תשלום הפרשי שכר בעבור שעות נוספות ותשלומי אש"ל

תשלום הפרשי שכר בעבור שעות נוספות ותשלומי אש"ל רקע עובדתי 1. התובע הועסק על ידי הנתבעת ביחידת הפיצו"ח של משרד החקלאות כמפקח על החי והצומח בתחומי מרחב דרום, המשתרע ממחסום המנהרות שבסמוך לירושלים בצפונו, דרך מחסום דרגות שבים המלח במזרחו, מעברי הגבול של רצועת עזה במערבו ועד בואכה אילת שבדרומו, מיום 26.8.06 ועד ליום 31.12.09. 2. תפקידה של יחידת הפיצו"ח הוא לפקח על מעבר תוצרת חקלאית (מן החי ומן הצומח) משטחי הרשות הפלסטינאית לישראל. עובדי יחידת הפיצו"ח הועסקו בחוזים מיוחדים על פי תקנה 1(3) לתקנות שירות המדינה (מינויים) (חוזה מיוחד), התש"ך-1960, ועל פי פיסקה 16.414 לתקשי"ר. עיקר עבודת התובע היה בסיורים בכבישי המרחב ובאזורי קו התפר הדרומי של יהודה ושומרון. במסגרת עבודתו נשלח התובע מעת לעת לעבוד במעברי הגבול, אליהם נדרש להגיע באופן עצמאי בתחבורה ציבורית. 3. ביום 7.2.10 הגיש התובע תביעה כנגד הנתבעת (סע 12100-02-10) למתן צו מניעה לפיטוריו ולתשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין (להלן - "התביעה הראשונה"). ביום 7.2.11 התקיים דיון בתביעה זו שבמסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה כי יינתן פסק דין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט. בפסק הדין שניתן בו ביום, נקבע כי התובע זכאי לפיצוי בסך של 9,300 ₪. 4. ביום 29.12.10 הגיש התובע את תביעתו זו שבמסגרתה תבע את תשלום הוצאות האש"ל בגין ימים שבהם יצא למעברי הגבול. לטענת התובע, יש לראות ימים אלה כימים שעבד בהם במשך 11 שעות. משכך לעמדתו, זכאי הוא להפרשי שכר עבודה בעבור שלוש שעות נוספות מידי יום וכן לדמי אש"ל בגין ארוחות בוקר וצהריים. התובע העמיד תביעתו על סך כולל של 29,584.2 ₪ (להלן - "התביעה השנייה"). 5. ביום 9.11.11 התקיים דיון מוקדם ולאחר שהובהר במסגרתו כי כתב התביעה אינו ברור ואינו מפורט, הגיש התובע ביום 23.11.11 כתב תביעה מתוקן. כתב הגנה מתוקן הוגש ביום 23.2.12. בדיון שהתקיים ביום 1.3.12 הסכימו הצדדים כי המחלוקת היא בעיקרה משפטית והציגו את סיכומיהם. בהמשך השלימו הצדדים את טיעוניהם בכתב. 6. המחלוקת העיקרית נוגעת לשאלה - האם זמן הנסיעה למעברים וחזרה אמור להיחשב כשעות נסיעה שבגינן זכאי התובע לתשלום שכר ובענייננו, תשלום בגין שעות נוספות. לשאלה האם מדובר בשעות עבודה, השלכה גם לשאלת זכאות התובע לתשלומי אש"ל בגין שעות אלה. 7. במעמד הדיון העלה התובע טענה נוספת שלפיה, עם שינוי שיטת תשלום קצובות האש"ל לשיטת המנות (להלן - "הסדר האש"ל החדש"). זכאי הוא לתשלום הפרשים בגין מנה אחת מחודש יולי 2009 ועד לסיום עבודתו. בהמשך לטענה זו ולאחר בדיקה שערכה הנתבעת שילמה הנתבעת לתובע הפרשי אש"ל על פי הסדר האש"ל החדש וזאת בעבור 21 ימים (בחודשים 7-8/09). התובע בתגובתו ציין כי יש לנכות סך של 463 ₪ מתביעתו. טענות הצדדים 8. לטענת התובע, מקום העבודה הקבוע שלו היה במרכז החקלאי בגילת ומשם היה יוצא לעבודה בסיורים או לעבודה באחד ממעברי הגבול שבמרחב. לדבריו, לעיתים היה גם נשלח לעבוד במעברי הגבול באופן עצמאי, היינו שלא עם רכב מהעבודה ומבלי שעבר דרך המרכז בגילת. לטענתו, התחבורה הציבורית אינה מגיעה למעברים ואילו למקומות הסמוכים אליהם היא מגיעה רק לעיתים רחוקות, ומאחר ושאין ברשותו רכב פרטי והוא תלוי בתחבורה הציבורית, בימים שבהם שובץ לעבודה עצמאית במעבר היה נדרש לצאת מביתו בשעה 06:00 ובסיום העבודה היה מגיע חזרה לביתו בשעה 17:00 (ולעיתים אף מאוחר יותר). התובע טוען, כי על פי חוזה העסקתו (להלן - "חוזה 87") ועל פי הוראות פסקאות 26.220 ו-26.282 לתקשי"ר בענייני קצובת האש"ל, יש לראות ימים אלה כימי "יציאה בתפקיד", היה על הנתבעת לרשום כי עבד בהם 11 שעות ביום ולשלם לו את תשלומי האש"ל בגין ארוחות הבוקר והצהריים בהתאם לחישוב שעות עבודה אלה. על יסוד נתונים אלה העמיד התובע את תביעתו בגין שלוש שעות עבודה נוספות לכל יום ותשלומי אש"ל בגין ארוחת הצהריים בעבור 207 ימים על סך כולל של 29,584.2 ₪. 9. לטענת הנתבעת, דין תביעת התובע להידחות על הסף מהטעם שהתובע הגיש את תביעתו הראשונה ובמקביל להליך שהתקיים בה הגיש את תביעתו השנייה וזאת מבלי שביקש וקיבל היתר לפיצול הסעדים. לגופה של תביעה טענה הנתבעת, כי התובע שימש כמפקח בכיר ביחידת הפיצו"ח של מרחב דרום וככזה, הסדר תשלום האש"ל הקבוע בתקשי"ר אינו חל עליו. לדבריה, למפקחי יחידת הפיצו"ח נקבע הסדר ייחודי (על פי פסקה 26.241 לתקשי"ר) וכי התובע קיבל את דמי האש"ל המגיעים לו בגין הסדר זה על פי דיווח שביצע בהתאם לתוכנית העבודה. עוד טענה הנתבעת, כי שעת תחילת העבודה של מפקח ביחידת הפיצו"ח היא מרגע ההגעה לנקודת המעבר או נקודת האיגום על פי סידור העבודה שנקבע על ידי המנהל וכי ימי העבודה אינם בגדר "יציאה בתפקיד", שעות הנסיעה של התובע מביתו למעבר ובחזרה אינן נחשבות כשעות עבודה והתובע אינו זכאי לתשלום בגינן. פיצול סעדים 10. באשר לטענת הנתבעת כי יש לסלק את תביעת התובע על הסף משלא ביקש ולא קיבל כל היתר לפיצול הסעדים - הרי שדינה להידחות. 11. תקנה 26 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי-דין), התשנ"ב-1991 קובעת: "(א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה, אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד. (ב) מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם. (ג) תובע שלא כלל בתובענה את כל הסעדים להם הוא זכאי בשל אותה עילה, לא ייחשב כמי שוויתר עליהם והוא יהיה זכאי לתובעם ובלבד שקיבל על כך רשות מבית הדין לא יאוחר ממועד הגשת התובענה הנוספת; בדונו בבקשה למתן רשות כאמור, יתחשב בית הדין באלה: (1) התביעה קנטרנית או טורדנית; (2) התביעה הוגשה שלא בתום לב; (3) נימוק אחר שעל פיו סבור הוא שיש לסרב מתן הרשות. (ד) רשות כאמור בתקנת משנה (ג) אפשר ליתן ללא תנאי, ואפשר להתנותה בתנאים ככל אשר ייראה לבית הדין." (הדגשות שלי - י.א.ש.). 12. במקרה דנן הגיש המבקש שתי תביעות. האחת נוגעת לסעדים בגין הפסקת עבודתו והאחרת נוגעת לסעדים בגין תקופת עבודתו. בעניין זה פסק בית הדין הארצי כי כעקרון: "רצוי שתובע, ובמיוחד כאשר מדובר ביחסי עבודה, ירכז תביעותיו בהליך אחד, גם כאשר מדובר בעילות תביעה נפרדות. ואולם, כל עוד אין מדובר בעילת תביעה אחת ובסעדים אחדים, אין חלות הוראות תקנות 26(ב), (ג), ו-(ד) לתקנות סדרי הדין" (ראו דב"ע נה/3-57 לוסטמן - מפעלי גומי חיפה, פד"ע כח 297, 302; להלן - "פרשת לוסטמן"). ומפרט בית הדין בפרשת מרדכי ברקן: "תביעותיו של המערער בשנת 1993 התבססו על עילה הקשורה בסיום עבודתו (ביטוח מנהלים, דמי הבראה וביגוד). לעומת זאת, התובענה שהגיש המערער בשנת 1994 היא לגמול שעות נוספות בתקופת עבודתו (לשנים 1990 עד 1993). עילת התביעה בתובענה משנת 1994 אינה מושתתת על תשתית עובדתית הקשורה בסיום עבודתו, אלא תשתית עובדתית הקשורה בתקופת עבודתו בפועל (ראה דב"ע נה/57-3 צבי לוסטמן נ' מפעלי גומי חיפה בע"מ, ..) [...] מכאן, שאין מדובר בעילת תביעה אחת ומספר סעדים, אלא בשתי עילות תביעה נפרדות (הפיטורים וזכויות הנובעות מכך, לעומת העבודה בפועל וזכויות הנובעות מכך)" (ע"ע 300416/97 עו"ד מרדכי ברקן - טלדיין אינטרקונטיננטל בע"מ, (להלן - "פרשת ברקן") ניתן ביום 19.7.01). ועוד בעניין לוטסמן: "במילים אחרות, יש חשיבות רבה להבחנה בין מצב בו קיימת עילת תביעה אחת ומספר סעדים (תקנה 26(ב) לתקנות סדרי הדין חלה לגבי מצב זה), לבין מצב בו קיימות שתי עילות תביעה נפרדות וסעדים נפרדים (תקנה 26(ב) לתקנות אינה חלה לגבי מצב זה)" (פרשת לוסטמן, בעמ' 301). 13. כך גם בענייננו, עילת התביעה לצו המניעה ולתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, (התביעה הראשונה) קמה עם סיום יחסי עבודה ובגינה. לעומת זאת, עילת התביעה לתשלום בגין השעות הנוספות ודמי האש"ל (התביעה השנייה) עולה מקיומם של יחסי עבודה ואף כי רצוי היה לאחד את התביעות, לא היתה כל מניעה שבדין להגישם בנפרד (ראו גם יצחק לובוצקי סדר הדין במשפט העבודה פרק 10 עמ' 19, מהדורת 2004)". מכאן, כי התובע לא היה חייב בהיתר לפיצול הסעדים, ודין טענת הנתבעת בעניין זה -להידחות. שעות העבודה 14. לטענת הנתבעת, במסגרת עבודתם מתבקשים מפקחי יחידת הפיצו"ח לעבוד על פי סידור העבודה במעברי גבול או בסיורים. מפקח שנדרש על פי סידור עבודה להגיע לנקודת ביקורת או למעבר צריך להגיע בכוחות עצמו ושעת תחילת עבודתו היא מרגע התייצבותו במעבר או בנקודת הביקורת ואילו מפקח שנדרש להשתתף בסיור מגיע לאחת מנקודות האיגום ושעת תחילת העבודה נקבעת מהשעה שהגיע לנקודת האיגום שממנה הוא נוסע לגזרת הפעילות ברכב איגום של היחידה. הנתבעת גורסת, כי לאור העובדה שהמעברים ונקודות האיגום הם במרחב, שהיה מקום עבודתו של התובע, אין העבודה בהם בגדר "יציאה בתפקיד" ועל כן אין התובע זכאי לתשלום בגין הזמן שעד הגעתו למעברים או לנקודות האיגום ובחזרה. הנתבעת הפנתה לפסק הדין בעניין בנקין (עע 93/09 נפתלי בנקין - מדינת ישראל, ניתן ביום 25.7.10 ; להלן - "פרשת בנקין"). 15. לטענת התובע, בכל יום עבודה במעבר שבו הגיע באופן עצמאי לעבודה יש לראות זאת כ"יציאה בתפקיד" והוא זכאי בגין כך לתשלום שלוש שעות עבודה נוספות בעבור הזמן שבו שהה בדרך למעבר ובחזרה. לטענתו, יש לקחת בחשבון זמן העבודה את זמן הנסיעה מהלשכה בגילת שהיא מקום העבודה הקבוע שלו אל המעברים ולא מביתו למעברים. התובע טען, כי יש לאבחן את ענין בנקין מעניינו, היות שלדבריו מר בנקין תבע תשלום בגין זמן הנסיעה מביתו אל המעבר שהיווה את מקום עבודתו הקבוע בעוד שהוא עצמו אינו תובע בגין זמן הנסיעה מביתו לנקודת האיגום בגילת שהיא, לטענת התובע, מקום העבודה הקבוע, אלא רק בגין זמן הנסיעה למעברים. עוד טען התובע כי בעוד שמר בנקין חתם על הסכם 90', הוא עצמו חתם על הסכם 87' שהוא הסכם שונה. 16. עיקר המחלוקת ברכיב זה נוגעת לשאלה - מה הוא מקום העבודה הקבוע של התובע? התובע צירף דוגמת הסכם עבודה (להלן - "הסכם העבודה"; נספח 1 לתגובתו לבקשה לסילוק על הסף) שלדבריו, זהה להסכם שנחתם בעניינו. עיון בהסכם העבודה, כמו גם במכרז שפורסם לתפקידו של התובע (נספח ב' לכתב ההגנה), מעלה כי נקבע בהם במפורש שהתובע יועסק כמפקח פיצו"ח במשרד החקלאות במרחב דרום. הגדרת המרחב מופיעה בכתב תביעתו של התובע עצמו, כמפורט בסעיף 1 לעיל. 17. טענת התובע כי יש לקבוע את נקודת האיגום כמקום עבודתו וכל יציאה ממנה מהווה "יציאה בתפקיד", חוטאת להסכמה שאליה הגיעו הצדדים. התובע התקבל לעבודה שמטבעה אינה מבוצעת במקום אחד, חלקה מתבצע במעברים וחלקה בסיורים. היינו, בתפקיד זה אין "מקום עבודה" מוגדר שכל יציאה ממנו יכול ותחשב כ"יציאה בתפקיד" ומכל מקום אין לקבוע כי נסיעת התובע למעברים במיתר, קרני, סופה וכרם שלום נכנסים בגדר יציאה בתפקיד. התובע עצמו הודה כי בימים שבהם עבד במעברים, כלל לא התייצב בנקודת האיגום בתחנת גילת ולא הסביר מדוע יש להבחין בין הנסיעות מביתו לתחנת גילת, שלגביה אין מחלוקת כי אין זמן הנסיעה נחשב כזמן עבודה, לבין הזמן שבו נסע מביתו למעברים. 18. לעמדתי, בעניין זה, אין התובע שונה מחברו לתפקיד, מר בנקין, אשר בעניינו קבע בית הדין הארצי כהאי לישנא: "כלל פסוק הוא, כי אין לכלול את הזמן בו נסע העובד ממעונו למקום עבודתו ובחזרה ממנה, כשעות עבודה המזכות בשכר. זאת מן הטעם שהעובד אינו עומד לרשות העבודה בעת הנסיעה (עע 681/05 בון תור בע"מ - יעקב הרמתי, (לא פורסם) 6.11.2006; תב"ע מא/2-99 סלאח יוסף אלג'מאל - אל וו בע"מ, פד"ע יג 129 [...] זאת ועוד. בהיעדר הסכם קיבוצי, צו הרחבה, או חוזה בין הצדדים המורה כי זמן הנסיעה יחשב כשעות עבודה, וככל שהעובד בדרכו לעבודה אינו מסיע בעצמו עובדים למקום העבודה ומחזירם לביתם, אין הוא זכאי לשכר עבודה או גמול שעות נוספות בגין זמן זה (ראו בהתאמה: עניין סלאח יוסף אלג'מאל; דב"ע מד/3-143 חיים קיסר - צבן בע"מ, פד"ע טו 269). ולענייננו המערער לא הוכיח טענתו לפיה "עבד לפי הסדר לפיו המדינה דאגה להסיעו מביתו כאשר שעות עבודתו נחשבו מרגע יציאתו מהבית ועד חזרתו הביתה" מכוח חוזה העבודה, הסכם קיבוצי או נוהג. די בכך כדי לדחות תביעתו. זאת ועוד. בתקופה הרלבנטית לכתב התביעה, המערער לא עבד בסיור ושעות העבודה החלו "להיספר" עם הגעתו למקום העבודה במחסום. דבר העולה מחומר הראיות, ובמיוחד מעדותו של עד התביעה מר אבי בן שושן, מנהל תחום ביחידת הפיצו"ח והממונה העקיף על המערער" (פרשת בנקין, בעמ' 13-14). יפים הדברים אף לענייננו. התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי יש מקום לאבחן את עניינו מפרשת בנקין ולא מצאנו כל יסוד הן משפטי, הן הסכמי, הן עובדתי, לטענתו שלפיה יש לראות את זמן נסיעתו מביתו למעברים כשעות שבגינן זכאי הוא לתשלום שכר. תשלום אש"ל 19. הזכאות לתשלום קצובת אש"ל נקבעה בפרק 26 לתקשי"ר. פסקה 26.220 קובעת כדלקמן: "(א) עובד זכאי לתשלום קצובת אש"ל, בנסיבות המתוארות להלן, אם הוא יוצא לרגל תפקידו אל מקום שאינו בשטח השיפוט של הרשות המקומית (להלן - "שטח השיפוט") של מקום מגוריו, ושנמצא בשטח שיפוט שגבולותיו מרוחקים יותר מ-10 ק"מ מגבולות שטח השיפוט של מקום עבודתו הרגיל; (ב) לצורכי פסקה זו, עובד החייב להתייצב במקום ריכוז (תחנת הסעה), נחשב אותו מקום ריכוז כמקום העבודה רגיל שלו. הורשה עובד כנ"ל להתייצב בנקודה שבין מקום הריכוז למקום ביצוע העבודה, ייחשב כמקום העבודה הרגיל של אותו עובד המקום הקרוב ביותר למקום ביצוע העבודה מבין אלה: מקום הריכוז הנ"ל או מקום מגורי העובד". 20. לטענת התובע, זכאי הוא לתשלום קצובת אש"ל בגין ארוחת צהרים בעבור כל יום שבו עבר במעברים שכן מדובר ביציאה בתפקיד. טענת התובע מבוססת על כך שבהסכם העבודה שעליו חתם, צוין כי יהא זכאי לתשלום החזר הוצאות אש"ל ודמי כלכלה על פי דיווח כמקובל בשירות המדינה בהתאם להוראות סעיפים 26.222 ו-26.282 לתקשי"ר (סעיף 10(ז) להסכם). 21. הוראות סעיף 26.222 קובעות את תנאי הזכאות לדמי כלכלה בעבור הארוחות השונות כאשר העבודה מבוצעת מחוץ למקום העבודה הרגיל או לאחר שעות העבודה הרגילות ואילו הוראות סעיף 26.282 קובעות זכאות לדמי כלכלה כאשר מתבצעת עבודה בשעות נוספות. 22. לאור המסקנה שאליה הגענו, שלפיה אין לראות בזמן הנסיעה כזמן עבודה ועל כן אין לראות את התובע כמי שעבד שעות נוספות, נשמט הבסיס לתביעת התובע לדמי האש"ל מכח הוראות סעיף 26.282. שכן, משאין לראותו כמי שעבד בשעות נוספות, אין כל עילה לתשלום תמורה נוספת בגין אש"ל. באשר לתחולת סעיף 26.222 - לטענת התובע בסיכומיו, קובעות הוראות ההסכם החל בעניינו כי מקום עבודתו הקבוע הוא לשכת האיגום בגילת. אין לקבל טענה זו. בהסכם שצירף התובע לתביעתו והנחזה להיות הסכם 87' אין כל התייחסות ללשכת האיגום בגילת כמקום עבודה קבוע, אלא ההתייחסות היא במפורש למרחב שלם (ראו סעיף 2 להסכם). מכאן, ככל שטענות התובע מבוססות על הוראות סעיפים 26.222 ו-26.282 לתקשי"ר, אין הוא זכאי כלל להוצאות אש"ל. 23. אלא מאי? - כעולה מטענות הנתבעת, על עניינם של מפקחי יחידת הפיצו"ח חל הסדר ייחודי לתשלום האש"ל שנקבע ואושר על ידי נציבות שירות המדינה בהתאם להוראות 26.241 לתקשי"ר שנוסחה עד לחודש 11/09 היה כדלקמן: "עובד הנעדר בקביעות לרגל תפקידו ממקום העבודה שאליו הוא צמוד, על האחראי לפנות לנציבות שרות המדינה בבקשה לקבוע את קצובת הכלכלה". ואכן, פנייה שכזו נעשתה בחודש מרץ 1997 ונענתה בחודש אפריל 1997 (ראו נספחי ג לתביעה). החל מחודש 11/09 שונה נוסח פסקה זו, וכיום הוא מורה כלהלן (ואף שהנוסח הוא לתקופה שלאחר סיום עבודתו של התובע): "במקרים חריגים כאשר העובד נעדר בקביעות לרגל תפקידו ממקום העבודה שאליו הוא צמוד דהיינו כאשר עיקר עבודתו היא עבודת השטח ברציפות ואילו מיעוטה נעשה במשרד, והאמור בפסקה 26.220 אינו חל עליו, על האחראי לפנות לנציבות שירות המדינה בבקשה לקבוע את קצובת הכלכלה". (הדגשה שלי - י.א.ש.). בהתאם להוראות אלה נעשתה פנייה על ידי האחראי אל נציב שירות המדינה ואושר תשלום קצובת כלכלה על פי הסדר מיוחד למפקחי יחידת הפיצו"ח וזאת על פי דיווח על ביצוע עבודה בהתאם לתוכנית העבודה ועל פי אישור הממונה. לטענת הנתבעת, לתובע שולמו דמי האש"ל בהתאם להסדר האמור ובהתאם לשעות המשמרת שבהן עבד, היינו בגין ארוחת הבוקר בלבד. 24. לטענת התובע חלות הוראות אלה על רק על מפקחים המועסקים בחוזה 90' שבו אין התייחסות מפורשת לעניין הוצאות האש"ל והכלכלה כפי שקיימת בחוזה 87' שעל פי תנאיו מועסק התובע ושלדבריו הגדיר את מקום עבודתו הקבוע כלשכת האיגום בגילת באופן שכל יציאה ממנו נחשבת כיציאה בתפקיד. אין לקבל טענות אלה. ראשית, לא ברור מהיכן נוטל התובע את האבחנה שלפיה הוראות האחראי מטעם נציבות שירות המדינה נוגעות לעובדים המועסקים על פי חוזה 90' בלבד ולא על כל עובדי יחידת הפיצו"ח ולא מצאנו כל יסוד לאבחנה זו שנוקט בה התובע. שנית, כאמור לעיל אין כל בסיס עובדתי או הסכמי לטענת התובע שלפיה יש לראות את לשכת האיגום בגילת כמקום עבודתו הקבוע (ראו סעיף 2 להסכם). מכאן, לא ברור מהיכן נוטל התובע את הקביעה שעליה מבוססת כל תביעתו שלפיה מקום עבודתו הקבוע הוא לשכת האיגום בגילת. 25. הוראות סעיף 26.241 באות לפתור מקרים כגון אלה של התובע שבהם עובד מועסק באופן קבוע בעבודת שטח. וכך פעלה הנתבעת. משקובעות הוראות התקשי"ר מנגנון מיוחד לקביעת החזרי הוצאות האש"ל והכלכלה ומשהתובע לא הרים את הנטל להוכיח מדוע אין להחיל עליו הוראות אלה, יש לקבל את טענת הנתבעת שלפיה על התובע כמו גם על יתר המפקחים ביחידת הפיצו"ח חלות הוראות מיוחדות שגובשו בהסכם עם נציבות שירות המדינה בהתאם לאופי עבודתם. 26. משמודה התובע בהודעתו מיום 29.4.12 כי על פי כללי האש"ל במועד הרלוונטי זכאי היה עובד לקבלת קצובת כלכלה אחת בלבד, ושאותה קיבל, מודה למעשה התובע כי אין בסיס לתביעתו. משכך, משלא נסתרה טענת הנתבעת שלפיה שילמה לתובע את כל המגיע לו בגין הוצאות האש"ל על פי ההוראות שגובשו לגבי עובדי יחידת הפיצו"ח, לא מצאנו כי התובע הרים את הנטל להוכיח את תביעתו ברכיב זה ודינה להידחות. 27. במהלך הדיון התברר שמחודש 7/09 שינתה הנתבעת את ההסדר המיוחד לתשלום האש"ל ובהתאם הודיעה כי תשלם לתובע על פי הסדר זה רטרואקטיבית מחודש 7/09 ועד לתום תקופת עבודתו של התובע עבור 21 יום סך של 463 ₪. כעולה מהודעת התובע, התשלום בוצע בפועל. 28. התובע צירף לכתב התביעה דוחות עבודה שעליהם הוא מבסס את תביעתו לתשלום הפרשי השכר והאש"ל. הנתבעת טענה בעניין זה, כי דוחות אלה כללו ימים שבהם עשה התובע דין לעצמו ובחר להתייצב בנקודת האיגום בגילת במקום במעבר כפי שנקבע לו במסגרת סידור העבודה תוך שהוא מצפה שיבואו להסיעו אל המעברים. לטענתה, בגין ימים אלה נוכו משכרו של התובע כדין ימים שבהם לא התייצב לעבודה בהתאם לסידור העבודה שנקבע לו והתובע לא מחה על כך. משלא נסתרה גרסה זו, אין בסיס לטענת התובע בנוגע לזכאות לתשלומי אשל בגין ימים אלה וגם טענה זו דינה להידחות. אחרית דבר 29. לאור כל האמור, משהתובע לא הרים את הנטל להוכיח את טענתו כי יש לראות בזמן הנסיעה למעברים משום זמן עבודה, נדחית טענתו כי יש לראות שעות אלה כשעות עבודה נוספות שבגינן זכאי הוא לתשלום וממילא נגזר מכך כי אין התובע זכאי לתשלום הוצאות אש"ל כפי שנתבעו על ידו. משכך, התביעה על כל רכיביה - נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 7,000 ₪ אשר ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום.תשלומי אש"להפרשי שכרשעות נוספות