בתביעתו הנוכחית, מבקש התובע להכיר באירוע לב שפקד אותו ביום 21.12.09 ככזה שנגרם בשל אירוע חריג שאירע בעבודתו במועד זה (להלן: "יום האירוע"). הנתבע, סירב להכיר באירוע כתאונה בעבודה, כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") (ר' החלטת הנתבע מיום 4.5.11). מכאן התביעה הנוכחית. השאלה הדרושה הכרעתנו הינה, האם עלה בידי התובע להוכיח קרות "אירוע חריג" המצדיק מינוי מומחה רפואי. לאחר שבחנו את הראיות אשר בפנינו ושמענו את העדויות, החלטנו כי התובע לא עמד בנטל להוכיח קיומו של "אירוע חריג" בעבודתו במועד הנטען. להלן נימוקינו: 1. בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה (נ/1) ציין התובע כי בתאריך 21.12.09: "לדברי החברים לעבודה, במהלך ישיבת עבודה קם שלום רפפורט להכין קפה ולפתע נפל ואיבד את הכרתו". 2. בהודעה שמסר התובע לחוקר הנתבע (נ/2) סיפר, כי עד למועד האירוע עבד כשכיר בעיתון, כמנהל אזור השרון באגף ההפצה והמכירות. בתפקידו זו שימש כמנהל של כ-5-6 אנשי מכירות. מנהלו בתקופה הרלוונטית היה מר מאיר גולדברג (להלן: "מאיר"). עבודתו כללה בעיקרה עבודת שטח ומעט עבודה משרדית. התובע נשאל ע"י החוקר לרמת הלחץ הממוצעת בה נתון בעבודתו והשיב: "אני עובד בלחץ גדול מאוד בדר"כ. אני נדרש לעמוד ביעדי מכירות מוגדרים מראש ואם אני לא עומד בהם אז אני לא מקבל בונוס כספי וגם יש חשש לתעסוקתי הרגילה. ביום עבודה ממוצע אני עובד מהר ותחת תחושת לחץ. זהו ענף עם תחרות מטורפת... " (הדגשות הוספו). בהמשך סיפר התובע על יום האירוע: "זה היה יום אינטנסיבי יחסית, היעד היה לנסות לסגור כמה שיותר לקוחות. באותה תקופה היה אמור לצאת עיתון 'ישראל היום' במהדורת יום שישי ראשונה והיה לחץ גדול מאוד לקראת מה יהיה עם עיתון ידיעות אחרונות. היה עלינו לחץ גדול להגדיל מכירות באותה תקופה. עיתון יום שישי של ישראל היום יצא ביום שישי שלושה ימים לפני שאני חטפתי את השבץ שלי." (הדגשה הוספה). "... במהלך הישיבה אני קמתי להכין קפה ופתאום התמוטטתי...". לשאלת החוקר האם מדובר בלחץ קבוע או משתנה, השיב התובע: "יש לחץ קבוע תמידי בעבודה שלי ובנוסף באותה תקופה היה הלחץ של יציאת 'ישראל היום' ביום שישי לראשונה'". התובע נשאל כיצד השפיע עליו הלחץ והשיב: "עבדתי יותר שעות, באותה תקופה שקדמה לאותו אירוע הייתי מאוד עצבני ולחוץ אפילו בחיי האישיים... כל דבר עצבן אותי באותה תקופה...". 3. במסגרת תצהיר עדותו הראשית חזר התובע על עיקרי הדברים שמסר לחוקר. התובע אישר כי עבודתו מעצם טיבה כרוכה בלחץ, אלא שבתקופה הסמוכה לאירוע הלחץ היה גדול יותר, זאת בשל כניסת "ישראל היום" לשוק העיתונות (סע' 3ד-ה לתצהיר התובע). בתקופה זו, בשל החשש למקום העבודה ומקור הפרנסה, הדרישות והלחץ שהופעלו עליו כמנהל ההפצה, גברו באופן משמעותי (סע' 3ח-ט לתצהירו). התובע חזר ואישר כי "באותה תקופה הסמוכה לאירוע עבדתי יותר שעות, הפכתי עצבני, מתוח, כפי שלא הייתי קודם" (סע' י לתצהירו). אשר ליום האירוע הצהיר התובע: "ביום 21.12.09, ארבעה ימים לפני יציאת מהדורת סוף השבוע הראשונה של 'ישראל היום' נערך יום מכירות מרוכז בו כל סוכני המכירות של המרחב יצאו לשטח עם משימות ויעדים מוגדרים, במטרה להביא כמה שיותר עסקאות ולקוחות פוטנציאליים... באותו היום, ארבעה ימים לפני יציאת העיתון 'ישראל היום' במהדורת סוף השבוע הראשונה, המתח, הלחץ, הדרישות לעמוד ביעדים והחששות, היו מירביים" (סע' 3יא לתצהירו). התובע חזר והצהיר כי בסוף יום המכירות נערכה ישיבה שבמהלכה, עת קם להכין לעצמו קפה, התמוטט (סע' 3יא לתצהירו). 4. בבית הדין העיד התובע כי היה מודאג כבר בתקופה של שנתיים טרם מועד האירוע, עם הצטרפות עיתון "ישראל היום" לשוק העיתונות" (עמ' 3 לפרוטוקול, ש' 23-28), אלא שלדבריו מהדורת סוף השבוע הראשונה של "ישראל היום" יצאה כשלושה ימים לאחר האירוע הלבבי שפקד אותו (עמ' 3 ש' 20-21, 24). התובע הוסיף: "... זה נכון שמספר פעמים היו שמועות על הפצת עיתון סופ"ש כעיתון מתחרה, ישראל היום היה צריך לצרת במהדורת סופ"ש וכל פעם הוא לא היה מוכן לכך וכל פעם הוא היה נדחה. ... כל פעם שהייתה שמועה שהם יוצאים בסופ"ש כמובן שהיה לחץ וחרדה והיה גם מתח ודריכות, למרות שזה לא היה מבוסס, אבל היו שמועות ועד שלא קרה המקרה בפועל לא ביצענו שום מהלך. ... אני מאמין שלפני כן, זה היה כבר יותר משמועה, זה כבר נאמר בישיבה שהולך לצאת העיתון, זה נאמר לנו בשיחות שמעבר לזה. זה כבר לא הייתה שמועה" (עמ' 4 ש' 6-11). 5. מטעם התובע העיד מר אמיר סנדר (להלן: "אמיר"). אמיר הצהיר כי התחרות שיצר עיתון "ישראל היום" עם עיתון "ידיעות אחרונות", גרמה ללחץ ודריכות במערכת העיתון (סע' 4 לתצהירו), אלא ש"לכשיצאו שמועות אודות אפשרות יציאת עיתון סוף שבוע של 'ישראל היום' הוגברה הדריכות והפעילות בתחום המכירות, ההפצה וכל הקשור בכך" (סע' 6 לתצהירו). אמיר הצהיר כי מהדורת סוף השבוע הראשונה של "ישראל היום" יצאה בסוף השבוע שלאחר האירוע שפקד את התובע (סע' 7 לתצהירו). במסגרת עדותו בבית הדין אישר אמיר כי: "היו שמועות על הוצאת עיתון סופ"ש, אני לא זוכר תאריך ואני רק יכול לקשר את זה למקרה, באותה תקופה שידענו על כך, ערכנו הרבה ישיבות בקשר לזה... לפני כן ידענו שזה מאוד קרוב- כל הזמן אבל היו שמועות, ... אבל לא היתה הוכחה וודאית אבל באותו השבוע, הייתה הוכחה וודאית." (עמ' 5 ש' 1-2, 6-9). 6. עד תביעה נוסף, מר שי אהרון האקר העיד כי אינו זוכר מהו המועד שבו לקה התובע בליבו ו/או מהו המועד שבו יצא לראשונה מהדורת סוף השבוע של "ישראל היום", אלא שלדבריו: "... הכול היה באותה תקופה. אני זוכר באופן כללי, לא באופן מדויק, זה היה באותה תקופה, כל הישיבות היו בלחץ" (עמ' 6 ש' 27-28). עוד הוסיף: "...עיתון סופ"ש יצא קרוב לפני האירוע של התובע בלב" (עמ' 6 ש' 31). 7. מטעם הנתבע העיד מר אמיר פינקלשטיין (להלן- מר פינקלשטיין) המשמש כסמנכ"ל תפעול בעיתון "ישראל היום". עפ"י עדותו של מר פינקלשטיין, המהדורה היומית הראשונה של "ישראל היום" יצאה ביום 30.7.07 ומהדורת סוף השבוע הראשונה של "ישראל היום" יצאה ביום 20.11.09, קרי, כחודש טרם מועד האירוע הלבבי שפקד את התובע (עמ' 8 ש' 7-8, 13-15). 8. עד הגנה נוסף, מר מאיר גולדברג, מנהלו של התובע. מאיר מסר הודעה לחוקר הנתבע (צ"ל נ/3) במהלכה סיפר לחוקר כי: "העבודה של שלום היתה כרוכה במתח יומיומי ותחרותיות ... ... קל וחומר שבתקופת ההגעה שלו יצא עיתון ישראל היום". בהמשך הוסיף: "המתח שלו (התובע) הוא יומיומי והמתח שלו גבר כשישראל היום יצא בגלל התחרותיות". אשר ליום האירוע מסר מאיר כי: "ביום 21.12.09 היה יום מכירות שאותו עושים פעמיים בחודש באופן קבוע שהוא הסתיים בישיבה...זו ישיבה שמנוהלת פעם בחודש באופן קבוע לסיכום יום מכירות" לשאלת החוקר אם היה משהו חריג או יוצא דופן באותה ישיבה שבמהלכה התמוטט התובע, השיב מאיר: "לא. לא היה משהו חריג. הישיבה התנהלה כסדרה לא היה הבדל בינה לבין ישיבות אחרות קודמות שהיו. לא היה משהו חריג או משהו יוצא דופן בעבודתו ביום 21.12.09 או בימים הסמוכים". בעדותו בבית הדין אישר מאיר כי: "אכן העבודה הייתה כרוכה בתחרותיות גדולה מאוד ויום יומית זו תחרות שהייתה גדולה מאוד מפני שבאותה תקופה גם בין היתר היו לנו מתחרים, מתחרה חדש בשם 'ישראל היום' ולכן זו הייתה תקופה בהחלט לחוצה מאוד" (עמ' 14 ש' 12-14). בהמשך העיד: "אכן השבתי שהישיבה שבעקבותיה התובע התמוטט לא היה בה משהו חריג, היא התנהלה כסדרה ולא היה בינה לבין ישיבות אחרות משהו חריג, אני משיב: אכן כך היה" (עמ' 14 ש' 16-17). לשאלה מדוע הופעת "ישראל היום" במהדורת סוף השבוע הגדילה את הלחץ והמתח של התובע, השיב: "המוצר שהכי מופץ בידיעות אחרונות זה עיתון של שישי, ולכן ממילא אם כבר מופיע מתחרה אז זה יותר בעייתי.... אם אתה מראה לי כתבה מדה-מרקר שכינתה את המלחמה בין העיתונים, עם יציאת מהדורת סוף שבוע, כ'מלחמת עולם', נכן. בגלל שאנחנו צריכים להתחרות מול מוצר שמוענק בחינם. זה לא מלחמה שווה אבל זאת היתה המציאות. חד משמעית זה יצר דאגה משמעותית" עמ' 14 ש' 27-29, עמ' 15 ש' 1-4). מאיר הוסיף כי באותה תקופה גם הבעלים של העיתון הגביר את מעורבותו, מה שהגביר את מידת הלחץ: "זה היה מהרגע שהתחילה התחרות בכלל של עתון היום, אבל כשהופיעה המהדורה של סוף השבוע השישי, זה בהחלט היתה אווירה של פניקה" (עמ' 15 ש' 5-7). מאיר אישר כי כבר החל מחודש 9/09, לקראת יציאת עיתון סוף השבוע של "ישראל היום", החלו בידיעות אחרונות לפעול נמרצות ולהיערך בצורה יותר אינטנסיבית (עמ' 15 ש' 8-9). מאיר העיד כי מדי חודש נערך יום קד"ם (קידום מכירות) שבמהלכו יוצאים הסוכנים לשטח על מנת להגביר את תפוצת העיתון: "זה יום עם המון לחץ, זה היה פעם בכל חודש... בסביבות תחילת שנת 2009 הנהגתי את זה שפעם בחודש יהיה יום כזה שאנחנו יוצאים לשטח כדי להגביר מכירות וזה יום לחוץ מימים אחרים" (עמ' 15 ש' 10-16. בהמשך הוסיף כי בשלב מסוים הונהגו שני ימי מכירות/קד"ם בחודש (עמ' 16 ש' 28-31). מאיר אישר בעדותו כי מהדורת סוף השבוע הראשונה של "ישראל היום" יצאה כבר בחודש 11/09 (עמ' 16 ש' 15). עד כאן העדויות. על פי הפסיקה, דחק נפשי יוכר כתאונת עבודה רק ככל שמדובר באירוע "בלתי רגיל, יוצא דופן במידה בולטת מקשה מאוד על המבוטח, בעל מימד המעצים אותו באורח משמעותי לעומת דחק נפשי שגרתי בעל עוצמה רבה מאוד, חריג באופן ממשי ומחולל סערות נפש בלתי רגילה יוצאת דופן" (דב"ע נד/0-203 אברמוביץ'- המל"ל). כמו כן, קנה המידה לתחושות המבוטח הינו סובייקטיבי, אך יש צורך בהוכחתו באמצעות ראיות אובייקטיביות (עב"ל 1037/00 סטולוב יהודה-המל"ל מיום 6.3.02). הפסיקה קבעה כי לחץ ומתח מתמשכים מעצם טבעם אינם תאונה, שהרי אין מדובר באירוע חד פעמי שניתן לאתר בזמן ובמקום, אלא בתהליך מתמשך ועל כן אינו עונה להגדרה של תאונת עבודה כנדרש בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (ר' דב"ע לא/5-0 אסתר ושדי נ' המוסד, פד"ע ב 200). ואולם, גם במצב שבו קיים מתח נפשי מתמשך, הכירה הפסיקה בקיומו של "אירוע חריג" בהקשר של מצב נפשי שעה שנמצא כי הוכחה תשתית ראייתית מספקת לטענה בדבר "עליית מדרגה" או "מתח שיא" (עב"ל 502-09 משה סידה נ' המל"ל, ניתן ביום 21.10.10). גם בפסיקה מהעת האחרונה, שב בית הדין הארצי וקבע כי מתח מתמשך, אינו שולל הכרה בקיומו של אירוע מיוחד כ"אירוע חריג" (עב"ל 26029-09-11 המל"ל נ' יהושוע תשתש, מיום 9.10.12). במקרה הנוכחי, התובע עצמו הודה כי עבודתו הרגילה מעצם טיבה הייתה כרוכה בלחץ קבוע ותמידי. כך עולה גם מעדותו של מנהל התובע, מאיר. כמו כן עולה מעדויות התובע ועדיו כי התובע היה מצוי במצב של מתח נפשי שנמשך על פני תקופה ממושכת, זאת על רקע כניסתו של עיתון "ישראל היום" לשוק העיתונות כשנתיים קודם לכן ובייחוד לאור העובדה שעיתון "ישראל היום" החל להוציא מהדורת סוף שבוע. מהעדויות עלה כי עובדי העיתון בכלל והתובע בפרט נערכו באופן אינטנסיבי על פני תקופה, לקראת יציאת המהדורה הראשונה של סוף השבוע של "ישראל היום". לא שוכנענו כי התובע חווה "עליית מדרגה" או "מתח שיא" כלשהו בימים הסמוכים ליום האירוע ו/או במועד האירוע עצמו. מן העדויות עולה כי יום האירוע עצמו היה יום מכירות שגרתי יחסית, כזה שנערך פעם/פעמיים בחודש. יתר על כן, התובע טען ל"עליית מדרגה" או "מתח שיא" שחווה לקראת יציאת המהדורה הראשונה של סוף השבוע של "ישראל היום". בהודעתו לחוקר (נ/2), טען התובע כי המהדורה הראשונה של סופה"ש של "ישראל היום", יצאה כשלושה ימים לפני האירוע הלבבי שפקד אותו, בעוד שבהמשך טען כי האירוע הלבבי אירע מספר ימים קודם לכן. מעדויות ההגנה הסתבר כי מהדורת סופה"ש הראשונה של "ישראל היום" יצאה כחודש לפני האירוע הלבבי שפקד את התובע. רוצה לומר, הניסיון להצמיד את הוצאת ביטאון סוף השבוע החדש למועד האירוע הלבבי, על מנת לאבחן "אירוע חריג" - כשל. סיכומם של דברים- ממכלול האמור, מתבקשת לדעתנו המסקנה כי לא ניתן לראות באירוע של יום 21.12.09 או בימים הסמוכים לו כ"עליית מדרגה" או "מתח שיא" ביחס לכלל התקופה הממושכת שבה התובע היה שרוי בלחץ בשל כניסת עיתון "ישראל היום" לשוק העיתונות ו/או בשל יציאת מהדורת סופה"ש הראשונה שלו. כך וממילא הודה התובע, כי עבודתו הרגילה הייתה עבודה רווית מתחים ולחצים כעניין שבשגרה, ועל כן לא מצאנו כי המתח והלחץ הנטענים על ידי התובע, הם "חריגים" מספיק, כדי שניתן יהא לראות בכך מקרה בעל אופי "תאונתי", המצדיק הכרה באירוע המוחי בו לקה התובע כפגיעה בעבודה. לפיכך, אין מנוס מדחיית התביעה ללא צו להוצאות. זכות ערעור: בתוך 30 יום.התקף לב / אוטם שריר הלבאירוע חריג