עוולת לשון הרע היא עוולה אזרחית ועבירה פלילית המעוגנת בחוק איסור לשון הרע. במסגרת תיקון 38 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, אשר התקבל בשנת 2009 הוענקה לבית הדין הסמכות לדון בתובענה של עובד נגד מעביד בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולת לשון הרע. על מנת שתובע יהיה זכאי לקבלת סעד לפי חוק איסור פרסום לשון הרע, עליו להוכיח כי הצד הנתבע אכן פרסם לשון הרע לפי מהותו וטיבו המוגדרים בסעיפים 1 ו-2 לחוק. באשר לאמירות המהוות לשון הרע נפסק כי: "אמירות מהוות לשון הרע, מקום שקיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, ו/או לעשותו מטרה לשנאה, בוז, או לעג מצד הבריות. משמעות הפרסום נלמדת מתוכו; הוא מתפרש על פיה המובן הטבעי והרגיל של מילותיו, ועל פי הקשר הדברים בו הוא נאמר. מבחן הדברים הנו אובייקטיבי, ועיקרו במובן שאדם סביר מייחס לפרסום בהקשר לשאלה האם היה באותו מובן כדי לפגוע בכבודו ובשמו של האדם. אמת המידה לבחינת לשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע.... לגיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה בעקבות ההתבטאויות הפוגעניות, די בכך שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו..." (רע"א 10520/03 כפיר -דנקנר (12.11.06); א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז) עמ' 121) סמכות ענייניתסמכות בית הדין לעבודהלשון הרע / הוצאת דיבהבית הדין לעבודה