האם היתה התפטרותה של התובעת לצורך הטיפול באימה - בגדר התפטרות "ללא הצדקה" ? ובאופן השולל את זכאותה לתשלום דמי אבטלה בגין התקופה של 90 הימים שלאחר מועד ההתפטרות - זוהי השאלה אשר הובאה לפתחנו. להלן תמצית העובדות כפי שהיא עולה מחומר הראיות 1. התובעת הועסקה בחברת פרטנר תקשורת בע"מ (להלן - החברה) החל מיום 21.7.04 ועד להתפטרותה ביום 30.11.09 בתפקיד של מתאמת פגישות ואשת טלמרקטינג. שעות עבודתה היו מהשעה 8:00 בבוקר ועד לשעה 17:30 לפנות ערב. במהלך ששת החודשים האחרונים לעבודתה, הופחתו שעות העבודה של התובעת על פי בקשתה ובהסכמת החברה. זאת, נוכח מצבה הבריאותי של אם התובעת (להלן - האם). 2. האם, ילידת 1944, אלמנה משנת 2001, התגוררה בגפה וסבלה במועדים הרלבנטיים לתביעה ממחלות שונות ובכלל אלה - אי ספיקת לב, אי ספיקה כלייתית, סוכרת, יתר לחץ דם וכן סיבוכים של מחלת הסוכרת שהביאו לקטיעה של אצבע כף רגלה. 3. כשנתיים לאחר התפטרותה של התובעת מהחברה וביום 31.12.11, הלכה האם לעולמה. 4. התובעת היתה הבת היחידה מבין אחיה, שעדיין עמדה ברווקותה והייתה ללא ילדים ומשכך, היא נטלה על עצמה לדבריה, את עיקר הטיפול באם. טיפול שכלל - ניקיון הבית, בישול, כביסה וכן ליווי האם לבדיקות רפואיות. לדברי התובעת, שלא נסתרו, מרבית הטיפול והעזרה לאם, לרבות הליווי למוסדות רפואיים שונים, התבצע בשעות הבוקר. אי לכך, מאחר והחברה לא איפשרה לה גמישות בשעות העבודה בבוקר, הרי שהיא נאלצה להתפטר ולתור אחר עבודה אחרת שתאפשר לה לטפל באם בשעות אלה. זאת, על אף שהיא [התובעת] היתה שבעת רצון מעבודתה בחברה, שבמסגרתה עבדה משך חמש וחצי שנים והשתכרה למחייתה בצורה מספקת. 5. אין חולק על כך כי כחודשיים לאחר התפטרותה של התובעת וביום 2.2.10 אכן איתרה התובעת מקום עבודה אחר אשר איפשר לה גמישות רבה יותר בשעות העבודה, ולאחר מכן אף איתרה מקום עבודה נוסף שאפשר לה לעבוד החל מן השעה 12:00 ולהקדיש את כל שעות הבוקר לטיפול באם. 6. ביום 17.1.10 הגישה התובעת תביעה לתשלום דמי אבטלה ותביעתה אושרה עקרונית בהתאם להודעת הנתבע מיום 1.2.10. זאת, היות והתובעת עמדה בתנאי הזכאות; קרי - בהגדרת המונח "מבוטח" ו"מובטל" לעניין ביטוח דמי אבטלה ומאחר והתובעת צברה את תקופת האכשרה הקבועה בחוק. עם זאת, הנתבע דחה את תביעתה לתשלום דמי אבטלה לחודשים 12/2009 ו- 1-2/2010 בהתבססו על האמור בסעיף 166 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן - החוק) מאחר והוא סבר כי לא היתה הצדקה להתפטרותה מן החברה. על רקע זאת, הוגשה אפוא התביעה שבפנינו. המסגרת הנורמטיבית 7. כידוע, המסגרת הנורמטיבית לאורה יש להכריע במחלוקת שבין הצדדים, בכל הנוגע לזכאות התובעת לתשלום דמי אבטלה בגין התקופה שמיום 1.12.9 ועד ליום 1.2.10 - מעוגנת בסעיף 166(ב) לחוק, הקובע לאמור : "מי שהפסיק את עבודתו מרצונו, בלי שהיתה הצדקה לכך, לא יהיה זכאי לדמי אבטלה בעד 90 הימים הראשונים מיום הפסקת העבודה." בהתאם לסמכות המעוגנת בסעיף זה התקין מחוקק המשנה תקנות לביצוע, במסגרתן נקבע כי יראו התפטרות ממקום העבודה מהסיבות האמורות בסעיפים 6 או 11א לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים), כהצדקה להפסקת העבודה מרצונו של המבוטח. מכאן שהנתיב הראשוני לאורו יש לבחון את תביעתה של התובעת הותווה למעשה בסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים הקובע לאמור: "התפטר עובד לרגל מצב בריאותו הוא או של בן-משפחתו, ולאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות הענין היתה סיבה מספקת להתפטרות - רואים לענין פיצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים. בסעיף זה, "בן-משפחה" - בן-משפחה שנקבע בתקנות באישור ועדת העבודה של הכנסת". לפי תקנה 11 לתקנות שהותקנו מכח סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, יש לראות הורה כבן משפחה לעניין סעיף 6 הנ"ל. הכרעה 8. הנתבע מצידו, לא חלק כאמור על העובדה שהתובעת טיפלה באימה, כפי טענתה, ולמעשה אף לא על כך שהתובעת הפסיקה את עבודתה בחברה על מנת להקדיש את שעות הבוקר לטיפול באם. זאת, היות ומקום עבודתה בחברה לא איפשר לה גמישות תעסוקתית בשעות אלה. ב"כ הנתבע, בהגינותו, אף ציין את ההערכה שרוכש הנתבע למאמציה של התובעת ולמסירותה לאימה, אלא שלשיטתו של הנתבע - מצב האם בתקופה הרלבנטית, כפי שהדבר עולה לטענתו גם מחוות דעת המומחה שמינה בית הדין - "לא חייב השגחה צמודה" ואיפשר לאם לשהות לבד מספר שעות ביום. מכאן - שהוא איפשר לתובעת להמשיך בעבודתה בחברה (ראה - סע' 12-14 לסיכומי הנתבע). 9. לכשעצמנו, איננו רואים עין בעין את הפרשנות הצרה שמייחס למעשה הנתבע לסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים ומכאן גם לסעיף 166 לחוק הביטוח הלאומי. זאת, נוכח לשונו של החוק ונוכח המשמעות הרחבה יותר שניתנה להוראות הרלבנטיות בפסיקה: כך למשל, נפסק כי אין לפרש את הדיבר "התפטרות לרגל מצב בריאות" כדרישה שיוכח כי ההתפטרות היתה לשם טיפול בבן המשפחה החולה או לטובת החולה, וכי די בכך שיהא קשר סיבתי בין מצב הבריאות ובין ההתפטרות. קשר (סיבתי) אשר צריך שיהא המניע להתפטרות, או אחד המניעים לה (ראה - דב"ע לח 24/3 יוסף צפנת נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 18.11.75. כן ראה - ע"ע לג/8-3 טוטנאור בע"מ - אליהו לפידות, פד"ע, כרך ד', ע' 321, 327). בעניין אחר קבע בית הדין כי לצורך "הסיבה המספקת" המצדיקה את ההתפטרות יש אומנם להתחשב בממצאים רפואיים אובייקטיביים אך יש להביא בחשבון גם את השפעתם הסובייקטיבית על העובד המתפטר וליתן לה משקל, בהתאם למדיניות החברתית והמשפטית הראויה לדעת בית הדין ובלשון הפסיקה לאמור: "סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, קושר זכאות לפיצויים לעובד המתפטר לרגל מצב בריאות בממצאים רפואיים. נפסק שלממצאים הרפואיים יש לייחס משקל כנתון אובייקטיבי, אך אין להתעלם מנתונים סובייקטיביים ויש לקבוע על-פי מכלול הנתונים". (ראה - דיון מס' מא/0-147 המוסד לביטוח לאומי נ' מנדל קרטנשטיין, ניתן ביום 14.4.82. כן ראה - ע"ע 1214/02‏ ‏ישראל שיטרית נ' סטופ אש בע"מ, ניתן ביום 27.1.2003). 10. במקרה שבפנינו הציגה התובעת מסמכים רפואיים המלמדים על מחלות שונות של האם - אותן מנינו כזכור בפתיח - מחלות כרוניות שהיקשו על תפקודה והצריכו טיפול ומעקב רפואי שוטף. זאת, כפי שציין גם המומחה שמינה בית הדין, אשר מנה את שורת המחלות מהן סבלה האם בתקופה הרלבנטית ואת הטיפול הנדרש בהן. במכתבו של הרופא המטפל של האם, מיום 1.1.10, כפי שהוצג אף בפני בית הדין, נכתב ביחס למצבה כך: "מתקשה להתרחץ, הלבשה, הכנת מזון, ממליץ עזרה ביתית מקסימלית". המומחה מטעם בית הדין לא כפר בנכונות תיאור זה וכל שטען לגביו היה כי קשה ללמוד ממנו על מידת עצמאותה של האם. המומחה בהגינותו אף הביע ספקות רבים ביחס לעצם האפשרות להביע עמדה נחרצת באשר לצורך של האם בהשגחה צמודה. זאת, תוך שהוא כותב, בלשון זהירה, כי אימה של התובעת נזקקה לעזרה קבועה של מספר שעות ביום. 11. כפי שציינה התובעת - והנתבע למעשה לא סתר זאת - המשך עבודתה בחברה לא איפשר לה להגיש לאימה את העזרה לה נזקקה לאור מצב בריאותה, גם משך מספר שעות ביום ובמיוחד בשים לב לכך שעזרה זו (בלבישה, הכנת אוכל ולווי רפואי) נדרשה מטבע הדברים, בעיקר בשעות הבוקר ובשים לב לשעות עבודתה של התובעת ולאופי תפקידה. התובעת אף ציינה בפנינו, כי באחת הפעמים, בהן נעדרה מהעבודה בשעות הבוקר לשם ליווי אימה לטיפול רפואי, היא ננזפה על ידי מעבידה. ראיה נוספת לתמיכת דבריה של התובעת, בעניין הצדקת ההתפטרות ויעדיה, ניתן לדלות מן העובדה כי התובעת איתרה זמן קצר לאחר התפטרותה, בכוחות עצמה, מקום עבודה חלופי שאיפשר לה להתפנות לאם בשעות הבוקר. זאת, בלא שניסתה או ביקשה לנצל את זכאותה לתשלום דמי אבטלה (שאושרה כזכור עקרונית) לאחר חלוף 90 יום ממועד התפטרותה. 12. אשר ליתר הנסיבות הנוגעות כאמור לשיקולי המדיניות החברתית, הרי שסבורים אנו כי בנסיבות שבפנינו, שעה שעולה כי המניע העיקרי (שלא לומר היחיד) להפסקת העבודה של התובעת ולוויתור שוויתרה על מקום העבודה בו הועסקה כחמש שנים בתנאי העסקה מספקים, היה נעוץ במסירותה לאימה - קרי, ברצון ובתחושת החובה כאחד לטפל בה - יש להוות טעם ערכי להצדקת ההתפטרות. פרשנות אחרת תייצר תמריץ שלילי ובלתי ראוי מבחינה חברתית למי שמבקש לקיים את המצווה החשובה של כיבוד הוריו וטיפול בהם בעת מחלה או זקנה. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים שעה שהם נבחנים דרך הפריזמה של המדיניות החברתית הראויה הנוגעת לתחום הביטחון הסוציאלי. משמע - שעה שמדובר בזכאות לדמי אבטלה על חשבון הביטוח הלאומי במסגרתו ביטחה עצמה התובעת, בין היתר, "ליום סגריר" מעין זה, למקרה בו הציווי של כיבוד אם לא יעלה בקנה אחד עם השמירה על בטחונה התעסוקתי. (ראה בהקשר זה לעניין הביקורת על ההחלה הצרה של זכויות מבוטחים בנסיבות של התפטרות לצורך טיפול בהוריהם החולים - D. Barak-Erez The Israeli Welfare State: Growing Expectations and Diminishing Returns The Welfare State' Globalization, and International Law E. Benvenisti & G. Nolte Eds 2004 103 121). סוף דבר 13. לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים אפוא כי יש לקבל את התביעה במובן זה שעל הנתבע לשלם לתובעת דמי אבטלה על פי הדין בגין התקופה מושא המחלוקת (חודשים 12/09 -2/10). 14. מאחר והתובעת לא היתה מיוצגת הרי שאנו מחייבים את הנתבע לשלם לה הוצאות משפט בסך של 1,200 ש"ח בלבד.שאלות משפטיותהתפטרות