לטענת התובע עבד במוסך 28 שנים ברציפות, ושכר עבודתו בסיום עבודתו היה 7,000 ₪ נטו. בסופו של דבר, פעילות המוסך הצטמצמה עד שהמוסך נסגר, הציוד נמכר או חולק והמבנה הושכר. כך מצא עצמו התובע ללא מקום עבודה. כשבא לדרוש זכויותיו, סולק בבושת פנים. בתביעתו תבע פיצויי פיטורים ביחס לכל תקופת העבודה, תשלום חלף הודעה מוקדמת, שכר עבודה עבור חודש עבודתו האחרון, דמי הבראה, החזר הוצאות נסיעה, פדיון חופשה, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה כנדרש בצו ההרחבה, פיצוי בגין עוגמת נפש ופיצויי הלנה. התובע טען כי יש לחייב את מר בלילתי באופן אישי ולהרים מסך בין החברה למר בלילתי, בשל מרמה ותרמית כמו גם בשל עיכוב נכסים וכך גם בשל "מימון דק" של החברה. עוד טען כי הרישומים בשירות התעסוקה, באשר לגובה שכרו כמו גם באשר לתקופת עבודתו והיקפה, היו כוזבים. גובה שכרו היה 7,000 ₪ נטו, והוא עבד בהיקף של משרה מלאה ואף יותר. לא שולם לו על חשבון חופשה, חגים, הבראה ושאר הזכויות הקוגנטיות. באשר לסיום עבודתו הדגיש כי בסמוך לסיום העבודה, היתה ירידה בהיקף הפעילות ואז החל מר בלילתי להעביר את הציוד מהמוסך לאחרים. לא הוצעה לו כל עבודה, על ידי מר בלילתי או החברה. כל שהוצג בענין שיתוף פעולה עם מוסך אחר, היה דברים בעלמא ומצג שנועד לשלול ממנו את זכויותיו הקוגנטיות ובפרט את זכותו לפיצויי פיטורים. בסופו של דבר, הגיע ומצא את המקום ריק וסגור לקהל. כשדרש זכויותיו ממר בלילתי סולק בבושת פנים, אף מבלי ששולם לו שכר עבודתו בחודש האחרון. את תביעתו הגיש בינואר 2010, במהלך עבודתו, אך לאחר פיטוריו כאמור, הגיש כתב תביעה מתוקן. לטענת מר בלילתי אין מקום לחייבו בחיובי החברה ואין מקום להרים מסך בינו לבין החברה. יש הפרדה בין פעילותו האישית לבין פעילות החברה. החברה ממשיכה כיום לפעול, אף שהמוסך לא פעיל. באשר לסיום עבודתו של התובע, טען כי החברה ביקשה לשנות את פעילותה ולהמשיך באמצעות שיתוף פעולה עם מוסך גלגלים ומר ליאון בעליו - כאשר ביקשו שהתובע ימשיך את עבודתו אך הוא ביכר לעזוב באופן מפתיע וממילא הוא אינו זכאי לפיצוי פיטורים וכך גם לא לתשלום חלף הודעה מוקדמת. באשר להיקף עבודתו של התובע, נטען כי זה עבד במשרה חלקית, כחמש שעות ביום ושכרו היה כפי שדווח לשירות התעסוקה ובנוסף עוד 1,500 ₪. באשר לתקופת העבודה הרי שנכון שהתובע החל לעבוד במוסך בשנת 1982, אך אין מדובר בעבודה ברצף אלא היו תקופות הפסקה, שקטעו את הרצף, כפי שעולה מהדיווח והרישום בשירות התעסוקה. לנוכח זאת, יש לקבוע שתקופת העבודה הרצופה הינה מחודש ספטמבר 1993 ועד יוני 2010. דהיינו 17 שנים בלבד ולא 28 כפי שנטען על ידי התובע. לנוכח נטישתו את העבודה הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים וכך גם לא לתשלום חלף הודעה מוקדמת. כמו כן הוא אינו זכאי לתשלום עבור דמי הבראה אלא לכל היותר עבור השנתיים האחרונות, הואיל וקודם לכן יש התיישנות. כך גם יש התיישנות של רכיב החופשה ובכל אופן הוא מימש את מלוא ימי החופשה להם היה זכאי. באשר לשאר הזכויות הנתבעות, הרי שאלו שולמו לו, בין אם באמצעות שירות התעסוקה ובין אם ישירות על ידי החברה. ההליך בפנינו העידו התובע, גב' זהבה בצלאל וכן מר מזר שלום מטעם התובע, ומנגד הנתבע מס' 2 - מר בלילתי, בנו מר ניר בלילתי, מר מרדכי אמיגה, רו"ח עופר ססובר ומר אריה ליאון. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב לאחר מכן. הכרעה נקדים ונאמר כי עדותו של התובע ועדיו עשו עלינו רושם מהימן ואנו מקבלים אותה ומעדיפים אותה על פני עדותו של נתבע מס' 2 מר אלי בלילתי, שלא עשתה רושם מהימן. באשר לגובה השכר ותקופת העבודה והיקף העבודה, הרי שאין חולק כי התובע החל לעבוד בשנת 1982 ועבודתו הסתיימה ביום 1.6.10. הנתבעים טוענים כי היו הפסקות בתקופת עבודתו, כעולה מהדיווח והרישום בשירות התעסוקה. טענה זו צריכים הנתבעים להוכיח. הרישום בשירות התעסוקה נגזר מהדיווח שהעביר להם המוסך. דיווחים אלה אינם תואמים רישומים של המוסך אודות תקופת העבודה וגובה השכר ולכן אין באמור ברישומים בשירות התעסוקה, כדי להוות הוכחה. נהפוך הוא - מהדברים עולה כי המוסך הגיש דיווח כוזב לשירות התעסוקה, בפרט לגבי תקופות ההעסקה וגובה השכר. ניתן לראות אי התאמה בין מה שנרשם בשירות התעסוקה על יסוד דיווחי החברה (נספח ג' לתצהיר הנתבע 2) לבין הרישומים שנערכו על ידי המוסך ובין היתר על ידי מר בלילתי עצמו בנספח ב (2) לתצהיר התובע, וכן בנספח ד (2) לתצהיר הנתבע 2 (נספח ב2 ו-ד2 ייקראו להלן: הרישום הפנימי) ניתן לראות כי ברישומי שירות התעסוקה לא נרשם שהתובע עובד במוסך בחודשים 8/03, 10-11/03, 1/04, 3-6/04, 8-9/04, 11-12/04, 1/05, 6/05, 9/05, 3/06, 11/06 2/07, 4/07, 8/08, 1/09, 5/09, 7-8/09, 1-2/10, 4-5/10. זאת בשעה שמהרישומים הפנימיים של המוסך (נספח ב2) עולה כי עבד בחודשים אלה. עולה אפוא בבירור כי הדיווח והרישום בשירות התעסוקה על עבודתו של התובע אינו תואם את הרישום הפנימי שנעשה במוסך על ידי מר בלילתי או מטעמו. כך גם הרישום בשירות התעסוקה (נספח ג' לתצהיר מר בלילתי) על אודות מספר ימי העבודה מדי חודש שנערך על פי הדיווח של המוסך, אינו תואם את הרישום הפנימי שנערך במוסך, כמפורט בנספח ב (2) לתצהיר התובע, באשר למספר הימים בהם נעדר התובע מהעבודה. כך למשל נרשם ברישומי שירות התעסוקה ביחס לחודש 12/03 כי התובע עבד רק שלושה ימים בלבד, בשעה שברישום הפנימי של המוסך נרשם ביחס לאותו חודש כי החסיר רק 2 ימים. ביחס לחודש 10/04, נרשם ברישומי שירות התעסוקה כי עבד 7 ימים ואילו ברישומי המוסך נרשם שהחסיר רק "1 יום גשר + 2". ביחס לתקופה שמחודש ספטמבר 2005 ועד ינואר 2006 נרשם בשירות התעסוקה כי התובע עבד בסך הכל 25 ימים, ואילו לפי הרישום הפנימי של המוסך החסיר התובע בכל התקופה הנ"ל רק 13.5 ימים. כך גם בחודשים אפריל מאי 2005, נרשם בשירות התעסוקה שעבד 10 ימים בלבד בשעה שברישום הפנימי של המוסך נרשם "8 ימי חגים + גשר". ברי אם כן כי אין התאמה בין הרישום בשירות התעסוקה, שנעשה על יסוד דיווחי המוסך לרישום הפנימי שנעשה ע"י המוסך. מר בלילתי נדרש בחקירתו להסביר את אי ההתאמה בין הרישומים הפנימיים, לבין הדיווח והרישום בשירות התעסוקה, אך לא נתן כל הסבר המניח את הדעת. נציין כי גב' זהבה בצלאלי, שעדותה עשתה עלינו רושם מהימן, העידה כי הרישום הפנימי - המסמכים שצורפו בנספח ב (2) הם אותנטיים וחלקם אף נעשה על ידה, והם משקפים את מספר ימי העבודה וחודשי העבודה של התובע (פרוטוקול עמ' 21 שורה 21). היא גם נשאלה אודות הדיווח שנרשם בשירות התעסוקה ולפיו בכל שנת 2000 עבד התובע 86 ימים בלבד ואמרה כי זה לא הגיוני (פרוטוקול עמ' 22 שורה 22-23). היא העידה כי התובע היה עובד חרוץ ונאמן והגיע לעבודה כל יום (פרוטוקול עמ' 21 שורות 3 - 4). דברים אלה משתלבים גם בעדותו של מר שלום מזר ובעדות התובע עצמו, לפיה עבד ברציפות ובהיקף מלא מבלי להחסיר ימי עבודה (פרוטוקול עמ' 13 שורות 19, 28 - 33). באשר לגובה השכר, טען התובע כי עובר לסיום עבודתו עמד שכרו על סך 7,000 ₪ נטו. נתון זה מסתבר לנוכח עדותו של מר שלום מזר ולפיה היה התובע העובד הבכיר במוסך ויד ימינו של מר בלילתי ואילו הוא הגיע אחרי התובע, ועזב כמה שנים לפניו, ושכרו עמד על סך 6,000 ₪ (פרוטוקול עמ' 25 שורה 30). דברים אלה מתיישבים גם עם עדותה של גב' בצלאל זהבה לפיה עבד התובע בהיקף של משרה מלאה והיה עובד מוערך וותיק שניהל למעשה את העבודה במוסך ושימש יד ימינו של מר בלילתי (פרוטוקול עמ' 20 שורה 6 - 7). עוד העידה גב' בצלאלי כי בעת סיום עבודתה בשנת 2002 לערך עמד שכרו של התובע על סך 6,000 ₪ (פרוטוקול עמ' 20 שורה 18). סכום זה מתיישב עם הסכום שנקב בו התובע על סך 7,000 ₪ נטו אליו הגיע בשנת 2010. לא זו אף זו, מרישומי המוסך (נספח ב (2) לתצהיר התובע) עולה כי שכרו בחודשים ינואר עד יולי 2000 עמד על סך שלמעלה מ- 6,000 ₪. דברים אלה מתאימים לעדות התובע באשר לגובה שכרו ואינם מתיישבים עם מה שנרשם בשירות התעסוקה כשכרו על יסוד הדיווח של המוסך. לנוכח כל זאת אנו קובעים כי הדיווחים של המוסך אודות תקופת העבודה, מספר ימי העבודה וגובה השכר, שהוגשו לשירות התעסוקה ביחס לתובע, לא היו נכונים. גרסת הנתבעים ביחס לשכרו, והיקף העבודה ומשך עבודתו של התובע אינה מהימנה עלינו ואנו דוחים אותה ומאמצים את גרסת התובע שכאמור עשתה עלינו רושם מהימן. אנו קובעים אפוא כי התובע עבד ברציפות ובהיקף של משרה מלאה מאז תחילת עבודתו בשנת 1982 עד סיומה במשך 28 שנים. עוד קובעים אנו כי ביום 1.6.10, שכרו עובר לסיום עבודתו היה כפי שהעיד 7,000 ₪ נטו. נציין כי בתביעה המקורית שהגיש נרשם סכום של 6,000 ₪, אך התובע הסביר (פרוטוקול עמ' 13 שורה 14) כי התביעה הוגשה באמצעות ההסתדרות ויתכן שלא הובן שם כדבעי, ועל כן נרשמו הדברים בכתב התביעה המקורי כאמור. בזיקה לגובה השכר, טען מר בלילתי כי התובע היה "עובד כללי... שעיקר עבודתו היתה במתן עזרה וסיוע לפועלים האחרים במוסך, לתובע לא היתה כל הכשרה מקצועית של מנהל מוסך אלא לעסוק בעבודות כלליות בלבד" (סעיף 5 לתצהירו). דברים אלה אינם מתיישבים עם הדברים שמסר התובע ושמסרו העדים. מר מוטי, שהעיד מטעם הנתבעים, אמר בעדותו כי התובע היה "מכונאי ראשי" (פרוטוקול עמ' 31 שורה 30). מר שלום מזר העיד כי התובע היה ותיק ובכיר ממנו (פרוטוקול עמ' 25 שורה 30). הגב' בצלאל העידה כי התובע שימש "כמנהל בפועל של המוסך" (פרוטוקול עמ' 20 שורה 6 - 7) כן העידו גב' בצלאל (פרוטוקול עמ' 21 שורות 3 - 14) ומר מזר (פרוטוקול עמ' 26 שורות 1- 3) כי התובע עבד בהיקף מלא. עדויות אלה משתלבות גם בעדות התובע ולפיה עבד בהיקף מלא ובתפקיד של מנהל המוסך והיו לו תעודות הסמכה למכונאות מבית ספר בבית לחם (פרוטקול עמ' 10 שורה 10). אף כאן ניכר היה כי עדותו של מר בלילתי לא מהימנה. באשר לנסיבות סיום העבודה - הרי שהתובע העיד כי הציוד במוסך נמכר או חולק וכי קודם לכן באו למוסך רוכשים/שוכרים פוטנציאלים ואלה באו בדברים עם מר בלילתי. הוא היה ער לדברים שהתרחשו אך כדי לא להפסיד את פיצויי הפיטורים סירב לעזוב מיוזמתו, אף שנאמר לו שכדאי שימצא עבודה אחרת. ביום 1.6.10 הגיע למוסך, שהיה סגור לקהל והציוד שהיה בו הוצא. כשדרש את זכויותיו הקוגנטיות, סולק בבושת פנים (פרוטוקול עמ' 13 שורה 2 עמ' 16 שורות 24 - 26). כן טען כי הפעילות לא עברה למוסך גלגלים והוא לא קיבל כל הצעה להמשיך לעבוד שם. בסופו של דבר לאחר סגירת המוסך וסילוקו, נותר ללא עבודה, ומצא עבודה בענף אחר לחלוטין, רק לאחר שנה וחודשיים. טענתו של מר בלילתי כאילו הפעילות של המוסך המשיכה עם מוסך גלגלים (להלן: "גלגלים") והתובע יכול היה לעבוד שם (תצהירו סעיף 11), לא עשתה עלינו רושם מהימן. מר ליאון בעדותו הסביר את המסמך (נספח ב' לתצהיר מר בלילתי) עליו מבסס מר בלילתי את טענתו בדבר העברת פעילות המוסך לגלגלים (סעיף 8 - 11 לתצהירו). מעדותו של מר ליאון עולה כי לא היה שיתוף פעולה כלכלי בין גלגלים מחד גיסא, לבין המוסך ומר בלילתי מאידך גיסא, למעט מספר לקוחות שעברו לגלגלים וכן מספר כלים שקיבל. אולם, לא היתה שותפות עסקית ולא היה כל סיכום, לפיו התובע ימשיך בעבודה בגלגלים, זאת למרות האמור במסמך, נספח ב' הנ"ל (פרוטוקול עמ' 33 שורות 8 - 19). עוד עולה כי המסמך (נספח ב' לתצהיר מר בלילתי) נכתב כשישה חודשים לאחר סגירת המוסך והוא נוצר לבקשת מר בלילתי, כפי שהעיד מר ליאון: "הוא ביקש ממני את המכתב, שיוכלו להסתדר ביניהם לגבי הסגירה. הם זה אלי ואליאס (בלילתי והתובע, א.א.). שיסתדרו מכוח המכתב שלי" (פרוטוקול עמ' 33 שורה 24). עוד עולה כי המכתב הוכן והודפס על ידי מר בלילתי ונחתם על ידי מר ליאון מתוך רצון לסייע לסיים את המחלוקת (שם, ש' 29). למעשה מר ליאון לא העיד בפנינו כי היה שיתוף עסקי, ואף לא כי היתה כל הצעה לתובע להמשיך לעבוד בגלגלים. מדובר במסמך שנעשה לצרכי ההליך כאן ולא משקף את האמת. מר ליאון העיד כי המכתב יצא בחודש 12/10, שישה חודשים לאחר שנסגר המוסך (פרוטוקול עמ' 33 שורות 25- 26). דהיינו, תוך כדי ניהול ההליך כאן מר בלילתי יצר מסמך שיסייע לו כדי להדוף את תביעת התובע לפיצויי פיטורים, וזאת על ידי יצירת מצג כאילו היתה תכנית עסקית של גלגלים לפיה המוסך ימשיך לפעול למעשה, תחת עסק אחר - גלגלים. כעולה מעדותו של מר ליאון, לא היה שיתוף פעולה עסקי ולא היתה כל הצעה של גלגלים לתובע לעבוד בגלגלים, כל הקשר עם בלילתי עובר לסגירה היה העברה של מספר לקוחות שנותרו (ככל שניתן היה להעבירם) לגלגלים וכן מספר כלים. לא היה שיתוף פעולה כלכלי ושיתוף בהכנסות (פרוטוקול עמ' 33 שורות 13 - 14). כפי שהעיד מר ליאון: "בלילתי סגר את המוסך ואמר שאין לו צורך בזה - בכלים" (שם, שורה 15 - 1.9) נדמה שאף כאן ניתן לראות את חוסר המהימנות של מר בלילתי, ומעשיו אלה יש בהם לכאורה ניסיון לבידוי ראיות. גרסתו של מר בלילתי אינה מהימנה ואנו דוחים אותה מכל וכל. לא היתה כל פעילות של המוסך שהמשיכה לאחר סגירתו בסוף חודש מאי 2010, בה הוצע לתובע להשתלב למעשה. גרסתו של התובע כאמור לפיה פוטר (פרוטוקול עמ' 13 שורה 2, עמ' 16 שורות 24 - 26), מקובלת עלינו אף בעניין זה, ואנו קובעים כי פעילות המוסך הסתיימה למעשה ביום 1.6.10 והתובע פוטר עם סיום הפעילות של המוסך. התובע זכאי, אפוא, לפיצויי פיטורים בגין 28 שנות עבודה לפי שכר של 7,000 ₪ נטו. בכתב התביעה העמיד התובע את תביעתו ברכיב זה על סך 196,000 ₪ (החישוב שערך לפי ערכי נטו ולא ברוטו כפי שצריך היה להיות) ולכן אף אנו נפסוק לו את הסכום שתבע, כאמור, 196,000 ₪ כפיצויי פיטורים. נציין כי מסכום זה יש להפחית את הכספים שהופרשו לשירות התעסוקה לתובע בגין תקופת עבודתו במוסך, על חשבון פיצויי פיטורים, ככל שתבוא על כך ראיה ברורה. פיטוריו של התובע באופן האמור מזכים אותו בתשלום חלף הודעה מוקדמת בסך 7,000 ₪ נטו כפי שתבע. התובע טען כי לא קיבל את שכר חודש מאי - הוא חודש העבודה האחרון, אלא גורש מהמוסך בבושת פנים. לטענת הנתבעים שולם לו שכרו האחרון. הנתבעים לא הוכיחו טענתם זו. נטל ההוכחה שאכן השכר שולם רובץ לפתחם. דבריו של התובע אף בעניין זה ולפיהם לא קיבל את שכר חודש מאי 2010, מהימנים עלינו. אנו קובעים, אפוא, כי התובע זכאי לשכר חודש מאי 2010 בסך 7,000 ₪ נטו כפי שתבע. באשר לדמי ההבראה הרי שהנתבעים טענו כי אלה שנתבעו מעבר לשנתיים התיישנו, ובכל אופן שולמו. טענות אלה יש לדחות. בצו ההרחבה בעניין הבראה אין הוראת התיישנות בת שנתיים. בצו ההרחבה נקבע כי ניתן לפדות אך את השנתיים האחרונות. יחד עם זאת, הואיל והתביעה הוגשה במהלך תקופת עבודתו של התובע, הרי שההלכה המגבילה את פדיון הזכויות הנלוות אינה חלה וממילא זכאי היה התובע לקבל את דמי ההבראה ביחס לכל שבע השנים קודם לתביעתו, שהיתה כאמור בינואר 2010. התובע העמיד את תביעתו ברכיב זה על סך 24,570 ₪, ואף אנו נפסוק לו את הסכום שתבע (חישוב מדויק מביא אותנו לסכום גבוה יותר). באשר לחופשה, הרי שכאן תקופת ההתיישנות, כפי שנקבע בחוק חופשה שנתית ובפסיקה שפירשה אותו, עומדת על השנה השוטפת ועוד שלוש שנים קודם לכן - דהיינו שנת 2010 ועוד שלוש שנים קודם לכן. בשים לב לאמור ולוותק של התובע הוא היה זכאי ל-98 ימי חופשה. הנתבעים לא הוכיחו כי לתובע ניתנו ימי חופשה בשכר, וכמה ימים ניתנו. החובה לנהל פנקס חופשה ונטל ההוכחה של מספר ימי החופשה רובצים לפתחם של הנתבעים (סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 וכן תקנה 1 (4) לתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי"ז 1957). ראו בפסיקה דב"ע לג/65-3 פרחי - אשל פד"ע ה 113; דב"ע לא/3-22 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר פד"ע ג, 215; דב"ע לג/3-65 יהודה פרחי נ' עדנה אשל פד"ע ה 113; דב"ע לח/3-73 ביטון מכלוף נ' נפתלי הכט פד"ע י, 390). מהראיות עולה כי כאשר התובע החסיר ימי עבודה הרי שהופחת שכרו (פרוטוקול עמ' 13). גרסת מר בלילתי כאילו שכשהתובע החסיר ימי עבודה לא הופחת שכרו אלא שולם שכר רגיל, לא מהימנה עלינו, מה גם שנטל ההוכחה כאמור רובץ לפתחו. לנוכח זאת אנו מקבלים את גרסת התובע שעשתה גם בעניין זה רושם מהימן, וקובעים כי התובע זכאי כאמור ל-98 ימי חופשה, בשים לב לתקופת עבודתו ולכך שעבד במשרה מלאה, כאמור, שישה ימים בשבוע, כשערכו של יום נגזר מהשכר ברוטו העולה מסכום של 7,000 ₪. ב"כ התובע בחישוביו הסתפק בסך של 27,440 ₪ ואנו נפסוק, אפוא, לתובע אך את הסכום הנ"ל עבור פדיון חופשה. אף כאן יש להפחית את הסכום שנצבר בשירות התעסוקה ושולם לתובע ומתייחס לחופשה, עבור השנה השוטפת - 2010 ועוד שלוש שנים קודם לכך, דהיינו בגין התקופה שמחודש 01/07. ככל שיתקבל אישור על כספים שהופרשו ונמסרו לתובע כפדיון חופשה ביחס לתקופה שמיום 1.1.07, הרי שניתן להפחית הסכום עליו יינתן אישור מהסכום הנ"ל. באשר להפרשות לפנסיה, הרי שאין חולק כי מדובר במוסך וכי חל בנוגע אליו צו ההרחבה בענף המחייב הפרשות לקופת גמל כולל דמי גמולים חלק מעביד. כעולה מרישומי שירות התעסוקה, הופרשו על ידי המוסך תשלומים עבור פנסיה. דא עקא שהתשלומים הינם בסכום חסר, הואיל והשכר המדווח שממנו נגזרים הסכומים נמוך מזה שהיה בפועל וכן הואיל ותקופת העבודה קצרה יותר. יש להביא בחשבון את כל התקופה, שבע השנים שקדמו לתביעה (שהוגשה בינואר 2010) וכמובן את החודשים עד סיום העבודה, סה"כ 89 חודשים. בהתייחס לשכר שקבענו כאמור, הרי שהסכום שהיה על המוסך להפריש עומד ע"ס 350 ₪ לחודש, סה"כ 31,150 ₪. מסכום זה יש להפחית את הסכומים שנצברו לזכות התובע לפנסיה בגין תקופת עבודתו באותם חודשים, דהיינו מחודש 01/03 ועד 05/10. הפחתה זו ניתן לעשותה רק על יסוד אישור שיתקבל משירות התעסוקה ובו יפורט מה הסכום שנצבר לזכות התובע בגין התקופה הנ"ל. התובע זכאי אפוא לתשלום של 31,150 ש"ח חלף הפרשות לפנסיה, ממנו רשאי להפחית את הכספים שנצברו לזכותו בגין תקופת עבודתו במוסך בשירות התעסוקה בכפוף להצגת אישור משירות התעסוקה. באשר להחזר הוצאות נסיעה, הרי שהתובע היה זכאי להחזר הוצאות נסיעתו. התובע העמיד את תביעתו על סך 232 ₪ לחודש שהיא עלותו של כרטיס חופשי חודשי בעת סיום עבודתו. הנתבעים טענו כי שולמו לו כספים על חשבון נסיעות. טענה זו לא הוכחה, ולא די בה כדי לפטור את הנתבעים מתשלום. נטל ההוכחה שאכן שולם סכום על חשבון נסיעות רובץ לפתחם והם לא הרימו נטל זה. לנוכח זאת אנו מקבלים התביעה אף ברכיב החזר הוצאות הנסיעה, בסך 19,488 ש"ח. באשר לפיצויי הלנה, הרי שבמקרה דנן מדובר בפיטורים בוטים ובניסיון התחמקות נואל מתשלום פיצויי פיטורים, תוך המצאת מסמכים ומצגים שנועדו לחמוק מהחובה לשלמם. לא מצאתי הצדקה במקרה זה לאי חיוב בפיצויי הלנה או להפחתת השיעור הקבוע שם, הן ביחס לפיצויי הפיטורים והן ביחס לשכר העבודה - עבור חודש מאי - ולכן אנו מחייבים לשלמם לפי השיעור הקבוע בחוק הגנת השכר מיום 1.6.10 ועד התשלום בפועל. הרמת מסך אכן העיקרון הבסיסי כפי שהוכר בדין, בפסיקה ובחקיקה, הינו ההפרדה בין חברה לבין בעלי מניותיה (דב"ע נג/3-205 מוחמד וגיה - גלידות הבירה פד"ע כז 345, 350). יחד עם זאת, יצר המשפט מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב ובכוונה לרמות ולהונות את נושיה, ועובדיה בכלל זה, להתחמק מהתוצאות של מעשיו. הדוקטרינה של הרמת מסך מעוגנת בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999. בית הדין הארצי חזר והדגיש את המעמד המיוחד שיש לעובד כנושה של החברה וחובת האמון המיוחדת והאחריות המוגברת של מעסיק כלפי עובדיו מכוח עקרון תום הלב. (בעניין זה ראו ע"ע 1170/00 (ארצי) פרידמן נ' יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין פ''ד לח 817 (להלן: "עניין פרידמן"); ע"ע (ארצי) 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עתונות) (ניתן ביום 17.12.02); ע"ע (ארצי) 129/10 אופיר זוננשיין - G.S.S. ג'ניוס סאונד סיסטם (ניתן ביום 1.11.11) ; ק"ג (חי') 2343/06 "קהל" קרן השתלמות לעובדים נ' מן תעשיות מזון והשקעות (ניתן ביום 13.7.11)). במקרה דנן מצאנו שיש הצדקה להרים מסך ולחייב את מר בלילתי באופן אישי וזאת מהנימוקים שיפורטו לקמן. ראשית נקדים ונזכיר כי התובע החל לעבוד ברצף כאמור משנת 1982. אותה שעה טרם הוקמה החברה והוא הועסק ישירות על ידי מר בלילתי. לא הוכח כי בשנת 1990, כשהוקמה החברה, נעשתה העברה מסודרת של התובע, תוך הסדרת מערכת היחסים החדשה בינו לבין החברה וסיום הקשר עם מר בלילתי כמעסיקו הישיר. העסקה כזו היה צריך לעשות בשיתוף עם התובע ותוך הסדרת זכויות העבר. כזו כאמור לא הוכח שהייתה, ומבחינה מהותית המוסך המשיך להתנהל באותה צורה ובאותו מתכון כמקודם. לנוכח זאת יש לומר כי התובע המשיך להיות עובד של מר בלילתי, אף מבלי שיש צורך להיזקק לעניין הרמת המסך. בכל אופן אף אם עבר התובע להיות עובד של החברה, הרי שיש הצדקה להרים מסך במקרה זה, כעולה מהמסמכים ובפרט לנוכח עדותה של גב' בצלאל שהיתה עובדת של החברה והמוסך, שהעידה שחלק מפעילויותיו הפרטיות והשכרת נכסיו הרבים של מר בלילתי (עשרות רבות של דירות ונכסי נדל"ן) נעשו על ידה (אף שהיתה עובדת החברה) (פרוטוקול עמ' 22 שורות 30-33). יש כאן, אפוא, שימוש בעבודתה של גב' בצלאל לצורך עסקיו הפרטיים של מר בלילתי. גב' בצלאל העידה כי עשתה פעולות רבות לטובת עסקיו הענפים של מר בלילתי, כאשר נתקבלו אצלה כספים ותשלומים בגין השכרת עשרות רבות של נכסי נדל"ן השייכים, בין היתר, למר בלילתי (פרוטוקול עמ' 22 שורות 32-33). פעילות זו נעשתה בתוך המוסך ועל ידה, כשחלק מהדירות היו שייכות למר בלילתי, אף שהיתה עובדת החברה. כספים שהתקבלו עבור השכרת נכסיו התקבלו במוסך ונראה שהיה כאן ערבוב נכסים, כאשר עובדת החברה עובדת גם עבור עסקים פרטיים של מר בלילתי, אף ששכרה משולם על ידי החברה, מבלי שנשמרה הפרדה ברורה בפעילות. זאת ועוד, כאמור לעיל, מר בלילתי דיווח דיווח שקרי לשירות התעסוקה אודות היקף עבודתו, תקופת עבודתו וגובה שכרו של התובע. דיווח זה נועד למעשה להקטין את הוצאותיו והוא פגע בזכויותיו של התובע. דיווח שקרי זה, שנעשה לרשויות על פי דין ונועד לקפח את זכויותיו הקוגנטיות של התובע, מצדיק הרמת מסך בעילה של קיפוח העובד כנושה ותרמית ביחסים בין התובע לבין מר בלילתי שהיה זה שהיה אחראי על הדיווח או שדיווח בעצמו. יתר על כן, עולה מהראיות שהמוסך והפעילות בו נקלעו לקשיים, בין היתר בשל ההון העצמי הנמוך שהיה לחברה (עדות ססובר, פרוטוקול עמ' 29 שורה 4). יתכן גם כי פעילויותיו העסקיות האחרות של מר בלילתי היו עיקר והפעילות במוסך לא עניינה אותו עוד, ולכן למעשה הביא את המוסך והחברה לסגירה והפסקת פעילות. לסיכום נקודה זו נאמר כי במקרה זה יש הצדקה לראות את מר בלילתי כמעסיק הישיר של התובע - כמי שקיבלו לעבודה והמשיך לתת לו הוראות ולנהלו והיה למעשה מנהלו כל השנים, ומעבידו. לא הוכח כי בעת הקמת החברה, הנתבעת 1, נעשתה כנדרש העברה של התובע לעבוד בחברה. המוסך המשיך לפעול באותו אופן וללא כל שינוי ולכן המשיך התובע להיות עובד של מר בלילתי ולמצער עובד של בלילתי ושל החברה. לחלופין יש לומר כי בנסיבות המקרה דנן היה עירוב נכסים ופעילויות בין נכסיו הפרטיים של מר בלילתי לפעילות החברה - כפי שעולה מהעסקת הגב' בצלאל בטיפול העסקי בנכסי בלילתי (כפי שגם עולה מנספח ב' לתצהיר התובע המצביע על רישום נכסים של בלילתי ושל החברה בלי הבחנה ברורה). עוד הוכח כי מר בלילתי דיווח דיווחי כזב לשירות התעסוקה שנועדו לקפח את זכויותיו הקוגנטיות של התובע. לנוכח כל האמור (עירוב הנכסים והתרמית) יש הצדקה במקרה זה להרים מסך ולחייב אף מטעם זה את מר בלילתי באופן אישי. באשר לפיצוי בגין עוגמת נפש, הרי שנדמה שזה המקרה הראוי לפסוק פיצוי כזה. מדובר בעובד מסור שנים רבות שעבד שנים רבות בנאמנות, כאשר בסופו של יום עשה מר בלילתי כל שלאל ידו כדי לשלול ממנו פיצויי פיטורים ואף המציא מסמכים דוגמת המסמך מגלגלים (נספח ב') כדי להציג מצג מטעה. חרף הודיה לתובע על 28 שנות עבודתו המסורה, התגולל עליו מר בלילתי, לאחר שלא שילם לו זכויות קוגנטיות כל השנים, בטענות שווא. בנסיבות אלה נפסוק לתובע פיצוי ברכיב זה בסכום של 10,000 ₪. בפנינו מקרה בוטה בו הנתבעים העסיקו עובד 28 שנים ובסופו של דבר ביכרו להמשיך לפעול בתחום אחר ולהפסיק הפעילות במוסך. חלף תשלום הזכויות הקוגנטיות והודיה לתובע על עבודתו הנאמנה שנים רבות הם עשו ככל שהיה לאל ידם כדי לשלול ממנו את זכויותיו וסילקו אותו בבושת פנים. יש להצטער על שנהגו בדרך זו. בכל אופן, בשים לב לסכומים להם זכאי התובע כאמור, ולהתנהלות ההליך אנו סבורים שראוי לחייב הנתבעים בשכר טרחת עורך דין והוצאות התובע ואף להעמידו על סך של 25,000 ₪. סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, תוך 30 יום מיום שיומצא להם פסק הדין את הסכומים הבאים: א. פיצויי פיטורים בסך 196,000 ₪. ב. שכר חודש מאי 2010 בסך 7,000 ₪ נטו. ג. פיצוי הלנה ביחס לס"ק א' וב' בשיעור הקבוע בחוק הגנת השכר מהיום ועד התשלום בפועל. ד. תשלום חלף הודעה מוקדמת בסך 7,000 ₪ נטו. ה. דמי הבראה בסך 24,570 ₪. ו. החזר הוצאות נסיעה בסך 19,488 ₪. ז. פדיון חופשה בסך 27,440 ₪. ח. פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה בסך 29,400 ₪. ט. עוגמת נפש בסך 10,000 ₪. י. שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בסך 25,000 ₪. כל הסכומים הנ"ל בס"ק ד'-י' יישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 1.6.10 ועד התשלום בפועל. הסכומים הנ"ל בס"ק א' וב' יישאו פיצויי הלנה בשיעור המרבי מהיום ועד התשלום בפועל ויישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 1.6.10 ועד היום. ניתן להפחית מהסכומים הנ"ל בס"ד א', ז' ו-ח' את הסכומים שהופרשו ע"י המוסך לזכות התובע באמצעות שירות התעסוקה, על חשבון רכיבים אלה, כאמור בגוף פסק הדין, וזאת על יסוד אישור בכתב שיתקבל משירות התעסוקה. הצדדים, ביחד ולחוד, רשאים לפנות לשירות התעסוקה לצורך קבלת אישורים כאמור. אין באמור כדי לדחות את מועד התשלומים.פיצוייםמוסךפיטוריםפיצויי פיטורים