תביעת המשיב להכיר בליקוי השמיעה ממנו סובל כפגיעה בעבודה כמשמעה בסעיף 84א' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ב-1995 (להלן - החוק). פסק הדין האזורי ההליך בבית הדין האזורי התנהל על דרך של סיכומים בכתב, לאחר שהוסכם כי המחלוקת היא בשאלה משפטית בלבד. העובדות שלא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים, כפי שפורטו בפסק הדין האזורי, הן אלה: "א. התובע נחשף לרעש מזיק בעבודתו. ב. לתובע נערכה בדיקת שמיעה ממנה עולה כי בבדיקת הולכת אוויר ירדה שמיעת התובע בתדרי הדיבור באוזן ימין ב-25 דציבל בממוצע ובאוזן שמאל ב-28.33 דציבל בממוצע. לעומת זאת על פי בדיקת הולכת עצם ירדה שמיעתו של התובע בתדרי הדיבור באוזן ימין ב-11.66 דציבל בממוצע וב-23.33 דציבל באוזן שמאל. ג. בדיקת הולכת העצם בודקת את הנזק לשמיעה שנגרם כתוצאה מרעש מזיק בעוד שבדיקת הולכת האוויר בודקת את הירידה הכללית בשמיעה ללא אבחנה בגורם לה." בית הדין האזורי פסק, כי סעיף 84א' לחוק שותק באשר לזיקה בין הירידה הנדרשת בשמיעה ובין סוג הבדיקה אשר מגלה ירידה זו. בית הדין הסתמך על פסק הדין הארצי בעניין דוד אלון (עב"ל 188/08 דוד אלון - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 12.11.2008; להלן- הלכת אלון), לפיו יש להעדיף את הבדיקה המיטיבה יותר עם המבוטח. בית הדין הסביר כי במקרה זה השאלה שבמחלוקת אינה נוגעת לאיכות הבדיקות אלא למידת הקונקרטיות שלהן, בהתאם למבחן הולכת העצם לעומת מבחן הולכת האוויר. בית הדין הפנה להלכת אלון לפיה בשלב זה מדובר בבחינה טכנית בלבד של התקיימות תנאי הסעיף, ומשכך הגיע לכלל מסקנה, כי פרשנות המשיב (להלן - המוסד) לפיה יש לבחון את התקיימות תנאי סעיף 84א' לפי מבחן הולכת העצם בלבד, מחמירה עם המבוטחים, ואין לה זכר בלשון הסעיף עצמו, וכי ממילא מדובר בתנאי סף בלבד, שלאחריו תבחן הוועדה הרפואית את מידת הקשר הסיבתי בין החשיפה לרעש ובין הפגיעה בשמיעת המבוטח. נוכח האמור קיבל בית הדין האזורי את התביעה, וחייב את המוסד לשלם למשיב הוצאות בסך 4,500 ש"ח. ההליך לפנינו המוסד ערער על פסק הדין האזורי, וטען כי לפי מבחני הנכות, ספי השמיעה מחושבים בהתאם למבחן מוליכות העצם, וכי הדבר תואם את הלכת אלון ופסקי דין נוספים שניתנו עובר להגשת הערעור. עוד הסביר המוסד כי אם מחשבים את ספי השמיעה לפי מבחן מוליכות האוויר, תכללנה בתוך ספי השמיעה גם השפעות של גורמים תחלואתיים או חסימתיים ממקור התעלה החיצונית, עור התוף או האוזן התיכונה, גורמים שאינם קשורים לחשיפה לרעש בעבודה, ומכאן שאין טעם לבחון את הירידה בשמיעה לפי מבחן זה. ב"כ המוסד הדגיש כי גישתו זו עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק בסעיף 84א', ועם תכלית החוק. בישיבת קדם הערעור שהתקיימה בהליך זה הוצע לצדדים כי המשיב ייבדק במכון אובייקטיבי המוסכם על הצדדים על פי מבחן הולכת העצם. המוסד לא הסכים להצעת בית הדין, ומשכך נקבע התיק לדיון לפני מותב. בסיכומיו חזר המוסד, בעיקרו של דבר, על טענותיו בערעור. ב"כ המשיב מיקד את טענותיו בסיכומיו בשני נושאים: הנושא הראשון הוא עניין בדיקת מוליכות העצם, ולגביו טען המשיב כי בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי בעניין אריה שאולי (עב"ל 469/09 אריה שאולי - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 27.10.2011; להלן- עניין שאולי), די בכך שחלק מהירידה בשמיעה מיוחסת לחשיפה לרעש בעבודה, כדי לעבור את תנאי הסף של סעיף 84א'(א)(2), ולפיכך אין צורך כי בדיקת הירידה בשמיעה תיעשה לפי מבחן הולכת עצם דווקא. המשיב הביא לעניין זה דוגמאות שונות, המעידות לגישתו על מצבים אבסורדיים ומפלים שעלולים להיגרם כאשר העמידה בתנאי הסעיף תיבחן לפי מבחן הולכת העצם. לטענתו, יש להשאיר את בחינת חלוקת הקשר הסיבתי בין הליקוי שנגרם לשמיעה עקב החשיפה לרעש בעבודה ובין גורמים תחלואתיים אחרים לוועדה הרפואית, ולא "לנפות" את המבוטחים כבר בשלב מקדמי זה; הנושא השני הוא בקשתו של המשיב לקיים דיון מחודש בהלכת אלון לפיה הירידה בשמיעה לפי סעיף 84א'(א)(2) צריכה להיות דווקא בתדירויות הדיבור, וזאת נוכח גישות רפואיות מנוגדות לטענתו, שלא עמדו לפני בית הדין בעת שנתן את פסק הדין בעניין אלון, ואשר "הוסתרו" על ידי המוסד. בדיון שהתקיים לפנינו חזר ב"כ המשיב על הדוגמאות שנתן בסיכומיו, והוסיף דוגמאות נוספות התומכות בטענתו לפיה בחינת הסעיף על פי מבחן מוליכות העצם מובילה להפליה בין מבוטחים. ב"כ המוסד טענה כי ההלכה שלפיה נוהג המוסד כיום היא זו המחייבת בדיקת שמיעה המעידה על ירידה בשמיעה של למעלה מ-20 דציבל לפי מבחן מוליכות העצם. אשר להסתמכות ב"כ המשיב על פסק הדין בעניין שאולי טענה ב"כ המוסד כי מדובר בפסק דין שניתן על סמך חוות הדעת הספציפית שניתנה בתיק, וכי מדובר בחריג בנוף ההלכה הקיימת בעניין זה. אשר לטענות ב"כ המשיב על דעות רפואיות התומכות בבחינת הסעיף גם על פי התדירויות הגבוהות טענה ב"כ המוסד כי אלו אינן ידועות לה. לאחר הדיון ביקש ב"כ המשיב רשות להשלים טיעון, ובה ביקש להבהיר ולחדד מספר דוגמאות המראות לשיטתו על התוצאות האבסורדיות שאליהן מוביל מבחן הולכת העצם. דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים בכתובים ובעל פה ולכלל חומר התיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעורו של המוסד להתקבל. ככלל, מקובלות עלינו טענות ב"כ המוסד. לטעמנו, אין מקום לסטות מההלכות שניתנו זה מכבר המבהירות מהי הפרשנות הראויה שיש ליתן לתנאי סעיף 84א'(א)(2) לחוק. טעמינו למסקנה זו יפורטו להלן. סעיף 84א' לחוק קובע כך: "(א) אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם כן התקיימו כל אלה: (1) המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן - רעש מזיק); (2) כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים;..." ראשית יש לציין, כי פסק הדין האזורי ניתן ביום 6.1.2011, דהיינו- לפני שיצאו ההלכות המחייבות מבית דין זה, ובהם פסקי הדין בעניין ארקדי שייביס (עב"ל 105/10 ארקדי שייביס - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 17.3.2011; להלן - הלכת שייביס) ובעניין רפאל רוזנשטיין (עב"ל 227/09 רפאל רוזנשטיין - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 28.4.2011; להלן - הלכת רוזנשטיין). בהתאם להלכות שנקבעו באותם פסקי דין, אזי "המתווה שנקבע בסעיף 84 א' לחוק, הינו כזה: בתחילת הסעיף נמנה התנאי העיקרי והברור מאליו לעניין הכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה והתנאי הוא של היות ליקוי השמיעה עקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה. סעיפי המשנה בהם נדרשים תנאי סף נוספים להכרה בליקוי שמיעה כפגיעה בעבודה, חייבים להתפרש על פי ההיגיון הפנימי של הסעיף, ביחס לעיקרו כאמור לעיל, לעניין הדרישה לקשר הסיבתי בין החשיפה לרעש לליקוי השמיעה. לאור התכלית האמורה, פורש למשל התנאי של הפחתת שמיעה בשיעור של 20 דציבל כמתייחס להפחתת שמיעה בתדירויות הדיבור ולא בתדירויות אחרות. מבחינה רפואית, אין חולק על כך כי חשיפה לרעש מזיק, תוצאתה תהא פגיעה עצבית באוזן הפנימית ולא פגיעה הולכתית באוזן החיצונית התיכונה או הפנימית. מבחן הולכת האוויר מבטא ירידה בשמיעה, שהינה תוצאה של גורמים רבים. מבחן הולכת העצם מבטא ירידה בשמיעה שהינה תוצאה של פגיעה עצבית בלבד. לאור האמור מבחן הולכת העצם הינו מבחן עדיף בקביעת הליקוי בשמיעה, כאשר מדובר בשאלת חשיפה לרעש מזיק כגורמת לירידה בשמיעה. משאלה הדברים ולאור מבנה הסעיף ותכליתו המבואר לעיל, אין מנוס מן המסקנה כי המבחן הקובע לעניין הפחתת שמיעה בשיעור של 20 דציבלים לפחות בכל אחת מן האוזניים לפי סעיף 84א'(א)(2) הינו מבחן הולכת העצם. עניין קביעת הנכות, אם יש מקום לחשבון "עובר ושב" או לא, אינו רלוונטי בשלב הכרה בלקוי השמיעה כפגיעה בעבודה. ... קביעת התנאי של הפחתת כושר שמיעה בשיעור של 20 דציבלים, לא משנה מה מקורה, תיצור מצב של אבחנה בלתי מוצדקת בין כאלה שסובלים באותה מידה מליקוי שמיעה עקב חשיפה לרעש מזיק לבין אלה שבנוסף לליקוי השמיעה עקב חשיפה לרעש מזיק, סובלים גם מליקוי שמיעה שמקורו הוא אחר" (ראה הלכת שייביס לעיל). דומה שבאמור יש מענה לכלל טענותיו של המשיב בערעור זה. עם זאת נתייחס לטענותיו אחת לאחת. ראשית ביקש ב"כ המשיב לשכנענו, בכה ובכה, ובעזרת שלל דוגמאות, כי בחינת תנאי סעיף 84א'(א)(2) על פי מבחן הולכת העצם יוצרת הפליה בין הנפגעים, ומובילה לתוצאות אבסורדיות, לשיטתו. במהלך הדיון הבהרנו לב"כ המשיב, בעזרת דוגמאות אחרות, כי דווקא אם הירידה בשמיעה בשיעור של 20 דציבלים הנדרשת מכוחו של סעיף 84א'(א)(2) תיבחן לפי מבחן הולכת האוויר, תיווצר הפליה פסולה בין המבוטחים המבקשים הכרה כנפגעי עבודה. כך, למשל, ניקח מקרה שבו עקב חשיפה לרעש בעבודתו סובל הנפגע מירידה של 19 דציבל בשתי האוזניים, וברור שאותה ירידה בשמיעה היא אך ורק מחשיפה לרעש מזיק, כיוון שהולכת האוויר זהה כאן להולכת העצם. במקרה השני, ישנו נפגע הסובל מירידה בשמיעה של 20 דציבל, כאשר הירידה בשמיעה עקב החשיפה לרעש מזיק היא בשיעור של דציבל אחד, והירידה על פי מבחן הולכת האוויר היא 19 דציבל. במקרה זה, לגרסת המשיב, המבוטח הראשון לא יעבור את הסף, ואילו השני כן, למרות שמבחינת נזקי החשיפה לרעש מזיק, הראשון סובל פי 19 מהשני. תוצאה אבסורדית ממין זה מבקשים אנו למנוע על ידי השימוש במבחן הולכת העצם. ב"כ המשיב הסתמך בטענותיו בעיקר על פסק הדין שניתן בעניין שאולי. בעניין זה אין לנו אלא להסכים עם טענת ב"כ המוסד לפיה מדובר בפסיקה שניתנה בהתאם לנסיבות המיוחדות שהתקיימו באותו מקרה, ועל חוות הדעת הרפואית שניתנה שם, ולפיה לא יכול היה המומחה בשום אופן, וחרף נסיונות חוזרים ונשנים של בית הדין, להבחין בין הירידה בשמיעה שמקורה בחשיפה לרעש מזיק ובין הירידה בשמיעה שמקורה תחלואי. זאת ועוד, באותו מקרה, הירידה בשמיעה באוזנו השנייה של הנפגע הוכרה כפגיעה בעבודה, כך שברור היה כי חלק עיקרי מהפגיעה באוזן הנדונה מקורו היה בחשיפה לרעש גם כן. ההלכה המחייבת כיום, שלפיה נוהגים ופועלים המוסד ובתי הדין האזוריים, היא הלכת שייביס, אשר אושרה למעשה בהלכת רוזנשטיין, ולפיה הירידה בשמיעה הנדרשת בסעיף 84א'(א)(2) תיבחן על פי מבחן הולכת העצם, הבוחן את הקשר הסיבתי שבין החשיפה לרעש מזיק בעבודת הנפגע ובין הירידה בשמיעה, ולא על פי מבחן הולכת האוויר הבוחן ירידה בשמיעה מכל מקור שהוא. עוד יש להעיר, כי לטענת ב"כ המשיב, נוכח היותם של תנאי הסף הקבועים בסעיף 84א' טכניים בלבד, הרי שאין צורך להחמיר עם הנפגעים ולדרוש מהם כבר בשלב זה להוכיח כי מקורה של הירידה בשמיעה קשור כולו לפגיעה בעבודה. לטענת ב"כ המשיב, יש להשאיר את שאלת הקשר הסיבתי לוועדה הרפואית אשר תקבע את דרגת נכותו של הנפגע, לאחר שתערוך חשבון עובר ושב, ותנכה את הנכות שאינה קשורה לפגיעה בעבודה. על כך יש להשיב, כי התנאי הבסיסי והעיקרי שאותו דורש סעיף 84א' הוא תנאי הקשר הסיבתי לעבודה. כלומר, תכלית החוק מחייבת אותנו לבחון כבר בשלב זה של ההכרה בפגיעה, את מידת הקשר שלה לעבודה, ואין רלבנטיות, כאמור בהלכת שייביס, לחשבון העובר ושב שמפעילות הוועדות הרפואיות. מה גם שהוועדות הרפואיות עצמן פועלות הלכה למעשה מזה שנים, עוד טרם תיקונו של סעיף 84א', על פי מבחן הולכת העצם, ומטעם זה קבענו כי מן הראוי לילך לפי מבחן זה, כאמור בהלכת אלון. טענתו העיקרית השנייה של ב"כ המשיב היא כי יש מקום לדידו לבחון בשנית את הלכת אלון, ולקבוע כי הירידה בשמיעה בשיעור של 20 דציבל הנדרשת בסעיף 84א'(א)(2) תיבחן גם בתדירויות הגבוהות, ולאו דווקא בתדירויות הדיבור. את בקשתו זו מבסס ב"כ המשיב על ראיה אשר לטענתו "הוסתרה" ע"י המוסד. ראיה זו היא "תדריך לרופא נפגע עבודה", החתום ע"י רופא המוסד. לדידו של ב"כ המשיב, תדריך זה מהווה ראיה לכך שעמדתם של רופאי המוסד ושל רופאי אא"ג אחרים היא כי יש מקום לבחון את הירידה בשמיעה לפי כלל התדירויות, ובמיוחד לפי התדירויות הגבוהות. לחיזוק עמדתו הביא ב"כ המשיב מאמר של מומחה אא"ג, בו הוא מסביר את הדינמיקה של פגיעת רעש. אשר להלכה הנוהגת כיום, ולפיה הירידה בשמיעה תיבחן בתדירויות הדיבור, יובהר ראשית, כי פרשנות זו של הסעיף הסתמכה גם על המבחנים להכרה בנזק לשמיעה כמחלת מקצוע, אשר נהגו טרם תיקונו של סעיף 84א', ואשר חייבו ירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור דווקא [ראו סעיף 7 לחלק 2 לתוספת השנייה לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), התשי"ד 1954, לעניין ירידה בשמיעה כמחלת מקצוע]. יש להדגיש כי בחינת הירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור מהווה בדיקה פונקציונלית של הפגיעה ביכולת תקשורת הדיבור הבין אישית של הנפגע עקב הירידה בשמיעה, בעוד שהירידה בשמיעה בתדירויות הגבוהות אינה מעידה בהכרח על פגיעה תפקודית. כך פסקתי לעניין זה בהלכת אלון: "גם אם הדין הקודם בוטל על ידי הדין החדש, דין חדש זה איננו בבחינת יצירת יש מאין בחלל ריק. התיקון לחוק נחקק על רקע הדין הקודם אותו הוא נועד לשנות, ולא ניתן לפרשו מבלי להתייחס להוראות הדין שקדם לו ועקרונות ביטוח נפגעי עבודה. במה דברים אמורים, למשל: א. חזקת הסיבתיות במחלת מקצוע: על פי הדין הקודם מי "שעבד עבודה ממושכת בתנאי רעש ממוצע ומשוקלל של לא פחות מ-85 דציבל "ונגרם לו" נזק לאוזן הפנימית בשל חשיפה לרעש שהביא לירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור - "קיימת היתה לגביו החזקה, על פי תקנה 46 לתקנות "למשך שנה לאחר שחדל להיות מועבד באותה עבודה" כי לקויו הוא "בחזקת מחלה שבה חלה המבוטח עקב עבודתו, כל עוד לא הוכח ההיפך." חזקה שכזאת אינה קיימת כיום. כיום על המבוטח להוכיח, כי מתקיימים בו תנאי החוק להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה. ב. ירידת שמיעה בתדירויות הדיבור כמחלת מקצוע- על פי הדין הקודם לא היה מקום, כעקרון, להגשת תביעה לפקיד התביעות להכרה בטנטון כפגיעה בעבודה. הטנטון נובע מליקוי שמיעה עקב חשיפה לרעש מזיק. ליקוי שמיעה, הן במקרה של מחלת מקצוע והן במקרה של החלופה המיקרוטראומטית, פורש בפסיקה, ככולל ליקוי שמיעה גם אם הנכות לגביו בתדירויות הדיבור הינה 0% על פי סעיף 72(1) למבחני הנכות. הלכה זו אפשרה יישום סעיף 72(4)ד II למבחני הנכות המקנה 10% לסובל מטנטון תמידי עקב חבלה אקוסטית עם עקומת שמיעה אופיינית ללא ירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור (דעתנו בעב"ל 53/08 ברלכיס ואח' - המוסד לביטוח לאומי). דרגת נכות בשיעור של 0% על פי סעיף 72(1) למבחני הנכות כוללת קשת של אפשרויות של הפחתת שמיעה בכל אחת מהאוזניים ולאו דווקא בשתיהן כאחת, בשיעור של בין 15 דציבל ל-35 דציבל. על רקע זה ומתוך רצון להגביל את אפשרויות ההכרה בליקוי שמיעה וטנטון כפגיעות עבודה, ומתוך רצון להפחית את תשלום הגמלה בגינם, קבע המחוקק בסעיף 84א'(2) את תנאי הסף של הפחתת כושר השמיעה בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים. בהקשר האמור ברור לכן, כי אותה הפחתה של 20 דציבל לפחות - בתדירויות הדיבור היא נדרשת." מעבר לאמור, נשיב לטענות ב"כ המשיב, כי התדריך שאליו הוא מפנה ניתן ביום 18.1.2010, כלומר - טרם שניתנו ההלכות הקובעות בעניין זה. מעיון בתדריך עולה כי בשל העובדה שהוא ניתן בעת שבתי הדין עוד התלבטו בשאלת אופן יישומו הנכון של סעיף 84א', הוא מסתמך על פסק דין אזורי שקבע כי ניתן לבחון את הירידה בשמיעה גם לפי התדירויות הגבוהות. מכאן, שאין מדובר בראיה ש"הוסתרה" ע"י המוסד ואשר יש בה כדי לשנות משהו מן ההלכה הנוהגת כיום. אשר למאמרו של המומחה שצירף ב"כ המשיב ייאמר כי הוא מסביר את דינמיקת הפגיעה מושרית הרעש על ציר הזמן, וכי הקטע שאליו מפנה ב"כ המשיב עוסק בפגיעה הראשונית מרעש בלבד. אכן, הפגיעה בשמיעה הנובעת מחשיפה לרעש, פוגעת תחילה בתדירויות הגבוהות, ולאחר מכן בתדירויות הדיבור, וכך היא נמדדת במבחני הנכות, שכן הפגיעה בתדירויות הדיבור היא הפגיעה הפונקציונלית, כאמור לעיל. משכך, אין במאמר זה כדי לשנות את ההלכה הנוהגת שנקבעה בהלכת אלון, ואשר הסתמכה על הדעה המקובלת בעולם הרפואה, ולפיה יש לבחון את הירידה בשמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש מזיק בתדירויות הדיבור. סיכומו של דבר - לא מצאנו מקום לשנות מהלכות קודמות, לפיהן תיבחן הירידה בשמיעה הנדרשת מכוח סעיף 84א'(א)(2), על פי מבחן הולכת העצם, ובתדירויות הדיבור. אשר על כן, דין ערעור המוסד להתקבל. השופט עמירם רבינוביץ קראתי את פסק דינו של חברי, סגן הנשיאה השופט פליטמן, ואני מסכים לאמור בו. אכן בפסק דין שאולי סברתי אחרת, אך לאחר שבחנתי את נימוקי חברי, השתכנעתי שפירושו תואם את התכלית החקיקתית. הדעה של רופאי אוזניים כי ירידה בתדירויות הגבוהות, היא זו שמעידה על ליקוי שמיעה כתוצאה מחשיפה לרעש, אינה מתיישבת עם סעיף 72(1) לתוספת למבחנים לקביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז- 1956, הקובעת את המבחנים לקביעת דרגת נכות ושיעורה. על פי מבחנים אלה קביעת דרגת הנכות בליקוי שמיעה נמדדת על פי הירידה בתדירויות הדיבור. ההרמוניה החקיקתית מחייבת להשתמש באותו קריטריון גם בסעיף 84א'. אם מישהו מבקש לשנות קריטריון זה יתכבד וישנה את החקיקה בעניין זה. השופטת רונית רוזנפלד אני מסכימה לאמור בחוות דעתו של חברי, סגן הנשיאה השופט פליטמן. נציג ציבור (עובדים) מר שלום חבשוש אני מצטרף לחוות דעתו של סגן הנשיאה השופט פליטמן. נציג ציבור (מעבידים) מר יצחק דויטש אני מסכים לחוות דעתו של סגן הנשיאה השופט פליטמן. סוף דבר הערעור מתקבל. עם זאת, משמדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.אוזנייםשמיעה