נדחתה בקשה להכיר כתושב השטחים שאינו מתגורר בישראל 1. התובע עותר כי נצהיר כי המשיך להיות תושב ישראל בכל התקופה 1.1.08 ועד פסה"ד וכי על הנתבע לשלם לו לתקופה זו את כל התשלומים/ מענקים/ קצבאות להם הוא זכאי ובכלל זאת ק"ז, לאחר שנדחתה בקשתו להכיר בו כתושב מ- 1.1.08 משאינו מתגורר בישראל ומרכז חייו בישראל, כאמור במכתב הנתבע מ- 1.8.10 (ומ- 30.12.10, כמענה למכתב ב"כ התובע). 2. הנתבע בהגנתו הכחיש הטענות שבתביעה וטען כי ביום 1.8.10 הודיע לתובע כי הוחלט לראותו כמי שאינו תושב מ- 1.1.08, משהוברר כי מתגורר הוא בשטחים עם אשתו השלישית ("האישה"). משפנה לבחינת מעמדו בשנית (20.1.11), נבחן שוב מעמדו והודע לו כי ההחלטה בעינה עומדת. בהתאם נוצר לו חוב ע"ס 50,000 ₪ נכון ל- 22.3.11, משנשללה רטרואקטיבית זכאותו לק"ז (כפי שהודע ב- 6/10). 4. ולהכרעתנו - א. מהות התביעה שבפנינו היא הצהרה. ממילא, אין מקום לעתירת התובע ברישא תביעתו להורות לנתבע לשלם לו למפרע ולעתיד את כל התשלומים/ מענקים/ קצבאות, כולל קצבת זקנה. ב. אין חולק כי התובע היה ועודנו אזרח ישראל. טוען התובע בתביעתו כי ב- 2001 נישא לתושבת דיר אלג'סון שברשות הפלשתינאית ("האישה"). בשנת 2005 הפסיק לעבוד בצאן ובשלב כלשהו עבר לגור מערבית לטייבה, כשב- 2009 מכר את ביתו שם ומאז "שכר דירות מגורים בעיר טייבה מאנשים שונים". לאשתו יש דירה בבעלותה ברָשות, בה היא שוהה למשך ימים ספורים, והוא לא באופן קבוע, מבקר אותה שם, עת שוהה היא שם. בתחילת נישואיו לאשה "רוב זמנו הוא גר בעיר טייבה". "בכל תקופת נישואיו" (לאישה) "הוא שכר דירה בטייבה". בהמשך טען כי הוא גר בטייבה חבריו, ילדיו, נכדיו, אדמותיו, חשבון הבנק, ביטוחו, רכבו ומיסיו כולם בתחום מד"י ולו "כוונה להיות תושב ישראל". עולה ממכתב הנתבע שצורף לתביעה (מ- 1.8.10) כי עסקינן בקביעה קודמת של הנתבע, כשהמכתב מתייחס לפניה של התובע מ- 20.7.10 לשקול החלטה קודמת ששללה תושבותו. התובע איננו מפנה למכתב/החלטה קודמים - וכך אף לא הנתבע בהגנתו. כך, הגיש ב"כ התובע בשמו בקשה לעיון מחדש בהחלטה הנ"ל [מכתבו 20.1.11 (?)] והמל"ל הגיב לפניה זו [ב- 30.12.10 (?) - כש"פער" התאריכים הזה לא הובהר בפנינו....] ודחה הבקשה. ג. לתצהירו צרף התובע 3 חוזי שכירות (9.3.07, חוזה השאלה כשהמשאיל הוא זיאד; מ- 10.12.10 כשהמשכיר הוא עבד אלקאדר נור "אלדין"; מ- 1.6.11, כשהמשכיר הוא מאהר); מסמכים רפואיים המציינים כי הוא גר בטייבה; רישיון רכב (בו מצוין כנ"ל) והסכם פשרה בינו כמחזיק מקרקעין ובין חברת כביש חוצה ישראל (בו לא צוין מיקום השטח), פספורט שהוצא ב- 12.10.08, חיוב ארנונה על אדמה חקלאית בטייבה, תעודת אזרחות ופרטי ח-ן בנק בבל"ל. כן הוגש תרגום אישור נישואים בין התובע לאישה. בחקירת התובע הוגש טופס פרטים שהגיש התובע לנתבע (20.7.10) בו צוין כי מתגורר הוא בדירה השייכת לחבר משפחה - עאזם זיאד, בה התובע ישן כל יום, כי אין בבעלותו/חזקתו דירה/קרקע במקום אחר וכך אף לאישה, כי בעה"ב (זיאד) משלם את כל הוצאות הדירה וכי כך הוא מ- 3.07. ד. תמוהה הצהרת התובע עצמו וביוזמתו, ברישא הדיון, לפיה האישה גרה בגבה עם ההורים שלה, אינה יכולה לבוא בלי רישיון; ביקשה רישיון ולא נתנו לה ולכן לא יכלה לבוא לדיון (בקשה שהוגשה בלא הזמנה שהוציא ביה"ד) ו"היא עכשיו נמצאת בטייבה". הצהרת התובע מעניינת ותמוהה עד מאוד: - אם גרה היא ברשות, עם הוריה (- והתובע גר בטייבה, בלעדיה) אין להבין מדוע לא הגיש תביעה חדשה לבחון תושבותו על בסיס העובדות הנטענות. - אם גרה היא ברָשות - נקל היה לבקש זימונה דרך ביה"ד ואז ניתן היה להשמיע עדותה. - אם גרה היא ברשות - נהיר וברור מדוע לא נחתם תצהירה, מדוע לא אומת (הגם שקשה להבין מדוע "נמשך" תצהירה רק בפתח הדיון!). וכך, כל התקופה מיולי 2012 ועד אוקטובר 2012! - אם גרה היא ברשות - הכיצד בעת העדות היא בטייבה. - ואם בעת הדיון האשה "עכשיו נמצאת בטייבה" - על אחת כמה וכמה אין להבין הכיצד לא התייצבה! ה. אין חולק כי פרטים שמסר התובע בנ/1 אינם "מדויקים", ולו לאור העובדה כי לתובע בבעלותו (עדיין) אדמה, עליה בנה בית, ממערב לטייבה. כשנישא לאישה, גר בבית שבשדה, כך עד 2008, שאז גרשו אותו אשתו (הראשונה) וילדיו מהבית. אז חזרה האשה להוריה והוא גר אצל חבר בטייבה, זיאד. האשה גרה אצל ההורים מאז שגרשו אותה, באה אצלו וחוזרת להוריה, עובדת ונותנת לו כסף לפרנסתו. את הבית והאדמה מכר ב- 2008, מכר 2.5 דונם מתוך 4.5 דונם, נתן לאשתו הראשונה דונם ולילד דונם. משעומת עם טענתו כי מכר ב- 2008 הכיצד נדרש לחוזה השאלה עם זיאד - אז הוא טוען כי גרשו אותו ב- 2007. ויובהר - עד לחקירתו הנגדית לא נשמעה גרסה זו וממילא, לא הוגשה ראייה כלשהי לתימוכין. להפך, בתצהירו טען כי ב- 2008 או בסמוך לכך מכר הבית שבמערב טייבה, כי הבן עומר מֵרר לו את החיים. ויובהר - לא היה כל קושי להוכיח הליכים משפטיים שננקטו, להציג באמצעות עומר (שהעיד חצי שנה אח"כ!) ראיות בהקשר זה/תלונה למשטרה על אלימות מצידו - וכיוצ"ב ראיות שימקדו הטענות בעיתוין ויוכיחו המהות. כשנשאל אם לאישה יש בית ברשות הוא משיב בשלילה וטוען כי היא גרה אצל ההורים. כך, רק כשעומת עם הטענה (שלה בתצהירה ושלו בתצהירו!) משיב הוא כי ההורים שלה נתנו לה בית. כך, כשעומת עם טענתו בנ/1 לפיה לאחרונה נכנסה האישה לישראל ב- 9.10.2001 - ומול טענתו בעדות כי מ- 2008 היא נכנסת ויוצאת לישראל ומבקרת אותו - טען כי לא נשאל על מועד כניסה אחרון. כך, עומת עם הרישום בחוזה ההשאלה ולפיו (ס' 6.2) תשלומי ההוצאות השוטפות עליו - לאחר שטען בעדותו (ובנ/1) כי זיאד משלמם - הוא משיב כי זיאד משלם. כך, בתוך 3 שאלות, זיאד גר בחצי הקומה והתובע בחצי השני ומנגד, זיאד גר בבית אחר בטייבה... כך, אם טען התובע כי הבית נמצא במערב טייבה - טוען זיאד כי הבית נמצא בצד הדרומי והתובע, כשעומת עם כך, טוען: בצד המערבי-דרומי. כך לפתע, האדמה שהיתה לו, היתה 9 דונם שאת מחציתה עיבד (תאנים) וכך אינו יודע למה רשום בנ/1 שאינו משלם מיסים, ואף אינו יודע מה זה נ/1, מי כתב או מה כתוב, א"כ יודע שנעזר בעובד המל"ל שגר בטייבה, כי האמין לו וההוא כתב, אינו זוכר את שם האיש... האישה מ- 2001 עד 2008 גרה אצלו בטייבה. לפעמים הלכה להורים, אבל לא כל הזמן. היא לא עבדה, בטייבה אסור לְאישה לעבוד, בשטחים היא כן עובדת. מ- 2008 היא עובדת. כשעומת עם טענתו בנ/1 כי האישה לא עובדת והיא ע"ב - משיב הוא כי היא לא עובדת במקום קבוע, שבוע עובדת וחודש יושבת. עובדת לסירוגין. היא נותנת לו כסף, כשהוא נוסע אליה, פעם בשבוע. כשמתחשק לו הוא הולך ונשאר שם לפעמים יום לפעמים הולך בערב והולך בבוקר. מ- 2008 לפעמים היא באה שבוע בחודש, לפעמים חודש, אם אין לה עבודה. היא עושה אישור. הוא יכול להביא אישורים. כך, בעדותו, הרשום בס' 44 לתביעה (ולפיו מנישואיו עם האישה גר הוא עמה בטייבה) לא נכון! - "מי שרשם את זה עובד עם ביטוח לאומי" (הגם שברור כי עסקינן בכתב תביעה, שהוגש ע"י בא כוחו, מי שגם אישר ע"ג 2 מהחוזים כי נחתמו בפניו). כך, כשעומת עם ס' 18 לתצהירו טען כי מ- 2001 עד 2008 הוא גר עם האישה בטייבה, כל הזמן; כשבתצהירו טען כי "רוב הזמן" מנישואיו עם האישה גר בטייבה - משיב הוא כי מי שכתב את זה זה לא נכון. (ואין צורך להזכיר כי התצהיר נכתב ע"י התובע, אצל בא כוחו, שאימת חתימתו לאחר שהזהיר אותו ולאחר שתרגם לו התצהיר לשפה הערבית)! כך, טען כי האישה חזרה להוריה ב- 2007 כשגרשו אותו הילדים מהבית שלו והיתה באה לדירת זיאד לפעמים (ומנגד, זיאד טען כי ראה את האישה גרה אתו בדירתו, שהושאלה לתובע!). בדירת זיאד גר עד 2010, מה שתמוה עוד יותר, שהרי לטענתו גרה עמו האישה רק עד 2008, בעוד שלא הגיש בשנית בקשה לנתבע, בטענה כי אינו גר עם האישה בטייבה, מ- 2008 - ובניגוד לטענתו בנ/1 ובמסמכיו במסגרת התביעה! לסיכום - מצאנו את עדותו של התובע מאוד לא משכנעת, לא מהימנה, כך שהשיב על כל שאלה מהותית ביותר מגרסה אחת, כשאין הלימה ביניהן ואינן מתיישבות עם ראיות אחרות שהגיש. על בסיס עדות התובע וראיותיו (עוד בטרם נפנה לעדים האחרים) - לא שוכנענו כי התובע גר כל השנים הנדונות בתביעה (מ- 1.1.08) כתושב ישראל, אלא כי גר עם האישה בשטחים. ודאי כך, עת לא מצא להגיש למל"ל תביעתו בשנית ולאחר מכתב הדחייה הנדון. [מוצאים אנו להוסיף - תמוה אישור עוה"ד ע"ג 3 ההסכמים, שאף לא באחד מהם צוין מתי נחתם אישור זה...] ו. מאהר העיד כי עוד ב- 2006, לקראת סוף 2006, מכר התובע את הבית בשטח החקלאי בשל מריבה עם ילדיו; בבית גר התובע עם האישה. את התובע פגש בבתי קפה, או בבית (של מאהר), היה רואה ואף מארח אותו אצלו, מאז שעבר לזיאד. מ- 2006 ראה את האישה מדי פעם , לא כל יום, הזהיר התובע שלא תכנס לביתו אם אין לה רישיון. בביתו, ראה את התובעת 3-4 פעמים, משהו כזה, כשהיה לה רישיון. האישה ברשות; התובע אצלה כל סופ"ש, אצל ההורים שלה. לא יודע, לא שואל, שישי-שבת, לא משגיח, לא יכול לומר בדיוק. כך, טען כי הוא גר בבית (בחלק מהבית), שאת חלקו האחר השכיר לתובע ובל נשכח - מאהר השכיר הדירה לתובע מ- 1.6.11. כך, אין לשכוח כי מאהר טען שהוא רואה האישה גרה עם התובע, בדירתו (דירת מאהר)! כאן המקום להזכיר כי לא הוכחו בפנינו תשלומי התובע לשכ"ד (או דיווח של מאהר, המשכיר, על הכנסתו מהשכרה זו...). זיאד העיד, לראשונה בפנינו (גרסה שאין לה אזכור בתצהירו - ודאי לא בתצהיר/ עדות התובע/ בהסכם ההשאלה!) כי קיבל מהתובע המחאה ע"ס 4,000 ₪, "בזמנים של 2007", ש"היה אמור לכסות תקופה שהוא היה שם. לכסות את התקופה הקרובה" - ולא נדע מהי אותה תקופה, ודאי כשההשאלה היתה ל- 15 וזיאד אינו אומר עד מתי גר התובע בהשאלה אצלו?! כך, המחאה כאמור אין לדעת בדיוק מתי ניתנה, מה זמן פרעונה וממילא, לא הוצגה! (התובע כאמור כלל לא טען לכזו). קשה גם להבין הכיצד התובע, אדם לא צעיר ולא בריא במיוחד - יכול היה לשמש "שומר" לזיאד/רכושו/ מכוניות שהיו במקום... זיאד מציין כי התובע עבר לגור אצלו כי עוד קודם לכן מכר את השטח שבו גר, בשל מריבה עם ילדיו. כשהתובע גר אצלו, ראה את האישה לא כל יום, מדי פעם, אבל התובע כל הזמן היה שם. אינו יודע אם האישה גרה איתו, הוא לא נכנס לשם. אין לו מושג אם היא גרה איתו או בשטחים. כשעומת עם טענתו בתצהיר כי האישה גרה עם התובע - הוא משיב: "היא גרה". וכשנדרש למספר הפעמים, הוא משיב: "הייתי רואה אותה כמה פעמים, לא יודע כמה. צריך לבדוק ביומן", שבביתו(!). ונתמה - האמנם ניהל הוא רישום מתי היתה האישה בביתו, זה שהשאיל לתובע?! ואם כך, הכיצד לא הוגשה ראייה רלוונטית זו?! חקירה נגדית של חוקר הנתבע (אלון שחם) - לא התייחסה כלל לעובדות המהותיות שבהליך. בפועל, סבור היה כנראה התובע, כי יש לעמת החוקר עם פעולות חקירה שלא ביצע או מסקנות שהיה עליו להסיק - אלא שכל חלקו בהליך דנא היה לחקור את בן התובע ואין הוא "שוקל" המידע או מסיק מסקנות ממנו, ודאי מקבל החלטות - משאיננו פקיד תביעות מוסמך. בן התובע אישר מחד האמור בהודעתו, כמשקף את מה שאמר לחוקר ורק כשעומת עם דבריו, לפיהם אביו (התובע) לא היה פה שנים - משיב הוא שכוונתו בבית שלו, של הבן, וכשאמר "שנים" הכוונה - "שנה שנתיים ככה". כך, לא ידע שהתובע גר בשטחים. "סתם זרק" שהוא גר בשטחים. אחיו אמר לו שהוא שכר בית אצל הבדואים (בטייבה) ושהוא לא גר בשטחים. הוא לא יודע שהתובע גר בשטחים, אמר ככה, אבל כשהחוקר הלך ושאל את אחיו (שאמר שהתובע לא גר בשטחים), לא ידע איפה התובע גר ולכלך עליו. ב- 3 השנים ראה את האב בטייבה 5-6 פעמים. ולא רק כך, אלא שבמקום לומר: "שילך לעזאזל" - במגזר הערבי אומרים "שילך לשטחים", לכן ככה אמר - אלא שלא "בֵרך" את האב ו"שָלח" אותו כאמור, אלא ברי מהודעתו כי השיב לשאלה ברורה, במענה ברור, כשאת נכונות-אמיתות דבריו לחוקר - אישר! ממש ממש לא שוכנענו בגרסה זו, שנים אחרי הודעתו לחוקר ושאינה תואמת את הדברים שאמר לחוקר - מהם ברור ש"שח לפי תומו" בטרם נודע ברבים כי אמר את האמת! איננו מקבלים עדות הבן כאמת. גם אם מקבלים אנו כי בנ/2 (26.5.10) שורה 8 התכוון במילה "פֹּה" לבית/לנכס בו הבן גר לאחר שגֵרש (לגרסת התובע), את התובע מאותו בית וכי לא כיוון ל"טייבה" - עדיין עולה מסיפא הודעתו (לאחר שתיקן כי מדובר באשתו השלישית של התובע) כי בעבר אכן גר התובע בטייבה עם האישה אלא שכשמכר עבר להתגורר בשטחים, ברָשות, כך שנה-שנתיים. איננו "מתרשמים" מהגרסה, כביכול, האח אמר לו אח"כ שלא נכון שהתובע גר בשטחים... - האח לא זומן לעדות. ז. ולסיכומי הצדדים אין חולק כי התובע אזרח ישראל. דא עקא, עסקינן בשאלות "תושבות". ערים אנו לכך כי לא בנקל נקבעת זו בנגוד לשאלת האזרחות, אך לטעמנו, די בסתירות שבגרסאות השונות ולוּ בשאלת אפשרות הכניסה לישראל (של האשה והתובע) - ע"מ שלא בנקל ניתן לקבל "התרעומת" שעלתה מדברי התובע בפנינו... בענייננו, ברי כי יעיד התובע כי הוא גר וחי בישראל וכי מרכז חייו כאן - וכך אף עדיו. דא עקא, העובדה כי ילדיו תושבי ישראל אינה מלמדת דבר, שהרי עסקינן בילדיו הקטינים, מהאשה, שהיא כאמור, אינה תושבת ישראל (וכך לכאורה אף ילדיהם משותפים). העובדה כי מחד לא חתמה על תצהיר, לא התייצבה לעדות (ולא חתמה על תצהירה בכל עת, עד לעדות), כשמאידך ובדיעבד הוברר כי היא (והתובע) - לגרסתו נכנסים ויוצאים כרצונם, ללא רישום (ומכל מקום, לא הוגש כזה) וללא אישור - מלמדת עוד יותר מדוע הורם בענייננו הנטל שעל הנתבע, מהראיות והגרסאות מטעם התובע. כך, אם גר הוא עם האישה כל הזמן - והיא אינה נכנסת לישראל - ממילא גר הוא עמה, בביתהּ, ברשות. ול"שכירת הדירה" בטייבה - איננו מקבלים כי באמת נערך "חוזה השאלה" ל- 15 שנה, מחד, כי המשאיל הוא שביקש שיצא, כי יצא התובע מהדירה וחתם הסכם שכירות, לאותה תקופה בה שאל הדירה הראשונה... ח-ן בנק או רכב ודאי אין בהם כדי להוכיח תושבות (וכך אף קבלת טיפול רפואי, ודאי לאור הקביעה בענייננו...) [ואגב, אם מפנה התובע בסיכומיו לפס"ד דונייבסקי (עב"ל 389/99) - ברי כי "הכנסתו" מהכנסת האשה - לא מופקת בישראל] ממילא, אין בפנינו בנסיבות כי מירב הזיקות בעניינו של התובע, לתקופה הרלוונטית הוא לתושבות בישראל (כהפנייתו לדב"ע נו/0-286 אביוב נ' המל"ל), הגם שלא נסתר כי מירב חייו היה אכן תושב טייבה, תושב ישראל! כך אין לשכוח כי אם שאל הדירה מזיאד לאחר שגורש מביתו - מחד טען שגורש ב- 2008 ורק כשעומת עם המועד ב"חוזה ההשאלה" - משַנה הוא גרסתו וטוען כי גורש ב- 2007, כשלזה ולזה לא הציג ראייה כלשהי. כך אין לשכוח כי גרסאותיו השתנו באשר לעיתוי מגוריו עם האשה בטייבה (סעיף 44 לתביעה, 18 לתצהירו) - ואיננו מקבלים כי הוא גר עם האשה בטייבה כל הזמן - שהרי הגרסאות האמורות נכתבו בשמו, מטעמו, בשפתו, בעת בה ידועה היתה המחלוקת לתקופה הנדונה. [ודאי תמוהה גרסתו החדשה של התובע בח.נ. מול האמור בנספח ב' - שוב, כשלזה ולזה לא הובאה ראיה כלשהי (תשלום שכ"ד מראש לשנה/מדי חודש, כשעזב לפני שתמה השנה...) מה גם שהתקופה הלוונטית - אינה זו]. כך תמוהה עדות מאהר - שהזהיר מפני מגורי מי שאין לו היתר ומאידך - האשה גרה עם התובע בדירתו... (סעיף 10), ראה אותה "לא הרבה" אך לאחרונה ראה אותה לפני שבוע - אותה אשה שלא חתמה על התצהיר ולא התייצבה לדיון בהעדר היתר כניסה... וממילא, סותרת גרסת התובע לפיה, ביקרה אותו לפני כ- 3 חודשים! הוא הדין בזיאד - שבתצהירו טען שהאשה גרה עם התובע, אך בעדותו לא כל יום ראה אותה ובהמשך - הוא לא יודע אם גרה אתו, הוא לא נכנס לבית (ביתו שלו), והוסיף כי התובע נתן לו 4,000 ₪ לכל התשלומים - כשהתובע טען הפוך (והיכן הוכחה לכך או לכך)?! מה גם שזיאד לא טוען לסיבת העזיבה של התובע, כתובע... שלא לומר, שניהם לא מדברים לכאורה על אותה דירה... גם גרסת הבן, שלאחר הודעתו - רחוקה היתה מלשכנע, כאמור לעיל, הגם שהנסיבות שהביאוהו לגרסה החדשה - לא הובהרו. ח. לאור כל האמור - משלא הוכח כי התובע התגורר בתקופה הרלוונטית בטייבה משלא הוכח כי הוא "תושב" ומשהוכח בפנינו וכך שוכנענו מעדויות התובע ועדיו, כי אינו תושב ישראל לתקופה הרלוונטית - אין לנו אלא לדחות התביעה. אין צו להוצאות. שטחי יהודה ושומרון