שאלת תושבות התובעים התעוררה בהליך שאלת מעמדם של מי שלנוכח בנייתה של גדר ההפרדה מצאו עצמם בצד המערבי-'ישראלי' שלה. רקע עובדתי 2. התובעים הם זוג שנישאו זה לזו בשנת 1993. מר עטאללה גאסר, נולד ב-1965 ברובע הנוצרי בירושלים והוא נושא תעודת זהות ישראלית. גב' רנא עטאללה היא ילידת 1973 ואף היא נושאת תעודת זהות ישראלית. במועד הגשת התביעה היו הזוג עטאללה הורים לחמישה ילדים. 3. למשפחת התובע בית בשכונת הנוצרים, ברחוב אלג'בשה, במזרח ירושלים. התובע מפעיל מסעדה במזרח ירושלים מאז שנת 1997. 4. ביום 1.1.2007 עברו התובעים וילדיהם מבית המשפחה בשכונת הנוצרים לנכס בבעלותם בשכונת הדואר. התובעים לא עדכנו את הנתבע בדבר המעבר ושינוי כתובת המגורים. יתר על כן, במסגרת דין וחשבון מפורט שמסר התובע בשנת 2009 (נ/2) נרשם כי עודנו מתגורר בעיר העתיקה. מחקירתו הנגדית של התובע הוברר עוד כי התובע לא עדכן את כתובתו במרשם האוכלוסין, כך שהכתובת המצוינת בתעודת הזהות שהוא נושא ממשיכה להיות הכתובת הישנה ברחוב אלג'בשה. 5. הנכס שאליו עברו התובעים בשכונת הדואר ממוקם בגוש 30604, חלקה 140. מאישור המרכז למיפוי ישראל מיום 2.5.11, אותו הגישו התובעים במסגרת ההליכים המקדמיים, הוברר כי הגוש והחלקה האמורים, ובתוך כך המבנה בו מתגוררים התובעים וילדיהם, אינם מצויים בתחום השיפוט של ירושלים. 6. סמוך לבית התובעים עוברת גדר ההפרדה. בית התובעים ממוקם בצד המערבי של גדר ההפרדה (הצד הישראלי). 7. ביום 10.2.2010 שלח הנתבע לתובע מכתב שימוע שלפיו מהמידע שמצוי לפניו ולכאורה, התובע אינו תושב ישראל מאז 1.1.2007. או אז מילא התובע טופס דין וחשבון רב שנתי מפורט ובו הצהיר לראשונה על כתובתו בשכונת הדואר (נספח ג' לכתב התביעה). 8. בהמשך לכך הודע לתובע, במכתב מיום 5.10.2010, כי הוחלט לראות בו ובמשפחתו כמי שאינם תושבי ישראל החל מיום 1.1.2007. כנגד החלטה זו הוגשה התביעה שלפניי. השתלשלות העניינים בבית הדין 9. בהליך התקיימה ישיבת הוכחות אחת בה נשמעו עדות התובע והעד מטעמו, שכנו מר האני פתיאני, וכן עדותו של חוקר המוסד, מר שלמה כהן. בהמשך הגישו הצדדים את סיכום טענותיהם בכתב. 10. טענות התובעים בתמצית היו כי יש להכיר בהם כתושבי ישראל שכן הם מתגוררים בצדה הישראלי של גדר ההפרדה; מקבלים שירותים מזרועותיה השונות של המדינה; מחזיקים בתעודות זהות ישראלית; התובע עובד בתחום ירושלים וילדיו לומדים בבתי ספר בתחום ירושלים. לשיטתם, גדר ההפרדה יוצרת מכשול בלתי עביר באופן שמסכל את האפשרות של התובעים לנהל את מרכז חייהם בעברה המזרחי. אשר על כן ולטענת התובעים יש להחיל בעניינם את שנפסק בב"ל (י-ם) 10177/05 ועד הכפר צור באחר - המוסד לביטוח לאומי (11.4.2005) שם הוכרו תושבי הכפר צור באחר שהתגוררו בשטח שבין הקו המוניציפלי של ירושלים לבין תוואי גדר ההפרדה כתושבים לעניין הזכויות והחובות מול הנתבע. לטענת התובעים אי ההכרה בהם כבעלי זכויות וחובות אל מול הנתבע, בדומה להכרה בתושבי הכפר צור באחר, היא הפליה אסורה. ממשיכים התובעים וטוענים כי נטל הראיה להוכיח שהם אינם תושבי ישראל מוטל על הנתבע שכן הם מחזיקים בתעודות זהות ישראליות. 11. טענות הנתבע בתמצית היו שבהתאם להלכה הפסוקה תושבות נקבעת על פי מקום המגורים. בעניינם של התובעים מקום המגורים נמצא מחוץ לשטח ישראל ולפיכך אין להכיר בתושבותם. לטענת הנתבע במקרה של הכפר צור באחר, בשונה מהמקרה של שכונת הדואר, דובר על כפר שרובו היה מצוי בתוך התחום המוניצפלי של ירושלים ועקב הריבוי הטבעי התפתח מעבר לקו זה. בעוד ששכונת הדואר נבנתה ברובה המכריע מחוץ לשטח המוניציפלי של ירושלים ולא כחלק מהגידול הטבעי של שכונת בית חנינה שנמצאת בתוך התחום. כמו כן לשיטת הנתבע במקרה של הכפר צור באחר גדר ההפרדה יצרה מחסום בלתי עביר מה שאין כן בשכונת הדואר שבה יש נגישות לצד המזרחי של הגדר. מכל מקום לשיטת הנתבע אין להקיש מעניין צור באחר כיוון שפסק הדין שם ניתן על דרך ההסכמה ולא על דרך של הכרעה לגופו של עניין. קיומו של הליך נוסף באותו עניין והנחיות היועץ המשפטי לממשלה 12. בין לבין התנהל לפניי הליך ב"ל 21942-03-11 (מוחמד ג'אלב עסילה - המוסד לביטוח לאומי) בו התעוררו שאלות דומות לשאלות המתבררות בהליך זה. באותו הליך הודיעה באת כוח הנתבע כי העניין מצוי בבירור פנימי ובדיונים להם שותף גם היועץ המשפטי לממשלה, שלימים ביקש להתייצב בהליך. בנסיבות אלה, בהן נראה היה כי לעמדת הגורמים המוסמכים עשויה להיות השלכה גם להליך דנא, החלטתי ביום 10.2.2012 להשהות את מתן פסק הדין עד לבירור הסוגיה בכללותה. 13. הגשת עמדת היועץ המשפטי השתהתה זמן ממושך ואף מעבר למצופה, ובסופו של דבר לא הוגשה. חלף זאת הגיש הנתבע ביום 9.4.2013 הודעה בהתאם להנחיית היועץ המשפטי לממשלה בזו הלשון (להלן: הנחיות היועץ המשפטי לממשלה): "כל עוד המצב המשפטי והמדיני יעמוד בתוקפו כפי שהוא היום, וכל עוד תתקיים גדר ההפרדה במתכונת הנוכחית, יראה המוסד במי שמתקיים בו כל האמור להלן, כמי שחוק הביטוח הלאומי חל עליו הן לעניין הזכויות והן לעניין החובות המוטלות לפיהם: התובע מחזיק ברשיון לישיבת קבע לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, וכל עוד הוא מחזיק באשרה כאמור. התובע מתגורר דרך קבע באזור הכפר צור באהר או באזור שכונת הדואר, בשטח שבין גדר ההפרדה הביטחונית ובין התחום המוניציפלי של ירושלים (להלן - השטח המיוחד). התובע התגורר בשטח מיוחד כאמור בסעיף 2, במועד הקובע לגבי אותו שטח, והוא מתגורר ברציפות באותה יחידת דיור שבה הוא התגורר במועד הקובע, ואם במועד הקובע הוא התגורר בבית הוריו בשטח המיוחד - גם אם הוא עבר להתגורר בבית אחר בשטח מיוחד שנמצא על קרקע השייכת להוריו או להורי בן זוגו, ומאז הוא מתגורר ברציפות באותו בית. תובע הטוען שהוא מתגורר בקרקע השייכת להוריו או להורי בן זוגו שאינה צמודה לבית ההורים יידרש לראיות אובייקטיביות להוכחת טענה זו. בהודעה זו - 'תובע' - למעט תובע שבמועד הקובע שכר בית בשטח המיוחד והוא אינו בן משפחה של המשכיר. לעניין זה, 'בן משפחה' - כהגדרתו בהגדרה 'עובד' בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. 'המועד הקובע' - מועד קביעת תוואי הגדר הביטחונית כמפורט להלן: צור באהר - ינואר 2004 (מועד מתן צו התפיסה (יהודה והשומרון), התשס"ד-2004). שכונת הדואר - 8 במרץ 2005 (מועד מתן צו התפיסה 57/05/ת' (יהודה ושומרון), התשס"ה-2005). לעניין זה - תובע שבמועד הקובע הייתה כתובתו המדווחת למוסד כתובת אחרת שאינה בשטח מיוחד - חזקה שהתגרורר בכתובת המדווחת לגביו באותה שעה. תובע שלא הייתה לגביו כתובת מדווחת במוסד במועד הקובע, יידרש לראיות אובייקטיביות בדבר המועד בו החל להתגורר במקום מגוריו הנטען עתה, כמתבקש בנסיבות העניין וחלוף הזמן. תובע שמתגורר ביחידת דיור שבנייתה הסתיימה לאחר המועד הקובע, חזקה שהחל להתגורר בשטח המיוחד לאחר המועד הקובע. 4. התובע אינו מפגר בתשלום דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות בעד תקופה העולה על שנים עשר חודשים ואין לו חובות עבר בעד התקופה העולה על שנים עשר החודשים האמורים. למען הסר ספק יובהר כי לא יינתנו זכויות לפי דברי חקיקה שהמוסד לביטוח לאומי מופקד על ביצועם לבני משפחה של תובע שאינם עומדים במלוא התנאים האמורים בסעיפים 1 עד 4". 14. בהתאם להנחיות היועץ המשפטי לממשלה הסתיים עניין עסילה בהסכמה (פסק דיני מיום 24.4.2013). בהליך זה הודיע הנתבע כי לנוכח העובדה שהתובע עבר להתגורר בשכונת הדואר לאחר המועד הקובע, כפי שהוא מוגדר בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, אין להכיר בו כתושב לעניין הזכויות והחובות מול הנתבע וביחס לחוקים עליהם הוא מופקד. התובע מצדו עמד על דעתו שיש להכיר בו כתושב וכי בית הדין אינו כבול להנחיות היועץ המשפטי לממשלה. 15. בנסיבות אלה קוימה ישיבת תזכורת לפניי ביום 22.5.2013 ובסופה נקצבו מועדים להשלמת טעוני הצדדים בכתב. משהוגשו טיעוני הצדדים נסללה הדרך למתן פסק הדין. טענות משלימות מטעם הצדדים 16. לטענת התובעים הנחיות היועץ המשפטי לממשלה יוצרות הפליה אסורה ביחס לתושבי השטח המיוחד כהגדרתו בהנחיות, ולפיכך נדרשת התערבות שיפוטית בהן. לטענתו לא ברורה ההבחנה בין תושבים שהתגוררו בשטח המיוחד במועד הקובע ועברו דירה בתוך השטח המיוחד לבין אלו שהתיישבו בשטח המיוחד לאחר המועד הקובע, ובמיוחד כשמדובר במי שכל חייו התגורר בתוך תחום ירושלים והרשויות לא עצרו בעדו מלבנות את ביתו בשטח המיוחד. לשיטת התובע אין הגיון להסדיר את תושבותו של מי שהתגורר בשטח המיוחד והמשיך להתגורר בו גם כשעבר דירה ביודעו שמדובר באיזור תחת 'תקלה משפטית', ולא להסדיר את תושבותו של מי שעבר להתגורר בשטח המיוחד לאחר המועד הקובע. לאחר סקירת 'ההיסטוריה' של בניית גדר הפרדה באים התובעים לכלל מסקנה כי על אף שגדר ההפרדה נועדה לספק פתרון זמני עד להשגת הסדר קבע עם הפלסטינים הרי שנוכחותה במקומה תהיה ככל הנראה נצחית, שכן לא בנקל יורדו לטמיון השקעה כספית והנדסית כה רחבת היקף. מכאן ממשיכים התובעים ומסיקים כי גדר ההפרדה יצרה, הלכה ולמעשה, סיפוח של השטח המיוחד. משנה תוקף לכך ניתן בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, לפחות בעיני תושבי המקום. לדידם של התובעים מיד עם פרסום הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בעיתונות הערבית והישראלית ניכרה נהירה של פלסטינים לשטח המיוחד מתוך הבנה כי מעמדם של השוהים בשטח זה הוסדר. כללם של דברים, לדעת התובעים יש להורות ליועץ המשפטי לממשלה להכיר בתושבותם של כל תושבי השטח המיוחד כדי למנוע הפליה אסורה בין אלו שהתיישבו בשטח המיוחד לפני המועד הקובע לבין אלו שהתיישבו בו לאחר המועד הקובע. 17. מנגד סובר הנתבע כי משהוציא היועץ המשפטי לממשלה הנחיות ברורות בנוגע למצב המשפטי בשטח המיוחד אין עוד מקום להקיש, כדרישת התובעים, מההסדר הדיוני שהושג בעניינו של הכפר צור באחר. ביחס לטענות התובעים להפליה שיוצרות הנחיות היועץ המשפטי לממשלה טענת הנתבע היא שההפליה אינה אסורה היות שהיא מבוססת על הבחנה רלוונטית ומוצדקת בנסיבות העניין. זאת מן הטעם שברי לכל שגדר ההפרדה שהוקמה הפריעה למהלך החיים של התושבים שהתגוררו בשטח בעת הקמתה ומפיהם יכולה להישמע הטענה כי 'נכלאו' בצדה המערבי. טענה דומה אינה יכולה להישמע מפי אלו שעברו להתגורר בשטח לאחר קביעת תוואי הגדר. זאת ועוד, ההבחנה בין אלו שהתגוררו בשטח המיוחד טרם המועד הקובע לבין אלו שהגיעו לאחר המועד הקובע נועדה למנוע נהירה המונית לשטח המיוחד במטרה לזכות בתושבות על כל משמעויותיה. מכל מקום לטענת הנתבע גם אם תתקבל טענת התובעים לקיומה של הפליה אסורה והדבר יוביל לבטלות ההנחיות עדין לא יהא בכך כדי להצמיח לתובעים את הסעד המבוקש בכתב התביעה. לטענת הנתבע אין עיגון משפטי לטענה שגדר ההפרדה שינתה את גבולות המדינה בכך שסיפחה את השטח המיוחד, ואין לקבל את טענת התובעים כי השירותים שהם מקבלים מהרשויות תומכים במסקנה זו. מה עוד שמטענות התובעים עולה שהם עצמם לא סברו כך, לנוכח הודאת התובעים בכך שהנחיות היועץ המשפטי לממשלה הן אלו שנחזו ככאלו שמשנות את המצב המשפטי בשטח המיוחד. הנתבע מוסיף וטוען כי היות שהתובעים העתיקו את מקום מגוריהם אל מחוץ לתחום אין לראות בהם כתושבים, הגם שהם מחזיקים בתעודות זהות ישראלוית. לטענת הנתבע בעניינם של תושבי ישראל שעברו להתגורר באזור חלה התפתחות חוקית כך שבהדרגה ובמקביל להרחבת האחריות של הרשות הפלסטינית באזור נשללו מהם זכויות מכוח החוקים שהנתבע אחראי לביצועם. לטענת הנתבע קביעת זכויותיהם של תושבי השטח המיוחד מושפעת משיקולים רחבי היקף ולה עשויות להיות השפעות רוחב, ולכן שינוי נורמטיבי בנושא צריך להיעשות בדרך של חקיקה ולא בדרך של התערבות שיפוטית. דיון והכרעה 18. לאחר עיון בכלל החומר שהונח לפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות וטעמיי לכך הרי הם מפורטים מטה. [א] התובע אינו תושב ישראל בשלב ראשון יש ליתן את הדעת לשאלה אם ניתן להכיר בתושבות התובע ב'דרך המלך', היינו הדרך שהותוותה בפסיקה לקביעת תושבות ובעניין זה נדמה שיש לשוב למשוכלות ראשונים. כך לאחרונה שב ועמד בית הדין הארצי על העקרון המושרש ולפיו מעמדו של אדם כ"תושב ישראל" מהווה תנאי בסיסי לצורך הענקת זכויות סוציאליות על פי חוק הביטוח הלאומי, וכי תנאי דומה נוהג במדינות רבות. כן הטעים כי תנאי זה נובע ממטרותיו של חוק הביטוח הלאומי כביטוח המעוגן בסולידאריות ועזרה הדדית מחד, אך כפוף לתקציבו המוגבל של המוסד מאידך. אשר על כן קבע, כי פרשנות המונח "תושב ישראל" תיעשה על בסיס המבחן העיקרי והוא - הדרישה לקיום מרכז חיים ומירב הזיקות לישראל במסגרתם מומחשת התפיסה הטריטוריאלית של חוק הביטוח הלאומי (עב"ל (ארצי) 344/09 חלאק - המוסד לביטוח לאומי (31.1.2013)). הנה כי כן, מקום המגורים של האדם, הוא אחד הסימנים העיקריים והמובהקים להיותו 'תושב' אותו מקום (דב"ע (ארצי) נא/43-01 פאוזי נ' המוסד פד"ע כג 36(1991); עב"ל (ארצי) 190/09 רחמיאן - המוסד לביטוח לאומי פד"ע לו 548 (2001)). פירוש הדבר הוא כי משמוכח שמגורי הקבע של תובע אינם בתחום מדינת ישראל הרי שאין די בזיקות שונות למדינה כגון: עבודה בתחום המדינה, קרובי משפחה המתגוררים בתחום המדינה, תשלום דמי ביטוח לאומי ולימודים בבתי ספר בתחום המדינה כדי להפוך אותו לתושב ישראל (עב"ל (ארצי) 1549/04 טויל - המוסד לביטוח לאומי (31.1.2006)). נטל ההוכחה בדבר תושבות מוטל, ככלל, על הטוען לקיומה. עם זאת קיימת חזקה עובדתית, ניתנת לסתירה, כי המחזיק בתעודת זהות ישראלית הנו תושב ישראל - והנטל הנו על המוסד להוכיח אחרת (עב"ל (ארצי) 1326/01 עזבון המנוח ראשד אבו עסב - המוסד לביטוח לאומי (14.8.03); עב"ל (ארצי) 540/07 רזוק - המוסד לביטוח לאומי (5.2.09)). עם זאת נקבע כי במקרה בו הודה התובע כי לא דיווח למרשם האוכלוסין על העתקת מקום מגוריו, כך שגם לשיטתו האמור בתעודת הזהות שלו אינו משקף נאמנה את כתובת מגוריו, נסתרת החזקה שתעודת הזהות משקפת את מקום המגורים ונטל ההוכחה חוזר לכתפי התובע (עב"ל (ארצי) 1261/04 נוואפלה - המוסד לביטוח לאומי (17.5.2005); עב"ל (ארצי) 1549/04 טויל - המוסד לביטוח לאומי (31.1.2006)). מן הכלל אל הפרט. בענייננו אין מחלוקת על כך שמיום 1.1.2007 התובעים אינם מתגוררים עוד בתחום ישראל ובתוך כך בתחום המוניציפלי של העיר ירושלים. בנוסף וכמבואר בפתח הדברים, התובע הודה בחקירתו הנגדית כי מאז שעבר עם משפחתו למענם החדש בשכונת הדואר הם לא עדכנו את כתובתם במרשם האוכלוסין (ראו: עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 11 - 15). מכאן שנטל ההוכחה לכך שהתובעים הם בגדר תושבים מוטל על כתפיהם ולמרבה הצער לא שוכנענו שאלה פני הדברים. לשון אחרת, הנטל לא הורם. מקום מושבם של התובעים הוא מחוץ לתחום המדינה ומבחינה זו אין לראות בהם כתושבים. מסקנה זו אינה משתנה לנוכח טענותיהם שהתובע עובד בירושלים, שילדיו לומדים בירושלים ושהוא ואשתו משלמים דמי ביטוח לאומי, שכן בהתאם להלכה המושרשת אין באלו כדי להפוך את מי שאינו מתגורר בישראל לתושב. נטעים כי טענות התובעים לכך שהם מקבלים שירותים ממוסדות רשמיים בתחום המים והחשמל וכן שירותים מוניציפאליים לא הוכחו. מנגד הוכח שבשכונת הדואר התובעים אינם משלמים ארנונה לעיריית ירושלים, המים מסופקים להם שלא על ידי חברת הגיחון, החשמל מסופק על ידי החברה המזרח ירושלמית (עמ' 8 שורות 31-18), וילדיהם לומדים כעת בבית חנינה החדשה (עמ' 10, שורות 21-20). מסקנת הדברים היא אפוא כי על פי מבחני הפסיקה המושרשים התובעים אינם נמנים עם תושבי מדינת ישראל. [ב] הרחקת גדר ההפרדה מהקו המוניציפאלי הפכה את התובעים ל'תושבים' 19. מפי התובעים נשמעה הטענה כי יש להכיר בתושבותם גם מהטעם שגדר ההפרדה הרחיבה את גבול המדינה באופן כזה שכולל את ביתם השוכן בצדה המערבי של הגדר. לאמור, הגדר סיכלה את האפשרות שלהם לנהל מרכז חיים מחוץ לשטחי ישראל. בראש יאמר כי המדובר בטענה מעט תמוהה לאור העובדה שלשיטת התובעים עצמם מרכז חייהם עובר להקמת הגדר וגם לאחריה מתנהל בירושלים. לאמור, הם לא חפצו בעבר ובוודאי אינם חפצים היום לנהל את מרכז חייהם מחוץ לשטחי מדינת ישראל. מכל מקום, דעתי היא שבנסיבות העניין הספציפיות של התובעים לטענה בדבר השפעת הגדר אין על מה לסמוך, לא מן הבחינה העובדתית ולא מן הבחינה המשפטית. מן הבחינה העובדתית לא עלה בידי התובעים להוכיח שגדר ההפרדה אכן מסכלת את האפשרות שלהם לנהל מרכז חיים מחוץ לשטח ישראל, ככל שזו הייתה בחירתם, ומחייבת אותם לנהל מרכז חיים בישראל. אטעים כי הן התובעים והן הנתבע הקדישו חלק בלתי מבוטל מחקירותיהם הנגדיות לעניין זה וביקשו אף להמחיש את הדברים בציור חופשי (נ/1). אלא שבסופו של דבר הוכח (ולמעשה הוסכם בין הצדדים) כי לתובעים גישה חופשית הן לירושלים והן לרמאללה דרך כביש שנמצא במרחק של 50-30 מטר מביתם (עמ' 3, שורות 21-20; עמ' 10, שורות 13-6; עמ' 11, שורות 23-20). 30 מטר לדעת הנתבע ו - 50 מטר לדעת התובעים. אטעים כי בכך אין כדי להמעיט מהעובדה שגדר ההפרדה הסמוכה לבית התובעים היא בבחינת עובדה קיימת. מן הבחינה המשפטית לא עלה בידי התובעים להוכיח שגדר ההפרדה נועדה להרחיב את גבול המדינה כך שבתחומיה ייכלל גם השטח המיוחד שבו הם מתגוררים. טענתם זו לא נתמכה באסמכתאות או בראיות. נטעים כי הגישה שלפיה גדר ההפרדה נועדה לספח שטחים למדינה נדחתה בפסקי הדין של בית המשפט העליון אשר חזר וקבע כי תוואי הגדר נקבע בכפוף לשיקולים ביטחוניים להבדיל משיקולים מדיניים (בג"ץ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק - ממשלת ישראל פ"ד נח(5) 807 (2004); בג"ץ 7957/04 מראעבה - ראש ממשלת ישראל פ"ד ס(2) 477 (2005); בג"ץ 5488/04 מועצה מקומית אלראם - ממשלת ישראל (13.12.2006)). מסקנת הדברים היא כי אין בסיס לטענת התובעים שהרחקת גדר ההפרדה מהקו המוניציפלי של ירושלים הפכה אותם לתושבים. 20. במצב דברים זה תלו התובעים יהבם בטענה שיש להכיר בהם כתושבים על דרך ההיקש מהנפסק בעניין ועד הכפר צור באחר. אלא שמשנוסחו הנחיות היועץ המשפטי לממשלה השתנה המצב המשפטי בכל הנוגע לשטח המיוחד והתובעים זנחו את טענותיהם בעניין זה. בכך לא תמה מלאכתם שכן לדידם העובדה שהנחיות היועץ המשפטי לממשלה אינן מאפשרות להכיר בהם כתושבים מחייבת את פסילתן על ידי בית הדין בהיותן בלתי חוקיות באופן שהן יוצרות הפליה אסורה. לעניין זה נפנה עתה. [ג] חוקיות הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 21. הנחיות היועץ המשפטי לממשלה וליתר דיוק ההנחיות שקבע הנתבע בענייננו, על דעת היועץ המשפטי לממשלה ובהנחייתו, נוסחו בעקבות ריבוי מקרים שבהם טענו תושבים בשטח המיוחד שיש להכיר בהם כתושבים לצורך הזכויות והחובות מול הנתבע. זאת לנוכח העובדה שמצד אחד הם מתגוררים מחוץ לתחום ישראל ומצד שני הם מתגוררים בעברה הישראלי של גדר ההפרדה. הנחיות אלה פועלות בשדה של ההנחיות המנהליות שהן, למעשה, הנחיות שאותן קובעת הרשות המנהלית במקום בו נתון לה שיקול דעת כיצד לפעול. ייחודן של הנחיות מנהליות בכך שהן נועדו להנחות את הרשות המנהלית בהפעלת שיקול הדעת בסוג מוגדר של מקרים, ומשום כך הן הוגדרו כהוראות להפעלת שיקול דעת קיבוצי (יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 778 (מהדורה ראשונה, תשנ"ו). להלן: הסמכות המינהלית). ההנחיות מבטיחות אפוא שהכרעות הרשות המנהלית לגבי סוג מוגדר של מקרים תהיינה עקביות. נטעים כי להנחיות שמוציא היועץ המשפטי לממשלה ניתן מעמד מיוחד שכן מבחינת הרשויות המנהליות הן משקפות את הדין הקיים או מפרשות אותו באופן מוסמך (הסמכות המנהלית, 776 והאסמכתאות שם). אף על פי כן ברי כי גם הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בדומה להנחיות של רשויות מנהליות אחרות, כבענייננו, כפופות לחובות המנהל התקין ובהן: סבירות, תום לב וכללי הצדק הטבעי. 22. ומכאן נפנה לבחינת טענת התובע שאין ליתן תוקף להנחיות שהוציא הנתבע בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה בשל כך שהן גורמות להפליה פסולה. לטענת התובע ההפליה באה לידי ביטוי בכך שניתן להכיר בתושבותו של אדם שבמועד הקובע התגורר בבית הוריו בשטח המיוחד ולאחר מכן עבר להתגורר בדירה אחרת המצויה על קרקע של הוריו או של הורי בן זוגו, ולעומת זאת לא ניתן להכיר בתושבותו של מי שבמועד הקובע התגורר מחוץ לשטח המיוחד ולאחר מכן עבר להתגורר בתוך השטח המיוחד. 23. כידוע עקרון השוויון הוא עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית ואבן פינה במשטרנו החוקי ונגזר הוא מזכויותיו הבסיסיות של כל אדם. פירוש הדבר הוא שאסור לנקוט בהפליה פסולה. "הפליה פסולה משמעה נקיטת יחס שונה אל שווים או הבחנה בין אדם לאדם או בין עניין לעניין מטעמים לא רלבנטיים" (ע"ע (ארצי) 222/06 כרם - מדינת ישראל (26.7.2007)). תביעה בשל הפליה פסולה והפרת עקרון השוויון מניחה קיומה של "קבוצת שוויון" אשר בתוכה מתקיים יחס שונה בין חברי הקבוצה. לשיטת התובע קבוצת השוויון היא כל התושבים שהתיישבו במשכנם בשטח המיוחד לאחר המועד הקובע, בין אם מענם הקודם היה בתוך השטח המיוחד ובין אם הוא היה מחוצה לו. מנגד, הנתבע סבור כי קבוצת השוויון היא כל התושבים שבמועד הקבוע התגוררו בשטח המיוחד וממשיכים להתגורר בו עד היום. זאת כיוון שגדר ההפרדה שינתה את מציאות חייהם. בעניין זה דעתנו עם הנתבע וסבורים אנו כי אין המדובר בהפליה פסולה כי אם באבחנה מותרת. כך, התובע לא השכיל לבסס את טענתו שאין להבחין בין תושבים שבמועד הקובע התגוררו בשטח המיוחד לבין אלו שלא. לעומת זאת נראית לנו טענת הנתבע שההנחיות שניסח על דעת היועץ המשפטי לממשלה נוסחו כך שיספקו פתרון הולם לתושבי השטח המיוחד שגדר ההפרדה השפיעה על אורח חייהם בכך שמצד אחד היא ניתקה אותם משטחי הרשות הפלסטינית ומצד שני 'כלאה' אותם בצד הישראלי של הגדר מבלי להעניק להם מעמד. 24. הנחיות היועץ המשפטי לממשלה לא נועדו לספק פתרון לאלו שהתיישבו בשטח המיוחד לאחר ההכרזה על בניית הגדר במקום שכן מבחינתם הגדר הייתה חלק בלתי נפרד מהמציאות ועל כן לא השפיעה על אורח החיים ולמצער, ההשפעה על אורח חייהם הייתה בגדר בחירתם. לאמור גדר ההפרדה לא נכפתה עליהם במובן שנבנתה בעודם מתגוררים בשטח המיוחד אלא היתה ידועה להם כעובדה קיימת כשביכרו לעבור ולהתגורר בשטח המיוחד. נטעים כי הכרה בתושבותו של אדם שעבר דירה בתוך השטח המיוחד מוגבלת למקרים ייחודיים שהוגדרו כך "אם במועד הקובע הוא התגורר בבית הוריו בשטח המיוחד - גם אם הוא עבר להתגורר בבית אחר בשטח מיוחד שנמצא על קרקע השייכת להוריו או להורי בן זוגו". במקרים אלו ממשיך להישמר העיקרון שיש להכיר בתושבות של אלו שהתגוררו בשטח המיוחד במועד הקובע ונשארו בו מכוח זיקתם למשפחתם ובשל אותה גדר נפגע אורח חייהם מהטעמים שמנינו. זאת להבדיל מאנשים שהתגורר מחוץ לשטח המיוחד ולאחר המועד הקובע עברו להתגורר בו. 25. לטענת התובעים דווקא במקרה זה אין להכיר בתושבות של אותם 'עוברי דירה' שכן הם ידעו שמדובר בשטח הנתון תחת 'תקלה משפטית' ובכל זאת הם קבעו בו את ביתם. אין בידי לקבל טענה זו, שכן ההנחה היא שמדובר באנשים שנותרו להתגורר בשטח המיוחד בשל הזיקה למשפחה, שבאה לידי ביטוי בכך שהבית שאליו עברו שייך להוריהם או להורי בן או בת הזוג ובלי קשר לסוגיית ההכרה בתושבות שלהם. הנחה זו מתחזקת לנוכח העובדה שעד לאחרונה המצב המשפטי בכל הנוגע לתושבות תושבי השטח המיוחד לא היה ברור. כללם של דברים, לא מצאתי ממש בטענת ההפליה שהעלה התובע. משלא הועלתה טענה נוספת לגבי סבירותן או תקפותן של ההנחיות ראויות הנחיות היועץ המשפטי לממשלה להתאשר ודין התביעה להידחות. 26. סוף דבר - על יסוד כל האמור התביעה נדחית. המדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי ולפיכך אין צו להוצאות. 27. זכות ערעור: לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא פסק הדין לצדדים.בניהמשרד הפניםתושבותגדר