תביעה לפיצויי פיטורים, דמי הבראה, דמי חגים, גמול שעות נוספות ופיצויי בגין אי הפרשה לפנסיה רקע התובעת עבדה בנתבעת משנת 1997 כעובדת ניקיון. בחודש אוגוסט 2010 הומלץ לתובעת על ידי רופא תעסוקתי שלא להמשיך לעבוד בניקיון, ההמלצה נמסרה לנתבעת, ולאחר מכאן נשארה התובעת בביתה לתקופה של כ-3 שבועת. בסוף חודש אוגוסט שבה התובעת לעבודתה בנתבעת ושובצה לעבוד במטבח. הצדדים חלקו מה אופי העבודה שהוטלה על התובעת. לטענת התובעת העבודה כללה משימות שעומדות בניגוד להמלצות הרופא התעסוקתי, ומנגד טענה הנתבעת כי הוטלו על התובעת עבודות קלות בלבד, שאינן בסתירה להוראות הרופא התעסוקתי. התובעת פנתה לרופא התעסוקתי פעם נוספת ומסרה לנתבעת את המלצותיו, ובהם פירוט של הפעולות שעל התובעת להימנע מהן. לטענת התובעת הנתבעת המשיכה להעסיקה בתנאי עבודה העומדים בסתירה להנחיות הרופא התעסוקתי. הנתבעת מצדה טענה כי עשתה ככל שביכולתה להתאים תנאי העבודה של התובעת למצבה הרפואי. ביום 13.10.10 הפסיקה התובעת את עבודתה בנתבעת ודרשה לקבל פיצויי פיטורים ואת יתרת זכויותיה. מטעם התובעת הוגשו תצהירן של התובעת וביתה גב' ילנה טלגין. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של חיים אסרף שהינו הבעלים והמנהל של הנתבעת. בדיון שנערך בפנינו ביום 26.2.13 (להלן: הדיון), הציגו באי כוח הצדדים את דרך חישובם לרכיבי התביעה של דמי ההבראה, ימי חג, שעות נוספות והפרשות לפנסיה. הצדדים הסכימו כדלקמן: "ב"כ הצדדים: בהמלצת ביה"ד אנו מתכבדים להודיע שהגענו לידי הסכמות הבאות: ביחס לארבעת הרכיבים הקוגנטיים שנתבעו, בית הדין יכריע בהתאם למתווה החישובי שהוצע ע"י ב"כ הצדדים. מקום בו ב"כ הצדדים היו חלוקים ביניהם לגבי אופן החישוב, יכריע בכך בית הדין. ביחס לרכיב התביעה המתייחס לפיצויי פיטורים, אנו מסמיכים את בית הדין לפסוק לפשרה בפס"ד לא מנומק בהתאם לסעיף 79 א' לחוק בתי המשפט. ב"כ הנתבעת ימציא לביה"ד בתוך 5 ימים מהיום את ריכוזי השכר של התובעת במשך 7 השנים האחרונות, וככל הנדרש תלושים שלא צורפו לתצהירה של התובעת. ב"כ התובעת ימציא את ההסכם הקיבוצי ואת צו ההרחבה." דיון והכרעה היקף המשרה של התובעת בכתב התביעה בתצהירה טענה התובעת כי עבדה במשרה מלאה (סעיף 10 לכתב התביעה ולתצהיר התובעת). בדיון שנערך בפנינו ביום 26.2.13, טען ב"כ התובעת כי ב-12 החודשים האחרונים לעבודתה, להוציא את חודשים יולי ואוגוסט 2010 בהם שהתה בחופשת מחלה בביתה, עבדה ב-88% משרה (פרוטוקול עמ' 3 ש' 18-22). הנתבעת טענה באותו הדיון כי בשנת 2010 עבדה התובעת בהיקף משרה של 60%, ובשנת 2009 ב-90% משרה. הכרעה עיון בדוחות השכר מלמד כי אכן, כטענת התובעת, בחודשים יולי ואוגוסט 2010, עבדה התובעת מספר ימי עבודה מועטים ביחס למספר הימים בהם עבדה בדרך קבע. בחודש יולי עבדה התובעת 8 ימים ובחודש אוגוסט 7 ימים, לעומת שנת 2009 בה עבדה התובעת 20.25 ימים בחודש בממוצע. נוסף לכך מתלוש השכר עולה כי בחודש אוגוסט שהתה התובעת בחופשה במשך 14 ימים. לפיכך בחישוב היקף משרתה של התובעת לא נלקחו בחשבון חודשים יולי ואוגוסט. במהלך חודש אוקטובר הפסיקה התובעת את עבודתה ולכן גם חודש אוקטובר הוא אינו חודש עבודה מלא ולא יובא בחשבון לצורך היקף משרתה של התובעת. מדוחות השכר שהגישה הנתבעת, עולה כי בשניים-עשר החודשים האחרונים לעבודתה (להוציא חודשים יולי, אוגוסט ואוקטובר 2010), עבדה הנתבעת סה"כ 2,087 שעות, שהם 173.9 שעות בממוצע לחודש. ומכאן שהתובעת עבדה בהיקף משרה של 93%. הפרשות לפנסיה ותחולת צווי ההרחבה התובעת טענה כי בהתאם להסכמים הקיבוציים בענף אולמות שמחה ואירועים או צווי ההרחבה הייתה הנתבעת חייבת להפריש 6% לקרן פנסיה. לטענת התובעת, הנתבעת ביצעה הפרשה חלקית בלב החל מאוקטובר 2008 (סעיף 15 לכתב התביעה). הנתבעת טענה, כי לא חל עליה הסכם הקיבוצי משנת 2006 אלא צו ההרחבה משנת 2008 (סעיף 2 לכתב ההגנה וסעיף 3 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת טענה כי ביצעה הפרשות לקרן פנסיה לזכותה של התובעת בהתאם לצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק (סעיף 15 לכתב ההגנה ובסעיף 23 לתצהיר הנתבעת). בדיון טענה התובעת כי "חישבנו את זכאותה של התובעת לפי 6% משכרה הקובע וזאת בהתאם להסכם הקיבוצי שמספרו 7029/1972 וצו ההרחבה מכוחו" הנתבעת הוסיפה "ככל שיידרש אנו נמציא לחברי ולביה"ד עותק מצו ההרחבה האמור". הנתבעת מסרה בדיון כי "מקובל עלינו כי ככל שקיים צו הרחבה כפי שטוען חברי המוקדם לצו ההרחבה שבידיי, ושכמובן חל על הנתבעת, ביה"ד יפסוק על פיו ככל שהוא חל ואולם אנו סבורים שההסכם הקיבוצי בענף אולמות שמחות ואירועים אינו חל על הנתבעת כי הנתבעת לא ניכתה דמי חבר לארגון היציג בגין אותם עובדים, העובדים לא ביקשו להיות מצורפים להסכם הקיבוצי ולכן הוא אינו חל עליהם" הכרעה המחלוקת בין הצדדים ברכיב ההפרשות לקרן הפנסיה היא בשאלת תחולתם של ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה, ועל כן עלינו לבחון ההם ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה חלים על הנתבעת. נוסף לכך עלינו לבחון האם הנתבעת הפרישה הפרשות לקרן הפנסיה בהתאם לצו ההרחבה, שלטענתה חל לגביה. לאחר הדיון הגישה התובעת לבית הדין 'הסכם קיבוצי כללי בסקציית אולמי השמחות' שנחתם בין סקציית בעלי אולמי השמחות והאירועים בהתאחדות הסוחרים הכללית בישראל ובין ההסתדרות החדשה של העובדים בא"י (מיום 18.1.96). כן צרפה התובעת את צו הרחבה בענף אולמות לחתונות מיום 11.2.1979 וצו הרחבה לאולמות וגני אירועים מיום 9.4.2008. הנתבעת הגישה תצהיר ובו מסר מר אסרף כי" הנתבעת לא הייתה חברה בהתאחדות הסוחרים הכללית בישראל בשעת חתימת ההסכם ולא הצטרפה כחברה בתוך תקופת ההסכם". התובעת טענה כי הנתבעת מפעילה אולם אירועים ולכן חל עליה ההסכם הקיבוצי או צו ההרחבה הרלוונטיים לאולמות אירועים (סעיף 2 לכתב התביעה ולתצהיר הנתבעת). הנתבעת הכחישה את תחולת הסכם הקיבוצי לגביה אך לא הכחישה את עצם היותה מפעילה של אולם אירועים (סעיף 2 לכתב ההגנה). מר אסרף העיד בפנינו כי הוא חבר בהתאחדות האולמות (פרוטוקול עמ' 4 ש' 24). מכאן, שאין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת הינה אולם אירועים. לעניין ההסכם הקיבוצי- משעה שהתובעת לא הציגה כל ראיה כי התובעת חברה בהתאחדות הסוחרים ומר אסרף העיד כי הנתבעת אינה חברה בהתאחדות הסוחרים הרי שלא הוכח בפנינו כי ההסכם הקיבוצי שנחתם בין התאחדות הסוחרים להסתדרות הכללית אכן חל על הנתבעת, ומשכך, עלינו לבדוק האם צווי ההרחבה שהגישה התובעת חלים על הצדדים. לעניין צו ההרחבה לאולמות וגני אירועים משנת 2008, הצדדים הסכימו כי הוא חל על הנתבעת (סעיף 3 לתצהיר הנתבעת) אך לעניין צו ההרחבה לאולמות אירועים משנת 1979, הכחישה הנתבעת את תחולתו לגביה. בצו ההרחבה משנת 79 נכתב כי הוא יחול על "כל העובדים בישראל באולמות לחתונות ומסיבות למיניהן ומעבידיהם, למעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם", 'אולם' הוגדר, בפרק הראשון בסעיף 2, כ" אולם לחתונות ומסיבות למיניהם". מר אסרף העיד כי הנתבעת חברה בהתאחדות האולמות ומכאן אנו קובעים צו הרחבה באולמות אירועים משנת משנת 1979 חל עליה. בצו ההרחבה נרשם כי "בעלי אולמות ל"מבטחים" משכר העבודה תמורת התנאים הסוציאלים % לפי ההרכב כדלקמן: 3.5% פנסיה" (פרק שני סעיף 1). טענת התובעת כי הנתבעת היה להפרשי 6% לא בוססה, בצו ההרחבה משנת 2008 אכן נכתב כי על מעביד להפריש 6% (סעיף 55א לצו ההרחבה) אלא שצו הרחבה זה חל מחודש אפריל שנת 2008 ולא קודם לכן. לפיכך אנו קובעים כי עד לחודש אפריל שנת 2004 הייתה התובעת זכאית להפרשות לקרן הפנסיה בסך של 3.5% משכר וממועד זה והילך לסך של 6% בהתאם לצו ההרחבה משנת 2008. לפני שנערוך את חישובנו במדויק, נציין כי התביעה הוגשה בחודש דצמבר 2010 ולפיכך על התקופה שלפני ינואר 2004 חלה התיישנות. מדוחות השכר שצרפה הנתבעת עולה כי משנת 2004 ועד לחודש אפריל 2008 השתכרה התובעת בסך כולל של 184,716₪. אשר על כן, הנתבעת זכאית לסך של 6,465 ₪ שהם 3.5% מסכום השתכרות הכולל בתקופה זו. בהתאם לצו ההרחבה משנת 2008, על הנתבעת היה להפריש 6% כרכיב המעביד לקרן פנסיה(סעיף 55א). במאמר מוסגר נציין כי היות והתובעת עבדה בנתבעת בטרם כניסתן לתוקף של צו ההרחבה הרי שתקופת ההמתנה המנויה בסעיף 50 לצו ההרחבה משנת 2008 לא חלה לגביה. מחודש מאי 2008 ועד לחודש אוקטובר 2010 השתכרה התובעת בשכר של 119,882 ש"ח. מתצהירה של התובעת עולה כי הנתבעת הפרישה לקופת גמל סך של 1,580 ₪ (סעיף 15 לתצהיר הנתבע) כך שלמעשה הנתבעת נותרה חייבת לתובעת בגין הפשרות לקרן הפנסיה סך של 5,612 ₪. פיצויי פיטורים הצדדים הסמיכונו לפסוק ברכיב זה בפסק דין לא מנומק בהתאם לסע' 79א לחוק בתי המשפט. ולאחר ששבנו ועיינו בכתבי הטענות ובתצהירים ושקלנו את טענות הצדדים ובאי כוחם, הננו פוסק לתובעת סכום כולל בסך של 50,000 ₪ בגין רכיב זה. הפרשי דמי הבראה התובעת טענה כי יש לחשב את דמי ההבראה באופן הבא: "הפרשי דמי הבראה - בכפוף לכך שיוסכם היקף משרתה של התובעת בשנתיים האחרונות, חישבתי את זכאותה לפי 10 ימים לפי 10 ימים בשנה, והפחתתי את התמורה ששולמה בפועל בהתאם לתלושי השכר." (פרוטוקול עמ' 3 ש' 6-8) הנתבעת טענה : "הפרשי דמי הבראה- בכפוף להיקף המשרה הנכון, אנו טוענים כי שולם לתובעת הכל. יחד עם זאת, ככל שבדיקה אריתמטית מדויקת תוכיח שמא טעינו, אין חולק כי יש לשלם לתובעת את ההפרש." (פרוטוקול עמ' 3 ש' 29-31). בסעיף 5א לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעבידים בהוצאות הבראה ונופש, נקבע כי עובד משנת עבודתו האחת עשרה ועד שנת עבודתו החמש עשרה זכאי ל-8 ימי הבראה בשנה. התובעת עבדה בנתבעת החל מאוקטובר שנת 1997 (סעיף 3 לתצהיר הנתבעת) ועל כן בשנתיים האחרונות לעבודתה הייתה זכאית ל-16 ימי הבראה. בהתאם לעדכוני ערך יום הבראה (שהתפרסמו ביום 30.9.2005 וביום 11.10.10) בשנת 2009 הייתה התובעת זכאית לסך של 2,456 ₪ (8x307₪) ובשנת 2010 הייתה הנתבעת זכאית לסך של 2,808 (8x351₪). סה"כ התובעת זכאית ל- 5,264 ₪ בגין ימי הבראה בשנים 2010 ו-2009. מדוחות השכר עולה כי בשנים הללו שילמה הנתבעת לתובעת 5,395 ₪ בגין ימי הבראה ולפיכך תביעת הנתבעת ברכיב זה נידחת. ימי חג התובעת טענה כי בהתאם לצו ההרחבה היא זכאית ל-10 ימי חג בשנה ולכן על הנתבעת לשלם 10,590 ₪, לפי חישוב של 70 ימי חג (7 שנים x 10) במכפלת 200 ₪ ליום חג ובניכוי 3,410 ₪ שהנתבעת שילמה לתובעת (סעיף 13 לכתב התביעה). הנתבעת הכחישה חבותה וטענה כי שילמה לתובעת עבור ימי החג. הנתבעת צרפה רשימה המסכמת את ימי החג ששולמו לנתבעת במהלך השנים. בדיון טענה התובעת "חישבנו 10 ימי חג (בהתאם לצו ההרחבה), וזאת למשך 7 השנים האחרונות להעסקתה של התובעת, וניכינו את הסכום ששולם בהתאם לתלושי השכר" (פרוטוקול עמ' 3 ש'9). הנתבעת טענה "חברי לקח בחשבון 10 ימי חג בהסתמכו על צו הרחבה שאני טרם ראיתי, ולכן לשיטתנו המקסימום שהתובעת זכאית לו הוא 9 ימי חג בשנה, וזאת בכפוף להיקף המשרה בכל שנה ושנה" (פרוטוקול עמ' 4 ש'1). הכרעה כפי שנקבע לעיל, על הנתבעת חלים צווי ההרחבה בעף האולמות. בצו ההרחבה לענף האולמות משנת 1979 נקבע כי עובד זכאי ל-10 ימי חג (פרק שביעי) ואילו בצו ההרחבה לאולמות וגני אירועים משנת 2008 נקבע כי עובד זכאי ל-9 ימי חג. לאור האמור עולה כי התובעת הייתה זכאית משנת 2004 ועד לסיום עבודתה בחודש אוקטובר ל-65.8 ימי חג. זאת לפי החישוב הבאה: בשנים 2004 עד 2007- 10 ימים לשנה, בשנת 2008 שליש מהשנה 10 ימי חג בהתאם לצו ההרחבה משנת 1979 והיתר בהתאם לצו ההרחבה משנת 2008 שקבע 9 ימי חג, דהיינו: 9.3 ימים בשנת 2008, 9 ימים בשנת 2009, ו- 7.5 ימים בשנת 2010, במהלכה עבדה התובעת 10 חודשים. מתלושי השכר שהגישה הנתבעת, וכפי שעולה מסעיף 21 לתצהיר הנתבעת, שולם לתובעת שכר עבור 37 ימי חג, ולפיכך נותרה יתרה בלתי משולמת עבור 28.8 ימי חג. בחישוב ערך יום עבודתה של התובעת לצורך תשלום ימי החג יש להביא בחשבון את היקף משרתה של התובעת כפי שנקבע לעיל (93%), ולכן ערך יום חג יעמוד ע"ס 208 ₪. לאור האמור על הנתבעת לשלם לתובעת הפרש ימי חג בסך 5,990 ₪. שעות נוספות התובעת טענה כי היא זכאית לתשלום עבור שעות נוספות בהם עבדה אך קיבלה שכר עבודה של 100% ולא מעבר לכך (סעיף 14 לכתב התביעה ולתצהיר התובעת). התובעת צרפה לכתב התביעה טבלה המרכזת את החודשים בהם עבדה התובעת נוספות ואת הסכום לו היא זכאית, לפי חישוב של 25% משכר עבודתה השעתי. סה"כ סכמה התובעת את זכותה בסך של 3,313 ₪ לכל משך עבודתה. בהתייחס לשעות הנוספות, טענה הנתבעת בדיון שנערך בפנינו, כי אכן התובעת עבדה לעיתים שעות נוספות. (פרוטוקול עמ' 4 ש' 4-5). עיון בדוחות השכר מעלה כי היו חודשים בהם התובעת אכן עבדה בשעות נוספות. לדוגמה בחודש אוגוסט 2009 עבדה התובעת 227 שעות ובחודש דצמבר באותה שנה עבדה 200 שעות. היות שהתובעת הסכימה כי התובעת קיבלה שכר עבודה רגיל עבור השעות הנוספות, ולא הציגה חישוב נגדי לחישובה של התובעת אנו מקבלים את חישובה של התובעת וקובעים כי היא זכאית למלוא הסכום ברכיב זה. אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 3,313 ₪ בגין שעות עבודה נוספות. בנסיבות המפורטות בפסק הדין לא מצאנו כי יש מקום לפסוק פיצויי הלנה בנוסף על מה שנפסק. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: בגין הפרשי הפרשות לקרן פנסיה סך של 12,077 ₪; בגין פיצויי פיטורים סך של 50,000 ₪; בגין ימי חג סך של 5,990 ₪; בגין עבודה בשעות נוספות 3,313 ₪. בנוסף לאמור, תשלם הנתבעת לתובעת שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל בסך של 7,500 ₪. כל הסכומים לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. חוזההסכם קיבוצי