לטענת התובע, הוא פוטר ללא עריכה שימוע כדין ושולם לו רק חלק מפיצויי הפיטורים המגיעים לו ועל כן, הוא דורש יתרת תשלום, בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. בנוסף, ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום פדיון חופשה, דמי הבראה ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין, בחוסר תום לב ובהעדר שימוע. לגירסת התובע, תלושי השכר כללו רכיבים אשר לא שיקפו את שכר עבודתו ונועדו להקטין את שכר היסוד, בכך, הפרה הנתבעת את הוראות חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 בגין הפרה זו מבקש התובע פיצוי. בנוסף, התובע ביקש פיצוי עבור הסכומים שנוכו משכרו ולא הועברו לחברת ביטוח "מגדל". התובע ליווה לנתבעת סך של 50,000 ₪ ולטענתו היא חייבת לו בגין יתרת חוב סך של 15,000 ₪. בגין רכיבים אלה ביקש התובע לחייב את הנתבעת. 2. הנתבעת טענה בכתב ההגנה שהוגש מטעמה כי התובע לא פוטר מעבודתו אלא התפטר בהודעה שהוא מסר בחודש פברואר 2010, לפיה הוא עומד לעזוב את העבודה בסוף חודש מרץ ואף ביקש ממנהל הנתבעת, מר רן איזון, שינפיק לו מכתב פיטורים. הנתבעת טענה כי התובע קיבל בונוס חודשי בהתאם לביצועיו בעבודה. באשר להלוואה הנטענת, הסכימה הנתבעת כי בשל היחסים הקרובים בין הצדדים, ועקב הקשיים הכלכלים אליהם נקלעה הנתבעת בשל פריצה במפעליה, הלווה התובע לנתבעת סך של 50,000 ₪, אך בהמשך החזירה הנתבעת לתובע את מלוא סכום ההלוואה. על אף שהתובע התפטר כדי לפתוח עסק עצמאי, הסכימה הנתבעת לשחרור הכספים שהיו מופקדים בחברת ביטוח "מגדל", כולל פיצויי פיטורים. הנתבעת טענה כי התובע קיבל את כל הזכויות להן הוא זכאי על פי דין ואשר פורטו בתלושי השכר כדבעי. 3. ראיות שנשמעו בדיון התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר בדיון על תצהירו. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירים של שני מנהליה ובעליה, מר רן איזון (להלן: "רן") ומר משה איזון (להלן: "משה"). לאחר שמיעת דיון הוכחות בתיק, הגישו ב"כ הצדדים סיכומים בכתב והתיק הועבר להכרעה. 4. תקופת עבודתו של התובע ושכר העבודה אין מחלוקת באשר לתקופת העבודה של התובע החל מיום 1.6.2005 ועד ליום 1.3.2010- 58 חודשים. יש לציין כי מהעדויות שנשמעו ואף מסיכומי ב"כ הצדדים עולה כי יחסי עובד-מעביד הסתיימו בסוף חודש מרץ 2010. אולם, מאחר שמדובר במוסכמה, נצמד אליה למען ההכרעה. בהתאם לתלושי השכר אשר הונפקו לתובע, השכר האחרון היה בסך 6,527.72 ₪ לחודש וכן נרשמה "פרמיה" שחושבה לפי יום עבודה - בסך 46.50 ₪ . התובע הצהיר כי השכר סוכם בתחילת העבודה לפי סך של 5,500 ₪ ולאחר מכן עלה ל-8,097 ₪. התובע העיד בחקירתו בדיון: "כשהשכר שלי היה 5,500 ₪ באתי לרן ואמרתי שבמשכורת כזו אני לא עובד, והוא אמר נראה מה נעשה, ומשה בא ואמר שהמשכורת שלי תהיה 7,000 ₪ נטו. יכול להיות שבגלל שרשום פרמיה או מענק, הגובה של המס הוא לא אותו דבר בשכר נטו. זה לא ענין אותי מה כתוב, אני רוצה את זה נטו." (ר' עמ' 15 , ש' 17-20 לפרוטוקול הדיון). מאידך גיסא, טענה הנתבעת כי השכר האחרון של התובע (והקובע לחישוב פיצויי פיטורים) הינו בסך 5,600 ₪ והחל מחודש יולי 2008 שולם לתובע "פרמיה" או "בונוס" בסך 1,400 ₪ לחודש. בפתח הדיון לשמיעת הוכחות התבקש ב"כ הנתבעת להסביר את מהות ה"פרמיה" והשיב כי: "היא על בסיס עבודה תקינה כפי שמוגדר ע"י הנתבעת שזה אומר שאם באותו חודש הוא עבד למשל ימים מלאים בהתאם להוצאות סחורה ושיווק באותו יום." כשנשאל רן בחקירתו בדיון על מהות תשלום הפרמיה, העיד: "ש. האם זה נכון שהתובע קיבל העלאה במהלך העבודה? ת. כן, הוא היה עובד טוב. ש. מהו ההסדר של הפרמיות שהיה עם התובע? ת. כל משכורת שלי ושל התובע סוכם רק איתי, המשכורת שלו התחילה ב- 5,000 ועלתה ל- 5,400, והוא אמר שהוא לא יכול לחיות עם זה, אז אמרתי לו שהוא יקבל 5,600 ₪, ימנע תקלות שסחורה תצא כמו שצריך, שהכל יהיה מאורגן כמו שצריך, ולא יהיו תקלות ואז הוא יקבל בונוס חודשי 1,400 ₪". (ר' עמ' 16, ש' 17-23 לפרוטוקול). מתלושי השכר ומעדויות הצדדים עולה כי הפרמיה שולמה בכל יום של עבודה, ואף בימים שבהם התובע לא היה בעבודה, יצא לחופשה וכדומה. משה נשאל על הסיבה לכך אם מדובר בפרמיה לפי ביצועים והסביר כי "זה עניין של רצון טוב." (ר' עמ' 20, שו' 27 לפרוטוקול). המסקנה העולה מן העדויות שנשמעו היא כי אין מדובר ב"פרמיה" שמותנית בתפוקה בעבודה או בתנאי אמיתי אחר. אף לפי גרסת נציגי הנתבעת התובע היה אמור לקבל את הפרמיה אם הוא ביצע את עבודתו כראוי, קרי, אין מדובר בתנאי אמיתי. אנו מקבלים את גרסת התובע כי הפרמיה הינה במהותה שכר עבודה, שהנתבעת, מטעמים שלה, ראתה לנכון לרשום בתור כך בתלושי השכר. בהתאם לכך, השכר האחרון של התובע, והקובע לחישוב פיצויי הפיטורים, הוא בסך 8,098 ₪ (משכורת בסך 6,527.72 ₪ ו"פרמיה" בגין 25 ימים, בסך 1,570.94 ₪). יחסי העבודה בין הצדדים היו תקינים וקרובים במהלך כל התקופה, התובע נחשב לעובד טוב ואמין, מוערך על ידי מנהלי הנתבעת. 5. נסיבות סיום עבודתו של התובע לגרסת התובע, הוא פוטר מהעבודה, ללא עריכה שימוע כדין. אין חולק כי הנתבעת מסרה לתובע מכתב מיום 1.3.10 בנוסח כדלקמן: "לצערנו בשל צמצום בכח אדם אנו נאלצים להפסיק את עבודתך בחברת מיסטר פוד א.א בע"מ מסוף חודש מרץ. אנו מודים לך על תרומתך הרבה לחברתנו בשנים בהם עבדת בו הוכחת חריצות ואמינות גבוהים. אנו מאחלים לך הצלחה בהמשך דרכך". מנהלי הנתבעת, רן ומשה העידו כי התובע לא פוטר אלא התפטר, לאחר שהוא החליט לפתוח עסק פרטי והודיע על כוונתו במהלך חודש פברואר 2010. על אף זאת, לבקשת התובע, ניתן לו מכתב פיטורים. יש לציין כי במהלך חודש ספטמבר 2008 הייתה פריצה במחסני הנתבעת וזו נקלעה לקשיים כלכליים, אשר גרמו, בין היתר, לאיחורים בתשלום השכר לעובדים. בשל המצב, התובע אף הציע לתת הלוואה לנתבעת, וזו הסכימה להצעה. התובע נתן לנתבעת סך של 50,000 ₪. תנאי ההחזר לא הסדרו באופן מפורש ואף לא בכתב. התובע, שהינו קונדיטור במקצוע, פתח חנות בשוק התקווה, למכירת פיצוחים ותבלינים, ואחר כך הוסיף קונדיטוריה. לדברי התובע הוא החליט לפתוח את העסק לאחר שהוא פוטר, הוא ראה שלט והחליט שזה מה שהוא רוצה, כאשר לא היה צורך בהכנות במבנה. לדברי התובע הוא פתח את החנות "קצת אחרי אפריל, זה היה אחרי חג פסח בערך" ( ר' עמ' 9, שורה 18 לפרוטוקול הדיון). עיינו בלוח שנת תש"ע וחג הפסח באותה שנה היה בין 30.3 עד ל-5.4. קרי, פתיחת החנות, אף לפי דברי התובע, הייתה בתחילת חודש אפריל 2010. התובע לא מכחיש שהוא לקח מוצרים מהנתבעת לצורך החנות (קיימת מחלוקת באשר לתשלום, מחלוקת אליה נתייחס בהמשך). לפי תעודות המשלוח, כבר ביום 31.3.10 קיבל התובע מוצרים המיועדים לחנות שלו. אנו מאמינים לגרסתם של רן ומשה, לפיה התובע ביקש לסיים את עבודתו כדי פתוח עסק משלו, כאשר לאור היחסים הטובים שהיו בין הצדדים הסכימה הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים ועל כן, ניתן לו לשחרר כספי הביטוח, ואף ניתן לו מכתב פיטורים בו נאמר שהוא פוטר עקב קיצוצים. לאור זאת, אנו קובעים שהתובע התפטר, אך הוסכם שישולמו פיצויי פיטורים על פי דין. בהתאם לכך, התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים כדלקמן: 8,098 ₪ X 58 / 12: 39,140 ₪. התובע קיבל בגין פיצויי פיטורים סך של 18,246 ₪ ולכן, זכאי ליתרה בסך 20,894 ₪ (הסכום הנתבע הוא בסך 20,889 ₪ ועל כן זה הסכום בגינו יש לחייב את הנתבעת). לאור קביעתנו כי מדובר בסיום העבודה בהסכמה, אך ביוזמת התובע, אין לחייב את הנתבעת בפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ו/או בהעדר שימוע ודין רכיבים אלה להידחות. לאור המחלוקת אשר קיימת בין הצדדים לגבי מהות רכיבי השכר של התובע וזכאותו לפיצויי פיטורים, אין לחייב בפיצויי הלנה בהתאם להוראות סע' 18 ו-20 ל- חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר"). 6. תביעה בגין פדיון חופשה ודמי הבראה התובע הצהיר כי לא יצא לחופשה במהלך כל תקופת עבודתו ועל כן דורש פדיון בגין שלוש שנים אחרונות (30 ימים). כמו כן, דורש התובע יתרת תשלום דמי הבראה בסך 2,380 ₪, כאשר לטענתו הגיע לו סך של 4,760 ₪ בגין השנתיים האחרונות לעבודתו. בתלושי השכר של התובע מופיע "חשבון חופשה" עם פירוט של "צבירה", "ניצול" ויתרות. הנתבעת הנפיקה לתובע תלוש שכר לחודש 4.2010 (חודש בו התובע לא עבד) עם זכאות לפדיון חופשה בגין יום וחצי ו- 4.67 ימי הבראה, בסך 1,587.80 ₪. סכומים אלה לא שולמו לתובע, כפי שעלה בדיון. התובע קיבל שכר חודשי ואין פסול באי נקיבת סכומים שמשולמים בגין "דמי חופשה" בתלושי השכר. כאמור, בין הצדדים התנהלה מערכת יחסים קרובה וסביר שאם התובע לא היה מקבל חופשים, הוא היה פונה למנהלי הנתבעת. הרישומים שבתלושי השכר אמינים עלינו ולא נסתרו על ידי התובע. בשל כך, אנו קובעים כי התובע זכאי לפידיון חופשה בגין יום וחצי - לפי השכר הקובע בסך 8,098 ₪, שכר ליום (ממוצע של 25 ימים בחודש): 324 ₪. לכן, זכאי התובע לסך של 486 ₪ בגין פדיון חופשה. התובע זכאי ל-14 ימים בגין דמי הבראה של שנתיים, שחושבו לפי סך של 340 ₪ ליום הבראה. בחודש אוגוסט 2009 שולמו 7 ימים (2,380 ₪). לא הוגשו תלושי שכר של שנת 2008 או ראיות אחרות מהן ניתן ללמוד כי שולמו סכומים נוספים בגין דמי הבראה עבור התקופה הנדרשת - כאשר הנטל הראיתי בנקודה זו הוטל על הנתבעת. לכן, זכאי התובע ליתרת דמי הבראה בסך 2,380 ₪. 7. פיצוי בגין הנפקת תלושים פיקטיביים ואי העברת כספים לביטוח מנהלים התובע טען כי הנתבעת לא העבירה כספים לחברת מגדל - פוליסת ביטוח מנהלים - בגין שלושת החודשים האחרונים לעבודתו ומבקש על כך פיצוי. כמו-כן, טען התובע כי תלושי השכר שלו כללו רכיבים אשר לא שיקפו את שכר עבודתו ונועדו על מנת להקטין את שכר היסוד, מה שמהווה הפרה של הוראות חוק הגנת השכר (תיקון 24) ועל כך מבקש פיצוי "ללא הוכחת נזק" שהוא מעמיד על סך של 10,000 ₪. הנתבעת לא חולקת על כך שלא הועברו כספים לחברת ביטוח מגדל בגין שלושת החודשים האחרונים לעבודת התובע, אך הוא הסכים לכך וביום 15.7.10 הוא חתם על "מכתב הפסקת/דילוג תשלומי הביטוח לשלושה חודשים האחרונים לעבודתו אצל הנתבעת" (ר' סעיף 21 לתצהירו של רן וסעיף 11 לתצהירו של משה). הזכות להפרשות פנסיוניות, כולל אלה שבביטוח מנהלים, הינה בגדר "זכות קוגנטית" שלא ניתנת לוויתור על ידי העובד. כתב הוויתור שצורף לתצהירי הנתבעת הוא כלפי חברת הביטוח, אך אין בו כל נפקות כוויתור על זכות המגיעה לעובד מהמעביד. הסכומים שנוכו משכר התובע הם 326.39 ₪ בכל חודש - סכומים אלה לא הועברו לחברת הביטוח ויש להחזיר אותם לתובע. בנוסף, זכאי התובע לפיצוי בגין אי הפרשת המעביד, בשיעור 6% לכל חודש לפי סך של 8,098 ₪ לחודש: 485.88 ₪. לכן, בגין שלושה חודשים זכאי התובע לפיצוי בסך 2,436.81 ₪. באשר להפרה הנטענת לחוק הגנת השכר, בכל הנוגע לתלושי השכר של התובע, קובע סעיף 26א לאותו חוק: (ב)(1) מצא בית הדין לעבודה כי המעביד לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעביד מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן - פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעביד כאמור; (2) מצא בית הדין לעבודה כי המעביד ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעביד ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעביד אחרת; (3) פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 5,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר; הסכום הנקוב בפסקה זו יעודכן ב-1 בינואר בכל שנה (בפסקה זו - יום העדכון), בהתאם לשיעור עליית המדד החדש לעומת המדד הבסיסי; ..." לא עולה מתלושי השכר שהונפקו לתובע כי קיימת הצדקה להפעיל את הסמכות להטלת הסנקציה העונשית הנקובה באותה הוראה. עצם הפיצול של השכר ב"משכורת" ו"פרמיה" לא מהווה הפרת החוק, ואין בכך אי הכללת פרטי השכר ששולם לעובד. בנוסף, על מנת לחייב בפיצוי דורש הסעיף כי ההפרה תהיה "ביודעין", מה שלא הוכח בענייננו. בסיכומיו מבקש ב"כ התובע לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר בגין השכר ששולם לתובע באיחור. אכן היו איחורים בתשלום שכר לתובע, אשר נבעו מהקשיים הכלכליים בהם הייתה שרויה הנתבעת (מצב לו התובע היה מודע, כאשר לפחות באופן חלקי הסכים להמתנה). אולם, אין בכתב התביעה דרישה לסעד זה ובית הדין אינו מוסמך לדון בסעד שלא התבקש בתביעה - ושלגביו לא ניתנה לנתבעת זכות להתגונן. 8. החזר ההלוואה שניתנה על ידי התובע אין מחלוקת כי התובע נתן לנתבעת הלוואה בסך 50,000 ₪ כדי לעזור להמשך פעילות החברה, לאור המצב אליו נקלעה לאחר הפריצה במחסנים. התובע דורש יתרת הלוואה, שלדעתו לא הוחזרה לו באופן מלא, בסך 15,000 ₪, כאשר בנוסף הוא טוען כי ניתנו לו צ'קים דחויים שהוא נאלץ לפדות ב- "שוק האפור" ולשלם ריבית בשיעור 15%. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי ההלוואה הוחזרה לתובע באופן מלא. לתצהיר הנתבעת צורפה התחשבנות שנעשתה על פי כרטסת הנהלת חשבונות של הנתבעת. לפי אותם מסמכים, קיים הפרש לחובת התובע. אולם, באותה כרטסת נלקח כחשבון "חוב" של התובע בגין סחורה שהוא לקח מן הנתבעת לצורך העסק שלו ולא שילם עבורה. עדי הנתבעת התייחסו לכך בתצהיריהם, אולם אין מדובר בטענה שהועלתה כלל בכתב ההגנה, ולכן לא ניתנה לתובע זכות להתגונן כלפיה. לא הועלתה כל טענת קיזוז בגין אותה סחורה שלא שולמה לכאורה, ולכן לא ניתן לדון בטענה זו במסגרת הכרעתינו. מעבר לכך, ה"חוב" נוצר לאחר שהתובע סיים לעבוד אצל הנתבעת ולכן ספק אם מדובר בסכסוך בסמכות בית דין זה. אם מדובר בחוב בגין חוזה מכר, הוא בסמכות בית משפט שלום. רן ומשה הצהירו בדיון כי החוב שנותר - לאחר שניתנו צ'קים לתשלום, חלקם דחויים, הוא בסך של 3,000 ₪. מהכרטסת הנהלת חשבונות של הנתבעת עולה כי אם לא מחשבים את החוב הנטען בגין סחורה, יתר ההלוואה שלא הוחזרה (בסכומי קרן) היא בסך 3,104 ₪. מאחר שלא נכרת הסכם בכתב לגבי ההלוואה ולא הוכח שסוכם על שיעור ריבית מסויים, אנו רואים לנכון לחייב את הנתבעת בהחזר הסכום שלא שולם בסך של 3,104 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מ-1.10.08. 9. לסיכום לאור האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סכומים כדלקמן: א. סך של 20,889 ₪, בגין הפרשי פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.4.10 ועד ליום התשלום בפועל. ב. סך של 2,704 ₪ בגין פדיון חופשה ודמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.4.10 ועד ליום התשלום בפועל. ג. סך של 2,436.81 ₪ בגין פיצוי על אי הפרשה לפנסיה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.4.10 ועד ליום התשלום בפועל. ד. סך של 3,104 ₪ בגין החזר הלוואה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.10.08 ועד ליום התשלום בפועל. כן, תשלם הנתבעת לתובע סך של 3,500 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. 10. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. שימועפיטורים