זהו פס"ד בתביעת התובעת 1 למזונות, בשמה ובשם ילדיה (נתבעים 2-5). בדיון שקויים לא הופיע נציג ציבור נוסף שהוזמן, והדיון קויים בהיעדרו. להלן המוסכמות כפי שגובשו בדיון המוקדם:א. בידי התובעת פסק דין למזונות מיום 29/3/06. ב. התובעת הגישה תביעה לתשלום מזונות לנתבע ביום 7/12/09. ג. החייב (גרושה של התובעת 1) הינו אזרח ישראל. בדיון שהתקיים ביום 24/1/13 הוסכם על דעת הצדדים, כי השאלות הן משפטיות, ולאור זאת לא קויים דיון להוכחות. יצויין, כי כנגד החייב ניתן פס"ד בהיעדר הגנה (כצד ג'), למידה והנתבע יחוייב. שתי השאלות המשפטיות שבמחלוקת הן:א. האם תביעת התובעת התיישנה;ב. האם נכונה טענת בא כוחה כי לאור סעיף 6ב לחוק לתיקון ולהארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), תשס"ז-2007 (להלן: "החוק לתיקון תקנות שעת חירום"), יש לראות את החייב כתושב. לאור זאת, האם התקיימו התנאים על פי סעיף 2 לחוק המזונות (הבטחת תשלום) תשל"ב-1972, המזכים את התובעת בדמי מזונות מהנתבע. דיון: ע"פ סעיף 2 לחוק המזונות, תנאי לזכאות לבקש תשלום חודשי למזונות מאת המוסד הוא: "שהחייב היה תושב ישראל ביום מתן פסק הדין למזונות או במשך עשרים וארבעה חודשים לפחות מתוך ארבעים ושמונת החודשים שקדמו בתכוף ליום מתן פסק הדין למזונות". אין חולק כי החייב הינו אזרח ישראלי וכי בעבר התגוררו בני הזוג בבית צפאפה שבתוך התחום. המחלוקת נוגעת להיותו של החייב תושב ישראל בעת מתן פסק הדין למזונות בשנת 2006, או במשך שנתיים לפחות מתוך ארבעת השנים שקדמו למתן פסק הדין. האם התיישנה התביעה? ראשית יש לדון בשאלת התיישנות התביעה ככל שהיא עוסקת בשאלת תושבותו של החייב. התיישנות תביעות המוגשות כנגד המוסד לביטוח לאומי, מוסדרת בתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל-1969 כדלקמן: "החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר". (ההדגשה אינה במקור, י.ש.) התקנות לעיל תוקנו ב - 13/01/2010. קודם לתיקון עמדה התקופה להגשת תובענות כנגד המוסד על שישה חודשים. יוצא שבזמן מסירת החלטת המוסד לחייב ב -10/08, התיישנה לכאורה תביעתו כבר שישה חודשים לאחר מכן. ההלכה, כפי שנפסקה על ידי בית הדין הארצי לעבודה, היא כי אין לבית הדין סמכות להארכת המועדים שנקבעו בחוק או בתקנות לעניין הגשת תביעות לבית הדין, אלא אם הוסמך לכך במפורש בחוק או בחקיקת המשנה. הלכה זו נפסקה לצד ביקורת על סד הזמנים הקצר ועל נוקשות עמדת בתי הדין, ביקורת שהובילה לבסוף להארכת התקופה כאמור (ר' לעניין זה: דב"ע נו/0-156 זילברמן נ. המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, ניתן ביום 19.03.1997; עב"ל 1090/00 ד"ר משה זיו נ' המוסד לביטוח לאומי פד"י לו (1) 379); דב"ע מט0-170/ אוריאל פרת נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כא 132). וכך נאמר בעב"ל (ארצי) 31/98 אליהו סולן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"י לד (1) 481: "לסוגיית ההתיישנות בתובענות כנגד המוסד לביטוח לאומי יש היבטים סוציאליים-ציבוריים, כמפורט בדב"ע מט0-170/ הנ"ל. לסוגיה זו יש גם היבט מינהלי המתייחס ליכולתו של המוסד להתגונן בתובענה המוגשת נגדו לבית הדין באיחור. משום כך, ככל שחולף זמן רב יותר מיום מתן החלטת המוסד ועד הגשת התביעה, ניתן להניח שהקושי של המוסד להתגונן בתביעה הולך וגובר". בענייננו, הנתבע הגיש תעודת עובד ציבור שבה נאמר כי החלטת המוסד בדבר שלילת תושבות החייב החל מ - 01/03 נשלחה לחייב ב - 11/06, ופעם שנייה ב - 10/08, אולם החייב לא פנה למוסד לשם חידוש ביטוחו או לשם ערעור על ההחלטה. ב"כ התובעים מבקש לדחות את טענת ההתיישנות משזו חלה על החייב ולא על התובעת אשר אינה כבולה בתקופה זו, כמו גם בשאלת תושבותו של החייב בכלל. עוד טוען ב"כ התובעים בסיכומיו, כי תעודת עובד הציבור לא מצביעה על ראייה או הוכחה עובדתית וחד משמעית כי החייב לא התגורר בישראל בתקופה הרלוונטית, הנתבע מסתמך בהחלטתו על השערות בלבד וכי מכתב השימוע מ- 10/08 לא הגיע למעשה לידי החייב ואין כל הוכחה שאכן נמסר לחייב. לגופם של דברים:מקובלת עליניו טענת ב"כ התובעים בדבר חלותה של טענת ההתיישנות על החייב ולא על התובעת. אכן, מדובר בשתי שאלות שונות ומובחנות זו מזו - שאלת התושבות של החייב ושאלת קצבת המזונות של התובעת. אולם שאלות אלו כרוכות הן זו בזו והדרך להוכחת שאלת המזונות עוברת דרך הוכחת שאלת התושבות של החייב, כפי שעולה כאמור לעיל מסעיף 2 לחוק הביטוח הלאומי. זאת ועוד, על פי תעודת הציבור שהוגשה על ידי הנתבע, מכתב ההחלטה שנשלח לחייב ב - 10/08 לא הגיע ליעדו. אולם מדובר במכתב שני, כשהראשון נשלח אל החייב עוד ב- 11/06. סביר להניח, כי החייב, בשלב זה או אחר, נתן את דעתו לכך שביטוחו בנתבע הופסק. העדר כל פעולה או פנייה מצידו לנציגי הנתבע מעיד על נכונות החלטת המוסד לפיה לא היה תושב בשנים הרלוונטיות. לאור האמור לעיל, ומשחלפו למעלה מארבע שנים ממועד משלוח מכתב ההחלטה אשר החיל רטרואקטיבית את שלילת התושבות של החייב החל מ - 01/03, אין מנוס אלא לקבוע כי התביעה התיישנה בכל הקשור להוכחת תושבותו של החייב. עם זאת, תביעת התובעת למזונות טרם התיישנה, ובשים לב לכך שההתיישנות הקבועה בתקנות הביטוח לאומי הינה התיישנות דיונית, נפנה לבחינת השאלה השנייה. האם נהנה החייב מחזקת התושבות? טוען ב"כ התובעים כי מאחר והחייב הינו אזרח ישראל, הוא נהנה מחזקת התושבות ע"פ סעיף 6ב לחוק לתיקון תקנות שעת חירום כדלהלן: "לצורך החיקוקים המנויים בתוספת הביטוי "תושב ישראל" או ביטוי אחר בענין תושבות, מגורים או ישיבה בישראל האמור בהם, יראו אותו ככולל גם אדם שמקום מגוריו הוא באזור והוא אזרח ישראלי או שהוא זכאי לעלות לישראל לפי חוק השבות, תש"י-1950, ואשר אילו מקום מגוריו היה בישראל היה נכנס בגדר ביטוי כאמור". יוער כי חוק הביטוח הלאומי נמנה על החיקוקים שבתוספת. חזקת תושבות דומה נקבעה גם בסעיף 378 לחוק הביטוח הלאומי: "תושב ישראל באזור" - מי שאילו מקום מגוריו היה בישראל היה בגדר תושב ישראל והוא אזרח ישראלי, מי שזכאי לעלות לישראל לפי חוק השבות, או מי שבידו אשרה ורישיון לישיבת קבע או אשרה ורישיון לישיבת ארעי מסוג א/5, לפי חוק הכניסה לישראל, שניתן לו סל קליטה מהמשרד לקליטת העליה, והכל אם מתקיים בו אחד מאלה: (1) הוא מתגורר ביישובים או באתרים הצבאיים; (2) הוא מתגורר באזור ומועסק בישראל" (ההדגשה אינה במקור, י.ש). יוצא איפוא, כי על פי החוק לתיקון תקנות שעת חירום, אזרח ישראלי, שאילו היה יושב בישראל היה בגדר תושב, יוכר כתושב גם אם הינו תושב האזור. מאידך, חוק ביטוח לאומי מוסיף תנאי אחד משניים על ההגדרה לעיל לשם הכרה בתושבות. התנאי הרלוונטי לענייננו הוא "מתגורר באזור ומועסק בישראל". כלל ידוע במשפטנו הוא, כי בסתירה בין שני חיקוקים יגבר "חוק מיוחד" על "חוק כללי" (ר' א' ברק פרשנות במשפט, כרך א, תורת הפרשנות הכללית, בעמ' 551-554, 569-572; ע"א 6821/93, רע"א 1908/94, בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי ואח', פ"ד מט(4) 221, 559; בג"ץ 1713/92, בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד מז(1) 466, 472. וכך נאמר בע"פ 7230/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד דנא(3) 513, 530: "בדוננו בכלל הקובע כי חוק "מיוחד" דוחה חוק "כללי"; ובאומרנו כי חוק פלוני הוא חוק "כללי" בעוד אשר חוק פלמוני הוא חוק "מיוחד"; כוונתנו היא לשני חוקים האמורים לחול, לכאורה, על אותו נושא עצמו, אלא שהחוק ה"מיוחד" - להבדילו מהחוק ה"כללי" - מעמיק חקר בנושא המשותף לשני החוקים, או אף מייחד עצמו לאותו נושא. בדרך סכמטית ניתן לומר, שהחוק ה"כללי" במאטריה מסוימת יסודותיו הם א+ב, בעוד אשר החוק ה"מיוחד" באותה מאטריה יסודותיו הם א+ב+ג. בהתנגשות בין שני חוקים אלה אומרים אנו, כי הוראת-החוק ה"מיוחד" תגבר, על דרך ההשערה כי זו הייתה כוונת המחוקק. השערה זו תתקע יתד בהנחה כי משנתן המחוקק דעתו במפורש ובמיוחד לנושא החוק ה"מיוחד", ומשהעמיק חקר באותו נושא - מדברים אנו עתה באותו יסוד ג שבצד היסודות א ו-ב - חזקה עליו כי נתכוון לקיומו של ההסדר בנושא המיוחד שבחוק המיוחד, ובה-בעת נתכוון כי ההסדר הכללי יתפוש באותם נושאים שהחוק הכללי עוסק בהם לבר-נושא-החוק-המיוחד". בענייננו, לא יקשה עלינו להבחין כי בסתירה בין החיקוקים העומדים לפנינו, מתקיים מצב של חוק כללי אל מול חוק מיוחד: ס' 6ב לחוק לתיקון התקנות לשעת חירום הוא ההסדר הכללי לעניין חזקת התושבות, באשר הוא חל על חיקוקים שונים המנויים בתוספת לו. לעומת זאת, ס' 378 לחוק הביטוח הלאומי הוא הסדר מיוחד, המייחד עצמו להוראותיו של חוק ביטוח לאומי לעניין קביעת התושבות. לא בכדי נמנע ב"כ התובעים מלציין את ההסדר המיוחד שבחוק הביטוח הלאומי. על נקלה ניתן להבחין כי במקרה דנן הוראותיו גוברות על אלו שבחוק לתיקון התקנות לשעת חירום. משקבענו כי ס' 378 לחוק הביטוח הלאומי הוא הסעיף הרלוונטי לענייננו, נבחן האם מתקיימת חזקת התושבות במקרה דנן. מהחומר שהוגש בתיק עולה, כי החייב אינו מועסק בישראל. כך נאמר בתעודת עובד הציבור שהוגשה על ידי הנתבע (ס' 3 לתעודת עובד הציבור): "גרוש המתגורר בנכס בביר נבאללא ועובד בחנות לכלי בית ברמאללה" (ההדגשה אינה במקור, י.ש.), וכך עולה למעשה גם מתצהיר התובעת, אשר נמנעה מלהתייחס למקום מושבו או עבודתו של החייב. גם כשנתבקשה על ידי בית הדין להתייחס לפרטים אלה במפורש ולהשלים את תצהירה, נמנעה התובעת מלעשות כן ובהודעתה לבית הדין מיום 13/08/2013, הודיעה כי אין לה מה להוסיף מעבר לאמור בתצהיר שהוגש מטעמה. יוצא מהאמור לעיל, כי לא מתקיימת חזקת התושבות בעניינו של החייב לפי ס' 378 לחוק הביטוח הלאומי היות והחייב לא מקיים זיקת עבודה לישראל. וכך נפסק לאחרונה בבית הדין הארצי לעניין הסעיף הנדון (עב"ל (ארצי) 344/09 אכלאס חלאק נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 31.01.2013): "משאלה הם הדברים, לא ניתן לראות בסעיף 378 לחוק הביטוח הלאומי אפליה פסולה, כטענת המערערים. שכן הוא אך מבטא את השוני הרלוונטי בין קבוצת התושבים, ובכללם אזרחים ישראלים המתגוררים ביישובים ישראלים לרבות מאחזים - אשר עומדים במבחן ה"תושבות", לבין מי שאינם תושבים, בהינתן המשאבים התקציביים המוגבלים שבידי המדינה. משכך נקבע כי כעיקרון תושבי הרשות אינם חוסים תחת כנפי חוק הביטוח הלאומי, על זכויותיו וחובותיו. זאת למעט החרגות שקבע המחוקק ובענייננו אלמנט הזיקה לעבודה" ובהמשך באותו עניין: "קביעת מבחן זיקת העבודה כתנאי לזכאות לביטחון סוציאלי למי שאינו תושב ישראל הינו קריטריון לגיטימי ומאוזן. באמור לא סגי. נוכח המשאבים המוגבלים של קצבאות הביטוח הלאומי, משמעות הסעד על פי הצעת בא כוח המערערים איננה בהכרח מתן זכויות לאזרחי ישראל תושבי הרשות, אלא עלולה להיות שלילת זכויות מאזרחי ישראל הגרים באזור ועובדים בישראל. היינו, ביטול ההחלה האקסטריטוריאלית הפרסונאלית. מטבע הדברים, לסעד מעין זה אין מקום להיעתר" (ההדגשות אינן במקור, י.ש). לא נעלם מעינינו האמור בפסק הדין עליו הצביע ב"כ התובעים בעב"ל (ארצי) 467/09, המוסד לביטוח לאומי נ' בדר רסמייה, מיום 15.04.2010 (להלן: "עניין רסמייה"). אלא, שהמקרה שנדון באותו פסק דין שונה מהמקרה דנן במספר היבטים: ראשית, בעייננו וכפי שקבענו לעיל, התביעה ככל שהיא נוגעת לשאלת תושבות החייב - התיישנה (לאחר שנשללה תושבותו). לא כך בעניין רסמייה, שם לא נשללה תושבות החייב על ידי המוסד באופן רשמי, ושם לא הייתה התיישנות. עוד עולה מעיין רסמייה, כי לא היתה ראייה לכך שהחייב הפסיק להתגורר בתחום, ולכן בצדק הטיל בית הדין את נטל ההוכחה לעניין תושבות החייב על הנתבע. לא כך בענייננו, כאשר התובעת הצהירה כי היא ובעלה לשעבר התגוררו בתחילת נישואיהם בשנת 1994 מחוץ לתחום (ס' 4 לתצהיר התובעת): "בתחילת נישואינו התגוררנו בשכונת ביר נבאלא...". בענייננו, הנטל להוכחת תושבות החייב הועברה בחזרה אל כתפיה, ונטל זה לא הורם. וכך נפסק לעניין נטל הוכחת התושבות בבית הדין הארצי (עב"ל 591/08 אנוור אבו גרביה נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 25.06.2009): "באשר לנטל ההוכחה נקבע, כי הנטל להוכיח תושבות הוא על הטוען לקיומה, אולם, שעה שהטוען לגמלה נושא תעודת זהות ישראלית, הנטל על המוסד להוכיח כי אינו תושב ישראל. אולם, משתובע מודה כי עזב את התחום וכי התגורר מחוץ לו, עובר נטל ההוכחה, כי חזר להתגורר בתחום, לרבוץ לפתחו של התובע . בערעור שבפנינו אמנם נושאים המערערים תעודת זהות ישראלית, אולם אין מחלוקת כי התגורר באל-רם, מחוץ לתחומי מדינת ישראל. מוטל על כתפיהם. נטל שהמערערים, כאמור לא עמדו בו" (ההדגשה אינה במקור, י. ש.). בעב"ל (ארצי) 113/10 סלאמה עאישה - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 8.05.2011, נאמר עוד כי: "אכן, הלכה פסוקה היא כי חזקה על תובע גמלה המחזיק בתעודת זהות ישראלית, הרשום על פיה כתושב ישראל, כי הרישום משקף נכונה את תושבותו. משמע, בנסיבות שכאלה, חזקה היא כי הוא מתגורר בישראל דרך קבע, והנטל מוטל על הטוען אחרת להוכיח, כי אין הרישום משקף את מצב הדברים לאשורו. מקום בו התובע, המחזיק בתעודת זהות ישראלית מודה, כי במשך תקופה משמעותית התגורר מחוץ לתחומי ישראל, כי אז הנטל מוטל עליו להוכיח כי חזר להתגורר בתוך תחומי ישראל" (ההדגשה אינה במקור, י.ש.). למצב דברים זה יש להוסיף את העובדה ששאלת התושבות של החייב כלל לא הוגדרה כפלוגתא בין הצדדים, והוסכם ביניהם שהפלוגתאות הן כולן משפטיות. על כל פנים, לא הובאה כל תשתית ראייתית מטעם התובעים לעניין תושבות החייב, והטענות המשפטיות של ב"כ התובעים לעניין ס' 6ב לחוק לתיקון התקנות לשעת חירום אינן יכולות להתקבל. זאת בנוסף לאמור לעיל, הנסמך על תעודת עובד הציבור כי התביעה בכל הנוגע לשאלת תושבותו של החייב, אכן התיישנה. סוף דבר מכל האמור - התביעה נדחית. משמדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי אין צו להוצאות. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער. שאלות משפטיותביטוח לאומישעת חירום