התובעת היא מהגרת עבודה מהפיליפינים שהועסקה כמטפלת סיעודית אצל הנתבע במשך כשנתיים ועשרה חודשים, עד להתפטרותה. המחלוקת העיקרית בתביעה שלפנינו היא האם נסיבות סיום עבודתה מצדיקות פסיקת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. כמו כן חלוקים הצדדים לגבי זכויות סוציאליות שונות - גמול בגין עבודה בשעות נוספות, הפרשי שכר, דמי נסיעות, פדיון חופשה ודמי חגים. 2. רקע עובדתי א. התובעת הועסקה כמטפלת סיעודית אצל הנתבע מיום 10.8.07 ועד ליום 10.6.10. ב. כיוון שהנתבע היה זכאי לגמלת סיעוד מהמוסד לביטוח לאומי, החל מחודש ינואר 2009 התובע הועסקה גם על ידי חברת "מסר סיעוד ורווחה בע"מ" וזו שילמה לה חלק מהשכר. ג. בחודש יולי 2007 הצדדים חתמו על חוזה עבודה (נספח ב' לתצהיר התובעת). ד. הצדדים חתמו על חוזה נוסף ביום 12.3.09 (נספחים א' וב' לתצהירי הנתבע). ה. הנתבע התגורר ברמת גן. ו. במהלך חודש פברואר 2010 הנתבע נחבל ואושפז בבית החולים "בית רבקה" למשך כחודש וחצי. במהלך תקופה זו סעדה אותו התובעת מספר שעות מדי יום. ז. בתום תקופת האישפוז הועבר הנתבע לבית בנו, מר אורי מורן, בישוב גן יאשיה שבעמק חפר. ח. התובעת טיפלה בנתבע במשך כחודשיים בבית בנו, עד להתפטרותה. 3. לטענת התובעת, היא התפטרה מעבודתה עקב הרעה בתנאי העבודה, נוכח דרישת הנתבע שתלון בבית בנו, חרף העובדה שקודם לכן הועסקה במתכונת של מגורי חוץ (LIVE OUT). על יסוד טיעון זה נתבעו פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. רכיב תביעה מרכזי שני הוא התביעה להפרשי שכר. לטענת התובעת, השכר ששולם לה היה נמוך משכר המינימום והנתבע לא היה רשאי לנכות משכרה הוצאות כאילו שהיא התגוררה עמו. בנוסף, נתבע שכר עבודה בגין עבודה בשעות נוספות, דמי חגים, נסיעות וחופשה. 4. לטענת הנתבע, לא היתה כל הרעה בתנאי עבודתה של התובעת, אשר מלכתחילה התחייבה לטפל בו כשהיא מתגוררת יחד עמו (LIVE IN) והתפטרותה היתה על רקע רצונה להינשא לבן זוגה. בנוסף נטען כי התובעת התפטרה על אתר מבלי שהתריעה או מסרה הודעה מוקדמת כנדרש. ביחס לשאר רכיבי התביעה נטען כי שכרה של התובעת וכל הזכויות הנלוות שולמו על פי הדין, בהתאם לדרישותיה ולייעוץ שקיבלו בני משפחתו של הנתבע. 5. בדיון שהתקיים לפנינו העידה התובעת, באמצעות מתורגמנית לשפה האנגלית. נציין כי אף בעלה של התובעת נכח במהלך חלק מהדיון. מטעם הנתבע העידו בניו, אורי ואסף מורן, שטענו כי אביהם אינו כשיר להעיד. ביחס לאי העדתו של הנתבע, אנו מקבלים את הסברו של בנו, מר אסף מורן, לפיו: "אבא בכלל לא יודע על קיום הדיון הזה, אנחנו הסתרנו ממנו את המידע הזה מחשש שיקרה לו משהו. אבא הוא מאסכולה הישנה, הוא בן 92, ואם הוא ישמע או יבין במצבו שיש דיון בביהמ"ש כנגדו, אז יש חשש שיקרה לו משהו חלילה, ולכן אנחנו מטפלים בכל העניינים. הוא לא מבין מה זה ביהמ"ש ומה זה תביעות. אף פעם לא היה לו ... הוא לא היה בסיטואציות כאלה, למעט הגירושים שהיו לו מאמא. ... הוא צלול זמנים מאוד קצרים. הוא יכול לדבר איתך 10-15 שניות ואז להיכנס למן תרדמה כזו. הוא יודע שאני בא אני אומר לו שאני אסף וזה לוקח עוד כמה דקות." (עמוד 13 לפרוטוקול, שורה 25 עד עמוד 14, שורה 2). אשר לעדות התובעת, נציין כי למרות שהתובעת נשאלה שאלות עובדתיות שאינן מורכבות, תשובותיה לא היו משכנעות. היה ניכר שהתובעת חוזרת שוב ושוב על רכיבי שכר מסויימים (נסיעות ודמי כיס) ובמקומות אחרים לא השיבה לשאלות שנשאלה או שהשיבה בצורה מבולבלת (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 11-20; עמוד 7 לפרוטוקול). מכאן נפנה לבחינת המחלוקות בין הצדדים, כאשר כפי שתואר לעיל, קיימות שתי מחלוקות עיקריות: נסיבות הפסקת העבודה והאם יש לראות בתובעת כמי שהתגוררה עם הנתבע. נסיבות סיום העבודה 6. את טענות התובעת לגבי הרעה מוחשית בתנאי העבודה יש לבחון על פי המצב המשפטי, כפי שבית הדין הארצי חזר על הדברים בע"ע (ארצי) 26706-05-11 שבתאי - טכנובר בע"מ, 10.6.13 - "כבר נפסק, כי עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או 'נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו'; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת. [דב"ע (ארצי) שנ/10 - 3 כהן - הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238; ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן-חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ - ולי טקין ואח', ניתן ביום 27.1.2012 וההפניות שם]." 7. לטענת התובעת, דרישת הנתבע שתטפל בו במתכונת של "מגורי בית" (live in) מהווה הרעה בתנאי עבודתה. עוד טענה כי בניו של הנתבע הבהירו לה שהמעבר לגן יאשיה יהיה זמני בלבד. נטען גם שזכויות התובעת קופחו על ידי הנתבע (סעיפים 40-42 לתצהיר התובעת). במסגרת חקירתה הנגדית התובעת צמצמה את טענתה לעניין המגורים בגן יאשיה (עמוד 11 לפרוטוקול שורות 1-3): "ש. ולמה אחרי חודשיים החלטת לעזוב? החלטת להתחתן? ת. הם אמרו לי כי כשהוא היה שם בבית רבקה ששבועיים אנחנו נהיה בגן יאשיה ואח"כ אני אהיה ברמת גן, ואז הם פשוט הפרו את ההבטחה שלהם." 8. מגרסה זו עולה כי המחלוקת בשאלה אם התובעת נשכרה על מנת להתגורר עם הנתבע, נוגעת גם לנסיבות הפסקת העבודה. בחינת ההסכמים שנחתמו בין הצדדים מעלה כי למעט במקום אחד - טופס נלווה להסכם משנת 2007, שכותרתו "Employer's information sheet", בו סומן "איקס" ברובריקה של "live in", בכל החוזים מדובר בהעסקה הכוללת לינה בבית המעסיק. כך למשל בחוזה משנת 2007 סעיף 5 עוסק בשעות השינה של העובד וסעיף 7 מסדיר את נושא המגורים והמזון. הוראות דומות מצויות בחוזה משנת 2009: סעיף 5 הקובע כי "המטפל ישהה בבית המעסיק 24 שעות ביממה...", סעיף 6 - "המטפל אינו רשאי להזמין אורחים ללא רשות...", סעיף 8 - "המעסיק מתחייב כי יספק למטפל תנאי מחיה הולמים לרבות מזון...". אף התובעת אישרה כי כאשר החלה לעבוד אצל הנתבע, הוא הכין לה חדר ומיטה - "יצחק הכין לי את המיטה כמובן" (עמוד 10 לפרוטוקול, שורה 14) ובהמשך (שורה 17): "כשאני באתי לשם ראיתי שהיתה שם כבר מיטה, מיטה ישנה." בניו של התובע אישרו כי למרות שהכוונה היתה שהתובעת תלון עם אביהם, בפועל התובעת לא לנה בביתו. בתחילה, התובעת הגיעה למספר שעות ביום על מנת שהנתבע יתרגל לנוכחותה, ואז לא נדרשה להשאר ביתו. לאחר מכן, למרות שכוונת בניו של הנתבע היתה שהתובעת תלון עם אביהם, היא לא עשתה זאת (עמוד 15 לפרוטוקול, שורה 23 עד עמוד 16 שורה 7). למעשה, בכל התקופה שהנתבע היה בביתו ברמת גן, עד שעבר לבית רבקה ולגן יאשיה, דרך כלל התובעת לנה מחוץ לביתו של הנתבע וזה היה המצב בפועל במרבית תקופת העבודה. 9. בנו של הנתבע, מר אסף מורן, העיד שדרש מהתובעת לשהות בבית אביו אף בלילות, אולם התובעת סירבה, למעט במקרים חריגים בהם חלה אביו או לאחר שנפל ונחבל. לטענתו, אף במקרים בהם הודיעה התובעת כי תישאר ללון עם אביו היא לא עשתה כן בפועל ובניו של התובע השלימו עם המצב, בבחינת הרע במיעוטו: "עברו 3 חודשים כמו שציינתי בערך, בעצם החלה שגרה שבאותה שגרה אבי חלה מספר פעמים, להערכתי הוא נפל לה גם ברחוב לפני האירוע הזה שהיה ב-2010 שמדובר עליו, באותם פעמים עמדנו על כך שהמטפלת תישאר לישון ואכן היא נשארה לישון מספר פעמים בעצם עד למצב שבו אבא חזר לעצמו ואז ביקשתי שהיא תישן עוד והיא אמרה שהיא לא מוכנה. ההתלבטות או המצב שבו היינו נמצאים היה בין לפטר אותה ולהביא מטפלת אחרת או לבין להסכים לאותה דרך שמבחינתנו היא משהו שאפשר לחיות איתו. כל עוד אבא נקי ומסודר ורחוץ ... זה היה משהו שאפשר לחיות איתו. אבל בפעמים שהוא נפל או חלה ביקשנו מהתובעת שתישאר ללון והיא נשארה מס' ימים עד לתקופה שהיא היתה מחליטה שהיא חוזרת לישון בבית ולפעמים היא אפילו היא החליטה ולא אמרה, ואז הייתי מגלה שהיא הציבה עובדה שהיא לא ישנה בבית. (עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 10-18) 10. לאור האמור לעיל, נדחית טענת התובעת כי התקבלה לעבודה במתכונת של "live out", ברם שוכנענו כי בפועל התובעת אכן לא לנה בביתו של הנתבע וזאת בניגוד להתחייבותה המקורית, ובהסכמה - גם אם בלית ברירה - של בניו של הנתבע. 11. לקראת סיום תקופת העבודה, לאחר שהנתבע שוחרר מבית החולים השיקומי, הוא עבר לבית בנו, מר אורי מורן, בגן יאשיה. בהתאם, התובעת נדרשה לעבור לגן יאשיה, לצורך השגחה וטיפל בנתבע. כאמור, לטענת התובעת, הובהר לה כי מדובר בשהות זמנית אולם מאחר שבניו של הנתבע לא עמדו בהתחייבותם והותירו את אביהם בגן יאשיה, היא התפטרה מעבודתה. איננו סבורים שמאחר שהתובעת לא היתה אמורה ללון אצל הנתבע, הדרישה שתלון בבית בנו לאחר שהשתחרר מבית החולים השיקומי, היתה הרעה מוחשית בתנאי עבודתה. נזכיר שמלכתחילה התובעת נדרשה על פי החוזה ללון אצל הנתבע. העובדה שבניו של הנתבע לא עמדו על התנאי הזה, אלא כאשר התעורר צורך ממשי בטיפול באביהם, לא יכולה להפוך את הדרישה המקורית לטיפול ולנוכחות של 24 שעות, להרעה מוחשית. 12. מעבר לכך, לא הובאה כל ראיה כי התובעת התריעה בפני הנתבע או אחד מבני משפחתו, כי אם לא תחזור לעבוד ברמת גן, היא תתפטר. בנוסף, התובעת אמנם העידה שנאמר לה שבחלוף שבועיים תחזור לעבוד ברמת גן, אך בהערכת מכלול עדותה של התובעת, איננו סבורים שיש לקבל עדותה בנקודה זו. התובעת אישרה שנאמר לה שהשהות בגן יאשיה היא זמנית והיא אף עבדה שם במשך כחודשיים. בשים לב לעובדה שמדובר בפרק זמן של שיקום והתאוששות של אדם מבוגר, וכאשר אף בניו של הנתבע אמרו לתובעת שהמגורים בגן יאשיה הם זמניים, איננו מקבלים את טענת התובעת כי בחלוף פחות מחודשיים של עבודה בביתו של בנו של הנתבע, מדובר בהרעה מוחשית. נוסיף כי משאין חולק כי מדובר היה במצב זמני, אין זה המקרה בו ברור שהמעביד לא יפתור את "ההרעה" עליה העובד הצביע. אף התובעת לא טענה כי השינוי לגבי הלינה והעבודה בבית יאשיה הוא שינוי קבוע. 13. בהקשר של בחינת זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים מצאנו להדגיש כי בניגוד לנטען בתצהיר התובעת, כאילו הנתבע היה מעביד שרמס את זכויותיה וניצל את העובדה שהיא עובדת מוחלשת, התובעת אישרה בחקירתה הנגדית שהיו לה יחסים טובים עם הנתבע (עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 11-30). 14. לאור כל האמור לעיל, התביעה לפיצויי פיטורים נדחית. נדחית אף התביעה לתמורת הודעה מוקדמת, באשר אף לגרסתה של התובעת, היא התפטרה מהעבודה. גמול בגין עבודה בשעות נוספות 15. לטענת התובעת, היא זכאית לגמול בגין עבודה בשעות נוספות. לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה ברכיב זה הם מאחר שאינה נכונה מבחינה עובדתית והן מאחר שאינה מתיישבת עם הדין. מבחינה עובדתית, נטען שהתובעת לא עבדה בשעות נוספות ובשלושת החודשים הראשונים לעבודתה אף לא עבדה במשרה מלאה, אלא עבדה שעות בודדות ביום בלבד, על מנת לאפשר לנתבע להסתגל לנוכחותה. כמו כן, התובעת עבדה במקומות עבודה נוספים מחוץ לבית הנתבע ואף בתקופת אשפוזו עבדה פחות משמונה שעות ביום. 16. שאלת זכאותם של עובדי סיעוד לתמורת עבודה בשעות נוספות נדונה בבית המשפט העליון. בהתאם להלכת גלוטן, עובדי סיעוד אינם זכאים לגמול בגין עבודה בשעות נוספות (דנג"צ 10000/09 גלוטן נ' בית הדין הארצי לעבודה, 18.3.13). מסיבה זו התביעה ברכיב זה נדחית. נוסיף כי גם מבחינה עובדתית, מאחר שגרסת התובעת בנושא היתה פתלתלה ומתחמקת, לא שוכנענו בגרסתה. בהקשר זה נפנה לעדות התובעת לפיה בחודשים הראשונים עבדה רק מספר שעות מדי יום (עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 1-5) וכן אישרה שעבדה במקביל במקומות נוספים, עובדה שאינה מתיישבת עם הטענה לעבודה בשעות נוספות (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 6-10). הפרשי שכר 17. לטענת התובעת, היא זכאית להפרשי שכר מינימום, מאחר שהנתבע שילם לה שכר נמוך מכך. 18. התובעת צירפה לתצהירה צילום של פנקס/ מחברת ספירלה, שבו ערכה רישומים של הסכומים ששולמו לה ולצד כל סכום מופיע חתימתו של הנתבע. מדובר בצילום שרק חלקים ממנו קריאים. העובדה שהתובעת לא הציגה את כל הפנקס ואף הציגה צילום בלתי קריא ולא את המקור (עמוד 8 לפרוטוקול, שורה 13), תשקול לחובתה (ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ, 9.5.11). 19. לטענת הנתבע, השכר שולם לתובעת על פי דרישותיה והניכוי בסך 25% משכרה נעשה כדין. 20. מהעדויות עולה כי התובעת ניהלה את ענייניה מול הנתבע ובניו וידעה לעמוד על הזכויות המגיעות לה (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 4-5, 8). כך עולה מהעובדה שהחתימה את הנתבע על הסכומים ששילם לה וכן מנספח ג' לתצהירי הנתבע, שהוא מסמך בכתב ידה של התובעת בו מפורטים כל הסכומים שהיא קיבלה מהנתבע. יחד עם זאת, כאשר בפועל, התובעת לא לנה בביתו של הנתבע, לא היה מקום לנכות משכרה ניכויים בגין דיור או מזון. משום כך, יש להשוות את השכר ששולם לתובעת בפועל, לעומת שכר המינימום בתקופה הרלוונטית. 21. כאמור, הרישומים של התובעת מזמן אמת לא הוצגו במלואם או באופן קריא. על כן הראיה היחידה שבה פירוט הסכומים ששולמו לתובעת היא נספח ג' לתצהירי הנתבע. מדובר במסמך מיום 9.4.10 (לגבי נסיבות כתיבתו, העיד הבן, מר אסף מורן, בעמוד 17 לפרוטוקול, שורות 18-24). 22. מאחר שמהעדויות עולה שבתחילת העבודה, התובעת עבדה בהיקף חלקי (רק מיום 10.8.07 ור' גם העדויות לגבי היקף העבודה: סעיף 17.1 לתצהיר התובעת), היא אינה זכאית להפרשי שכר לפני אוקטובר 2007. 23. להלן הנתונים העולים מהשוואה בין השכר ששולם בפועל לתובעת, על פי נספח ג' לתצהיר הנתבע, לעומת שכר המינימום באותה תקופה: בתקופת העבודה שבין אוקטובר 2007 ליוני 2008, שולם לתובעת שכר חודשים של 2,920 ₪, בעוד ששכר המינימום היה 3,710.18 ₪, כלומר הפרש של 790.18 ₪ לחודש שהם 7,111.62 ₪ לכל התקופה. בחודש יולי 2008 שכר המינימום עלה ל - 3,850.18 ₪, כלומר קיימת יתרת זכות לתובעת בסך 930.18 ₪. בחודשים אוגוסט 2008 ואוגוסט 2009 שולם לתובעת שכר העולה על שכר המינימום וייתכן (הגם שאין לכך ראיות) כי הסכום כולל דמי הבראה לתובעת. מכל מקום, בהיעדר ראיות, לא הוכח כי בגין חודשים אלה ישנם הפרשי שכר מינימום לזכות התובעת. בגין החודשים ספטמבר 2008 עד ינואר 2009, בהם שולם לתובעת סך 2,920 ₪, התובעת זכאית להפרשי שכר מינימום חודשיים בסך 930.18 ₪, ובסך הכל בגין תקופה זו - 4,650.9 ₪. בתקופת העבודה שבין פברואר 2009 ליולי 2009 ובין ספטמבר 2009 לינואר 2010, שולם לתובעת שכר חודשים של 3,400 ₪, כלומר 450.18 ₪ פחות משכר המינימום לחודש, שהם 4,951.98 ₪ לכל התקופה. בחודש פברואר 2010 שולם לתובעת שכר בסך 3,555 ₪, היינו 318.18 ₪ פחות משכר המינימום. בחודשים מרץ ואפריל 2010 שולם לתובעת שכר העולה על שכר המינימום. לסיכום, התובעת זכאית להפרשי שכר מינימום בסך 17,963 ₪. 24. כל החישובים המפורטים לעיל אינם רלוונטיים לחודשיים האחרונים לעבודה, לגביהם התובעת העידה (בניגוד לאמור בתצהירה), כי לנה בבית בנו של הנתבע (עמוד 10 לפרוטוקול שורות 23-26). לגבי תקופה זו, הנתבע רשאי היה לנכות משכרה של התובעת מדור וכלכלה, הכל על פי הדין. מכל מקום, מאחר שהתובעת כלל לא התייחסה לניכויים המותרים על פי הדין בסיכומיה, יש לדחות את התביעה להפרשי שכר בגין חודשים אלה. החזר הוצאות נסיעה 25. ראיות התובעת בנושא זה לא היו אחידות. מצד אחד, בנספח ג' לתצהיר הנתבע, התובעת רשמה שהסכומים שהיא קיבלה כוללים החזר נסיעות ("the ammunts that I have recived are including food allowance and transportation allowance in full."). עם זאת התובעת העידה כי שולם לה סכום נפרד כדמי כיס וכנסיעות "הוא השלים את הסכום מביטוח לאומי ולאחר מכן הוא היה משלם דמי כיס ודמי נסיעות." (ההדגשה הוספה- ד.ו.; ר' עדותה בעמוד 5 לפרוטוקול, שורות 30-31). מאידך גיסא, בהמשך עדותה התובעת טענה שהסכום ששולם לה כלל את החזר הנסיעות (עמוד 11 שורות 19-20). כמו כן, בנספח ג' שהוזכר לעיל, בחודשים מסויימים נרשם ששולם לתובעת סכום נוסף בגין "כרטיס" (cartis). מכאן לכאורה, שהנתבע לא שילם לתובעת באופן נפרד את דמי הנסיעות. מר אורי מורן, בנו של הנתבע, העיד שאחת לחודש אחיו, אסף, קנה לתובעת חופשי חודשי והבנים אף שילמו לתובעת בגין מוניות שירות (עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 15-19). נוכח עדותה הבלתי עיקבית של התובעת ובשים לב לעובדה שבידי התובעת היתה מחברת בה פורטו התקבולים החודשיים ששולמו לה, וחרף זאת היא נמנעה מלהגישה כראיה, אנו זוקפים עובדות אלה לחובתה ולא שוכנענו כי הנתבע נותר חייב לתובעת החזר בגין הוצאות נסיעה. 26. דמי חגים - התביעה ברכיב זה נדחית נוכח הפירוט בנספח ג' לתצהירי הנתבע, לפיו התובעת קיבלה סכום חודשי קבוע, ללא קשר להיעדרויותיה, בין בגלל חגים או כל סיבה אחרת. כלומר, התובעת השתכרה שכר חודשי ומשום כך אינה זכאית לתשלום נוסף בגין דמי חגים. בעניין זה יש להדגיש כי התובעת אישרה שיצאה לחופשה בחגי עמה (עמוד 12 לפרוטוקול שורות 19-20). 27. פדיון חופשה על פי ההלכה הפסוקה, "המנעות המעביד מהצגת פנקס חופשה מעביר אליו את הנטל להוכחת יתרת החופשה לעובד" (דב"ע לא/ 3-22 ציק ליפוט - קסטנר, פד"ע ג 215, 219 (1972)). מאחר שלא הוצג פנקס חופשה ובהעדר ראיה אחרת, אין בפנינו ראיה לכך שהתובעת יצאה בפועל לחופשה. לפיכך התביעה ברכיב זה מתקבלת. בהתחשב בכך שחישובי התובעת לא נסתרו ועל פני הדברים לא מצאנו בהם טעות (בהתחשב בתקופת העבודה ובגובה שכרה), התביעה ברכיב זה מתקבלת על פי הסכום שננקב בסיכומי התובעת. 28. סוף דבר - התביעה מתקבלת באופן חלקי ועל הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: א. הפרשי שכר מינימום בסך 17,963 ₪; ב. פדיון חופשה בסך 3,638 ₪. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. מאחר שהחלק הארי של התביעה נדחה, אין צו להוצאות. העסקת עובדים זריםמטפלת