הפרשי שכר וזכויות סוציאליות הנובעים מאי קידומו בדרגה ואי תשלום שכר המתאים לדרגתו, וכן פיצוי בגין עוגמת נפש ונזק לא ממוני שנגרם לו כתוצאה מכך. רקע עובדתי והשתלשלות העניינים התובע - עבד במסגרת הנתבעת, החל מחודש יוני 1978, תחילת במעמד של ש"ת, והחל מיום 1.9.1990 נקלט לעבודה בדרגה 7 בדירוג העיתונאים. הנתבעת - רשות השידור, היא גוף ממלכתי הפועל מכוח חוק רשות השידור, התשכ"ח- 1965. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע משובץ בתקן 38-40 עיתונאים. בין הצדדים התעוררה מחלוקת בשאלות הבאות: האם התובע קופח ו/או הופלה בקידום בדרגות במהלך תקופת עבודתו בנתבעת, וזכאותו או אי זכאותו לקידום כזה או אחר בדרגות על כל המשתמע מכך, לרבות הסכומים שיעורם ואופן חישובם. האם בנסיבות המקרה עומדת לנתבעת טענת התיישנות. האם הנתבעת חייבת בפיצוי בגין עוגמת נפש ככל שיוכח שאכן נגרמה כזאת לתובע. התובע הגיש את תביעתו המקורית ביום 25.1.2011, ובה עתר לפיצוי מאת הנתבעת בסך כולל של 973, 504 ₪ (קרן), בתביעתו נטען כי כאשר נקלט התובע לשורות הנתבעת בשנת 1990, נקלט בדרגה הנמוכה משמעותית מהמתחייב מהוותק שצבר בתקופת עבודתו הראשונה. כן ציין התובע שבמשך 4 שנים וחצי לא קודם מדרגה 40, ובהתאם לכך בשבע השנים האחרונות טרם הגשת התביעה עוכב קידומו לפחות בשתי דרגות, ולכן על הנתבעת לשלם את הפער שנובע מאי קידום זה. כן תבע סך של 30,000 ₪ פיצוי בגין עגמת נפש. בדיון שהתקיים בפני כב' השופטת בר"ג-הירשברג הומלץ לתובע לתקן את תביעתו, ובין היתר בנוגע לעניין ההתיישנות. ואכן ביום 10.11.11 הוגש כתב תביעה מתוקן בו עתר התובע לתשלום בגין 15 חודשים בהם עוכבה דרגתו ואשר הם בתוך התקופה בת 7 השנים שטרם ההתיישנות (הכוונה לתשלום הפרשים הנובעים מאי קידומו בדרגה עבור החודשים 1/04 - 3/05, מכיוון שבחודש 4/05 הועלה לדרגה 41+). כמו כן שינה התובע את הסכום הנתבע על ידו בגין עגמת נפש לסך של 40,000 ₪ ובסה"כ העמיד תביעתו על סך 82,834 ₪. טענות הצדדים התובע טען כי במהלך השנים הרבות שבהן קופח החל מזמן שנקבעה דרגתו הראשונית, פנה שוב ושוב לממונים עליו ובסופו של דבר הם הצדיקו פניותיו בקשר לעיכוב בקידומו מדרגה 40. לכן החליט לפנות למנהלי הנתבעת בבקשה לתיקון רטרואקטיבי לדרגה על כל המשתמע מכך. בתגובה לפנייתו זו, ביום 26.1.09, פנה מר מנשה כהן, מנהל שירותי מנהל בפועל בנתבעת, במכתב אל מר צבי צימרמן, סמנכ"ל כ"א בנתבעת (להלן: צימרמן), ובו צוינה העובדה כי קידומו של התובע בדרגה 40 עוכב, בזו הלשון (נספח א' לכתב התביעה- להלן: "מכתב כהן"): "מר בונדה פנה אילנו מספר פעמים בטענה כי עוכב בדרגה 40 עיתונאים למרות שהועברו המלצות הממונים. בבדיקה שערכתי נמצא המסמך המצ"ב ממר משה צור המבקש להעניק דרגה אישית או תוספת שהייה בדרגה לעובדים ביחידתו ומר בונדה הוא אחד מהם. מר בונדה טוען כי העיכוב חל בשל טעות מנהלית או טכנית ושמו נשמט מרשימות המועמדים לדרגה אישית. מצ"ב פנייתו אלינו מתאריך 6.10.2008. נבקש לציין כי מר בונדה עובד ותיק ומסור לעבודתו מועסק בטלוויזיה 30 שנה, תיקו האישי נבדק ונמצא ללא מכתבי תלונה אלא להיפך במהלך שירותו הומלץ על ידי הממונים להעלותו בדרגה. בשל הטענות שהועלו על ידי העובד אני ממליץ לנסות למצוא פתרון הולם לעיכוב במתן הדרגות" על גבי מכתב כהן מופיעה בכתב יד תגובתו של צימרמן מיום 12.2.09, הממוענת למר יראון רופין, מנהל שירותי מנהל בנתבעת, בה נכתב כי: "מדובר במקרה בעייתי - אין בשלב זה אפשרות לתקן רטרואקטיבית. אני מציע שהעובד יפנה לועדה לענייני עובדים ויציג בעייתו בפני המנכ"ל. נא להודיע רשמית לעובד." ואכן ביום 16.2.09 שלח מר יראון רופין הודעה רשמית על כך לתובע (נספח ב' לכתב התביעה). בעקבות הודעה זו שלח התובע מכתב למר מושון מצליח, מנהל הטלוויזיה בפועל, וביקש שיוזמן לוועדה לענייני עובדים (נספח ג' לכתב התביעה), אולם פנייתו הושבה ריקם ומנכ"ל הנתבעת, כך לטענת התובע, סירב לכנס את הוועדה לצורך דיון בנושא. הנתבעת טענה בתמצית, כי תביעתו של התובע מקורה בעילה שחלה עליה התיישנות; כי התובע אינו מצביע על מקור נורמטיבי הקובע את המועד החוקי לקידום; כי בהתאם לחוק ולהסכמים הקיבוציים הרלוונטיים, דרגה 40 הינה הדרגה הגבוהה ביותר בדירוג עיתונאים לעובדים מן המניין שאינם בתפקידי ניהול, והקידום לדרגה אישית מותנה בהתקיימות התנאים המנויים בתקנות רשות השידור (תנאי עבודה)(דרגות אישיות), תשל"ט-1979, על כן לא יכולה הנתבעת לקדם את התובע בניגוד לכך ובהעדר קיומם של התנאים הנדרשים; התובע לא הופלה לרעה למול עובדים אחרים; אין חובה לכנס את הוועדה לענייני עובדים, וועדה זאת איננה קיימת כיום; תחשיבי התובע שגויים; אין מקום לפסוק לתובע פיצויי בגין עוגמת נפש. דיון והכרעה בטרם נדרש להכרעה לגופה, ולמען שלמות התמונה נסקור את קידומיו של התובע בדרגות לאורך השנים, וזאת כעולה מתצהירו של צימרמן, שהוגש כתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת. התובע לא חלק על העובדות בעניין זה: ביום 1.9,90 דרגה 7 עיתונאים (דרגת 37 עיתונאים, כיום) ביום 1.4.92 תוספת שהייה בדרגה +37 עיתונאים )בקיצור פז"מ) ביום 1.1.93 דרגה 38 עיתונאים ביום 1.1.95 דרגה 39 עיתונאים ביום 1.7.96 תוספת שהייה בדרגה +39 עיתונאים (בקיצור פז"מ) ביום 1.7.97 דרגה 40 עיתונאים ביום 1.5.99 תוספת שהייה בדרגה +40 עיתונאים (בקיצור פז"מ) ביום 1.3.02 דרגה 41 אישית עיתונאים ביום 1.3.05 תוספת שהייה בדרגה +41 עיתונאים. שתי הערות מקדימות נזכיר ראשית כי בכתב התביעה העלה התובע טענה, כי קליטתו לעבודה בנתבעת בעת המעבר מהתקופה בה עבד במסגרת ש"ת הייתה בדרגה הנמוכה משמעותית מהמתחייב מהוותק שצבר בתקופת עבודתו הראשונה, "ובכך הפרה הנתבעת את החובות המוטלים עליה מכח הדין והפסיקה" (ראו סעיפים 11, 34-36 בכתב התביעה המתוקן). לתימוכין בטענה זו ציטט התובע את הוראת סעיף 3.3 בהסכם הקיבוצי המיוחד מיום 25.4.06, בה נקבע כי ותק העובדים יחושב בהתאם למועד הראשון להתקשרותם עם הרשות. התובע לא צרף את ההסכם הקיבוצי האמור. לענין זה נזכיר כי בסופו של יום ולאור טענת ההתיישנות ביסס התובע בפועל את תביעתו רק על העיכוב בקידום בדרגה מדרגה 40- קרי משנת 1997- והשלכותיו של העיכוב על שכרו וההפרשות הפנסיוניות בתקופת ההתיישנות (ר' גם סעיף 56 ואילך לסיכומיו). משכך, אף אם הדרגה התחילית שנקבעה לתובע בשנת 1990 לא הייתה ראויה מכל טעם שהוא, ובכלל זה מטעמי אפליה, הרי שכל טענה בעניין זה התיישנה ומכל מקום לא גובשה (ובצדק) לכדי עילה מכומתת כלשהי בכתב התביעה המתוקן. משכך אין כל צורך להזקק אליה. מעבר לדרוש יאמר כי ככלל אין בהוראת סעיף 3.3. להסכם הקיבוצי המיוחד משנת 2006, הנוגעת לוותק כדי ללמד בהכרח על הדרגה שבה היה התובע אמור להימצא בעת קליטתו כעובד. התובע לא המציא כל אסמכתא לכך שישנה קורלציה מלאה בין הוותק לדרגה. עד הנתבעת צימרמן ציין בהקשר זה כי הדבר הינו תלוי הסכמים וכי במהלך השנים היו בנתבעת הסכמים שונים ששינו תנאי העובדים בעניינים אלה. כן ציין כי ענין הדרגה הוא אף תלוי תארים אקדמיים וכיו"ב (ר' עמ' 18 ש' 5-7). התובע צירף לכתב התביעה חלקים מהסכמים קיבוציים שונים מבלי לפרט לשם מה הובאו ומה ניתן להסיק מהם. עיון במסמכים שצורפו אינו מלמד מאומה אודות הנטען על ידי התובע. שנית-לעניין המסמכים אשר הציג התובע, יש מקום להעיר כי בתצהיר גילוי המסמכים מטעם הנתבעת (מ-15.5.2012) ציינה כי ברשותה מספר מסמכים (אשר צורפו בסופו של דבר לתצהירי מי מן הצדדים) . כן נאמר בתצהיר הגילוי כי ברשותה תיקו האישי, נהלים ועוד מסמכים, אשר לסברתה אינם רלבנטיים. התובע לא פנה אל בית הדין על מנת לקבל לעיונו אילו מן המסמכים אשר הנתבעת סברה כי אינם רלבנטיים. מאידך פנה וביקש בשלב מאוחר יותר לקבל תלושי שכר של עובדים הנושאים דרגה כשלו בדירוג עתונאים. בתגובה לבקשתו מסרה הנתבעת רק חלק מן המסמכים שנתבקשו, גם בעניין זה לא פנה התובע וביקש לעמוד על בקשתו המקורית. מצאתי לנכון לציין השתלשלות זו נוכח המסקנות אליהן הגעתי ביחס למסמכים שכן הומצאו והעדרם של מסמכים אחרים. משכך, נותר לבחון טענתו של התובע לפיה הופלה בכך שמיום שקיבל דרגה 40 (1.7.97) עד ליום שקיבל דרגה 41 (1.3.02) חלפו למעלה מארבע וחצי שנים שבהן לא קודם בדרגה. לו היה מקודם בדרגה מוקדם יותר, ולא מופלה ומקופח ביחס לעובדים אחרים בנתבעת, הרי שבתקופה הרלוונטית לתביעתו (בחודשים 1/04 - 3/05) דרגתו הייתה גבוהה יותר (41+) (כי כל קידומו התעכב) ואזי היה משתכר לכל הפחות את הפער בשכר שישנו בין דרגה 41 לבין דרגה +41, ואף ההפרשות הסוציאליות עבור שכרו היו גבוהות יותר . סעיף 4 ד' ל"זכרון הדברים" מיום 5.2.96, העוסק במתן "דרגה אישית לעובד ברמה ג' 38- 40 עת'", קובע: "עובד ברמה ג' ששהה בדרגת השיא של הרמה (40 עת') שנתיים לפחות, יוכל להנות מדרגה אישית על פי תקנות רשות השידור (תנאי עבודה) (דרגות אישיות), תשל"ט-1979." תקנה 2 לתקנות רשות השידור (תנאי עבודה) (דרגות אישיות), תשל"ט-1979 (להלן: "תקנות רשות השידור") מפרטת שלושה תנאים חלופיים למתן דרגה אישית: "המנהל הכללי רשאי לקבוע לעובד הרשות דרגה אישית גבוהה בדרגה אחת מן הדרגה התקנית באחת מאלה: (1) העובד הוא עובד מצטיין אשר שהה בדרגת השיא במתח הדרגות של משרתו משך זמן השווה לפחות למשך השהייה בדרגה הנמוכה שבתקן; (2) העובד מבצע, לפי אישור המנהל הכללי, תפקידים מיוחדים בנוסף על תפקידיו הקבועים; (3) העובד עומד לסיים את שירותו ברשות עקב צרכי הרשות." לכאורה מכוון התובע את טענותיו בדבר זכאותו לדרגה אישית לחלופה הראשונה מתקנה 2. ואולם הוא לא השכיל להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי בעת הרלבנטית למועד שבו לדעתו היה אמור לקבל דרגה 41 אישית, היה "עובד מצטיין". במכתב מר כהן מצויין כי מעיון בתיקו האישי של התובע עולה כי אין מכתבי תלונה לגביו אלא להפך ישנם מכתבי המלצה לקבלת דרגות. מאידך מר צימרמן ציין בתצהירו (סע' 23) כי אין כלל עדות להמלצות בדבר הצטיינותו בתיק האישי. ואולם בכל זאת הרי בשנת 2002 קיבל דרגה אישית זו. משמע שהיו לפחות עובר לקבלת דרגות המלצות המבטאות הצטיינותו. מר צימרמן לא נשאל בקשר לקושי העולה מדבריו, התובע לא עיין בתיק האישי ולא המציא כל ראיה ממקור אחר על המלצה שניתנה לו דווקא בשנת 1999, כשאז לדעתו היה אמור לקבל את הדרגה האישית- ובכך לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי זכאי היה כבר אז לדרגה האישית. התובע טוען כי אך בשל טעות מנהלית גרידא לא הומלץ על קידומו. טענה זו לא הוכחה, ואדרבה מהראיות שהובאו בפנינו ניתן ללמוד על כך שאכן הומלץ לקדם את התובע , ואולם זאת במפורש במתווה של תוספת שהייה בדרגה (כעולה ממכתבו של מר משה צור- צורף כנספח א' לתצהיר הנתבעת, שם נכתב כי "מומלץ להעלותו לדרגה 40+" וכפי שאכן נעשה ביום 1.5.99), ולא במתווה של מתן דרגה אישית. גם מכתב מר כהן מתיחס לכך שממכתב מר צור עולה כי התובע היה בין המקודמים ל"דרגה אישית או דרגת שהיה". אם כן, יתכן שהתובע סבר בשנת 1999 כי היה מקום לקדמו ב"דרגה אישית" ולא כפי שנעשה, אך לא כך ארע. ככל שסבר שהמדובר בתקלה מנהלית, הרי שהיה עליו לפנות אז לתיקונה. העובדה שלא פנה בזמן אמת או לחלופין שפנה ובקשתו נדחתה, (ומכל מקום לא הוצגה בפנינו אסמכתא לכך) מעוררת תהייה שמא אכן לא מדובר בטעות מנהלית. דומה שרק בשלבים מאוחרים הרבה יותר- בשנת 2008, נראה היה לתובע כי למעשה יכול היה כבר להיות מקודם לדרגה 41 בשנת 2001 ולפיכך רק אז החל לפעול בנושא. העובדה כי קידום בדרגה אישית אפשרי תאורטית, אין משמעה בהכרח כי התובע היה זכאי לכך בנסיבותיו שלו. בהתאם לכך אנו קובעים כי התובע לא הוכיח את זכאותו לדרגה אישית 41+ במועד מוקדם יותר מהמועד שבו ניתנה לו, וממילא הוא איננו זכאי להפרשי שכר ופיצוי בגין הפרשות בחסר הנובעים מכך. אלא שהתובע טוען כי אי קידומו נבע מאפליה וקיפוח שהופעל כלפיו. לתימוכין בטענה זו הציג התובע תלושי שכר של עובדים אחרים, ובהם ניתן לראות, כך לשיטתו, כי עובדים אחרים קודמו במהירות גבוהה יותר מאשר קודם הוא, כך בעוד שהוא קודם לדרגה 40+ לאחר ותק של 22.3 שנים בנתבעת, עובד אחר באותו תפקיד, קודם לאחר ותק של 15.3 שנים בלבד. את דרגה 41 קיבל לאחר ותק ל 25.3 שנים, בעוד עובד אחר קיבל אותה כבר בותק של 17.9 שנים. גם דרגה 41+ קיבל התובע לאחר 25.3 שנים, בעוד עובד אחר קיבל לאחר 18.9 שנים בלבד. מושכלות יסוד בשיטתנו המשפטית כי "החובה לנהוג בשוויון משמעה מתן יחס שווה לשווים ויחס שונה לשונים" (ראו בג"ץ 4541/94 אליס מילר נ' שר הבטחון, פ"ד מט(4) 94, 111-110 (1995); בג"ץ 678/88 כפר ורדים נ' שר האוצר, פ"ד מג(2) 501, 508 (1989)). אכן, לא כל הבחנה מהווה הפליה. יש מצבים בהם עקרון השוויון מכיר בשוני רלוונטי המצדיק התייחסות נפרדת לפרטים או קבוצות. במצבים כאלה ההבחנה אינה עולה כדי הפליה פסולה. טענת הפליה תתעורר רק מקום בו ניתן יחס שונה ובלתי הוגן לשווים (ראו: בג"ץ 11163/03 ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל נ' ראש ממשלת ישראל, ניתן ביום 27.2.2006; בג"צ 4124/00 ארנן יקותיאלי ז"ל נגד השר לעניני דתות, ניתן ביום 14.06.2010). הנטל להוכיח אפליה מוטל על הטוען לה (ר' לדוג' בג"צ 1268/09 לאה זוזל נ' נציב שירות בתי הסוהר, ניתן ביום 27.8.12). לאור עקרונות אלו נבחן האם במקרה הנוכחי אכן התקיימה אפליה אסורה ביחס לתובע. ראשית יאמר כי בעדותו לא ידע התובע לומר בגין מה הוא טוען לאפליה ולקיפוח, זאת מלבד תחושתו הסובייקטיבית (עמ' 10 ש' 13-23): "ש.אתה טענת שהופלית, מול מי הופלית. ת.שורה תחתונה אני מרגיש שהופליתי, מול המעסיקים שלי, שלא קיבלתי את מה שמגיע לי. ש.זה יהיה נכון לומר או להבין מדבריך, שהטענה שלך היא בעצם שבשנים 2006-2007 הופלית בכך שלא קיבלת את הדרגה אישית ת.ההפליה הייתה לאורך כל השנים לא רק בשנים האלה. ש.אתה תובע פה 40,000 ₪ על הפליה שלטענתך מתייחסת לעובדה שלא קיבלת דרגה אישית בשנת 2005 אתה מסכים איתי. ת.אני לא יודע לגבי הנתונים בדיוק, מה שאתה אומר, אני לא ידוע אם זה נכון. ש.האם יש לך שם של עובד אחר שקיבל דרגה אישית החל משנת 2005 מבלי שיש לו המלצה של הממונה שלו לקבל דרגה. ת.שמות אני בטח לא יכול לתת לך, וגם אם היה לי לא הייתי נותן לך". זאת ועוד, עיון במסמכים אותם צירף התובע לפיהם, כך נטען, ישנו פער בשנות הוותק שנדרשו ממנו לצורך קבלת דרגה בעוד עובדים אחרים קיבלו את אותה דרגה לאחר צבירת שנות ותק פחותות מכך, מעלה כי מדובר בטענה כוללנית, ובלתי ממוקדת. כאשר מדובר באפליה במתן דרגות יש להשוות בין כל הנתונים הנוגעים לכל עובד, כגון תפקיד, תקופת עבודה, דרגה קודמת והשאלה מתי ניתנה וכן המועד שבו נכנס לתפקידו, וההסכמים שהיו בתוקף באותה עת ועוד. רק אם כל הנתונים שווים, תיבחן השאלה האם ניתן יחס שונה לשווים. בענייננו הציג התובע תלושי שכר של עובדים שונים שמהם לטענתו ניתן לראות כי ביחס אליהם ובהשוואה לשנות הוותק הוא הופלה בקבלת דרגה. כך , לטענתו, הוא קיבל דרגה +40 לאחר ותק של 22.3 שנים (נספח א' לתצהיר) בעוד עובד אחר קיבל זאת לאחר ותק של 15.3 שנים בלבד (נספח ב'). ברם בהעדר נתונים נוספים איננו יכולים לקבוע כי המדובר בהשוואה בין שווים: תלוש המשכורת של התובע הוא מחודש יוני 2002 בעוד התלושים של העובד האחר הם מחודש פברואר ומאי 2012; לא ניתן לדעת מהו ותקו של העובד אחר ברשות השידור כעובד מן המניין ומהו הותק שהוכר לו בין בעבודה שם כש.ת. ובין ממקור אחר, ולפיכך גם אין לדעת מהם ההסכמים שחלו עת הוכר ותקו של אותו עובד, לעומת אלו שחלו עת נכנס התובע בשנת 1990 לעבודה. נוכח הפער בשנים ובוותק ניתן להניח גם כי חלו הסכמים שונים לגבי כל אחד מהם. כמו כן אין בידינו מידע מהי הדרגה התחילית שקיבל העובד עם תחילת עבודתו ברשות השידור, וכנגזרת מכך, מתי הגיע לדרגת השיא וכמה זמן המתין עד שקיבל הוא דרגה אישית. יתכן שאף הוא המתין כפי שהמתין התובע ובאמצע הדרך ניתנה לו אך דרגת שהייה- כפי שניתנה לתובע. (יצוין כי בתלוש השכר מופיע לעובד זה ותק צבאי גדול יותר ואף ותק של תואר שני, שאמנם אין בהם בהכרח כדי להשפיע על קידומו בדרגה, אך לא הוכח כי לפי כללי הנתבעת המדובר לעניין זה ובכלל ב"שווים" כהגדרתם בפסיקה דלעיל). כך גם בנוגע לקידומו של התובע לדרגה 41 - התובע טען כי קיבל דרגה זו לאחר ותק של 25.3 שנים (נספח ג') בעוד עובדת אחרת קיבלה דרגה זו לאחר 17.9 שנים (נספח ד'). ברם מעיון בנספחים אלו עולה כי כלל לא מדובר בעובדת באותו תפקיד (התובע מוגדר כ"כתב עורך" בעוד אותה עובדת מוגדרת כ"עוזרת הפקה"). כמו כן תלושי המשכורת של אותה עובדת הם מחודשים פברואר 2009 ומאי 2011, בעוד זה של התובע הוא מ-2005. כל הטעמים לכך שאין בידינו נתונים מספקים על מנת לקבוע כי המדובר באותה קבוצת ייחוס לגבי העובד הקודם יפים ביתר שאת גם לכאן. גם בנוגע להשוואה שערך התובע ביחס לתקופת הוותק עד למועד קידומו לדרגה 41+, אליה קודם רק לאחר 25.3 שנות ותק (נספח ה') בניגוד לעובדים אחרים שקודמו לאחר שנות ותק נמוכות יותר (הדוגמאות צורפו כנספח ו') - יש לדחות מהטעמים האמורים לעיל, הן בשל השוני בין התפקידים ביחס לחלק מהעובדים שהוצגו, והן בשל פער השנים שישנו בין המועד שבו קודם התובע למועד בו קודמו העובדים (2006, 2010, 2012) וכן בהעדר נתוני השוואה אחרים כמפורט מעלה. יוער כי במסגרת התלושים שצורפו כנספח ה' מופיע עובד שקודם לדרגה זו שהוא בעל ותק של 39.3 שנים, שאמנם הוא איננו "כתב עורך" אלא "עורך כללי" אך על כל פנים, אליבא דשיטת התובע, נסתרת בכך הטענה לקיפוח ואפליה (אם כי אין בפנינו ראיה למועד שבו קודם לדרגה זו, משום שאין בפנינו בהכרח את תלוש השכר של החודש הראשון שבו קודם). לעניין זה העיד נציג הנתבעת, מר צימרמן, כך (עמ' 18 שו' 2 - 28): "ש. בנספח ז' יש שם תלוש שכר של עובדת בוותק 19.4 שנים, אתה מאשר לי שהעובדת היא בדרגה 41. ת.אין לי מושג. ש.מראה לך את התלוש. ת.זה לא אומר לי כלום. אומר לי שיש כאן אדם עם וותק כמו שאמרת ודרגה כמו שאמרת, אך איני יודע מה ההשכלה האקדמית שלו, רמת תקן גבוהה יותר. לא ניתן להבין מהוותק מה כישוריו העיתונאיים של האדם. ש.אם אומר לך שהתלושים האלה הם תלושים שביקשנו מהרשות שתמציא לנו על מנת שנוכל לראות עובדים בעלי תפקיד דומה וברמות השכר שלהם של 5 שנים בתקופת העבודה שלהם וברמת הקידום שלהם. ת.לא כל כך הבנתי את השאלה. אני מנסה להבהיר שכל תקופה שהיא יש סולמות שכר שהם נכונים לאותה עת. אם יש אדם עם 19.4 שנה ,זה לא אומר לי כלום מתי נקלט, איזה רמות תקן, מה היו כישוריו של העובד. ש.יש לי כאן עוד תלוש להראות לך, עובד בוותק של 14.9 שנים עם 1 פלוס. ת.כן, בהחלט. שוב איני יודע איך נקלט, איך עבר מכרז. עובדתית זה נכון. ש.אם אומר לך שאותו תלוש שכר מדובר פה על עובד שהוא כתב עורך בדיוק כמו התובע עצמו ואחרי 14.9 שנה הוא בדרגה 41 פלוס. ת.זה בהחלט יכול להיות כי הסכמי השכר בשנת 93 השתנו באופן שנקבעו קריטריונים שונים לקידום, 3 רמות, 35,3,7,39 שמסתיימות ב-38-40 ייתכן מאוד שאם אדם נכנס לפי המסלולים לפי מיטב זכרוני עבור 12 שנות עבודה ברשות הוא יכול להגיע כבר לדרגה 40 לפי המסלולים שקיימים אז בשנת 93 בשונה מהמסלולים שהתובע התקבל, כפי שציינתי בסעיף 16 לתצהירי, מסלולי הקידום היו שונים הם התחילו בדרגה 33, או 3 כפי שנקרא אז, הוא קיבל דרגה 7 או 37 של היום (לא התחיל בתחילת התקן, אלא בדרגה יחסית בינונית פלוס על אף שלא היה בוגר קורס של הרשות ו/אוכישורים אחרים) , אבל ייאמר שהייתה עדיפות לעובדי הטלויזיה בערבית כי תמיד היה לנו מחסור בכ"א ולכן הייתה עדיפות מתקנת. והיו לפעמים גם שיקולים לפנים משורת הדין שהעניקו דרגות כאלה ואחרות. באותה תקופה מתח הדרגות הסתיים ב-38 או 39 והדרגה הנוספת הייתה דרגה אישית והקריט' לקידום היו שונים מאלה של היום. אז היו גם ועדות לקידום בשונה משנת 93 או במצב של היום שהמלצת ממונה ופזמ מספיק. אז היה תהליך הרבה יותר ארוך". (ההדגשות הוספו- שב"י). ובהמשך חקירתו הנגדית הוסיף העד וביאר כך (עמ' 19 שו' 12 - עמ' 20 שו' 3): ש.מה שאתה אומר בעצם שהיו אולי היו כאלה שנכנסו בשלב שהיו קריטר' מסוימים ואלה שנכנסו אחריהם עלו על הגל שקידומם היה מהיר יותר וכך הם התקדמו יותר מאלה שנכנסו לפניהם. ת.ייתכן והיו מקרים כאלה בהחלט שהחדשים קידומם היה מהיר יותר אבל אמרתי הכל בהקשר לתלוש שניתן לי, שהיה לפי שנות וותק ודרגה וזה לא אמר לי הרבה בקשר לקידום. ש.עד כדי כך שיכול להיות שאני אטען שישנם עובדים שאחרי 8 שנים קיבלו דרגה של 41 פלוס. ת.יכול מאוד להיות. כי אם הוא בא היום אותו עובד עם 12 שנות וותק, הוא מיד משובץ ברמה העליונה של הקידום העיתונאי. אלה תפקידים שאינם תפקידי ניהול, ואז יכול להיות שהוא התקבל ברמת תקן 38-40 וכעבור מספר שנים הייתה לו המלצה לדרגה אישית. ייתכן מקרה כזה.....". צימרמן אמנם ציין בעדותו שהיו לפעמים מקרים שהעניקו דרגות כאלה ואחרות לפנים משורת הדין (עמ' 18 שו' 25-26), אך אין די בכך להוכיח כי התובע עצמו קופח בקידומיו. עוד מצאנו להדגיש שפירוט הדרגות השונות שניתנו לתובע במהלך השנים (נסקר לעיל בסעיף 10) מלמד כי לא נפל דופי בקידומו של התובע, והוא אכן קודם מידי תקופה בהתאם לתנאים שחלים עליו. לעניין זה, לא זו בלבד שלא הובאו ראיות לכך שאחרים קודמו בצורה אחרת, אלא שמכל מקום אין התובע זכאי להשוואת תנאים למי שקיבל תנאים באופן שאינו כדין. (ר' בג"צ 637/89 חוקה לישראל נ' שר האוצר, פ"ד מו(1), 191, 201)ל כן נדחית טענתו בעניין זה. משהגענו לתוצאה זו, אין מקום להידרש לשאלת ההתיישנות, החלה אם לאו במקרה זה, משום שבלאו הכי לא הוכיח התובע את זכאותו לסעדים הנתבעים על ידו. פיצוי בגין עגמת נפש מכאן נפנה לטענה נוספת שהעלה התובע בעניין אי כינוסה של "הוועדה לענייני עובדים". (השתלשלות העניינים בקשר לכך מופיעה בסע' 8 לעיל). התובע קובל על כך שהוועדה לא התכנסה, ובפרט שמר צימרמן, העד מטעם הנתבעת, הוא זה שריכז את פעילות הוועדה, ובחקירתו לא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע לא כונסה הוועדה. הנתבעת טענה כי הוועדה אינה ועדה סטטוטורית, ואינה פעילה כוועדת קבע ברשות השידור, אלא זו ועדה שכינס מנכ"ל הרשות 'אד הוק' כדי להכיר מקרוב בעיות שונות של עובדי הרשות (סעיף 18 לתצהיר צימרמן). ממילא אין חובה לכנס את הוועדה ואי כינוסה לא היווה הפרה של חובה כלשהי. אנו סבורים שלמרות שלא הוכחה חובה בדין לפעול לכינוסה של הוועדה, הרי שיש טעם לפגם באי כינוסה. מר צימרמן שנחקר ארוכות על ידי ב"כ התובע בעניין זה, לא נתן הסבר המניח את הדעת מדוע לא כונסה הוועדה, לעשות כן ואף צוין במפורש כי יש "להודיע רשמית לעובד" שמתאפשרת לו פניה לוועדה (וראו הסקירה בעניין זה בסעיף 8 לעיל). כפי שהודתה הנתבעת, מטרתה של ועדה זו הייתה לתת אפשרות לעובדים לשטוח טענותיהם ובעיותיהם בפני גורם מוסמך בנתבעת, אך זאת לא נעשה בנדון דנן. יתכן שלו הייתה התובעת מקיימת את התחייבותה בנושא זה, היה בכך כדי להועיל לתובע בפועל, ויתכן שלא. מכל מקום ישיבת הוועדה הייתה מאפשרת לתובע להביא דבריו בפני הנתבעת, וכן להביא בחשבון העמדה החיובית שגילו גורמים בנתבעת ביחס לטענותיו, כפי שמצאה ביטויה במכתב כהן, ואף, אם כי בלשון מסויגת יותר, במכתבו של מר צימרמן על פני המכתב האמור. אכן, הלכה היא כי פיצוי בגין עגמת נפש "לא יינתן כדבר שבשגרה אלא במקרים הקיצוניים". וכי יש לבחון את טיב הפגיעה בעובד וחומרתה ביחס "להוראות החקיקה בנוגע לשיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק" וביחס למתחם גובה הפיצוי שנפסק ברכיב זה, במסגרת שיקול דעתו של בית הדין בקביעת פיצוי על נזק שאינו ממוני, שלא במסגרת הוראות חקיקה מיוחדות. (ע"ע 345/06 פרץ טסטה נ' אטיס אלקטרוניקה בע"מ, ניתן ביום 01/09/2009). עם זאת נקבע גם ש "ברוב המכריע של המקרים המגיעים כדין לבית-משפט זה, לא מתעוררת כלל שאלה של אחריות לפי דיני החוזים או לפי דיני הנזיקין. אף-על-פי- כן עשוי האזרח להיפגע ולסבול נזק כתוצאה מפעולה בלתי-כשרה או בלתי-נאותה או מהימנעות מפעולה שלא כדין או מאיחור בלתי-סביר ובלתי-מוצדק בעשיית הפעולה, ומן הצדק שגם במקרים אלה תישא הרשות באחריות כדי לפצות על הפגיעה או הנזק שנגרם. בכך נתקרב לאחריות מינהלית כללית של המימשל, ובמקרה של נזק הנגרם עקב התנהגות שלא כשורה, לא הפרט הניזוק יישא בו, כי אם הגוף אשר בשמו, למענו או מטעמו הוא נגרם. אחריות כללית כזו היא לא רק צודקת כשלעצמה, אלא היא צורך חיוני בעידן המודרני, שבו המימשל מרחיב כסדר את תחומי פעולתו וחודר יותר ויותר לספירות חיים שונות של הפרט והחברה גם יחד. זה עלול גם להעלות את טיב וכושר המעשה של המנגנון הציבורי, להגביר את רגש האחריות והיעילות שלו, להביא ליתר זהירות וזריזות בטיפול בעניני האזרחים ובהיענות לצרכיהם, ובכלל לקדם ולשפר את רמת השירות הציבורי במדינה" (ההדגשה הוספה -שב"י). (ע"ע 360/99 אהרון כהן נ' מדינת ישראל, פד"ע לח (1),129). התובע העמיד תביעתו בגין רכיב זה על סך שרירותי של 30,000 ₪ ועל מידת השרירותיות ניתן ללמוד אף יותר מתוך כך שכאשר ,הופחת רכיב התביעה בגין אפליה , הועלה רכיב זה לסך של 40,000 ₪. יוסף לכך כי התרשמנו כי עיקרה ורובה של עגמת הנפש שנגרמה לתובע, לדבריו, נבעה מתחושת האפליה רבת השנים. היות ולא הוכח כי התובע הופלה, הרי שאין מקום לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש שנגרמה בשל מה שלא הוכח. אך חלק קטן מתחושותיו של התובע, כעולה מהראיות שבפנינו, מיוחס לאי כינוס הוועדה. משהבאנו בחשבון את השיקולים האמורים הגענו לכלל מסקנה כי יש מקום לפצות את התובע בגין עגמת נפש בשל אי כינוס הוועדה שיכול והייתה מועילה לעניינו על אף שכך הובהר לו שייעשה באופן פורמלי, בסך של 2,500 ₪. סוף דבר - הנתבעת תשלם לתובע סך של 2,500 ₪ פיצוי בגין עגמת נפש שגרמה לו. בנסיבות העניין לא מצאנו מקום לעשות צו להוצאות לטובת מי מן הצדדים. זכויות סוציאליותהפרשי שכרקידום עבודהדירוג שכר (דרגה)