עפ"י הסכם העבודה שכרו של התובע עמד על סך 14,500 ₪, וכי בפועל לאחר 3 חודשי עבודה, עודכן שכרו של התובע והועמד על סך של 15,000 ₪ התובע עותר לחיוב המעביד בתביעות, כדלקמן: "אי תשלום שכר עבור שעות נוספות". "החזר כספים שקוזזו מהשכר ומפיצויי פיטורים". "החזר הוצאות עבור נסיעה בכביש 6". "הפרשות חסרות לקופת גמל". "הפרשי שכר עבודה". להלן נדון ברכיבי התביעה לפי סדרם: "אי תשלום שכר עבור שעות נוספות"; התובע עותר לתשלום שעות נוספות בסך כולל של 44,964 ₪. לטענתו, הגם שעבד שעות נוספות בפועל כמדי יום, לא קיבל בעבורן תגמול (סע' 10, נספח ג' לתצהיר התובע). לטענת המעביד, התובע קיבל מידי חודש בחודשו תמורה גלובלית עבור שעות נוספות, ואינו זכאי לתשלום שעות נוספות מעבר לכך. אין חולק כי התובע זכה לתשלום רכיב "שעות נוספות גלובליות" בסך של 4,125 ₪, וכי עפ"י דוחות הנוכחות (נספח א' לתצהיר התובע) ביצע התובע מדי חודש כ-13 שעות נוספות בממוצע (ר' עמ' 2 ש' 10-11). בבית הדין העיד התובע לעניין זה: "מה שנרשם בתלוש שעות גלובליות אכן זה מכסה את "השעות הנוספות" לפי השעון, אבל זו התחכמות כדי לא לשלם על זה סוציאליות. כששואלים אותי האם חתמתי על זה בהסכם, אני משיב: בתחילת העבודה נאמר לי מספר דברים שגויים שלא יהיו שעות נוספות. אמרו לי שאקבל מתנה שעות נוספות גלובליות ולכן הסכמתי לחתום ב-נ/1 על ההסכם שזה כולל שעות נוספות." בהתאם לפסיקה, רכיב של תשלום גלובלי עבור ביצוע עבודה בשעות נוספות, איננו נחשב ל"פיקטיבי" כאשר הוא משולם, באופן אמיתי, בגין עבודה בשעות נוספות. המדובר ברכיב שהופיע במפורש ותוך נקיבת סכום מוגדר בתלושי השכר של העובד. (דב"ע מד/3-34 דוד אלון נ. בנק ישראל, פד"ע טז 76). כלומר, אם נקבע תשלום נפרד ונקוב בעד עבודה בשעות נוספות, מדובר בתשלום גלובאלי שאינו חלק מ"שכר כולל" ואינו אסור על פי סעיף 5 לחוק הגנת השכר. לפיכך, קביעה בין עובד למעביד, שלפיה יזכה העובד לשכרו ונוסף לכך ל"שעות נוספות גלובליות", כאשר הוא הקובע לעצמו את מספר שעות העבודה מדי יום- בין בעבודה הרגילה ובין בעבודה בשעות נוספות- היא לגיטימית, ולא תישמע אז תביעת העובד לגמול בעד ביצוע "שעות נוספות". הכל בתנאי שבסך הכל לא תפחת התמורה בגין שעות העבודה הרגילות והנוספות גם יחד מזו, שהיתה משתלמת לעובד, אילו היה נערך חישוב פרטני מדי יום ביומו. במקרה הנוכחי לא הוכח בפנינו כי תשלום רכיב "שעות גלובליות" היה רכיב פיקטיבי, וסבורים אנו כי הוא שיקף תמורה ראויה בעד ביצוע שעות נוספות בפועל. למעלה מזאת, התובע ידע והסכים לתשלום תמורת שעות נוספות גלובליות במסגרת הסכם העבודה נ/1 עליו חתמו הצדדים בתחילת תקופת ההעסקה. לאור האמור, התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות, נדחית. "החזר כספים שקוזזו מהשכר ומפיצויי פיטורים"; אין חולק כי בתום תקופת העבודה קיזז המעביד מהתשלומים המגיעים לעובד סך של 17,595 ₪ (ברוטו) נכון ליום 9.10.10 (עמ' 2 ש' 12-13). לטענת המעביד, היה זה בשל חריגה ממכסת הקילומטרים שאושרה לעובד במסגרת הסכם הליסינג עליו חתם בתחילת עבודתו (ר' מכתב המעביד מיום 5.10.10, נספח ה לתצהיר העובד, סע' ד לסיכומי הנתבעת, הסכם הליסינג- נספח ב לכתב ההגנה). התובע הצהיר כי בעת תחילת עבודתו בנתבעת התגורר בתל אביב, ועל יסוד האמור אושרה לו מכסת קילומטרים זמנית, אך בין הצדדים הוסכם כי הואיל והינו עתיד להעתיק את מקום מגוריו תקופה קצרה לאחר מכן, מכסת הקילומטרים המאושרת תתעדכן בהתאם. ואכן, תקופה קצרה לאחר תחילת עבודתו, התובע העתיק את מקום מגוריו לנתניה ודיווח על כך לנתבעת. משך כל תקופת עבודתו, הוא דיווח באופן שוטף לנתבעת אודות צבירת הק"מ ברכב, והנתבעת ניהלה מעקב צמוד וקבוע אחר היקף נסיעותיו. חרף האמור, בשום שלב, לא נאמר לו דבר בעניין מכסת הק"מ או חריגה ממנה (סע' 14-15 לתצהירו). התובע עשה שימוש ברכב הן לצרכי נסיעה לעבודה וממנה והן לצרכי העבודה עצמה, לרבות נסיעות להרצאות, ללקוחות ומשרדי הממשלה עמם עבד וזאת בנוסף לשימושו האישי (סע' 16 לתצהירו). לטענת התובע, הוא נדהם לקבל את מכתבו של המעביד מיום 5.10.10 במסגרתו הודיע לו המעביד על הקיזוז האמור (סע' 17 לתצהירו). בביה"ד הוסיף התובע והעיד: "אם את טוענת שחרגתי במשך 3 שנים מהסכם הליסינג ובעצם הייתי אמור לשלם על החריגות האלה, אני משיב: האם המעביד ציפה שאני אעצור את העבודה ולא אעשה השימוש המלא ברכב. אני הודעתי לפקידה של הנתבעת ששמה ענת יחזקאל, ואני הודעתי לה כל פעם שצריך להכניס את האוטו לטיפול והודעתי על הקילומטרים והמעביד ידע שאני חורג ואף פעם הוא לא ביקש ממני הסבר על החריגה... ... אכן במשך תקופת עבודתי, מדובר ב-90,000 ק"מ יותר מהמכסה הבסיסית. ... ... כשהתחלתי לעבוד גרתי בת"א. עברתי דירה וגרתי בנתניה כ-3 חודשים לאחר תחילת עבודתי אצל המעביד ומביתי להגיע למעביד זה היה רחוק משמעותית, ..." (עמ' 3 ש' 18-33). כאמור, התובע אישר כי עשה שימוש ברכב גם לצרכים אישיים, לרבות שימוש ע"י בני משפחה ולנסיעות נוספות במסגרת העבודה (עמ' 4 ש' 1-15). המעביד מצידו טוען כי התובע חרג ממכסת הקילומטרים שאושרה לו במסגרת הסכם הליסינג, וכי הקיזוז הינו כדין ובסכום קצוב ומוכח. אשר לדעתנו, דין התביעה ברכיב זה להתקבל- הגם שעפ"י הסכם הליסינג (סע' 1ה.) נקבע כי: "עם הגיעך ל 22,000 ק"מ בשנה, עליך לפנות באופן מיידי לאחראי בסיסנת לשם קבלת הנחיות. עפ"י תנאי הליסינג, על כל חריגה מ- 30,000 ק"מ בשנה תחויב ב- 0.4 לק"מ", הרי שלא נקבע בהסכם מיהו אותו גורם שאליו צריך היה התובע לדווח על היקף נסיעותיו. בפועל, עפ"י גרסת התובע, שנמצאה בעינינו מהימנה, הוא היה נוהג לדווח באופן שוטף לגב' ענת יחזקאל, אודות צבירת הקילומטרים ברכב ואכן נראה כי המעביד ידע, בין באמצעות אותם דיווחים, ובין באמצעות המעקב אחר הטיפולים לרכב אודות החריגה האמורה. חרף ידיעת המעביד כאמור, לא התריע המעביד בפני העובד, ולו פעם אחת במהלך תקופת העבודה, על כך שמתבצעת חריגה ועל הצורך בתשלום נוסף בעד אותה חריגה. בכך, מוצאים אנו את המעביד כמי שהסכים הלכה למעשה להגדלת מכסת הקילומטרים שניתנה לעובד, בייחוד לאור העובדה שהעובד העיד כי בסמוך לתחילת תקופת עבודתו, העתיק את מקום מגוריו למקום מרוחק יותר. אשר על כן, דין התביעה ברכיב זה להתקבל, והעובד זכאי להחזר קיזוז בסך של 17,595 ₪. "החזר הוצאות עבור נסיעה בכביש 6"; העובד טוען כי בהתאם לסע' 2.2 להסכם העבודה התחייב המעביד לשלם לו סך של 60 ₪ לחודש עבור נסיעה בכביש 6. סך זה מעולם לא שולם לו ועל כן הוא זכאי לסך של 2,100 ₪ (60 ₪ X 35 חודשים). לעניין זה העיד התובע: "... אני מפרש סעיף זה ללא קבלות. מפני שלא התבקשתי להגיש קבלות. לדעתי אני אפילו השתמשתי לפעמים ביותר מ-60 ₪... ... אם את טוענת שאף פעם לא דרשתי את זה בכתב בתקופת עבודתי, אני משיב: לא זוכר, אולי יש לי אבל בעל פה דיברתי על זה"". לטענת המעביד, ההחזר בעד נסיעה בכביש 6 היה כפוף להצגת קבלות/חשבוניות ע"י העובד ובהתאם נוסח הסעיף הרלוונטי בהסכם העבודה נקט במילים "עד 60 ₪ לחודש". אלו לא הוצגו על ידי התובע מעולם. לחלופין נטען, כי העובד מעולם לא מחה על כך ולא הלין על זכותו לכאורה לקבלת החזר כלשהו. אנו סבורים כי דין התביעה ברכיב זה להתקבל באופן מלא - אף, שלשון ההסכם נוקטת במילים "מימון נסיעה בכביש 6 עד 60 ₪ בחודש" נוסח שהוא מעורפל משהו. המעביד לא הבהיר באופן מפורש כי הסכום האמור ישולם רק תמורת הצגת קבלות. עובדה זו צריכה לפעול לחובתו של המעביד, שכן לו היה רוצה להבהיר לעובד שהמימון כפוף להצגת קבלות, היה צריך לציין זאת מפורשות בהסכם. מאידך, העובד לא הוכיח כי מחה על אי התשלום האמור לאורך כל תקופת עבודתו, וודאי שלא בכתב, ויש לראות בכך כוויתור מסוים מצידו של העובד על עצם קבלת הזכות. לאור זאת מצאנו כי מוצדק יהא לפסוק לזכות לתובע רק הסכום הכולל, ובסך הכל 2,100 ₪. "הפרשות חסרות לקופת גמל": לטענת התובע, בטרם תחילת עבודתו הוסכם בין הצדדים כי שכרו יעמוד על סך 18,000 ₪. רק בשלב מאוחר יותר ובהסכמה משותפת נקבע כי שכרו יעמוד על סך 15,000 ₪, ובנוסף יקבל רכב בעלות של 3,000 ₪ בחודש. לטענתו, ההפרשה לביטוח מנהלים היתה צריכה להיגזר מתוך כלל שכרו, קרי, מתוך שכר של 18,000 ₪, ועל כן הוא זכאי לפיצוי בסך כולל של 15,310 ₪. כטענת המעביד רכיב "שווי רכב" אינו מהווה חלק מהשכר הקובע לצורך ביצוע הפרשות לקרן פנסיה/ביטוח מנהלים. המדובר בתשלום מותנה בתנאי ולא ברכיב פיקטיבי, ועל כן אין מקום לכלול אותו כחלק מה"משכורת הקובעת" ואכן , בפועל ובהתאם להסכם העבודה נ/1 בוצעו הפרשות לפנסיה על פי השכר הנכון. "הפרשי שכר עבודה": העובד עותר לחיוב המעביד בתשלום הפרשי שכר בסך כולל של 1,500 ₪ (עבור 3 חודשי עבודה ראשונים). לטענתו, הגם שעם תחילת העסקתו הוסכם בין הצדדים על שכר של 15,000 ₪, הרי שמטעמים טכניים ובירוקראטיים הנעוצים בדרישת משרד האוצר בו הוא הוצב, עמד שכרו ההתחלתי על סך 14,500 ₪ ורק לאחר שלושה חודשים התעדכן שכרו לשכר המוסכם (סע' 22 לתצהיר העובד). לטענת המעביד, התובע לא הוכיח כי סוכם עמו מלכתחילה על שכר בסך של 15,000 ₪. נהפוך הוא, עפ"י הסכם העסקה שנחתם ע"י הצדדים צוין כי שכרו של התובע יעמוד על סך 14,500 ₪. רק לאחר 3 חודשי עבודה אצל הלקוח עודכן שכר התובע והועמד על סך 15,000 ₪, מבלי שניתנה כל התחייבות לשלם לתובע תוספת רטרואקטיבית של 500 ₪ עבור אותם שלושה חודשים. ולהכרעתנו- התובע לא עמד בנטל ההוכחה הרובץ על כתפיו ולא הציג כל ראיה שיש בה כדי להוכיח כי אכן סוכם עמו עם תחילת העסקתו על שכר של 15,000 ₪. התובע לא השכיל לסתור את העולה מהסכם העבודה נ/1, על פיו הועמד שכרו ההתחלתי על סך 14,500 ₪. כן לא הוכיח התובע כי הנתבעת התחייבה לשלם לו רטרואקטיבית את אותה תוספת שכר שקיבל לאחר שלושה חודשי עבודה. אשר על כן, דין התביעה להפרשי שכר עבודה להידחות. סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: החזר קיזוז כספים בסך של 17,595 ₪. החזר הוצאות עבור נסיעה בכביש 6 בסך 2,100 ₪. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום 1.10.10 ועד התשלום בפועל. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות ההליך הנוכחי (חלקיות בלבד בהתחשב בכך שהתובע זכה רק בחלק מתביעתו) ותשלם לתובע סך של 2,000 ₪ נוספים כהוצאות שכ"ט עו"ד. זכות ערעור: לבית הדין הארצי תוך 30 יום.חוזה עבודהחוזה