לטענת הנתבע, לאחר הפיטורים התגלו נסיבות שבגינן אין התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בנוסף, הוגשה כנגד התובעת תביעה שכנגד על סך 200,000 ₪. 3. בפנינו העידו התובעת, עובדת בחנות ולקוחה. מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו. בתום הדיון הוגשו סיכומים בכתב. 4. לאחר ששמענו את העדים ועיינו בחומר הראיות ובסיכומים, להלן פסק הדין. 5. אלה העובדות העולות מחומר הראיות: א. התובעת הועסקה בחנות מתאים לי בקניון רמת אביב במשך 6 שנים עד לפיטוריה ביום 7/3/10 (על פי מכתב פיטורים מיום 7/3/10). ב. לאחר הפיטורים, הועלו כנגד התובעת טענות למעילה באמון ולגניבת כספים וסחורה מהחנות. התובעת זומנה לפגישה עם הנתבע ובאת כוחו. הפגישה התקיימה ביום 17/5/10. בפגישה הוצגו לתובעת קטעי וידאו שצולמו במצלמה שהוצבה בחנות. התובעת עומתה עם טענת הנתבע ובאת כוחו כי גנבה כספים וסחורה מהחנות. ג. הנתבע הגיש תלונה כנגד התובעת במשטרה. התלונה נסגרה על פי החלטה מיום 8/3/11. ערר שהוגש על ההחלטה, נדחה. 6. נדון להלן בסוגיות השנויות במחלוקת. 7. זהות המעסיק בתצהיר הנתבע, העלה לראשונה טענה לפיה התובעת הועסקה על ידי חברת טי.אן.איי בע"מ ורק מחודש 12/06, הועסקה על ידי הנתבע. ב"כ התובעת התנגד להרחבת חזית. התובעת בעדותה טענה שלא ידעה על כך, לא הודע לה על העברה מחברה בע"מ אל הנתבע וכי מבחינתה - מעסיקה היה הנתבע והוא בלבד. 8. הנתבע לא צירף כל ראיה להוכחת טענתו בעניין זה. ממילא, הטענה הועלתה לראשונה בתצהיר ולא בכתב ההגנה. עוד ובנוסף, אין חולק שהנתבעת עבדה בפועל בחנות בקניון ברמת אביב, לאורך כל התקופה. 9. לאור כל האמור, טענת הנתבע בעניין זה לא הוכחה. ממילא, אין בה כדי לאיין את זכותה של התובעת לפיצויים מהמועד שבו החלה לעבוד בחנות ברמת אביב. 10. מקום העבודה לאחר הפיטורים אף כאן, טען הנתבע לראשונה בתצהיר, שהתובעת נותרה לעבוד בקניון רמת אביב, עבור חברת מתאים לי. אף כאן טען ב"כ התובעת להרחבת חזית ובצדק. 11. התובעת בעדותה העידה שלאחר שפוטרה על ידי הנתבע, נשכרו שירותיה על ידי חברת מתאים לי והיא הוצבה לעבודה בחנות בחולון למשך שמונה חודשים ורק לאחר מכן חזרה לעבוד בקניון רמת אביב ובחנויות נוספות. מכאן כי אף לגופו של ענין, אין לקבל את טענת הנתבע לרצף עבודה באותו מקום עבודה לאחר הפיטורים. טענת הנתבע בעניין זה, מלבד היותה בגדר הרחבת חזית, נדחית גם לגופו של עניין. 12. נסיבות הפיטורים התובעת פוטרה בשל העובדה שחברת מתאים לי ביטלה את הזיכיון של הנתבע בחנות בקניון ברמת אביב. כך נכתב במכתב הפיטורים והנתבע אישר זאת בעדותו. 13. אירועים לאחר הפיטורים במסגרת כתב ההגנה והתביעה שכנגד, טען הנתבע כי התובעת מצולמת כשהיא גונבת כספים וסחורה מהחנות. בתצהיר טען שהמצלמות הוצבו "מספר חודשים" לפני סגירת החנות. בעדותו טען שאת המצלמות התקין "שנתיים" קודם לכן ואולם הן לא הופעלו כלל, עד לחודש/שלושה שבועות לפני הפסקת הפעילות בחנות. 14. הנתבע טען שבעת ביצוע הצילומים, לא עיין בהם שכן לא היה פנוי לכך וכי רק לאחר שסיים לעבוד בחנות, מסר את הצילומים לפענוח. 15. במהלך הדיון הוצגו בפנינו שלושה עד ארבעה קטעים, ערוכים. בתום הדיון נמסר לנו דיסק ובו הקטעים הערוכים וכן דיסק נוסף, ובו הקטעים המלאים. 16. בשניים מהקטעים נצפית התובעת כאשר היא סופרת את הכסף בקופה בתום יום עבודה, נוטלת כסף מהקופה (פעם אחת 20 ₪ ופעם אחת סכום לא ידוע) ומניחה בתוך הארנק שלה. 17. לגבי קטעים אלה, התובעת אישרה את המצולם. לדבריה, הנוהל בעבודה היה כזה שבכל יום היתה הקופה נפתחת כשהיא כוללת 300 ₪ והיתה אמורה להסגר בסכום זהה. לדבריה, יכולות להיות שתי סיבות לכך שלקחה כסף בסוף יום עבודה. האחת - אם היא או עובדת אחרת פרטו כסף במהלך היום מהארנק, הרי שהחזירה את הכסף בסוף היום לארנקה שלה. אם הכסף היה שלה - נשאר אצלה. אם היה של עובדת אחרת - מסרה לה את הכסף למחרת. השניה - כספים שיועדו לתופרת של החנות, ואשר על פי הוראת הנתבע, לא נרשמו בקופה. לטענת התובעת, ההנחיה היתה להוציא את הכספים מהקופה ולמסור אותם לנתבע או לאשתו מירב. לדברי התובעת, אם מירב היתה באותו רגע בחנות, מסרה לא את הכסף ואם לא - הניחה בארנקה והעבירה למחרת למירב או לנתבע. 18. מעדותה עולה כי לקראת סוף העבודה, השתנתה ההנחיה לגבי הכספים לתופרת והוצבה קופסה במגירה מתחת לקופה, בה נדרשו העובדות להניח את הכסף לתופרת. לטענת הנתבע, הכספים לא עברו דרך קופת החנות מכיוון שהמוכרות הרבה פעמים לא לקחו מהלקוחות כסף עבור תיקונים ואז נאלץ הוא לשלם לתופרת מכיסו. 19. ואכן, בסרטון השלישי נראתה התובעת כשהיא מטפלת בלקוחה, מוסרת לה עודף, הלקוחה מחזירה לתובעת כסף וסכום זה, מניחה התובעת במגירה שנמצאת מתחת לקופה. 20. בסרטון נוסף נראתה התובעת כשהיא מכניסה לתוך תיק אישי שלה, חולצה של החנות. לטענת הנתבע, לאחר מכן התובעת יצאה מהחנות עם התיק ובו החולצה. 21. לגבי סרטון זה, העידה התובעת כי החנות משרתת לקוחות ותיקות שקונות באלפי שקלים ולכן מקבלות שירות מיוחד שבאה לידי ביטוי בשניים. האחד - הלקוחה קונה בגדים ומשלמת, משאירה אותם בחנות לתיקון וכשהם מגיעים מהתיקון, התובעת היתה לוקחת אותם לבית הלקוחה או לבית המלון בו שהתה הלקוחה או לביתה והלקוחה היתה מגיעה לבית התובעת. השני - לקוחה היתה מבקשת בגד בצבע או במידה מסויימת שלא היו בחנות, היתה משלמת עבור הבגד, התובעת היתה לוקחת את הבגד איתה בסוף יום עבודה ולמחרת עוברת בחנות אחרת של הרשת (בתאום מראש) ומחליפה את הבגד לבגד במידה או בצבע המתאימים. 22. התובעת הדגישה כי בכל מקרה, לא היתה יוצאת סחורה מהחנות ללא ששולם עליה. 23. עדותה של התובעת חוזקה בעדות הגב' סיגלית ארטן, אשר עבדה בחנות ברמת אביב, מטעם חברת מתאים לי. העדה סיפרה על הנהלים הנ"ל, שנועדו למתן שירות מיוחד ללקוחות ותיקות, לדבריה, זהו הנוהג ברשת וכי בהנהלת הרשת, נסי ומיכל, ידעו על הנוהל לקחת בגד הביתה ולמחרת להחליפו בחנות אחרת. 24. כאשר צפתה התובעת בסרט שבו נראתה מכניסה חולצה לתיק האישי שלה, הבהירה את הנוהל המדובר והודתה שעשתה כן עוד מספר רב של פעמים, כחלק מעבודתה המסורה ולתועלת החנות. 25. עדותה של התובעת נמצאה בענייננו מהימנה לחלוטין. התובעת לא ניסתה להכחיש את הסרטונים או את המעשים המיוחסים לה. התובעת מסרה הסברים הגיוניים לדברים שתועדו למצלמה. כאשר ההאשמות הוטחו בתובעת לראשונה, בפגישה אצל עורכת הדין של הנתבע, לאחר הפיטורים, התובעת מיד הבהירה את הדברים ולא הודתה מעולם במעילה זו או אחרת. עדותה נתמכה בעדות הלקוחה גב' בן עמי ובעדות הגב' ארטן, שעדויותיהן היו מהימנות ביותר. 26. מנגד, מצאנו מספר אי דיוקים ואי הגיון בעדות הנתבע. הנתבע העיד שצילם בחנות שלושה שבועות לפי הפסקת הפעילות. לא ברור מדוע לא צפה בקלטות ומדוע המתין עד לסגירת החנות. והרי לטענתו, הפעיל את המצלמות לאור חוסרים שנתגלו בחנות. אם אכן כך הדבר, מדוע לא צפה בקלטות עוד לפני סגירת החנות. הנתבע העיד, לגבי אחד הסרטונים שבו נראתה התובעת סופרת את הקופה פעם אחר פעם, שהניח בקופה בתחילת היום סכום גבוה יותר, בכוונה, ולכן התובעת לא הבינה מה מקור הסכום. מכאן שהנתבע חשד, במהלך העבודה בחנות, שמישהי מהעובדות (ואולי חשד בתובעת) גונבת כסף מהקופה. מדוע לא צפה בתמונות, מדוע לא "תפס" את העובדת בזמן אמת אלא המתין עד לסגירת החנות. 27. רשת מתאים לי המשיכה להעסיק את התובעת לאחר פיטוריה וממשיכה להעסיק אותה גם כיום, כמנהלת חנות. מכאן תימוכין לכך שהרשת אינה רואה בהאשמות מטעם הנתבע, ככאלה שיש בהן ממש. 28. תלונה שהגיש הנתבע במשטרה כנגד התובעת נסגרה אף היא, על אף שהנתבע מסר למשטרה את הקטעים המצולמים. במסגרת תשובה לערר שהגיש הנתבע, מיום 8/11/11, נכתב כי גרסת התובעת במשטרה (כפי שנשמעה גם בפנינו) נמצאה אמינה ונתמכה בראיות נוספות שנאספו בתיק. עוד נכתב: "לא נמצאו די ראיות לביסוס כתב אישום בתיק זה ועל כן נגנז התיק על ידי המשטרה בעילת העדר ראיות מספיקות". 29. לאחר ששמענו את עדות התובעת והעדות מטעמה ואת עדות הנתבע, אנו מקבלים את גרסת התובעת כאמינה. ההסברים שמסרה התובעת אמינים והגיוניים ביותר ותואמים את סדר העבודה הסדיר בחנות פעילה. כפי שהעידה הגב' ארטן, נהלים אלה היו מקובלים על רשת מתאים לי. המשטרה מצאה אף היא כי אין די בראיות שהציג בפניה הנתבע, כדי להעמיד את התובעת לדין. 30. הנתבע לא הוכיח כי בנסיבות העניין, התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים. נזכיר כי בעת הפיטורים, לא עלתה כלל השאלה על הפרק. הטענה לגניבה ולהפרת אמון עלתה מאוחר יותר, לאחר שהפיטורים נכנסו לתוקף. 31. במאמר מוסגר נציין כי בעדותו, טען הנתבע שערך לתובעת שימוע קודם לפיטורים אולם דבריו אלה נסתרו עד שהוא עצמו הודה שלמעשה לא נערך לתובעת שימוע קודם לפיטורים. אמנם לא הוגשה תביעה שעניינה העדר שימוע, אך הדבר מעיד על אמינותו של הנתבע. 32. סוף דבר, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים באופן מלא. 33. שיעור הפיצויים התובעת טוענת כי יש לחשב את פיצויי הפיטורים על פי השכר כשהוא כולל מרכיבי "פרמיה גלובלית" ו-"תמריץ" ואשר מופיעים בכל תלושי השכר. הנתבע טוען כי מדובר בתשלום התלוי במכירות, ומשתנה מחודש לחודש ולכן אינו חלק מהשכר. 34. בתצהיר התובעת טענה כי מעולם לא סוכם איתה על תשלום שכר בגין מאמץ מיוחד או מכירות (סעיף 3 לתצהיר). הנתבע בתצהירו אינו מתייחס לסוגיה זו כלל. הצדדים לא נחקרו על כך בחקירות נגדיות. 35. עיון בתלושי השכר מעלה כי בכל חודש שולם לתובעת תשלום עבור שעות העבודה לפי 23 ₪ לשעה. בנוסף שולם מדי חודש תשלום עבור "פרמיה גלובלית" ו-"תמריץ" בסכומים שונים מדי חודש. מדובר בסכומים בלתי מבוטלים של למעלה מ-2,000 ₪ לחודש. 36. על הנתבע מוטל נטל הראיה להוכיח מה המקור לתשלום הסכומים עבור פרמיה גלובלית ותמריץ, כיצד חושבו והאם ומהיכן חלק מהשכר או לא. הנתבע לא הציג הסכם עבודה בו מעוגן תשלום של סכומים כלשהם והשאלה האם סכומים אלה הם בגדר שכר עבודה או לא. הנתבע לא הסביר מה ההבדל בין "פרמיה גלובלית" לבין "תמריץ" וכיצד חושב כל אחד מהם. כאמור, התובעת טענה כי מעולם לא דיבר איתה על תשלום תמריץ או פרמיה וכי מדובר בשכר עבודה לכל דבר ועניין. התובעת לא נחקרה על תצהירה וגרסתה לא נסתרה. 37. בנוסף נציין כי אין מניעה לשלם שכר עבודה אשר חלקו הוא סכום קבוע לשעת עבודה וחלקו - תשלום לפי תפוקה או מכירות. 38. במקרה שבפנינו, הסכומים ששולמו כפרמיה גלובלית ותמריץ, מהווים סכום ניכר, כמחצית משכר היסוד. גם מטעם זה אנו סבורים שמדובר בשכר עבודה לכל דבר ועניין. 39. סוף דבר, פיצויי פיטורים יחושבו לפי השכר כפי שמופיע בתלושי השכר, כשהוא כולל רכיבים "פרמיה גלובלית" ו"תמריץ". 40. ממוצע השכר ב-12 החודשים האחרונים לעבודה, עומד על 70,649 ₪ ולחודש 6,422 ₪. 41. התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך 38,532 ₪. לאור הנסיבות שהובאו בפנינו, אנו קובעים שאין לחייב בפיצויי הלנה. 42. דמי הבראה על פי תלושי השכר, תשלום אחרון של דמי הבראה שולם בחודשים יולי, אוגוסט וספטמבר 2009, סה"כ 1,948 ₪. עבור התקופה אוקטובר 2009 ועד לסיום העבודה, לא הוכח ששולמו דמי הבראה. 43. הנתבע טוען שמכיוון שהשכר האחרון שולם על ידי רשת מתאים לי, הרי שעל התובעת להוכיח שלא קיבלה, במסגרת שכר זה, גם דמי הבראה. טענה זו אין לקבל. הנטל להוכיח תשלום דמי הבראה מוטל על כתפי המעביד - הנתבע. משלא הוכיח ששילם דמי הבראה לאחר ספטמבר 2009, יש לקבל את התביעה. 44. הנתבע ישלם לתובעת דמי הבראה עבור תקופה אוקטובר 2009 ועד לסיום העבודה, לפי החישוב 3.5 ימים כפול 351 ₪, סה"כ 1,229 ₪. 45. פדיון חופש הנתבע לא הציג פנקס חופשה ולא הוכיח שנערך לתובעת גמר חשבון בעקבות פיטוריה וכי שולמו ימי חופשה או פדיון חופש, בהתאם לחוק. בהעדר ראיה לסתור, התביעה ברכיב זה מתקבלת. 46. הנתבע ישלם לתובעת פדיון חופש בסך 5,132 ₪, כנתבע בכתב התביעה. 47. התביעה שכנגד נוכח הקביעות בפסק הדין, דין התביעה שכנגד להידחות. למעלה מהדרוש נציין כי אף לו היינו מקבלים את גרסת הנתבע באשר למעשים שייחס לתובעת, הרי שכל שהוצג בפנינו הוא "לקיחת" סך 20 ₪. ודאי שלא הוכחו הסכומים המופרזים הנקובים בכתב התביעה שכנגד. 48. סוף דבר התביעה מתקבלת והתביעה שכנגד נדחית. הנתבע ישלם לתובעת: א. פיצויי פיטורים בסך 38,532 ₪. ב. דמי הבראה בסך 1,299 ₪. ג. פדיון חופש בסך 5,132 ₪. ד. הפרשי הצמדה וריבית כחוק בגין הסכומים הנ"ל, מיום 1/4/10 ועד לתשלום בפועל. 49. בנוסף ישלם הנתבע לתובעת הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪, צמודים כחוק מהיום. לצדדים זכות ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים