האם בדין חב התובע לנתבע כספים בגין קבלת גמלת הבטחת הכנסה שלא כדין ביחס לחודשים ספטמבר 2005 - מרץ 2009 והאם התיישנה תביעת התובע. טענת ההתיישנות - התובע ואשתו מקבלים גמלת הבטחת הכנסה מחודש 4/1999 לסירוגין. בחודש 3/09 התקבל מידע לפיו התובע לומד בכולל מחודש 9.05 ועד 1.4.09. לרבות קבלת מלגה חודשית. ביום 9.3.09 הודיע המוסד לתובע על שלילת הזכאות הרטרואקטיבית וביום 10.3.09, הודיע הנתבע לתובע כי נוצר חוב בגובה 114,823 ₪ עקב תשלומים ששולמו שלא כדין לפי חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א- 1981 וזאת לתקופה מיום9.05 ועד ליום 4.09 (להלן- התקופה הרלבנטית). בין התובע לנתבעת נוהלו התכתבויות בקשר להודעת החוב. בתאריך 24.11.10 התקבלה החלטת הנתבעבמסגרתה נדחו בקשות התובע וההחלטה בדבר החוב ושלילת הזכאות לגמלה מיום 9.3.09 , נותרה על כנה. לטענת התובע התביעה לא התיישנה הואיל והתובע טיפל בעניינו מאז נשללה זכאותו בהתאם להחלטה מיום 9.3.09. לטענתו, תביעתו הוגשה לבית הדין בחודש 12/10 ולא במועד מוקדם יותר מאחר ורק ביום 24.11.10, הוחלט לדחות את בקשותיו. מנגד טען הנתבע כי התובע אינו מכחיש כי קיבל את המכתבים בזמן אמת עם זאת התביעה הוגשה לבית הדין בחודש 12/10. לפיכך, חלה התיישנות כנגד השלילה הרטרואקטיבית או החוב, ויש לדחות התביעה על הסף. טענות ההתיישנות הועלו בכתב ההגנה ועל התובע היה להתמודד איתן. התכתבות עם המוסד אינה רלבנטית לטענת ההתיישנות שכן אינה עוצרת את תקופת ההתיישנות, ומכל מקום רק הגשת תביעה לבית הדין מפסיקה את מרוץ ההתיישנות. בעניין זה נסמך הנתבע על פסיקת בית הדין הארצי בעניין עב"ל 370/09 האני שחאדה - המל"ל, ניתן ביום 16.9.10. עוד הוסיף וטען הנתבע כי אין לקבל את טענת התובע כי התביעה הוגשה כנגד ההחלטה החוזרת מחודש 11.10. ההבדל היחיד בין דחיה זו לבין המכתב המקורי (מחודש 3.09) הינו תוספת הפרשי הצמדה לחוב. אמנם על תוספת זו (ורק עליה) לא חלה התיישנות, אך לתובע אין כל טענה כנגד הפרשי ההצמדה ולכן המכתב איננו רלבנטי. לאחר שלמדנו טענות הצדדים אשר לסוגיית ההתישנות , אין מחלוקת כי התובע קיבל מכתב בעניין שלילת הזכאות בחודש 3.09 אלא שלטענתו ההתכתבות עם הנתבע וקבלת ההחלטה הסופית לאחר כשנתיים - עוצרת את מרוץ ההתיישנות. כאמור, התובע הגיש את כתב התביעה לבית הדין, חודש לאחר קבלת מכתב הדחיה הסופי מיום 24.11.10. מכח סעיף 396 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח מש ולב] התשנ"ה-1995 (להלן - החוק), נקבעו בתקנות המועדים להגשת תובענות וערעורים לעניין חוק הביטוח הלאומי. תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) התש"ל-1969, קובעת כי תובענה נגד המוסד תוגש לבית הדין לעבודה תוך 12 חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע (בתקופה הרלבנטית התקופה עמדה על 6 חודשים). הלכה פסוקה היא כי המועדים אשר נקבעו בתקנות בדבר מועדים להגשת תובענות וערעורים כפופים להוראות חוק ההתיישנות, הקובעות עילות להארכת התיישנות או להפסקת מרוצה, או המציבות מחסום כנגד עצם טענת ההתיישנות (ראו: דב"ע לו/11-0 חיים בר אילן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז' 340 (להלן- פרשת בר אילן); בג"צ 156/70 שלמה אלקיים נ' בית הדין לערעורים לביטוח לאומי, פ"ד כד (2) 87). על פי ההלכה הפסוקה, אין לבית הדין סמכות להאריך את המועדים להגשת תובענות ולהגשת ערעור, וזאת מאחר וכאשר מדובר במועד לעשיית פעולה כדי להביא את העניין לבית הדין, לא חלה תקנה 125 לתקנות סדר הדין שעניינה הארכת מועדים מטעמים מיוחדים שירשמו, להבדיל מעשיית פעולה במהלך המשפט עצמו (ראו: דב"ע מח/104-0 סבאג נסים - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 127; עב"ל 31/98 אליהו סולן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ד 481). 13. עוד נפסק כי אם איחר המבוטח בהגשת התובענה, בלא שיהא לכך צידוק מהצידוקים המנויים בחוק ההתיישנות, אין לתובענתו תקומה (ראו: דב"ע מט/170-0 אוריאל פרת - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כא' 132). 14. בפרשת חיים בר-אילן שהוזכרה לעיל נטענה טענה כי לאחר קבלת מכתב הדחייה היתה התכתבות עם המוסד על כן , מפסיקה היא את מרוץ ההתיישנות. טענה זו נדחתה על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה וכך נקבע- "לא ניזקק כאן לבירור עקרוני באילו נסיבות, יכולה חליפת מכתבים בין תובע לבין המוסד, לאחר שנשלחה לו הודעת דחיה, להשפיע על מרוצת הזמן להגשת התביעה. די לנו בכך כי במקרה שלפנינו כל מה שהתובע טען הוא כי עקב פנייתו הנוספת 'קיווה' לשינוי החלטת המוסד. תקווה חד-צדדית כזאת אין בה כדי להפסיק את מרוצת הזמן". מהלכת בית הדין עולה כי בית הדין הארצי לא הוציא מכלל אפשרות כי ייתכנו נסיבות בהן חליפת מכתבים בין התובע והמוסד, לאחר קבלת מכתב הדחיה, ישפיעו על מרוצת הזמן להגשת התביעה, בהתקיים תנאים מסוימים. 15. בעניין תב"ע לט/0-475 ויטאלי בן יקר- המל"ל, פד"ע יב 38 (להלן- פרשת ויטאלי בן יקר) נסמך בית המשפט על אותן "נסיבות" שאוזכרו בפרשת בר אילן וכך קבע - "ואם יש נסיבות כאלה - נראה לי שהמקרה דנן הוא אחד מהם. סמוך לאחר קבלת מכתב הדחיה, פנה בא-כוח התובע אל המוסד במכתב נ/ 2וצרף לו מסמך שכאמור לא היה בידי התובע קודם לכן. בא-כוח התובע אף הביע דעתו בנ/2, כי חוסר מסמך זה גרם כנראה למוסד להחליט כפי שהחליט. נראה לי, לעניות דעתי, שאין כאן "תקווה חד-צדדית", אלא התייחסות חדשה לתביעה מעיקרה. ועוד: תשובת המוסד נשלחה לתובע ב- 26.12.78לאחר בדיקה נוספת, ולאחר שכבר עברו 6חודשים מאז מכתב הדחיה הראשון. מה שאין כן בעניין בר-אילן, שם נשלחה תשובת המוסד לפני תום 6 חודשים ממכתב הדחיה הראשון ועל כן הגיע למסקנה כי תביעת התובע לא התיישנה וכי התובע הגיש התובענה במועד". 16. בשנים האחרונות חזר בית הדין הארצי פעם אחר פעם על ההלכה על פיה חליפת מכתבים עם המוסד לביטוח לאומי אין בה על פי דין , כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. בעניין עב"ל 370/09 האני שחאדה - המל"ל, ניתן ביום 16.9.10, נפסק ע"י כב' השופט פליטמן, כדלקמן- "צודק המוסד בטענתו כי בהתכתבות שניהל המערער עם המוסד לביטוח לאומי בשנת 2007, ובסיומה, עם קבלת הודעת המוסד כי אין הוא מקבל את הבקשה לתיקון המקדמות, אין כדי להאריך את המועד לערעור על ההחלטה מספטמבר 2002 בעניין שיעור השכר לעניין דמי הפגיעה. בקשר לכך כבר נקבע כי "לא יכול להיות ספק שחליפת מכתבים בין המוסד לבין מבוטח אינה יוצרת מחסום מלפני המוסד לטעון טענת התיישנות" (עב"ל 564/05 תמר אבידר - המוסד לביטוח לאומי (30.11.06)]. 17. בסמוך לאחר קבלת המכתב בחודש 3.09 החל התובע להתכתב עם המוסד (ראו נ/1 הצהרת התובע למוסד בנושא הפסקת הבטחת הכנסה מיום 18.3.09), התכתובת בין הצדדים נמשכה באופן רציף עד לחודש 11.10. לאחר מכן התקבלה אצל התובע החלטת הנתבע לדחות את בקשותיו ולהותיר את ההחלטה בדבר יצירת החוב ושלילת הזכאות לגמלה מיום 9.3.09 על כנה. חודש מאוחר יותר, בחודש 12.10, הגיש התובע את תביעתו לבית הדין. עוד נציין כי התובע איננו שולט בשפה העברית ובעניינים הבירוקרטים הנדרשים על כן נעזר הוא באשתו וילדיו. עם זאת וחרף כל האמור לעיל, ספק רב בעינינו האם יכולים אנו להתבסס על אותן הנסיבות המפורטות וזאת נוכח ההלכה הפסוקה בעניין התכתבות עם המוסד כמצדיקה הפסקת מרוץ ההתיישנות ומשהנתבע הבהיר בכל ההתכתבויות בין המוסד לתובע , כי אין שינוי בהחלטתו. עוד יש ליתן את הדעת לעובדה כי בסופו של יום התביעה הוגשה ע"י התובע בסיוע ביתו (שאיננה משפטית) כך שלא ברור מה מנע ממנו להגיש את התביעה במועד מוקדם יותר. 18. כך או כך, איננו נדרשים להכריע בסוגיה האם הנסיבות המיוחדות של תיק זה וחליפת המכתבים בין התובע לבין המוסד אכן מצדיקות את הפסקת מרוץ ההתיישנות, ומותירים אותה בצריך עיון הואיל ולאחר בחינת מכלול הראיות וטענות הצדדים לגופן, המסקנה המתבקשת היא כי דין התביעה להדחות , כפי שיפורט להלן. תמצית טענות התובע- 19. התובע בן 64 אב ל- 7 ילדים אשר עלה ארצה עם משפחתו בשנת 1987. 20. התובע מקיים בקושי רב את משפחתו וזאת בעיקר באמצעות עבודת אשתו בסיוע לקשישים בחצי משרה וקבלת גמלת הבטחת הכנסה מאז חודש 8.05. 21. מזה מספר שנים התובע עסוק בטיפול באביו שגילו מעל 90 שנה, האב מתגורר עם התובע ועם משפחתו ונזקק לעזרה בפעולות היום יום. 22. התובע איננו יודע לקרוא או לכתוב בשפה העברית ברמה סבירה ואיננו מבין את משמעות הכתוב כאשר הוא מצליח לקרוא בעברית, ונעזר לשם כך באשתו או בילדיו. 23. כאדם דתי, מאז עבר להתגורר בחולון ביקר מידי פעם בפעם בבית כנסת הקרוב למקום מגוריו לרבות בשעות שבהן מתקיימים בכולל לימודים על מנת לקיים את מצוות קריאת התהילים וזאת על אף שאיננו מבין את משמעות הכתוב בתהילים או הנאמר בשיעורים ובסידורי התפילה האחרים. 24. לטענת התובע מעולם ולרבות בתקופה הרלבנטית לא שימש כתלמיד כולל או ישיבה כלשהי אחרת, ולא קיבל מהכולל או מכל ישיבה אחרת גמלה כספית כלשהי. כל קשריו עם הכולל התמצו בביקורים שערך מדי פעם בפעם ובאופן לא סדיר בבית הכנסת השוכן במקום בהעדר תעסוקה אחרת ובהיותו אדם דתי המקיים מצוות. 25. ככל ששמו של התובע הופיע בקובץ תלמיד הישיבות של משרד החינוך מטעם הכולל , הרישום לא נעשה על ידי התובע, ללא ידיעתו ובניגוד לרצונו. רק בשלב מאוחר יותר הוסברה לתובע משמעות הכתוב במסמך עליו חתם, הכולל הצהרה לפיה הודה כי למד בכולל וכי קיבל ממשרד החינוך מלגה חודשית, עובדה אשר איננה נכונה . 26. הואיל ובמכתב הנתבע מיום 24.1.10 נטען כי הגמלה נשללה לתקופה הרלבנטית בהסתמך על אישור משרד החינוך, ולאור הודעת משרד החינוך באותו אישור עצמו כי קוזזו בחזרה כספי התמיכה שניתנו לכולל בגין התובע, לא היה כל מקום ליתן החלטה השוללת זכאות התובע לתקופה הרלבנטית. 27. מהראיות ומהעדויות עולה כי התובע לא ענה להגדרת "תלמיד ישיבה" בתקופה הרלבנטית לפיכך , יש להפעיל את הספק שנותר לטובת התובע. 28. רב המאפיינים במקרה דנן ומשקלם הכולל, מטים את הכף לכיוון הקביעה כי אין לראות בתובע בתלמיד בכולל, בפרט שיש ליתן משקל להעדר מחויבות ולו מינימאלית ללימודים. התובע נסמך על ההלכה שנקבעה בעניין דב"ע / 4-04/98 שמואל הלברשטאם - המל"ל, פד"ע לג (1999) בעמ' 177. 29. עוד טען התובע כי מהראיות עולה כי כלל לא קיבל את כספי התמיכה שקיבל בשמו וכי גם כספי תמיכה אלו קוזזו ע"י משרד הדתות מתקציב הכולל (כעולה ממכתב משרד החינוך) על כן , אין לראות בתובע בגדר תלמיד במוסד תורני. 30. לאור המסקנה כי התובע אינו תלמיד יש לקבוע כי אינו נכנס לגדר סעיף, 3(4) לחוק ועל כן אין לשלול ממנו זכאותו לגמלה לתקופה הרלבנטית. תמצית טענות הנתבע- 31. בעקבות פנית התובע, פנה המוסד בחודש 8.09 למשרד החינוך כדי לוודא כי אכן מדובר בתלמיד כולל. בתגובה שלח משרד החינוך ביום 12.8.09 מכתב בו צוין כי התובע הצהיר על לימודיו בכולל מחודש 9/05 וע ד לחודש 3/09 וקבלת מלגה חודשית עבור לימודיו. עוד אשר הכולל כי לא ידע כי התובע מקבל גמלת הבטחת הכנסה ומוכן הוא להשיב את הכסף שקיבל עבור התובע .משרד החינוך קיזז בהתאם לכך את הכספים הנ"ל מהכולל. 32. התובע לא ביקש לחקור בחקירה נגדית את כותבת המכתב ובקשתו המאוחרת לעשות כן נדחתה. לפיכך , כל האמור במסמך מהווה ראיה חלוטה לתוכנו. 33. החזרת הכספים בדיעבד ע"י הכולל נעשתה כדי לסייע לתובע בתביעתו להבטחת הכנסה ואינה משנה בדיעבד את עצם היותו תלמיד הכולל, עובדה שהוצהרה הן ע"י התובע עצמו והן ע"י הכולל. האמור מהווה הודאת בעל דין בדבר היותו תלמיד כולל בתקופה הרלבנטית. 34. עוד טען הנתבע כי התובע נחשב כתלמיד מאחר וההגדרה בחוק ובתקנות אינה עוסקת כלל בקבלת מלגה או תשלום אחר אלא רק בלימודים עצמם. בעניין זה הפנה הנתבע לעב"ל 1586/04 המבהיר נקודה זו. לפיכך כל טענות התובע ועדי התביעה בדבר אי העברת הכספים לתובע, אפילו הוכחו, אינן רלבנטיות לשאלת זכאותו להבטחת הכנסה. 35. עדי התביעה אישרו את נכונות החלטת המוסד. בנספח ד' לכתב התביעה מאשר מר זרגרי, יו"ר עמותת הכולל כי התובע למד בכולל. אין להתעלם כי האמור במכתב זה סותר את האמור במכתב מאוחר יותר שכתב (צורף כנספח ה' לכתב התביעה). משמדובר בעד תביעה הדברים צריכים להתפרש לחובת התובע. בנוסף, בת התובע לא ידעה להסביר את הסתירות במכתבים אשר כתבה עבור אביה ויש לפרש זאת לחובת התובע. המסגרת הנורמטיבית - 36. סעיף 3(4) לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א- 1980 קובע כי לא יהא זכאי לגמלה לפי חוק זה- "תלמיד הלומד במוסד שקבע השר בתקנות ובתנאים שקבע למעט..." לא נטען וממילא לא הוכח כי התובע נכנס במסגרת החריג לכלל לפיו תלמיד הלומד במוסד הנזכר בחוק , לא יהא זכאי לגמלה. הגדרת המונח "מוסד" נקבעה בתקנה 6 לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב - 1982. תקנה 6 קובעת כי "כמוסד לעניין סעיף 3(4) לחוק ייחשב- (1) .. (2) .. (3). ישיבה ומוסד תורני". 37. בהתאם להלכה הפסוקה "היות של אדם בגדר "תלמיד" מאופיין בהשתייכותו למסגרת חברתית מסוימת בתחומי החינוך, הלימודים, ההכשרה, ההשתלמות המקצועית או ההשכלה, בין על פי חובה שבחוק ובין על פי רצונו של האדם. המסגרת האמורה פועלת לפי כללים או תכנית המחייבים את התלמיד בפעילות מסודרת ומתוכננת מבחינת הזמן וחומר הלימודים, מטילים עליו חובות וכללי התנהגות ומשמעת, ואף מאפשרים את הוצאתו מהמסגרת" (ראו: דב"ע 04-4/98 שמואל הלברשטאם - המל"ל פד"ע לג 177). 38. עוד נקבע כי - תלמיד הלומד באופן סדיר במוסד תורני אינו זכאי לגמלת הבטחת הכנסה, בין אם הוא מקבל תמיכה כל שהיא מאותו מוסד ובין אם לא. (ראו: דב"ע נד/04-113 שמואל תהילה- המל"ל, לא פורסם; דב"ע נו/04-264 דוד וצינסקי - המל"ל לא פורסם; עב"ל 1169/00 ניסים חזן - המל"ל) כך, גם בנוגע למי שרשום ב"קובץ תלמידי הישיבות במשרד הדתות "(ראו: דב"ע נד/04-114 דוד לוי בורא - המל"ל , לא פורסם). מנגד השוהה, אף לעיתים דחופות במוסד תורני ולומד בו באופן בלתי סדיר וללא מחויבות לזמני השיעורים של המוסד ואינו מקבל כל תעודה ממנו, לא ייחשב כתלמיד באותו מוסד (דב"ע 04-4/98 לעיל). 39. יצוין כי התכלית בשלילת גמלה ממבוטח הלומד במוסד, מטרתה לשלול תשלום מאוצר המדינה למי שבחר ללמוד ולא לעבוד ולהשתכר. תכליתה תואמת את תכלית החוק המסמיך (ראו:עדב"ע 04-12/98 ג'ני ברוכי - המל"ל, פד"ע לג 74). 40. במהלך חקירתו הנגדית של התובע הוגשה הצהרתו לפקיד התביעות בנושא הפסקת הבטחת הכנסה. המסמך חתום ע"י התובע (הוגש וסומן נ/1) ובו נכתב כדלקמן- "אני פשוט בשוק ובהלם הרי שאני לומד שם בגלל שאין לי כל עיסוק אחר. ולכן אם תרצו תבררו היטב האם קבלתי תשלומים במהלך כל התקופה הזו שלמדתי שם ואפילו תשלום אחד". כאשר עומת עם העובדה כי בנ/1, שלושה ימים לאחר שלילת הזכאות לגימלה, לא נכתב בשום מקום כי לא למד בכולל ואף להיפך, השיב התובע - "אני בכולל אני קורא תהילים". בהמשך הופנה למכתב שהוגש למוסד ביום 29.12.09 תחילה העיד כי המכתב לא נכתב על ידי בתו ובהמשך כאשר עומת עם הטענה כי ביתו הצהירה כי היא אשר כתבה את המכתב, השיב התובע כי אינו יודע אם ביתו כתבה את המכתב. כאשר נאמר לו כי במכתב אין כל טענה כי לא למד בתקופה הרלבנטית בכולל השיב "אני בכולל קורא תהילים. לשאלה מה הכוונה- לתפילה...אני לא יודע ללמוד תורה. אני יודע לקרוא, אך הוא מדבר איך אני יודע" (עמ' 7 לפר' שורות 16-28). 41. לאחר התובע הופנה למכתב משרד החינוך מיום 12.8.09 שם צוין כי הצהיר כי למד בכולל ולא ידע כי לא יכל לקבל תמיכה משני מקומות בו זמנית וקבל מלגה חודשית עבור לימודים אשר בהמשך קוזזה בהתאם לבקשת הכולל, השיב התובע "אני לא יודע שהם אמרו ככה" (עמ' 8 לפר' שורות 1-12). 42. הנה כי כן , בזמן אמת (וטרם קבלת ייצוג) התובע לא טען כי לא למד בכולל. אמנם טען שוב ושוב כי לא קיבל תמיכה או מלגה, ואכן בדיעבד ניתן לומר כי התובע לא קיבל תמיכה שעה שהכולל השיב את כספי התמיכה שקיבל עבור התובע . עם זאת , בהתאם להלכה הפסוקה תלמיד הלומד באופן סדיר במוסד תורני, אינו זכאי לגמלת הבטחת הכנסה, בין אם קבל תמיכה כל שהיא מאותו מוסד ובין אם לא, שכן כאמור תכלית החוק היא לשלול גמלה ממי שבחר לשבת וללמוד במקום לצאת ולהשתכר. 43. כאשר עומת התובע עם עדות מר זרגרי כי התובע למד בכולל בתקופה הרלבנטית השיב תשובות מתחמקות . תחילה העיד "אני לא קיבלתי כסף " ובהמשך- "לשאלה- אני הלכתי לשם, הייתי מתפלל וקורא" (עמ' 6 לפר' שורות 23-26). כמו כן, גם לשאלה מדוע במשך שלוש שנים לא טען כי לא למד בישיבה, לא נתנו תשובות ברורות (עמ' 8 לפר' שורות 1-5). 44. זאת ועוד. העובדה כי התובע למד בכולל עולה מנספח ד' לכתב התביעה, מכתב מאת יו"ר העמותה מר זרגרי מיום 18.3.09 בו נרשם כדלקמן- "הנני לאשר שמר דניאל כהן ציון לומד בכולל מתאריך 9.05 ולא קיבל תשלום עבור לימודיו בכלל". בנספח ה' מכתב מיום 15.3.10 נרשם - "הבחור דניאל כהן ציון בכלל לא תלמיד שלנו ולא מקבל שום סכום. בעצם פה גם בית הכנסת והרבה אנשים באים והולכים וחוץ מאברכים קבועים שלנו אנחנו לא ....לאף אחד". 45. בחקירתו הראשית התבקש מר זרגרי לאשר כי הוא חתום על נספח ד', והשיב בחיוב והוסיף- "חשבתי שהוא רוצה רק לקחת מתרומות וכאלה אז רשמתי לו. אחרי יומיים דיבר איתי על המל"ל שהוא שולח. אמרתי לו שזה סיפור אחר"... כאשר נתבקש לתאר איך הכולל מתנהל העיד - "כל הכוללים אותו דבר. יש בחורים יותר חכמים ויש כאלה שבקושי מבינים מבחינת מוסד דתות זה לא משנה, בן אדם שמגיע מ 9 - 17.30 נמצא מתחת למסגרת שם. בעת שבביקורת הוא כן מופיע, אם הוא לומד פחות מאחרים זה לא מפריע למשרד הדתות ולנו. אם יש לו שכל לומד. לא כולם יוצאים הרב עובדיה שם" (עמ' 4 לפר' שורות 7-12). לשאלה האם קיימת מחויבות או האם כאשר תלמיד לא מגיע ננקטת סנקציה כלשהי , השיב זרגרי - "בודאי מי שמגיע מאוחר שואלים איפה הוא. אם הוא חולה או יש לו סיבה מוצדקת הוא לא מגיע. אם אין סיבה מוצדקת חייב להגיע"...עוד העיד שמאז שחל על העמותה סעיף 46 מחייבים לרשום נוכחות (עמ' 4 לפר' שורות 19-21) .לשאלה האם יש משהו ממשרד הדתות שמגיע לבקר בכולל השיב העד- "בודאי, פעמיים בשנה באופן פתאומי. באים למשרד הדתות וסופרים ובודקים שכל אחד רשום שם" (עמ' 4 לפר' שורות 24-26). בהמשך הבהיר כי מי שלא מגיע כפעמיים שלוש יוצא מהרשימה. 46. בחקירתו הנגדית אשר העד כי הוא חתום על נספח ד' מיום 18.3.09. כן אישר כי במסמך נרשם כי התובע לומד בכולל ולא קיבל תשלום. כאשר עומת עם נספח ה' מיום 15.3.10 בו נכתב כי אינו תלמיד וכי טענה זו נכונה לחודש 3/10 ולא לחודש 3/09 השיב - "אני חושב שיש בעיה בתאריך". בהמשך עדותו אשר כי כתב זאת מאחר ולא ידע כי המסמך מיועד למל"ל וככל שהיה יודע היה בודק טוב מה ארע (עמ' 6 לפר' שורות 2-13). 47. לא ברורה טענתו של זרגירי (עד התובע) כי ככל שהיה יודע שהמכתב מיועד למוסד היה הוא בודק היטב מה קרה. לא ברור מדוע סבר העד כי עליו לדבוק בגרסה אחרת , לו ידע כי המסמך מיועד לנתבע. 48. התובע העיד כי אינו יודע קרוא וכתוב וישב כל היום וקרא תהילים אולם , ניכר כי מדובר בעדות מאוחרת ומגמתית שאינה עולה בקנה אחד עם הרישום במסמכים מזמן אמת, לרבות דיווח למשרד החינוך כי התובע הינו תלמיד בכולל, תלמיד ללא שום סייג (כפי שנטען במועד מאוחר יותר) ובנוסף משרד החינוך העביר בזמן אמת, תמיכה כספית עבורו. העובדה כי כספי התמיכה הושבו בדיעבד אין בה כדי להכשיר את הטענה כי בתקופה הרלבנטית לא היה התובע תלמיד הכולל. כמו כן מעדותו של העד זרגרי עולה כי מבחינת משרד הדתות אין כל נפקות אם התלמיד לומד פחות מאחרים כל עוד הוא נמצא במסגרת ובביקורת הדו - שנתית שמתבצעת ע"י משרד הדתות. מהמסמכים עולה כי התובע דווח כתלמיד הכולל כל התקופה דההינו, שהה בכולל שכן ככל שהיה נעדר היה שמו נגרע ממצבת התלמידים. 49. אשר למכתבים שנכתבו ע"י בתו של התובע -המכתב אשר התקבל אצל הנתבע ביום 29.12.10 (נספח ב' לתצהיר) אינו כולל אזכור כי התובע לא היה תלמיד. הדגש הושם על כך שהתובע לא קיבל כל תמיכה כספית מהכולל וכי הכספים שהתקבלו בכולל בגינו, הושבו. במכתב נוסף אשר אינו נושא תאריך (נספח א' לתצהיר) נכתב מפי התובע "וצריך להסביר שהישיבה הזאת בעצם בית הכנסת ואני הייתי מתפלל שם ולפעמים רק בשביל להעביר את הזמן התעכבתי שם ובלי ידיעה שלי רשמו את שמי ברשימה שלהם וקיבלו בשמי סכומי כסף... " . עם זאת נראה כי מכתב זה נרשם לאחר קבלת ייצוג ולאחר הגשת התביעה לבית הדין שכן בפתח המכתב צוין "לפני מעל 3 שנים שלחו לי מביטוח לאומי, מאשימים אותי שקיבלתי סכומי כסך בעבור לימודי בישיבה...". 50. מהמקובץ עולה אפוא כי עם כל הצער וההבנה למצבו של התובע אין מנוס אלא לדחות את תביעתו ולקבוע כי בדין נשללה גמלתו באופן רטרואקטיבי לתקופה הרלבנטית. 51. הטענה כי התובע לא ידע כי די בעצם היותו תלמיד כדי לשלול את הגמלה אין בה לצערנו כדי לסייע לתובע שכן אי ידיעת החוק אינה פוטרת, עם זאת חזקה על הנתבע כי יפעל בהגינות , תוך התחשבות במצבו של התובע (אם בפרישת תשלומים ואם בכל דרך אחרת). 52. מאחר ומדובר בחוק סוציאלי איננו עושים צו להוצאות. הבטחת הכנסהחוב