבוע ו - 133.41 ₪ לעובד יומי בגיר בשבוע עבודה בן 6 ימים). הנה כי כן, הדעת נותנת כי כעובד ותיק השתכר התובע מעט מעל שכר המינימום ובוודאי לא פחות משכר המינימום. כללו של דבר, קובעים אנו כי שכרו היומי של התובע בתום תקופת עבודתו עמד על 200 ₪ ליום. 17. בטרם נפנה לחישוב גובה פיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת נעמוד בקצרה על תקופת העסקת התובע אצל הנתבע לאשורה. התובע גורס כי זו החלה ביום 17.9.1998 והסתיימה כאמור ביום 30.4.2004 והייתה רצופה. הנתבע מצדו גורס כי תקופת עבודתו של התובע לא הייתה רציפה עם זאת אינו מצביע על מועדים מדויקים של תחילתה או של סופה. דעתנו היא כי תקופת עבודתו של התובע היא זו המשתקפת בהיתרי ההעסקה שהוצאו לו והמשקפים שלוש תקופות: הראשונה, מיום 17.9.1998 ועד ליום 25.10.00; השניה, מיום 15.4.2001 ועד ליום 15.4.2002; השלישית מיום 22.9.2002 ועד ליום 30.4.2004. ביחס לתקופה האחרונה מקובלים עלינו הרישומים שביומן התובע. בהקשר זה נציין שתיים אלה: (1) עיון בהיתרי ההעסקה מלמד כי לעתים יש פער בן מספר ימים בין סופה של תקופת אישור אחד לתחילתה של תקופה באישור הבא אחריו. (2) ביחס לנתקים שחלו בין תקופות העבודה לא טען התובע דבר, ולא תמך טענתו לרציפות העבודה ברישומים מיומניו. לצורך ההמחשה, התובע לא טען כי אף בהעדרם של אישורי עבודה יש ביומניו רישום של עבודה בין מחצית חודש אפריל 2002 ועד לחודש ספטמבר 2002. העולה מהאמור הוא שכל אחת מתקופות הנתק בהעסקה הייתה בת כחמישה חודשים ולפיכך, בשים לב לאמור בסעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 בנוסח הרלוונטי למועד הפסקת העבודה (טרם כניסת תיקון מס' 25 לחוק) חל ניתוק ביחסי העבודה שבין הצדדים. לפיכך, לצורך חישוב פיצויי הפיטורים תבוא במניין התקופה השלישית בלבד והיא בת 19 חודשים. 18. השכר הקובע לפיצויי הפיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת שלהם זכאי התובע יתבסס על ממוצע ההכנסות החודשי של התובע במהלך השנה שקדמה למועד הפיטורים העומד על סך של 3,467 ₪. בהתאם יש לפסוק לטובת התובע סכום של 3,467 ₪ בעד רכיב תמורת הודעה מוקדמת. סכום פיצויי הפיטורים יחושב לפי תקנה 1 לתקנות פיצויי פיטורים (שיעור פיצויי פיטורים לעובד בשכר), התשמ"ג-1983 הקובעת שכר חודש אחד לכל שנת עבודה. בהתאם, סכום פיצויי הפיטורים שלהם זכאי התובע הוא 5,488 ₪. סכום פיצויי הפיטורים ותמורת הודעה מוקדמת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממחצית התקופה שבין יום הפסקת העבודה למועד הגשת התביעה היינו מיום 15.10.2007 (ע"ע (ארצי) 1454/01 אבו-דרהם - מבטחים בע"מ (12.12.2002)). האם זכאי התובע להפרשי שכר עבודה? 19. בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית טען התובע כי הנתבע חב לו שכר עבודה בגין 20 ימי עבודה בחודש אפריל 2004, על אף שמרישומיו ביומניו הוא עולה כי בחודש אפריל 2004 שולם לו שכר עבודה בגובה 2,200 ₪, וכי לא עבד 20 ימים. בפתח ישיבת ההוכחות ביקש התובע לצמצם את תביעתו ברכיב זה לכדי 1,800 ₪, ולבקשתו ניתן תוקף של החלטה. הנתבע מצדו גורס כי שכר עבודתו של התובע שולם כסדרו בסוף כל שבוע עבודה, וכי מימיו לא נותר חייב לעובד שכר עבודה (עמ' 16, שורות 11 - 12). דעתנו היא כי הדין עם הנתבע. מלכתחילה וכאמור, טענות התובע אינן מתיישבות עם רישומיו הוא, ואף לא עם עדותו בדבר אופן תשלום השכר בתום כל שבוע עבודה (עמ' 8, שורה 6), סוגיה לגביה מסכימים הצדדים ביניהם. יתר על כן, במהלך חקירתו הנגדית ואף בסיכומיו לא השכיל התובע להבהיר בעד אלו ימי עבודה נטענים נותר הנתבע חב לו כסף ולא השכיל לתמוך טענתו ברישום כלשהו מיומניו (עמ' 8, שורות 6 - 9) או בכל ראיה פוזיטיבית אחרת. כללו של דבר, התביעה להפרשי שכר נדחית. 20. סוף דבר - על יסוד כל האמור, התביעה מתקבלת בחלקה והרינו מחייבים בזה את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים: [א] פיצויי פיטורים בסך 5,488 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.10.2007 ועד למועד התשלום המלא בפועל. [ב] תמורת הודעה מוקדמת בסך 3,467 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15.10.2007 ועד למועד התשלום המלא בפועל. [ג] הוצאות ושכר טרחת בא כוח התובע בסכום כולל ומופחת של 2,000 ₪. בפסיקת ההוצאות הבאנו בחשבון את העובדה שהתובע לא התייצב לישיבת ההוכחות הראשונה שנקבעה ליום 23.12.2012. התובע טען שהיה שרוי באבל על בן משפחה אך לא שוכנענו שנבצר ממנו למסור הודעה על כך מבעוד מועד ובכך לחסוך מזמנם של הצדדים ומזמנו של בית הדין. לא ישולמו הסכומים האמורים בתוך 30 ימים מיום שיומצא לנתבע פסק הדין יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד למועד התשלום המלא בפועל. 21. זכות ערעור: לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לצדדים. יחסי עבודהשאלות משפטיות