1. ירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה וזאת בהתבסס על סעיף 84 א(א)(3) לחוק הביטוח הלאומי התשנ"ה - 1995 [נוסח משולב] (להלן - החוק), מאחר ולטענת הנתבע התביעה הוגשה לנתבע לאחר 12 חודשים מהיום בו תועד על ליקוי לראשונה. רקע 2. התובע יליד 1953 , עובד במפעל תעשיות מתכת מזה כ- 35 שנה. ביום 18.1.10 הגיש התובע לנתבע תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה בגין ירידה בשמיעה. התביעה נדחתה כאמור, מן הטעם כי התובע לא פנה בתביעה בתוך 12 חודשים מהיום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית. 3. התובע טוען, כי בהתאם לפסיקת בתי הדין האזורי לעבודה יש לראות כל החמרה בליקוי השמיעה של המבוטח כליקוי עצמאי שתועד לראשונה באותו מועד. לטענתו בטרם הגיש תביעתו נערכה לו בדיקת שמיעה ביום 8.12.09 המעידה על החמרה במצבו לעומת בדיקה קודמת מיום 28.9.08. התובע מפנה לפסק הדין בל' (ב"ש) 2678/09 אברג'יל נ' המוסד בו נקבע כי הפרשנות לסעיף 84א(א)(3) מביאה לתוצאה כי אין מניעה להכיר בהחמרה כליקוי שמיעה כאשר הליקוי הבסיסי אשר לגביו חלפו יותר מ- 12 חודשים ממועד תיאור הליקוי לא יוכר. 4. לטענת הנתבע, בהתאם להלכה הפסוקה, התנאים האמורים בסעיף 84א(א) לחוק הם תנאי סף, אשר ככל שאינם מתקיימים, לא ניתן להכיר בליקוי שמיעה כתוצאת פגיעה בעבודה. מיישומם של הכללים האמורים בעניינו של התובע, עולה מסקנה חד-משמעית, כי התנאי הקבוע בסעיף 84א(א)(3)(א) אינו מתקיים בעניינו של התובע, שכן תביעתו הוגשה בחלוף המועדים הקבועים בסעיף. לפי טענה זו ליקוי השמיעה תועד לראשונה ברשומה רפואית ביום 5.7.07. דיון והכרעה 5. סע' 84א לחוק קובע את התנאים להכרה בליקוי השמיעה והטנטון, כדלקמן: "(א) אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם התקיימו כל אלה: המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל- 1970 (להלן- רעש מזיק); כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים; הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה - (א) היום בו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו - 1996 (בסעיף זה - רשומה רפואית); (ב) היום שבו, לדעת הועדה הרפואית לעררים... החלה הירידה בשמיעה. (ב) רעש תמידי באוזניים (להלן - טינטון) עקב חשיפה לרעש, לא יוכר כפגיעה בעבודה אלא אם כן התקיים האמור בסעיף קטן (א), וכן כל אלה: ...". 6. בית הדין הארצי לעבודה עמד על יישומו של סעיף 84א לחוק וקבע, בין היתר, כי סעיף זה נועד לצמצם באופן ניכר את המקרים בהם יוכרו ליקויי שמיעה כפגיעה בעבודה, וזאת על ידי קביעת תנאים מצטברים, המעידים על קשר סיבתי הדוק בין ליקוי השמיעה לתנאי העבודה, שרק בהתקיים כל התנאים יוכר הליקוי כפגיעה בעבודה (עב"ל 53/08 ליאוניד ברכליס נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 2.10.08 (להלן - עניין ברכליס); עב"ל 188/08 המוסד לביטוח לאומי נ' דוד אלון, מיום 12.11.08 (להלן - עניין אלון). 7. בעניין ברכליס אף נקבע כי סעיף 84א קובע, על דרך השלילה, שישה תנאי סף שבלעדיהם לא יוכרו כלל ליקוי השמיעה והטנטון כפגיעה בעבודה, כשלצד תנאים אלו נותר על כנו מבחן הקשר הסיבתי הרגיל. 8. לא מצאנו פסיקה של בית הדין הארצי לעבודה העוסקת ישירות בשאלת פרשנות עניין השיהוי בסעיף 84א(א)(3)(א) לחוק. על פי פסקי הדין שניתנו בעניין זה בבתי דין אזוריים שונים, אם חלף זמן העולה על 12 חודשים מאז שתועד הליקוי לראשונה ועד הגשת התביעה לנתבע, הרי שרואים את המבוטח כמי שכבר השתהה בהגשת תביעתו, ובשל כך, אין מכירים בו כמי שליקוי השמיעה שלו הוא תוצאה של פגיעה בעבודה, אלא שכל רשומה רפואית המתעדת ליקוי, אמורה להיחשב בפני עצמה, כך שאם לאחר הרישום הראשון יש רישום נוסף - והוא מצוי בתוך 12 החודשים שטרם הגשת התביעה לנתבע, ואם רישום נוסף זה מתאר החמרה במצב המבוטח, ניתן להמשיך את בירור התביעה בעניין אותה החמרה, תוך התעלמות מכך שכבר חלפו למעלה מ-12 חודשים מהליקוי שתועד לפני כן ועד למועד הגשת התביעה לנתבע. בעניין זה ראו למשל את פסקי הדין הבאים: בל (חי') 521/06 שמעון קהתי נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 13.6.07; ב"ל (ב"ש) 2678/06 אברג'יל נ' המוסד לביטוח לאומי, (פס"ד מיום 9/7/07) ב"ל (נצ') 1660/06 לוי נ' המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 16/8/07), ב"ל (נצ') 1295/09 מחמוד נ' המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 2/9/09), ב"ל (ב"ש) 2147/08 ויצמן נ' המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 10/9/09), ב"ל (נצ') 1664/09 אבו נעסה נ' המוסד לביטוח לאומי (פס"ד מיום 7/12/09). 9. כאמור לעיל, לא מצאנו פסיקה של בית הדין הארצי לעבודה העוסקת ישירות בשאלת פרשנות עניין השיהוי, אך רמז לכך שפסיקתם של בתי הדין האזוריים לעבודה כפי שתומצתה לעיל, עשויה להתיישב גם עם עמדת בית הדין הארצי לעבודה, ניתן למצוא בפסק הדין בתיק בעניין אלון. בפסק הדין האמור, בעת שבית הדין הארצי לעבודה עסק בשאלת פרשנות התנאי של מידת הירידה בשמיעה, התנאי האמור בסעיף 84א(א)(2) לחוק, הוא קבע כך: "יש לשים אל לב, כי בעיקרו של דבר בדיקת שמיעה בתדירויות הדיבור אינה אובייקטיבית, לכן, ניתן להניח לגבי תוצאותיה, שאדם שאינו שומע לא יאמר בבדיקת השמיעה שהוא שומע, להבדיל מאדם שומע היכול לומר שאינו שומע. משום כך נהג הכלל של העדפת תוצאות בדיקת השמיעה הטובה ביותר. אולם מאידך יש לשים גם אל לב, כי תיתכן החמרה במצב השמיעה מסיבה זו או אחרת. במקרה שכזה יש להעדיף את בדיקת השמיעה העדכנית יותר על פני הבדיקה הישנה הטובה יותר. לאור האמור אפשר היה לקבוע כלל, שיש להעדיף את בדיקת השמיעה הטובה יותר רק אם היא מאוחרת יותר; אלא שכללים כאלה מסבכים את מבחן הסף הפשוט; וכיוון שמבחן הסף הוא מבחן טכני פורמאלי יש להעדיף לאור תכליתו את בדיקת השמיעה שתוצאותיה מעידות על עמידה במבחן סף ירידת השמיעה הנדרש, על פני הבדיקה שתוצאותיה אינן מעידות על כך. האמור ראוי לחול כמובן גם במקרה שתביעה ראשונה של המבוטח נדחתה על סמך בדיקה לפיה הוא לא עמד במבחן הסף של הפחתת השמיעה; ולאחריה הוא הגיש תביעה נוספת המושתתת על בדיקה חדשה לפיה הוא עומד באותו מבחן סף. במקרה שכזה, לא ניתן יהיה להסתמך על תוצאות בדיקת השמיעה הראשונה לעניין העמידה בתנאי הסף בעת בחינת התביעה השנייה". כלומר, בית הדין הארצי לעבודה היה מודע הן להיתכנות מצב של החמרה בירידה בשמיעה והן לאפשרות שמבוטח יגיש תביעה לנתבע תביעה אחת, אשר תידחה בשל אי-עמידה במבחן הסף, ולאחר מכן - יגיש תביעה חדשה, בליווי תיעוד שמצביע על החמרה במצבו, ואז - יהיה צריך להסתמך על התיעוד החדש לשם בחינת תביעתו. כפי שצוין לעיל, פסק הדין האמור אינו עוסק ישירות בעניין השיהוי על פי סעיף 84א(א)(3)(א) לחוק, אך ניתן ללמוד מהאמור בו, לעניין האפשרות להגיש תביעה אחרת על סמך תיעוד חדש - כי אין הוא מנוגד לאותם פסקי דין שניתנו על ידי בתי הדין האזוריים, ואשר נסקרו לעיל. 10. אלא שבענייננו גם פרשנות מקלה זו אינה יכולה לסייע בעד התובע שכן מן המסמכים הרפואיים שהוגשו עולה כי ביחס לבדיקת השמיעה מיום 8.12.09, עליה נסמך התובע, נכתב במפורש: "על פי הבדיקה ישנו ליקוי מעורב דו צדדי CT RT בהשוואה לבדיקה קודמת מ- 9/08 ומ- 7/07 אין שינוי משמעותי. דיסקרימינציה מעט טובה יותר היום בבדיקה... ". דהיינו, אף אם נלך לפי שיטת התובע ונקבל את הפרשנות המקלה לסעיף 84א(א)(3) הרי שבדיקת התובע מיום 8.12.09 אשר בוצעה בטווח של 12 החודשים שטרם הגשת התביעה לנתבע, אינה מצביעה על החמרה במצבו לעומת הבדיקות הקודמות. סיכום 11. לאור כל האמור לעיל, התוצאה היא איפוא שדין התביעה להידחות. אין צו להוצאות. בטיחות בעבודהשמיעההכרה בתאונת עבודה